בס"ד
"יש בצבא מין דבר כזה שנקרא נוהל שבת, שזה אומר שמאותו רגע שהנוהל מוכרז אין יותר מסדרים משימות ושאר ניג'וזים מהמפקדים, ומיד כולם פושטים את המדים ולובשים מכנסיים קצרים וגופיה ושמים מוזיקה בקולי קולות ופורשים רשת כדורעף על הדשא של הפלוגה, ורק אם חס וחלילה יש מלחמה עם סוריה נגיד, לובשים חזרה את המדים קופצים על הטנקים מנצחים את סוריה וחוזרים לשחק.
ופעם אחת היינו בקו סוסיא ועשינו 14-3 שזה אומר ארבעה עשר יום של סיורים שמירות מחסומים פילבוקסים ובסופם יוצאים הביתה לשלושה ימים, ובקו אין דבר כזה נוהל שבת וכל יום דומה למשנהו וכולם סופרים את הימים ראשון שני שלישי… שישי שביעי שמיני… ארבעה עשר יש סוף סוף יוצאים הביתה, ורק אני המשכתי לספור כמו תמיד ראשון שני שלישי ככה עד שבת וחוזר חלילה כי שבת באה כל שבוע קבוע ולא אכפת לה אם יוצאים הביתה או לא.
וקרה שיצאנו לסיור בצהריי יום שישי והשמש התחילה לשקוע והכל נראה אותו דבר בדיוק, אותו סיור כמו שעשינו אתמול ושלשום ונעשה מחר ומחרתיים אבל איכשהו השמש הייתה קצת אחרת, שמש שוקעת של יום שישי, והאוויר גם היה קצת אחרת לא יודע להסביר בדיוק מה, ואני יושב באחורי ג'יפ סופה עם אפוד ונשק ועוד כמה חיילים וכולם שבוזים אבל אני נושם נשימות עמוקות ומחייך ושר לעצמי לכה דודי כי עד שנחזור מהסיור זה כבר יהיה עמוק עמוק בתוך שבת.
וכשהייתי בהודו פגשתי המון אירופאים שמטיילים כבר המון זמן, למשל את #ויקטור_הסרבי או את ההוא שהגיע על אופניים מאירופה להודו דרך מרוקו או איזו מדינה מפחידה אחרת, ואני זוכר שממש קינאתי בהם שמטיילים כל כך הרבה זמן ונראים כאלה שמחים וחופשיים כמו ציפורים אבל מצד שני היה לי קצת עצוב לראות אנשים שאין להם בית או מקום להתגעגע אליו ורק אני כבול בגעגוע מתוק לארץ למשפחה לחברים ולקוגעל תפוחי אדמה של אמא שלי.
ופעם אחת התבכיינתי לפנחס שהרב שלנו לא אוהב אותי, לא יודע פשוט ככה הרגשתי כי קצת הסתכסכתי איתו לא זוכר על מה, אולי עשיתי משהו שלא מצא חן בעיניו, ופנחס אמר לי בהתלהבות, בטח שהוא אוהב אותך, וזה מיד שימח אותי וזקף לי את הגב אבל אז הוא המשיך ואמר, בטח שהוא אוהב אותך הוא אוהב את כולם, ומיד נעצבתי והשתופפתי חזרה כי מה זה שווה אם הוא אוהב את כולם זה בכלל לא נחשב שהוא אוהב אותי.
ר' נחמן בקטע המצורף עושה כאילו הפוך על הפוך, כי תמיד סיפרו לנו שהחורבן זה סילוק שכינה, שהשכינה עזבה את בית המקדש ובגלל זה הוא נחרב, אבל פה כתוב הפוך, כתוב שפעם השכינה הייתה מצומצמת בבית המקדש, אבל אז לקב"ה נמאס והוא החליט לא להצטמצם אלא לגלות את השכינה במלוא הדרה, והבית הקטן לא יכול לעמוד בזה והוא נחרב.
במבט ראשון זה נראה מדהים, כי אם הפעם הקדושה הייתה רק בבית המקדש, היום לאחר החורבן, הקדושה שורה בכל.
אבל זה לא ככה. כי אם הכל קדוש, כלום לא קדוש.
קדוש זה משהו מיוחד.
יש את כל הימים, אבל יש את שבת. לשבת יש צבע אחר.
יש את כל העולם, אבל יש את ארץ ישראל. בארץ יש ריח אחר.
וכמו שהרב פרומן זצ"ל אמר לנו כשלימד את התורה הזאת, שגם נישואין זה צמצום. הנשוי לא יכול להגיד, אולי זאת מהמכללה, אולי אחת מחיות השדה מבני עקיבא, אולי זאת, אולי אחרת. אבל בלי בחירה אין כלום. והזכיר את מחלוקת בית הלל ובית שמאי, כיצד מרקדין לפני הכלה, כלה נאה וחסודה או כלה כמות שהיא, על כל פגמיה. ואמר בערך כך, ציטוט מתוך סיכום שיעור, לא בהכרח מדויק:
"אנחנו רוקדים לפני הכלה שלנו, אע"פ שאנו יודעים שהיא לא בדיוק נאה וחסודה, כי היא שלנו, היא כל מה שיש לנו. הבחירה המצומצמת שבחרנו היא אולי לא המושלם - אבל היא הבחירה שלנו, החיים שלנו. היא הקיום היחיד שיש לנו. כשאדם בוחר בעולם אמונה מסוים, בונה לעצמו בית אמונה מוגבל - הוא מוותר על אינסוף עולמות אחרים, אבל זהו הבית שלו, הבניין שהוא בנה. ואת בית האמונה שלו הוא צריך לשבח - כיון שאלו הם חייו. עליו לחיות בשלמות עם הבחירה אותה בחר, שכן היא הדבר היחיד שהוא באמת שלו. אלו הם חייו, וזה כל מה שיש לו.
ולכן, אע"פ שהבניין והבחירה מגבילים את האדם, הם גם האפשרות היחידה שלו לחיות, שכן מציאות של חורבן אמנם פותחת בפני האדם אינסוף כיוונים, אבל זהו בדיוק החורבן. חוסר הבחירה איננו חיים. האדם נותר במקום, בלי כיוון חיים. הוא מתאיין ומתבטל לאינסוף ולפיכך אין לו עצמו כל מציאות, כל קיום. הבניין, ההגבלה, הצמצום, הם המאפשרים לאדם עצמיות כלשהי, גם אם מוגבלת. בלעדם איו חיים, יש רק אינסופיות. לכן אנו שואפים לבנין הבית, בית המקדש ובית האמונה, בכדי לאפשר קיום וחיים."
ובחתונות שהרב פרומן היה מסדר קידושין, היה אומר לחתן לומר שכל הנשים בעולם קופות חוץ מזו המקודשת לו, המיוחדת בשבילו." (יהודה גליק).
🌹🌹
.
).
