הכל קשה היום. תמיד נהיה סהרורי ביום הזה. לא מרוכז. 

אבל סתם לידע כללי, אחנו בין המדינות עם הכי פחות תאונות דרכים ביחס למדינות מודרניות אחרות

*זה היה כתוב בעולם קטן, אם מישהו זוכר את הנתונים מוזמן להגיד

http://www.rsa.gov.il/meidamechkar/pirsumim/documents/nekudattazpit9.pdf

 

יש המון מדדים לקביעות כאלה ואחרות אבל בסיכומו של דבר אנחנו לא שונים לטובה מהממוצע.

ועדיין מאוד מעודדים, הנתונים לשנת 2014 הרבה יותר טובים ממה שהיה בשנת 2009.

http://www.ynet.co.il/articles/0,7340,L-4746874,00.html

לא פר קמ/רכב/תושב.

בשנת 2000, מספר ההרוגים בישראל היה 7.1 לכל 100,000 תושבים, 24.2 לכל 100,000 כלי רכב ו-12.4 לכל מיליארד ק"מ; בשנת 2014 המצב היה טוב בהרבה: 3.4 הרוגים לכל 100,000 תושבים, 9.4 לכל 100,000 כלי רכב ו – 5.4 לכל מיליארד ק"מ. שיפור של למעלה מ-50% בכל מדד.

אבל חייב לאזן את הרגש באמירה שכלית שאמר לי חבר.


כל יום עולים על הכביש יותר מ-5 מיליון רכבים. (יש נהגים שעושים 4-5 נסיעות ביום)

כל יום!!!!

וב"ה מספר ההרוגים הולך ופוחת.

מקרים כמו המקרה של משפחת אטיאס זה תאנוה טרגית- שמקבילה לתאונות.

כמו השרפה שהייתה ברחובות בגלל שהושאר מחשב דלוק.
 

וכמו בלון גז שהתפוצץ בירושלים ונהרגו שתי ילדים מתוקים.

תאונות קורות בגלל כל האמצעים החדשעים בהם אנו משתמשים.

ואסונות תמיד היו.
 

המחלה שלנו זה לא תאונות הדרכים.
 

אם בפן ההתמודדות- כבוד ישראל זו התמודדות יותר חשובה- ולכן המאבק בטרור חשוב יותר.

והמסכנה מתמונה כזו זה הרבה תפילות ותחנונים ומקסימום השתדלות.

והשאר אינו בידינו.

"גל אל ה' דרכך ובטח עליו והוא יעשה"



 

כלומר, בין השנים 1996 עד 2010 הייתה ירידה ועכשיו מתחוללת (נכון ל 2015) שוב עליה. והעליה היא אפילו לא הדרגתית. היא קצת יותר קיצונית.

רפואת חרום (מד"א) [מהחתימה שלך]

 

@Admin

 

 

או לפורום הכלכלי,
או לפורום אקטואליה.

שניהם פעילים אז שניהם נשארו.

אז נדאג לא להשאיר אותך!!

 

 

 

מה הקשר??

 

 

בירה נשר!!

 

יאללה רעש!!

פתח שרשור או הגב והוא יחזור לרשימה

אישית, אני אוהב את דרכו של המלבי"ם, מצודות ורש"י, אבל לא למדתי אותם על הסדר על שיר השירים...
למדרשים יש הרבה דברים יפים שהם מביאים על שיר השירים, מוזמן לעיין בשיר השירים רבה.

לא ביאורי מילים ופסוקים בודדים, ולא נקודות חביבות

על סדרת "מכלל יופי" של הרב יואב אוריאל, כשהיא תוארה בסגנון שאתה מחפש. לא קראתי אותה בעצמי כדי להעיד על איכות.

יש לו שני פירושים, אחד מפרש מילים ואחד שיטתי.

בלי נדר אחפש פירושים נוספים ואעדכן

 

עשיתי מחקר מה בנושא והנה הרשימה:

הרשימה מחולקת לשלושה סגנונות שונים:

1. פירוש בצורה של מבנה הסיפור, כולל חלוקה פנימית ופירוש משולב:רלב"ג (הוצאה של בר אילן עם הערות של מנחם קלנר), קנקן חדש מלא ישן (מאת הרב שמואל דוד- רב העיר עפולה כיום), אחריך נרוצה (הרב יובל שרלו, בתוספת מבוא וסיום אודות משמעות שיר השירים לימינו, ממש מחלק את הספר בצורה מבנית), מכלל יופי (הרב יואב אוריאל).

2. פירוש המתייחס למבנה במהלך הפירוש, כלומר מדובר בפירוש שמפרש אבל גם מתייחס למבנה כחלק מהספר:
אבן עזרא (שלושה חלקים: פשט, משל ונמשל), עקידת יצחק (רבי יצחק עראמה), רבי אלישע גאליקו (חי בתקופת האר"י), רנה של התורה (הנצי"ב), הגר"א, הרב שלמה אבינר (המון שאלות ותשובות משולבות), שירת שלמה (הרב שלמה צופיוף), ישועות דוד (הרב דוד צדוק, בעיקר מאמרים על הספר עם פירוש משולב), תפארת שלמה (הרב שלמה קלוגר), אור החיים, דברי שלמה (הרב נחום וייס), דעת מקרא.

3. פירושים המתבססים על ענייני מבנה וגימטריאות, אבל הם לא מתייחסים לספר כמכלול:
תוכו צפון אהבה (הרב שמואל יניב), אהבה בתענוגים (הרב שמואל טולידנו), שעשועי לשון (הרב טוהר מרדכי).

א. לא כתבתי אודות כל פירוש שקיים, אלא רק בסגנונות שציינת. למעלה.
ב. הבנתי על צורת הספר הגיעה מרפרוף בו, אז יתכן שהתיאור שתיארתי כל פירוש אינו מדויק.

זה עכשיו כבר ברוך ה' 😆

חייל!

מה
אשיב
להשם

קשהההה

החיים שלנו תותים

יש המון להספיק!!
יומוצלח לנו

שנזכה החודש לרפואה לכל החולים, ברכה והצלחה לכולנו, דברים טובים שיקרו במדינה ולגאולה השלמה

חיפשתי כהרגלי ביוטיוב שירים ישנים, ותראו מה מצאתי:

 

 

 

(שייך לשלשום, אבל לא נורא)

לכלל ישראל בכל אתר ואתר

משמרת לילה ברבאקק!

ואדרבה יכלת לחכות ל12..

אבל משהו שקשור לביטחון וסיור

סיימתי את שיעורי הבית בגרמנית (Ich habe die Hausaufgaben geendt). עכשיו אפשר לישון (או לפחות לקרוא במיטה)...

😯

תואר שני במדעי הרוח = נדרשת שפה זרה שניה (חוץ מאנגלית).

מדעי הרוח..

בטח החברים פה יודעים את זה כבר..

בהצלחה!

ותתעורר עם שפם צ'רלי צ'פלין (שלא לומר...)

אני יודע יותר דקדוק מאשר אוצר מילים, לצערי... 

 

וזה ידוע שלהוא שחיקה את צ'רלי צ'פלין היה מראה מאד שמי... 

בס"ד

לא יודעת למה במדינת ישראל חושבים שדקדוק חשוב יותר מאוצר מילים.
נשגב מבינתי, באמת.

בס"ד

ברור שעדיף להשקיע בדיקדוק, הרי אם יש לאדם אוצר מילים עשיר ומגוון אבל הדיקדוק שלו זוועה לא רק שזה נשמע נורא לשמוע את המשפט אלא זה גם יכול לגרום לאי הבנות

ואם יש לאדם אוצר מילים שהוא אומנם דל אבל הוא יודע איך לדבר, איך להרכיב משפט נכון יהיה הרבה פחות מביך להקשיב לו וגם יהיה אפשר להבין מה הוא אומר ומהי הכוונה שלו.

ובנוסף לכך, אוצר מילים אפשר לרכוש לבד ובקלות
דיקדוק זה משהו שלא תמיד נרכש לבד וצריך לשבת וללמוד אותו.
בעצם אפשר להקביל את אוצר המילים והדיקדוק לנוסחה ולמספרים, הדיקדוק הוא הנוסחה והמספרים הם המילים, גם כשיש אוצר מילים, צריך לדעת איך 'לנסח' אותם, בכדי שהתרגיל או המשפט יעבוד.

אני לומד גרמנית כדי לקרוא מאמרים בעיקר. בשביל להבין את המלים - אני אצטרך פשוט מילון. כדי להבין את סדר המלים במשפט (לזהות בכלל את הנושא, הנשוא והמושא) כדאי שאני אדע את הדקדוק בעל פה (זה באמת הרבה יותר קל לתרגם ככה, מניסיון). 

 

בגרמנית ספציפית יש דפקות הרבה יותר קשות מאשר באנגלית - אבל זה כבר בשפת המקור. יכולות להיות לך מלים שחצי מהן מופיע בתחילת המשפט והחצי השני רק בסוף; והם גם לא יודעים לחלק למשפטים מאוחים.

הם יכולים לכתוב לך משפט כזה כמשפט אחד: "אתמול החלב שקניתי שלשום ושכחתי להכניס למקרר מאחר שמיד כשהגעתי הביתה הייתי צריך ללכת לאסוף את אמי שטסה לפני חודש וחצי לארה"ב לבקר את דודה שלה שגרה במנהטן מאז 2010 ושהזמינה אותה לטיול מחוף אל חוף ביבשת אמריקה כולל קנדה משדה התעופה החמיץ".

באשכרה במשפט אחד. לדעתי בעברית סיום המשפט הוא חטא דקדוקי כבד - אבל ממש ככה הם כותבים בגרמנית. אפילו בלי פסיקים... 

 

בקיצור - צריך לדעת את הדקדוק כדי להתחיל להבין בכלל את המשפט; המילים יפלו אחר כך למקום הנכון ויהיה אפשר להבין גם את הסמנטיקה, ולא רק את הסינטקס. 

שלפני כתה י לא ידעתי בכלל אנגלית, חוץ מבסיס של abc וכמה מילים בודדות. אפילו לקרוא כמו שצריך לא ידעתי.
הייתי בראש שאת הבגרות באנגלית אני לא יעשה בבי"ס
ובתחילת כיתה י הגיעה מורה שלימדה את ההקבצה שלי דיקדוק, מאז שהבנתי את הבסיס בדיקדוק הצלחתי כמובן לעשות שלוש יחידות ובהמשך באופן עצמאי שיפרתי את האנגלית לרמה שאני יכול לשמוע הרצאות בטד וביוטיוב בלי תרגום.

עכשיו אמורים לפתוח...

את ו..?

על שלושה דברים העולם עומד, אל התורה ועל העבודה ועל גמילות חסדים
התורה ^^^^
העבודה זה בהחלט עבודה קשה להמציא משהו שקשור לנושא למספר אקראי.
גמילות חסדים שנעשת פה שאנשים יהנו ממה שאני מחרטט פה.

סמיילי אחד להסביר שאין עוד פרשן בלעדי, והלשון לרמז ע'החיים והמוות ביד הלשון' ומי שמפרש בצורה שונה משחק בחיים ומוות.

עד שתיים😏

אוווו פתאום קולטת כמה מאוחר ..

(את התיוג ראיתי רק כשירדתי לראות את הכוכבית...
תודה רבה!)

 

מה?

 

איך אני?? @נפש חיה.

 

"ומה טוב בלשוב להמדינה ולהארמון אם המלך בגלות ואינו איתך בכאן למרות שישנו באפשרי (כי באמת טוב בלשוב על כל פנים להמדינה גם אם א"א להחזיר להמלך, אבל אם ישנו באפשר להחזיר המלך להמדינה ואעפ"כ אינו בכן בבחירת בנו אזי מוטב שלא היה חוזר להמדינה כלל...) ומה טוב במלכות בן המלך אחיך אם הדיח המלך כהמשנה למלך לפניו (ובמיוחד איך עושין שמחה ובאל בהיום הזה שבו הודח המלך בשנית על ידי בנו כנ"ל וזה הוא ביזיון גדול להמלך)"

 

יש כאן טענה ידידי, לצטט חלק ממנה ולהוציא אותו מהקשרו זאת לא התמודדות מולה אלא התחמקות. אתה לא חייב להתייחס כמובן, אבל אם כבר התייחסת אשמח לתגובה רצינית יותר.

 

שאשתדל להגיב לה בעז"ה (גם אם זה ייקח מעט זמן, אני בהחלט חושב על הנושא) אבל גם ככה, המשפט הזה הציק לי כשלעצמו. באמת עדיף?

כתבתי את הסיפור בשנות הנוג"ה המוקדמות, היום הייתי מנסח אותו קצת אחרת (והוא גם נועד לקהל מסוים כדי לחדד דקות מסוימת). בכל אופן - הטענה עצמה בעינה עומדת.

 

האם באמת עדיף? אני חושב שכן, ונראה לי שכל התורה וספרי הנביאים מלאים בזה שאי קיום תורה מביא לגלות ושההשארות בארץ תלויה בשמירת המצוות ושהתורה והארץ כרוכים זב"ז. 

ברור שמבחינה פיזית עדיף להיות בארץ, אבל מתוך ההבנה שישיבת ארץ ישראל היא מצווה וטעמה הוא עשיית רצונו של המלך בארמונו ולא רווחה פיזית שישנה גם במקומות אחרים בעולם - נראה לי שברור שעדיף לא לבוא לארץ ע"מ לעשות ההיפך (וכ"כ בתוס' כתובות דף ק"י ע"ב וביראים סי פ"ו).

 

אז הנה @נפתלי הדג

 

ועוד אחת @נפתלי הדג

 

ועוד אחת @נפתלי הדג

 

(התיוגים נותנים התראה אחת או שלוש? )

אקדים ואומר שהנושא הוא נושא שיצא לי לחשוב עליו בזמן האחרון כחלק ממחשבה על עניין כולל יותר, וככזה הוא מעורבב בהמון נושאים אחרים, והוא עדיין לא גמור, ככה שגם עכשיו אני לא שלם לחלוטין עם התשובה שלי. בנוסף, אני די בטוח שאתה ואחרים לא תקבלו אותה, כי היא מבוססת על הנחות יסוד שאציב כאן ושיש סיכוי טוב שהן יסוד המחלוקת. נורא בא לי לצטט מקורות ולהשמע חכם, אבל אין לי זמן וכח, אז תדמיין.

 

 

א. ברור שהעניין בשאלה הזאת הוא הרבה יותר יסודי ועקרוני מהנפקא מינה המעשית שהיא היחס למדינה. המקרה הזה הוא בסה"כ מפגש של נקודות תפיסתיות ואמוניות שההבנות השונות בהן הן אלו שמיילא יוצרות את המחלוקת.

השאלה הראשונה, אני מניח, היא מה נדרש מאיתנו, מה הוא רצון ה' מהאדם האינדווידואלי ולאחר מכן מהעם, מה הוא תפקידו של היהודי בעולם. השאלה הזו היא שאלה שבאופן אישי אני מפחד מאוד לגעת בה, למרות ההכרח, כי הנפקא מינה הבסיסית ביותר שלה היא מה הוא מעשה שסותר את התפקיד הזה, מה הוא מעשה לא יהודי, ואם נוריד את זה לרמה הכי בסיסית: מי הוא כופר, מי הוא לא רב וכד'

 

ב. מניתוח הסטורי הוגן של המקורות לגווניהם, קל מאוד להגיע למסקנה ברורה: התשובות לשאלות שהצבתי קודם השתנו לאורך השנים. ההגדרה של מי הוא יהודי, מי הוא דתי ומתוך כך של מה היא יהדות, היא הגדרה לא זהה. אם כך, מה הוא היחס בין תקופתנו לתקופת התורה? מה יקרה בתחיית המתים כשיפגש החתם סופר שאסר על הצבת שעון קיר בבית המדרש עם צאצאי צאצאיו שמוגדרים כשמרנים ביותר ובכל זאת נוסעים באוטובוסים? איני יודע, זאת שאלה קשה שראוי לשאול אותה ולעיין בה והיא בהכרח מעיבה על כל הדיון כולו, אבל לי אין כרגע תשובה מוחלטת. כך או כך, נמצא לי מקום להתגדר בו – לא מקום להתנתק מכל שהיה לפני, אבל כן מקום להחדש, ללמוד את הפשטים המתחדשים בכל יום –  לא מתוך שינויים קוסמטיים אלא מתוך הכרה בשינוי עומק.

 

ג. כך או אחרת, אני תופס את דרישותיו של הקב"ה מהיהודים כבעלות שתי מטרות עקרוניות:

1. יצירת חברה הנושאת מטען ערכי מסוים הנובע ממחויבות למסר הא-להי הטמון במצוות ובתורה.

(איזה מסר? שאלה נורא קשה, הרמז הכי טוב מופיע כאן: כִּי יְדַעְתִּיו לְמַעַן אֲשֶׁר יְצַוֶּה אֶת בָּנָיו וְאֶת בֵּיתוֹ אַחֲרָיו וְשָׁמְרוּ דֶּרֶךְ יְהוָה לַעֲשׂוֹת צְדָקָה וּמִשְׁפָּט. הפסוק הזה הוא שוק בשבילי בכל פעם מחדש. המטרה היא לא תורה ותפילה, לא עיון ומחשבה, צדקה ומשפט. פלא.)

2. מתוך כך: הנחלת קשר קיומי אינדיבידואלי בין האדם לא-להיו, קיום ברית, ושוב: הנחלת ערכים.

אני לא אתעסק בנקודה השנייה ובקשר בין שתי הנקודות, כי למרות שאלו נושים משמעותיים וחשובים, הם לא קשורים לעניין בו אנו דנים.

 

ד. החברה אותה שואפת היהדות לחנך אינה רק החברה היהודית, המסר שאותו רוצה להנחיל הקב"ה הוא מסר כלל עולמי. כדי להעביר את המסר הזה, כדי לחנך את העולם כולו, בחר הקב"ה ביהודים והבדיל אותם מהעמים. זהו אקט חינוכי הכרחי: כדי לחנך עולם, יש צורך באליטה בנויה ומחונכת שתוכל להעביר את המסרים הלאה, להכות גלים. מפקדים מופרדים מחיילים ולומדים מהם יותר, כדי שהם בתורם יוכלו לחנך אותם.

בשלב בו אנו נמצאים, הצד האוניברסלי של היהדות כמעט ואינו אקטואלי. יש לו משמעות מסוימת בשהייה מחוץ לארץ בגלות (וידועים דברי הנצי"ב בנושא, המסביר שמטרת הגלות היא להיות אור לגויים), וגם כיום בקשר עם אומות העולם ובמקומו של העם היהודי בין העמים, אבל כל זה לא מתקרב למטרה הסופית, שגם אנחנו לא מספיק קרובים אליה.

 

ה. אם כך, אנו בונים חברה, אליטה מגוונת שתהווה מודל לכלל העמים בערכים אותם רוצה הקב"ה להנחיל לעולם, יהיו אשר יהיו. עם ישראל, נעים להכיר.

היחס בין עם לארץ בהקשר כזה הוא די ברור, ארץ, חוץ מלהוות כור היתוך הכרחי לעם, גם מכריחה את העם לקחת על עצמו אחריות, במובן הכי פשוט של העניין. כשעם כזה בונה מדינה, הערכים מתורגמים לכל פרט ופרט, לכל דילמה ודילמה. במדינה כזו התורה מהווה בסיס והגדרה ערכית לכל עניין ועניין, ומחברת ערכים למציאות. הדוגמא הכי טובה לזה בזמנינו הם הדברים המעניינים שקורים כשמחברים דת ומדינה, וכשאני אומר מעניינים אני לא אומר את זה בשביעות רצון גדולה במיוחד.

 

ו. עכשיו אני אבהיר מה לא היה פה. לא הייתה פה מיסטיקה סגולית, בכלל.

 

ז. נדמה לי שעברנו על שלושת היסודות החביבים שאנחנו אוהבים להצמיד לדתיות: עם, תורה, ארץ. עכשיו הגיע הזמן לדבר על ימינו. תראה, המצב לא משהו, אני מסכים. בכלל, ברגע ששוללים תפיסות סגוליות-מיסטיות ומדברים בהגיון, המצב נראה הרבה פחות זוהר. הגושניקים ראו את זה לפני תורת החיים, ואני מניח שגם הם לא היו הראשונים.

אני לא תופס את מדינת ישראל כראשית צמיחת גאולתנו בדרך בה רואים זאת הקווניקים, יכולה להיות סיטואציה בה מדינת ישראל תתחלף בצורה זו או אחרת. באופן פשוט, אני לא רואה לזה סיבה. התרבות המערבית כולה במצב לא משמח במיוחד היום (יש יאמרו תמיד הייתה, אני אחלוק), והארגון האידיאולוגי המוצלח ביותר שקם השנה היה צבא האמת של שי-חי.

אך בתהליכים שקורים היום במדינת היהודים אני רואה את המטרה לשמה נתן לנו ה' את ארץ ישראל מלכתחילה. הבירורים מהסוג הזה, על מחיריהם, הם לקיחת האחריות שטמונה ביסוד חשיבות ארץ ישראל בתכנית הא-להית. אני שמח על האפשרות הזו, על מה שקורה פה, אני משתדל להיות אופטימי.

הקמת המדינה הייתה נס עצום, והייתה רצופה בניסים עצומים. כואב? כואב. עם ישראל לא בקטע שלנו? הוא לא. בסדר, זו המטרה, תודה לה' שקרב אותנו עוד קצת ואנחנו נלחמים את המטרה הזאת, ולא את המטרה אותה נלחמו אבותנו.

התיוגים נותנים התראה אחת או שלוש?

כלומר, כמו תיוג רגיל

 

שמח שנהנית!

גם אם לעיתים אני לא מסכימה איתן..
תמיד מחכימה


תודה.

ראשית, לפני שאתייחס לדבריך, אתמצת אותם איך שהבנתי אותם:

בסעיפים א-ו אתה מנסה להציג את האידיאל של "ממלכת כהנים וגוי קדוש" ו"אור לגויים" ובעצם את מטרת עם ישראל בכללותו ולפרטיו.

בסעיף ז אתה בעצם מסביר שהשיבה לארץ, על אף הפגמים והמכשולים שיש בדרך, מטרתה היא להגיע למטרה של מימוש האידיאל הנ"ל ולכן בעצם יש לה חשיבות ולא נכון לומר "ומוטב שלא היו שבים להמדינה".

 

הדיון על העניין שבסעיפים א-ו הוא פחות רלוונטי כי הפערים בו הם לא משמעותיים מאד לשאלה שלנו (על אף שבכמה נקודות לא הסכמתי עם דבריך, עם הנפקא מינה שבסעיף א').

 

לגבי סעיף ז:

 

השאלה היא איך להתייחס למצב הזמני. זה שהשיבה לארץ מצד עצמה היא דבר חיוב זה ודאי, השאלה היא האם זה כך בכל מצב ובכל שלב.

לאור דברי הנביאים ברור שמציאות של חטאים והפקרות רוחנית, ובפרט כשהם ממוסדים, הם סיבה לגלות ו'הקאה' מהארץ, הוי אומר שאין לישיבה בארץ חשיבות חיובית במציאות כזאת אלא להיפך. האבסורד הגדול שבמצב שבו ה' יתברך מחזיר אותנו לארצו, ולירושלים והר הבית בפרט (בהקשר הספציפי הזה נכתב הסיפור), ואילו אנו מתנכרים לו ולתורתו ונוהגים בארץ בהפקרות רוחנית משול בעיניי למלך שהשיב את בניו לארמונו והם עצמם הדיחו אותו.

אמת היא שעל אף הבזיון וחילול ה' הגדול ועל אף שהמצב הזמני שלילי בפני עצמו, בתור חלק במהלך הגדול יש לו חשיבות. אבל איך אפשר לחגוג את שלב הביניים הזה כשהעיקר, שהוא הפן הרוחני של הגאולה והשבת ה' לארמונו, חסר וחילול ה' הגדול עדיין קיים ובועט? וכמו שכתבתי בסוף הסיפור "ובאמת אם יחזרו בתשובה וישיבו אותי אזי יהיה טוב אבל בינתיים כיצד שמחים".

שאני באמת לא מסוגל שלא לשמוח.

אני יכול לאכול את הלב שבוע לפני ושבוע אחרי (וזה גם מה שבערך היה), אבל אני לא יכול שלא להודות, ואפילו יותר (כמה קטנוני), לשמוח בשביל עם ישראל.

נכון, אנחנו לא במצב משהו, אבל אנחנו במקום כ"כ הרבה יותר טוב.

ובתור כזאת אשאל עליה - אולי הרגש שלך בעייתי?

 

למה רגש השמחה שלך כלפי המצב הפיזי של עמ"י גובר על הרגש של הכאב על עלבון בזיון וחילול שם שמים?

למה השמחה על רווחת בניו של ה' גוברת על הכאב שבגלות השכינה ע"י אותם בנים שהשמינו "וישמן ישורון ויבעט" ואמרו "כוחי ועוצם ידי עשו לי את החיל הזה" "ולא ה' פעל כל זאת" "מי אדון לנו" "ננתקה את מוסרותימו ונשליכה ממנו עבותימו"?

 

ודאי שצריך להודות על הטובה, על כך אין מחלוקת. אבל איך אפשר לעשות זאת תוך התעלמות מחילול ה' וגלות השכינה ע"י מקבלי אותה הטובה ותוך שימוש בה?

אתמצת כרגע בזה: העולם עומד גם על עמוד העבודה. ולדעתי, גם בעיקר.

את ההרחבות אשתדל לתת בקרוב.

אנסח באופן קצת מוזר, כי יש לי כמה כיוונים לתאר מהם מה שאני רוצה לומר, אבל אף אחד מהם לא מספק אותי בביטוי מלא של הצרימה בהודעה שלך. אני מקווה שתוכל להרכיב את החלקים האלה לתמונה מלאה.

 

~

 

אתה מציג את כל ההיסטוריה כנסיונות של הקב"ה לחנך את האנושות להתנהג במוסריות. אז אוקיי, הקב"ה ברא בני אדם, הם היו קצת ילדים רעים בהתחלה, ואחרי שנות חינוך ארוכות מאוד יהיה לנו עולם ערכי, מוסרי ומשוכלל לתפארת, המון בני אדם שיעשו המון דברים מוסריים במשך המון זמן, וחוסר מוחלט בתועלת ובתכלית.

 

~

 

פתחת בסעיף ג' את השקפותיך לגבי מה שהקב"ה רוצה מהאדם ומהחברה. אמרת כמה דברים שיש בהם אמת, אבל שים לב שיש רובד כל-כך יותר אלמנטרי: הקב"ה רוצה שנעשה את מה שהוא רוצה שנעשה.

 

~

 

אתה לא אוהב מיסטיקה סגולית. אני לא יודע, המילה 'תכלית' שהזכרתי כאן משתבצת אצלי במשבצת הגיונית מאוד. יותר מכך - לפי הניתוח שלי הלכתי צעד הגיוני אחד יותר ממך. אז אציג את המהלך כאן.

 

אקסיומה א' ויחידה: הכל נברא.
הסבר אינטואיטיבי לאקסיומה: כל דבר שישנו מתקיים במערכת ישות ולפיכך תלוי בגורם הרצוני המגדיר אותה.

 

אז זה קודם כל אומר שהחומר נברא, העצים והאבנים, בעלי החיים ובני האדם, אני ואתה. אבל זה נכון גם לגבי דברים מופשטים יותר. תנועה, כוח, איכויות, מהויות - גם הם, ע"פ האקסיומה, נבראים.
והלוגיקה, מה איתה? נבראת גם כן. וכאן אני מגיע לצעד הנוסף, כי עכשיו ישאל השואל בטון חרד לקיומו: וערכי המוסר?
בדיוק. נבראים. (נאצלים, ליתר דיוק; נניח לסמנטיקה)
אז אחרי שאמרנו שהכל נברא ותלוי ברצון מגדיר, מאיפה בדיוק אנחנו מתחילים את הכל?
והתשובה: מהרצון המגדיר, כמובן. כאן צריך לדייק היטב, כי ההכרה ברצון המגדיר אמנם גם היא נאצלת, אבל המוכר דרכה - מוכר כמחולל.
וכשאנחנו מדברים על רצון במובן המופשט ביותר, יש לו דבר שבו הוא חפץ. יש לו תכלית, ולצורך הגדרת אפשרות קיומה של התכלית הזאת הוגדרו ערכי המוסר, והלוגיקה, והאיכויות והמהויות ובעלי החיים והעצים והאבנים ואני ואתה.

 

אציין שתיים מבין המסקנות שאפשר להסיק מכאן. ראשית, כל הברואים, ובכללם אני ואתה, נמצאים כאן תחת המטריה של הרצון התכליתי המופשט, כלומר כחלקים מהעולם כולו כמערכת. זה באמת קצת פחות נעים מלחשוב שאני סובייקט אלוהי בלתי תלוי עם זכות קיום בפני עצמי ועוד אמירות אינדיבידואליסטיות, אבל הי: זאת אמת צרופה.
והמסקנה השניה שאציין, היא שכיוון שהנבראים הם מכוח רצון תכליתי, הרי שנברא, פרטי או מערכתי, שאינו תורם לתכלית, אינו בעל הצדקה לקיומו. רק תרומה קיומית לצורך התכלית תתן קיום לחיים של הנברא בכל המישורים.                  מכאן יש עוד צעד אחד פשוט עד הגדרת מקומם של עם ישראל וארץ ישראל והצורך בהם: הם נועדו להיות התרומה לגבוה של כל מושגי החברה האנושית, המוחשיים והמופשטים, ובכך להפריח את קיום החברה והעולם כולו. גם הדרישות המוסריות והמבניות מהם גדולות יותר בהתאם.

 

נמצאנו למדים, שאכן יש בעולם יופי וגיוון וחברה ומוסריות, אבל אם אנחנו מדברים על הדרישה הממוקדת מעם ישראל אנחנו לא מדברים על אחד מאלו, אלא על רעיון התרומה לגבוה. עמוד העבודה, נעים להכיר.

 

~

 

לענייננו? אני חוגג את יום העצמאות ואת יום ירושלים. גם רבותי. אנחנו מודים לקב"ה על טובות שמאוד קשה למדוד. אבל אני כן מכשיר את עצמי לקראת תפיסת תפקיד בלוחמה התודעתית מול התנועה שמעמידה את היופי, הגיוון, החברה והמוסריות בפני עצמם, בלי זכר של תרומה לגבוה, ששואפת שהכל יהיה טוב ונעים ונטול קב"ה לחלוטין, כאילו שאפשר. והמלחמה התודעתית הזאת היא זאת שממנה דברים יצאו.

 

 

 

@נפתלי הדג

@נפתלי הדג

קודם כל כתבת נפלא, ונדמה ליש גם הבנתי את כווונתך (ואת המקום ממנו היא נובעת). אפשר להגיד שאתה מציג פה דבקת מחודשת ברוחניות המיסטית הכללית, אחרי הזניחה שנמצאת במקום שאני הצגתי, היא יפה, אבל נדמה לי שבסופו של דבר לא מתרוממת מעל המקום שאותו אני זונח מלכתחילה. אפתח בנקודות שהפריעו לי בדברים שלך, שאפשר להגיד שהן אחת:

 

א. עשית פה קפיצה לוגית משמעותית ולא הכרחית בעיני מבריאה לתכלית. הידיעה שהדברים נבראו לא מכריחה תכלית כלשהי בבריאה שלהם, לצורך העניין הייתי יכול להאמין באל שפועל על פי גחמה, או, קל יותר, בטוב שתכליתו היא להיטיב ותו לא.

ב. יותר מכך, אתה מניח שהתורה, המסר הא-להי לבני האדם, היא אפריוריות, קדומה, לאנושיות. אצה בעצם טוען שהיא לא מסתמכת על מה שהיא האנושיות לאחר שנבראה אלא מושתת על הנחות היסוד של מי שברא אותם, דבר שהוא אמנם הגיוני, אבל לא רק שלא מסתדר מבחינה תוכנית עם פשט התורה שבכתב אני פשוט לא מאמין בו, וגם רבי ישמעאל לא: "דברה תורה בלשון בני אדם".

ג. והגרוע מכל, אתה מניח שיש באפשרותם של בני האדם (או היהודים, אם אתה מעדיף  לשמר את המימד הגזעי) להוות חלק מחשבונות שמיים, להיות גורם בתוכנית הא-להית, וזה בעיני לא רק שלא נכון, אלא גם סותר את הדברים שאתה בעצמך אמרת.

 

אני מסכים עם הנחות היסוד שלך, יש בורא ובהחלט יש תוכנית א-להית בעולם, להבנתי היא אפילו די דטרמיניסטית (היא מתחברת לי מאוד עם הדטרמיניזם הפסיכולוגי והתרבותי שהפוסטמודרנים אוהבים להתייאש ממנו). אוקיי, מה עושים עכשיו? אשאל את זה אחרת - מה זה משנה?

 

תפקידה של התורה שנתן לנו הקב"ה אינה שנתעלה על האנושיות אלא שנביא אותה לשיאה. אני לא מדבר (בשלב זה, בכל אופן) על יהדות בסגנון הרב יונתן זקס, אבל כן על יהדות נוסח התנ"ך, שיש בה מקום להתעלות רוחנית משמעותית במימד האישי, אבל המימד התרבותי-חברתי-ערכי משמעותי בה לא פחות.

 

זאת אולי הנקודה שהכי מכריחה אותי ללכת בדרך זו: אין הרבה דרכים לאחד עם בצורה חיובית. בעצם, אני מסוגל לחשוב על שתיים. האחת היא המסיטיקה, הפולקלור, העליונות. מי לה' אליי כקריאה שהיא קודם כל קריאה של משהו, במלוא הגרון אם אפשר, ואם יש שם חרב וראש יווני מתגלגל אז בכלל המצב מעולה. עליונות כזו זרה לי, היא המסאבת את היהדות וכנגדה אני פונה.

 

ודאי שיהודים מחויבים הרבה יותר, כי הם סובבים סביב עליונות ערכיהם. הם, כמרכז מחנך של ערכים, כמקדש כללי שבתוכו שוכן עוד מקדש, מאוחדים כנושאי לפיד, לא חרב, ככאלה שא-להים בחר בהם מסיבותיו, ולא כי היו קדושים מכל עם באופן אימננטי וקדום כלשהו. מקומם של הערכים במרכז כזה הוא עליון, כי הם הגשר בין הא-להות לאנושות. הם מקודשים רק כי א-להים אמר ככה, ואפילו יותר מכך: ברא אותנו לקדש אותם.

 

אם כך, דווקא ההכרה בחוסר התכליתיות שכוללת בתוכה את כל בני האדם באמת, ותמיד תכלול, היא המביאה אותנו לתכלית כזו שהיא גם אקטואלית לבני האדם עצמם. במישור החברתי, אינני מדבר כלל בשפה הא-להית, דווקא כי השיח הא-להי עם החברה הוא ישיר הרבה יותר, קיים הרבה יותר.

 

זה ברשת, אתה יכול לעשות עם זה מה שבא לך. רק אל תפיץ בשמי (אאוטינג וזה..).

 

בכל זאת העדפתי לבקש רשות

 

תודה

@ירא ורך לבב על זה דיברת?

הוא לא שלך אלא תלוי בעיני המתבונן


(החתימה שלך, אגב...)

אני עדיין צעיר בתחום;)

האמת לא הגבתי אליך.
אבל אם כבר שאלת אז אתה לוחץ עליו...
ובכלל אני לא סגורה שהבנתי מה השאלה.. יש שם דווח וזהו.

מלא מלא מלא בצל מטוגן

וואי הלוואי היה חצילים באופציה אבל אין

אַתָּה הוּא ה' אֱלֹהֵינוּ עַד שֶׁלֹּא בָרָאתָ הָעוֹלָם, וְאַתָּה הוּא אֱלֹהֵינוּ מִשֶּׁבָּרָאתָ הָעוֹלָם, וּמֵעוֹלָם וְעַד עוֹלָם אַתָּה אֵל. וּבָרָאתָ עוֹלָמְךָ בְּגִין לְאִשְׁתְּמוֹדָעָא אֱלָהוּתָךְ בְּאֶמְצָעוּת תּוֹרָתְךָ הַקְּדוֹשָׁה, כְּמו שֶׁאָמְרוּ רַבּוֹתֵינוּ זִכְרוֹנָם לִבְרָכָה, "בְּרֵאשִׁית", בִּשְׁבִיל תּוֹרָה וּבִשְׁבִיל יִשְׂרָאֵל, כִּי הֵם עַמְּךָ וְנַחֲלָתְךָ אֲשֶׁר בָּחַרְתָּ בָּהֶם מִכָּל הָאֻמּוֹת, וְנָתַתָּ לָהֶם תּוֹרָתְךָ הַקְּדוֹשָׁה, וְקֵרַבְתָּם לְשִׁמְךָ הַגָּדוֹל. 
וְעַל קִיּוּם הָעוֹלָם וְעַל קִיּוּם הַתּוֹרָה בָּא לָנוּ מִמְּךָ ה' אֱלֹהֵינוּ שְׁנֵי צִוּוּיִים. כָּתַבְתָּ בְּתוֹרָתְךָ "פְּרוּ וּרְבוּ", וְכָתַבְתָּ בְּתוֹרָתְךָ "וְלִמַּדְתֶּם אֹתָם אֶת בְּנֵיכֶם". וְהַכַּוָּנָה בִשְׁתֵּיהֶן אֶחָת, כִּי לֹא לְתֹהוּ בָרָאתָ כִּי אִם לָשֶׁבֶת, וְלִכְבוֹדְךָ בָּרָאתָ יָצַרְתָּ אַף עָשִיתָ, כְּדֵי שֶּׁנִהְיֶה אֲנַחְנוּ וְצֶאֱצָאֵינוּ וְצֶאֱצָאֵי כָּל עַמְּךָ בֵּית יִשְׂרָאֵל יוֹדְעֵי שְׁמֶךָ וְלוֹמְדֵי תוֹרָתֶךָ. 
וּבְכֵן אָבוֹא אֵלֶיךָ ה' מֶלֶךְ מַלְכֵי הַמְּלָכִים, וְאַפִּיל תְּחִנָּתִי, וְעֵינַי לְךָ תְלוּיות עַד שֶׁתְּחָנֵּנִי וְתִשְׁמַע תְּפִלָּתִי לְהַזְמִין לִי בָּנִים וּבָנוֹת. וְגַם הֵם יִפְרוּ וְיִרְבּוּ הֵם וּבְנֵיהֶם וּבְנֵי בְנֵיהֶם עַד סוֹף כָּל הדּוֹרוֹת, לְתַכְלִית שֶׁהֵם וַאֲנִי כֻּלָּנוּ יַעַסְקוּ בְּתוֹרָתְךָ הַקְּדוֹשָׁה, לִלְמֹד וּלְלַמֵּד לִשְׁמֹר וְלַעֲשׂות וּלְקַיֵּם אֶת כָּל דִּבְרֵי תַלְמוּד תּוֹרָתְךָ בְּאַהֲבָה, וְהָאֵר עֵינֵינוּ בְּתוֹרָתֶךָ וְדַבֵּק לִבֵּנוּ בְּמִצְותֶיךָ לְאַהֲבָה וּלְיִרְאָה אֶת שְׁמֶךָ. 
אָבִינוּ אָב הָרַחֲמָן, תֵּן לְכֻלָּנוּ חַיִּים אֲרֻכִּים וּבְרוּכִים, מִי כָמוֹךָ אָב הָרַחֲמִים זוֹכֵר יְצוּרָיו לְחַיִּים בְּרַחֲמִים, זָכְרֵנוּ לְחַיִּים נִצְחִיִּים, כְּמוֹ שֶׁהִתְפַּלֵּל אַבְרָהָם אָבִינוּ "לוּ יִחְיֶה לְפָנֶיךָ", וּפֵרְשׁוּ רַבּוֹתֵינוּ זִכְרוֹנָם לִבְרָכָה, "בְּיִרְאָתֶךָ". 
כִּי עַל כֵּן, בָּאתִי לְבַקֵּשׁ וּלְחַנֵן מִלְּפָנֶיךָ שֶׁיְּהֵא זַרְעִי וְזֶרַע זַרְעִי עַד עוֹלָם זֶרַע כָּשֵׁר. וְאַל יִמָּצֵא בִי וּבְזַרְעִי וּבְזֶרַע זַרְעִי עַד עוֹלָם שׁוּם פְּסוּל וָשֶׁמֶץ, אַךְ שָׁלוֹם וֶאֱמֶת וְטוב וְיָשָׁר בְּעֵינֵי אֱלהִים וּבְעֵינֵי אָדָם, וְיִהְיוּ בַּעֲלֵי תוֹרָה, מָארֵי מִקְרָא, מָארֵי מִשְׁנָה, מָארֵי תַלְמוּד, מָארֵי רָזָא, מָארֵי מִצְוָה, מָארֵי גוֹמְלֵי חֲסָדִים, מָארֵי מִדוֹת תְּרוּמִיּות, וְיַעַבְדוּךָ בְּאַהֲבָה וּבְיִרְאָה פְנִימִית, לֹא יִרְאָה חִיצונִית, וְתֵן לְכָל גְּוִיָּה וּגְּוִיָּה מֵהֶם דֵּי מַחְסוֹרָהּ בְּכָבוֹד, וְתֵן לָהֶם בְּרִיאוּת וְכָבוֹד וָכֹחַ, וְתֶן לָהֶם קוֹמָה וְיֹפִי וְחֵן וָחֶסֶד, וְיִהְיֶה אַהֲבָה וְאַחְוָה וְשָׁלוֹם בֵּינֵיהֶם, וְתַזְמִין לָהֶם זִוּוּגִים הֲגוּנִים מִזֶּרַע תַּלְמִידֵי חֲכָמִים, מִזֶּרַע צַדִּיקִים, וְגַם זִוּוּגָם יִהְיוּ כְּמוֹתָם כְּכָל אֲשֶׁר הִתְפַּלַּלְתִּי עֲלֵיהֶם, כִּי זִכָּרוֹן אֶחָד עוֹלֶה לְכָאן וּלְכָאן. 
אַתָּה ה' יוֹדֵעַ כָּל תַּעֲלוּמות, וּלְפָנֶיךָ נִגְלוּ מַצְפּוּנֵי לִבִּי, כִּי כַוָּנָתִי בְּכָל אֵלֶּה לְמַעַן שִׁמְךָ הַגָּדוֹל וְהַקָּדוֹשׁ וּלְמַעַן תּוֹרָתְךָ הַקְּדוֹשָׁה, עַל כֵּן עֲנֵנִי ה' עֲנֵנִי, בַּעֲבוּר הָאָבוֹת הַקְּדוֹשִׁים אַבְרָהָם יִצְחָק וְיַעֲקֹב. וּבִגְלָלָם תּוֹשִׁיעַ בָּנִים לִהְיוֹת הָעֲנָפִים דּוֹמִים לְשָׁרְשָׁם, וּבַעֲבוּר דָּוִד עַבְדְּךָ רֶגֶל רְבִיעִי בַּמֶּרְכָּבָה, הַמְשׁוֹרֵר בְּרוּחַ קָדְשֶׁךָ. 
שִׁיר הַמַּעֲלוֹת אַשְׁרֵי כָּל יְרֵא ה' הַהֹלֵךְ בִּדְרָכָיו: יְגִיעַ כַּפֶּיךָ כִּי תאֹכֵל אַשְׁרֶיךָ וְטוֹב לָךְ: אֶשְׁתְּךָ כְּגֶפֶן פֹּרִיָּה בְּיַרְכְּתֵי בֵיתֶךָ בָּנֶיךָ כִּשְׁתִלֵי זֵיתִים סָבִיב לְשֻׁלְחָנֶךָ: הִנֵּה כִי כֵן יְבֹרַךְ גָּבֶר יְרֵא ה': יְבָרֶכְךָ ה' מִצִּיּוֹן וּרְאֵה בְּטוּב יְרוּשָׁלָיִם כֹּל יְמֵי חַיֶּיךָ: וּרְאֵה בָנִים לְבָנֶיךָ שָׁלוֹם עַל יִשְׂרָאֵל: 
אָנָא ה' שׁוֹמֵעַ תְּפִלָּה יְקֻיַּם בָּנוּ הַפָּסוּק, וַאֲנִי זֹאת בְּרִיתִי אוֹתָם אָמַר ה', רוּחִי אֲשֶׁר עָלֶיךָ וּדְבָרַי אֲשֶׁר שַׂמְתִּי בְּפִיךָ, לֹא יָמוּשׁוּ מִפִּיךָ וּמִפִּי זַרְעֲךָ וּמִפִּי זֶרַע זַרְעֲךָ אָמַר ה' מֵעַתָּה וְעַד עוֹלָם: 
יִהְיוּ לְרָצוֹן אִמְרֵי פִי וְהֶגְיוֹן לִבִּי לְפָנֶיךָ ה' צוּרִי וְגוֹאֲלִי:

האמת, אני תוהה אם היא רלוונטית גם ללא נשואים..

גם הלם בעז"ה יהיו ילדים יום אחד.

(אני רווקה מובהקת וזו הייתה אחת התפילות שכיוונתי בהן בימי חיי)

ובחיים לא הבנתי את המשפט האחרון, הרבה יותר קל לקלקל מלתקן...

בקלות התשובה 
וביכולת לתקן.
 

ובאמת
אמונה עושה את רוב העבודה

אם אפשר לקלקל אז אפשר לתקן? אבל לקלקל זה קל, איך זה מוכיח את הנקודה?..
(וסליחה על הפלישה. גם אותי השאלה הטרידה...)

כך אדם לא יפול בדעתו
ולא ייתייאש.

אחיין שלי לא יודע לבנות מגדלים בקפלה, אבל להרוס הוא יודע מצוין...

תקרא מה שכתבתי...אפשר לתקן.

גם אנחנו במובנים מסויימים כמו אחיין שלך,
הוא גם לא כתב מי מתקן...אבל במקום אחר הוא כתב שהצדיק מתקן...
אם תרצה אוכל לשאול יותר מאוחר את בעלי על המקור.
זה לא ממש עניין שלנו, אנחנו צריכים להמשיך בחיים ולעבוד את השם, להמשיך כאילו לא קרה כלום ולא ליפול ברוחנו אלא לחשוב טוב.

חלק העניין פה הוא על האמונה.תאמין.

וזה פלא, אגב, כל התיקון הזה הוא פלא גדול.

אשרינו.

שאדם נוטה לחשוב שלתקן זה קשה ולכן מתייאש מזה, אבל זה בכלל לא אומר שאנחנו מתקנים, אלא שצריך להאמין שאפשר לתקן, אפשר!

ומי מתקן? "סמכו על כוחי.."- הצדיק מתקן אותנו, כל מה שצריך זה להחזיק חזק ולא להתייאש ולהמשיך בחיים באמונה שזה יתוקן...

ואחרי ליטוש זה גם יוצא יותר יפה ממה שהיה.
מה הכוונה? שנגיד לפני שקלקלנו אז התהלכנו בשאננות כזאת שהכל יופי וסבבה אבל אחרי שפתאום נפלנו לבור וקיקלנו אז פתאום מבינים איפה אנחנו נמצאים ועלולים ליפול לייאוש ולהשבר מזה.

אז בא והקדים רפואה למכה הצדיק ואמר לנו שאם אנחנו מאמינים שאפשר לקלקל- אז נאמין שאפשר לתקן.
ועל ידי המחשבה הזאת נישאר בשמחה ולא נתייאש אלא נמשיך הלאה בחיים, כי כשנופלים לעצבות ומתייאשים ממה שקלקלנו אז זאת המטרה של היצר הרע- כי ככה אנו נהפכים לשבויים שלו,

אבל אם אנחנו מסתכלים באופטימיות על החיים אז היצר הרע לא הרוויח פה כלום מכל העסק אלא רק הפסיד כי מעכשיו המעשה יתוקן ומטעויות לומדים,
ואגב, כל הטובים נפלו מהסוס- מכירה את המשפט הזה? מלמדים אותו ברכיבה...

עוד משהו- אחד הדברים שמלמדים ספורטאים זה איך ליפול נכון.
לא מלמדים אותם שמי שנופל הוא דפוק חלילה אלא איך ליפול בצורה הכי נכונה.
גם רבנו מלמד אותנו איך ליפול נכון,
שקורה שאנחנו מקלקלים דברים, אבל כשזה קורה אז ישר לחשוב שאפשר גם לתקן וככה נקום ונשתפר

ואף אחד לא אמר שלתקן זה קל כמו לקלקל. רק להאמין שזה אפשרי.
והכל מתחיל מהראש...חשיבה חיובית...

יש פגמים שאנחנו לא יכולים לתקן.

אבל אף על פי כן זאת פחות הנקודה מי מתקן, בכל אופן העיקר שאפשר לתקן.

תודה על החיסוק!