תהיתי אם שייך לכתוב את זה, לא ממש מרבה לכתוב אבל איך אמר המורה שלי לפיזיקה "אם לך יש שאלה, כנראה שיש לעוד הרבה שאלות".
זה תהליך, לא קביעה שרירותית- נמאס לי.
כמו בכל תהליך עמום גם כאן, לא ברור מתי התחיל.
כשהתגייסתי הרגשתי שחרור קל, אני בצבא ולכן ללמוד תורה כ ל היום כמו שעשיתי בשנה וחצי האחרונות לא קורה. אהבתי את זה.
בצבא לא לעשות כלום זה אידיאל, בישיבה הרגשתי מצפון כל פעם שעייפתי מלהבין את הספר שמולי ופרשתי להפסקה לא מוגבלת.
לכן גם היה שיקול רציני לחתום ויתור ולהשאר. החלטתי שאני חוזר לעוד שנתיים. אני לא רוצה לבחור במשהו על סמך החסרונות שיש לי בבחירה הנשללת. אם אני רוצה לחתום ויתור אמרתי, לא זו תהיה הסיבה.
וכך היה...חזרתי והיה די בסדר האמת, למדתי בקצב שרציתי ולא הזיזו לי המחשבות שהיו אולי להציק לי כמו "מה ההספק שלך?". כנראה זה השתנה כשלמדתי את סיבת איסור רחיצה בשבת, גזרת הבלנים ואני לא נכנס לזה.
בחייאת! אמרתי לעצמי, בגלל היצורים האלה שהיו עושים דברים לא לעניין באו וגזרו עלינו לא להשתמש במים חמים שהיו חמים כבר מערב שבת? זה לא רציני! בעקבות זה חשבתי גם על בשר וחלב. למה אני צריך לחשוב פעמיים לפני טעימה ממרק הבשר של אמא ביום שישי?
בערבי שבתות לא יכולתי לסבול את המשיכות שהיו עושים לתפילה, זה מתכון להרס עולמו הרוחני של מתבגר אמרתי לעצמי. כל כך קל למאוס בזה. כל כך קל להגיד דיי, לא בא לי על הדת הזאת!
אבל הבעיה היא- אתה לא יכול לצאת, פשוט אי אפשר...אתה תחטוף שם למעלה, אתה מנוע מכל כך הרבה דברים בלי שבחרת. אני מאמין בבורא עולם בלי ספק ודווקא זה, מה שמציק לי
אם אני לא רוצה? איפה הבחירה שלי? המצוות הבסיסיות של בני נוח יכולים להביא לאחלה דבר. אני לא רואה איך הקפדה של בשר וחלב או רחיצה בשבת במים חמים, דברים שמעיקר הדין מותרים, הופכים את הדת לטובה יותר.
מחשבות מעין אלו מציפים אותי לעיתים. בפעם האחרונה זה קרה לי בתפילץ עמידה של מנחה, פשוט קראתי את התפילה כי מה לעשות...חייבים.
ואז קרה משהו מוזר, באחת הברכות, ברכת ירושלים, התסכול הפך לדמעות של תשובה(?) אני לא יודע מה בדיוק קרה בשניות האלה,אבל מהמחשבה ש'די עם זה' עברתי למחשבה של 'בבקשה שאני אחזור בתשובה שלמה ולא יהיו את השאלות האלה'. רגע מיוחד שכבר הספיק ליבי לשכוח. אבל הראש זוכר. זוכר שהייתה נקודה בה לא היו שאלות, רק כמיהה לקרבה.
זה תהליך, לא קביעה שרירותית- נמאס לי.
כמו בכל תהליך עמום גם כאן, לא ברור מתי התחיל.
כשהתגייסתי הרגשתי שחרור קל, אני בצבא ולכן ללמוד תורה כ ל היום כמו שעשיתי בשנה וחצי האחרונות לא קורה. אהבתי את זה.
בצבא לא לעשות כלום זה אידיאל, בישיבה הרגשתי מצפון כל פעם שעייפתי מלהבין את הספר שמולי ופרשתי להפסקה לא מוגבלת.
לכן גם היה שיקול רציני לחתום ויתור ולהשאר. החלטתי שאני חוזר לעוד שנתיים. אני לא רוצה לבחור במשהו על סמך החסרונות שיש לי בבחירה הנשללת. אם אני רוצה לחתום ויתור אמרתי, לא זו תהיה הסיבה.
וכך היה...חזרתי והיה די בסדר האמת, למדתי בקצב שרציתי ולא הזיזו לי המחשבות שהיו אולי להציק לי כמו "מה ההספק שלך?". כנראה זה השתנה כשלמדתי את סיבת איסור רחיצה בשבת, גזרת הבלנים ואני לא נכנס לזה.
בחייאת! אמרתי לעצמי, בגלל היצורים האלה שהיו עושים דברים לא לעניין באו וגזרו עלינו לא להשתמש במים חמים שהיו חמים כבר מערב שבת? זה לא רציני! בעקבות זה חשבתי גם על בשר וחלב. למה אני צריך לחשוב פעמיים לפני טעימה ממרק הבשר של אמא ביום שישי?
בערבי שבתות לא יכולתי לסבול את המשיכות שהיו עושים לתפילה, זה מתכון להרס עולמו הרוחני של מתבגר אמרתי לעצמי. כל כך קל למאוס בזה. כל כך קל להגיד דיי, לא בא לי על הדת הזאת!
אבל הבעיה היא- אתה לא יכול לצאת, פשוט אי אפשר...אתה תחטוף שם למעלה, אתה מנוע מכל כך הרבה דברים בלי שבחרת. אני מאמין בבורא עולם בלי ספק ודווקא זה, מה שמציק לי
אם אני לא רוצה? איפה הבחירה שלי? המצוות הבסיסיות של בני נוח יכולים להביא לאחלה דבר. אני לא רואה איך הקפדה של בשר וחלב או רחיצה בשבת במים חמים, דברים שמעיקר הדין מותרים, הופכים את הדת לטובה יותר.
מחשבות מעין אלו מציפים אותי לעיתים. בפעם האחרונה זה קרה לי בתפילץ עמידה של מנחה, פשוט קראתי את התפילה כי מה לעשות...חייבים.
ואז קרה משהו מוזר, באחת הברכות, ברכת ירושלים, התסכול הפך לדמעות של תשובה(?) אני לא יודע מה בדיוק קרה בשניות האלה,אבל מהמחשבה ש'די עם זה' עברתי למחשבה של 'בבקשה שאני אחזור בתשובה שלמה ולא יהיו את השאלות האלה'. רגע מיוחד שכבר הספיק ליבי לשכוח. אבל הראש זוכר. זוכר שהייתה נקודה בה לא היו שאלות, רק כמיהה לקרבה.
