@ברגוע!
 

מְקָרֵב הַגְּאֻלָּה

אֲבָל אַף עַל פִּי כֵן, כָּל אֶחָד כְּפִי עֲבוֹדָתוֹ הוּא מְקָרֵב הַגְּאֻלָּה בְּאוֹתוֹ הַיּוֹם,
וְסוֹף כָּל סוֹף יִתְקַבְּצוּ הִתְנוֹצְצוּת הַגְּאֻלָּה
שֶׁעוֹרְרוּ הַצַּדִּיקִים וְהַכְּשֵׁרִים בְּכָל יוֹם וָיוֹם -
וְעַל יְדֵי זֶה תָּבוֹא הַגְּאֻלָּה. 
(ליקוטי הלכות, מתנה ה', אות מ"ז)

@ברגוע


בעגלא ובזמן קריב

אני שונא דרדסים!!!

יששכר בן יעקב!
גם היום יום הפטירה שלו.

לגילאי א-יב?

 

שמעתי על 100, חבר שלי לוקח 130 (אבל זה נשמע לי ממש מוגזם), ושמעתי גם על 70

 

מה אתם אומרים?

בואו נהיה שותפים איתם ונקרא תהילים או נלמד או כל דבר אחר.
טוב?

 

נמאס לי כבר לשמוע על זה.
עד מתי אלוקים?!

תזכורת אחרונה חביבה: מחר מפגש פסיפס!
מה בתכנית? סדנאות צילום, ציור, כתיבה ומוזיקה, כמה דיונים מעניינים אחלה חבר'ה.
בנוסף, הפעם תתקיים גם במה פתוחה – אסיף של יצירות של יוצרי פסיפס, מהמפגש וגם בלי קשר אליו. מוזמנים להכין מראש קטע נגינה/הקראה/הצגה. נשמח לראות את כולכם

מחר בשעה 15 בתחנה המרכזית בירושלים (נפגש ליד צומת ספרים) ובשעה 16 בבית אצ''ג, יפו 34. המפגש יימשך עד הערב. נשמח אם תביאו כלי נגינה וכלי כתיבה.

חפרתי באריכות. מוזמנים לדלג למסקנה.

לפני הכל,
אתמול פעם ראשונה בכיתי.
לא בכי של מכה כואבת, לא דמעות כי נעלבתי
אלה בכי. אמיתי מהלב, התיפחות של שעה ארוכה.

אז אתמול אמרתי כמה חשוב לכאוב את החורבן ולהתעסק רק בו
אבל גם אני עצמי, לא ידעתי איך אני עושה את זה.

אני אדם יחסית קר, ול"הכנס למצב" של כאב אמיתי/בכי היה נראה כמעט תלוש בעיני..

אז הלכתי לכותל המערבי.

ירדתי בשער שכם
ולאורך הדרך אני רואה את הערבים חיים שם בכיף שלהם
וזה מגביר לי את הרצון למקדש, סתם כי כל עם ישראל אמורים להיות שם באחדות מרשימה במקום מה שיש שם עכשיו.

הגעתי לאחד משערי הר הבית
עמדתי שם, מסתכל אל מעבר לשער הפתוח שזורמים בו ערבים בלי הרף.
והכאב התחיל לעלות. לביתי וליביתי אותו עוד. דמיינתי מה אמור להיות שם, ואיפה אנחנו נמצאים עכשיו.. לא יכולים(מהשער הזה וודאי) להכנס להר הקדוש הזה..
פרק תהלים והמשכתי

עליתי לבית הצלם. מי שלא מכיר, בית גבוה שניתן לראות ממנו את הר הבית.

עמדתי כמה דקות, מול הכיפה הזהובה. לא יודע מה לחשוב.

ואז פרץ לי מהפה השיר, בשקט "אתה תקום תרחם ציון, כי עת לחננה כי בא מועד,
כי רצו עבדיה את אביה, ואת עפרה יכוננו"

לאט לאט הקול מתגבר
מתנתק מהעולם שסביבי. מתעלם מהערבים שמסתכלים עלי מחלונות קרובים.

ואז הקול החל להישבר. התחלתי לבכות.

אחרי כמה דקות שם, ירדתי לכיוון הכותל. נשאר לזמן מנחה רק 40 דקות..

בדרך לכותל, אני עובר בשער ע"י שער הכותנה
נכנס לדקה, לראות את הר הבית מקרוב יותר.

בדרך אני נעצר ע" י שוטר עם מחסום, שלידו כמה יהודיות עומדות.

"אחי אין מעבר.."
למה? אני שואל...
"מצטער אחי, זה רק רק היום"

כולי מלא צער וכאב..
עצרתי שם, התקרבתי לקיר צדדי שם
והתחלתי לשיר
"תתן אחרית לעצמך, תשיב מקדש לתוכינו! "
הדמעות לא אחרו לבוא, הדברים נראו כ"כ מוחשיים..
"תעטה בה מלוכה לבדך, תסיר חרפה(הכיפה מול עיני) מעיר!!"
השיר מעולם לא היה חי כמו אותו רגע.
סיימתי עם הגויים
" תלבב את רעייתך תכרות לה ברית חדשה
תיק נפשה בעיניך, תטהרנה במים טהורים
תחנה בעיר חנה דוד, תזקוף קומת תמרה"

והבכי רק מתגבר, כ"כ הרבה תפילה וכמיהה לאבא

"תודיע לכל אהבתינו" ומשפט חזק שחזרתי עליו מלא פעמים בלי הפסקה "תהלך בקרב מחנותינו "
" תדרוש גאולה לגלותינו, תגלה קץ לקנותינו
תבוא מהרה לנחמינו תאמינו לך ונאמירך לנו.."



אי אפשר כ"כ להעביר רגש במילים

רק אומר שאחרי דקות ארוכות
קלטתי שהשעון כמעט על שקיעה
רצתי לכותל, הנחתי תפילין, והתפללתי מנחה.



מה המסקנה שלי מהיום הזה?

יש לי המון מקומות לברוח
תמיד קל לי ללמוד הלכות
ואפילו יותר קל לי ללמוד אגדות החורבן
ושוב ושוב לקרא מגילת איכה.
אבללל
הלב שלי, איפה הוא?

אם תרצו מאוד, תוכלו לתת ביטוי ישיר ללב שלכם
דרך שיר, מילים, או בכי.
אבל ממש אני חושב, שזו מטרת היום הזה.
ובכלל, צריכים לתת יותר מקום ללב שלנו. בכל תחומי החיים.

עד כאן חפירותיי להיום.

ביבנה

מצבו של היהודי שנפצע בפיגוע ביבנה - קשה מאוד - ערוץ 7

 

א  שִׁיר, לַמַּעֲלוֹת:
אֶשָּׂא עֵינַי, אֶל-הֶהָרִים--    מֵאַיִן, יָבֹא עֶזְרִי.
ב  עֶזְרִי, מֵעִם יְהוָה--    עֹשֵׂה, שָׁמַיִם וָאָרֶץ.
ג  אַל-יִתֵּן לַמּוֹט רַגְלֶךָ;    אַל-יָנוּם, שֹׁמְרֶךָ.
ד  הִנֵּה לֹא-יָנוּם, וְלֹא יִישָׁן--    שׁוֹמֵר, יִשְׂרָאֵל.
ה  יְהוָה שֹׁמְרֶךָ;    יְהוָה צִלְּךָ, עַל-יַד יְמִינֶךָ.
ו  יוֹמָם, הַשֶּׁמֶשׁ לֹא-יַכֶּכָּה;    וְיָרֵחַ בַּלָּיְלָה.
ז  יְהוָה, יִשְׁמָרְךָ מִכָּל-רָע:    יִשְׁמֹר, אֶת-נַפְשֶׁךָ.
ח  יְהוָה, יִשְׁמָר-צֵאתְךָ וּבוֹאֶךָ--    מֵעַתָּה, וְעַד-עוֹלָם.

Google Maps

לא כייף בלחץ של הבוקר, לקום ולא למצוא את הנעליים... ועד שמוצאים. מפספסים את האוטובוס.
ובלילה אחים שלי הפריעו לישון...

קיצור, אני כבר צריך למצוא דירה...

עוד עשר שעות וחצי ערבית.

אמר רבנו הרצי"ה בדור הזה נצטרך עצבים של ברזל
וכנראה בכל דור עמנו היה זקוק לעצבים של ברזל
אני שואל מה המתכון לגאולה? איך משנים את פני האומה?
איך משנים את המצב ההזוי בהר בית ה'?
איך הופכים עקירות וגירושים למשהו שמטלטל את האומה?
איך יקום פה דור שראוי למלוכה?
מה אני הקטן עושה פה בכל המהפכה?
האר פניך ונוושעה ונצא מתוך ההפכה.

לי היה ממש קל ב"ה!!!