אני חושבת שאני מפחדת.
וואי טאטע
יש לי המון ממה לפחד.
פחד מוות.
והכי מפחיד,
שאני מפחדת מהאנשים שאמורים להיות הכי קרובים.
שהם רוצים לעזור.
ומזה אני מפחדת.
אני חושבת שאני רוצה שהיא כבר תתקשר.
אם זה יקרה בכלל.
אני מאד מקווה.
אני אתאכזב ממש אם לא.
אבל אם זה יקרה זה יקרה בצהריים-אחר הצהריים.
כי רק אז היא מגיעה ליישוב.
וואי טאטע
כמה דברים בן אדם יכול לסבול?!
מתישהו הוא קורס.
אני חושבת שאני קרובה לזה.
אני מדברת על זה באדישות כאילו לא אכפת לי.
היא אמרה שכשיש עומס הגוף נהיה אדיש כדי שיוכל להתקיים.
הנפש שלי לא אדישה,
עובדה שכל פגיעה מורגשת ביתר שאת.
כל כאב הכי קטן מורגש.
והגוף...
אם כבר שבוע בערך
אני חלשה ממש
כואב לי כל הגוף ובמיוחד הבטן והראש
הראש שלי מתפוצץ
ואני בערך נאבקת על כל נשימה
זה נקרא שהגוף אדיש?
לא נראה לי.
אולי הייתי רוצה להיות אדישה.
לא להרגיש
את כל הכאב
והפחד
השנאה
כל העוצמות הרעות של הדיכאון הזה.
הייתי רוצה.
אבא.
אני רוצה.
אני כל כך רוצה.
לעלות.
ולגדול.
ולשמוח.
ולהתקרב אליך
ולעשות את רצונך
ושיהיה טוב. מתוק.
אני רוצה.
