עבר עריכה על ידי שום וחניכה בתאריך כ"א בכסלו תשע"ו 18:34
[ברור לי שלא לכולם תהיה סבלנות לקרוא את הכל ואפילו לא חלק, אך הדברים ממוענים בעיקר
אליך, והיה אם אתה תקרא, והיה זה שכרי].
א. אני חושב בדיוק להיפך. בושה באופן כללי, כתכונה, היא דבר טוב ומעלה, אא"כ מדובר בבושה מוגזמת, או בושה המובילה לפסיביות במקום שצריך לפעול (כדברי הב"י המובאים בריש השו"ע). כך עולה מההיא דנדרים ששיבחו את הבושה כשלעצמה, ורק אמרו שתוצאותיה שמצילה מן החטא, אך לא סייגו אותה דווקא לכך. וכן מוכח
מיבמות לגבי סימני האומה.
ועי' בתענית (ז: ) כמה גינו חז"ל העזי פנים שהם היפך הבושה. וכן בעוד מקומות לאין מספר.
הבושה מעידה על הכרת מקומו הטבעי הפרופורציונאלי (והזמני? ראה להלן) של האדם לעומת כל הקוסמוס והאלוה והיא ענף מענפי הענווה. וראה בסמוך.
ב. הבושה הינה תוצאה של היחשפות לפערים בין הרצוי למצוי, בין אידיאל לבין הנוכחי, בין המטרה לבין הדרך.
ושתי הערות בנוגע לעוצמת הבושה:
1. ככל שהקיטוב בין הרצוי למצוי יגדל, כך תגדל עוצמת הבושה.
2. הפערים לא מוכרחים להיות דווקא בין האידיאל העתידי הבלתי ממומש לבין ההווה, אלא כל גילוי של פער מסויים בתוך כל הספקטרום הרחב של רצוי ומצוי - יוביל לבושה. לדוגמא, אדם בהווה מצטייר כאישיות מסויימת, שהתגלה קלונו היוצר לו תדמית אחרת יותר נפולה, יתבייש.
ג. ובהקשר לזה יש להבין את הבושה הטבעית המתלווית לעירום כפי שהבאת מגמ' קידושין:
באופן שטחי הבושה היא משום שהעירום 'מפשיט' את האדם ממדרגתו ועושהו 'פשוט'. האדם הוא היצור היחיד שיש לו צורך בביגוד (וידוע שיש מן האבולוציניים שראו בזה דווקא פחיתות שצריך ליצור אלמנט מלאכותי להתמודד עם הטבע, ולכן קצת נבוכו בזה לפי שיטת ההתפתחות ההולכת ומתמדת) וזה אחד מהמרכיבים המייחדים אותו כאדם. כאשר הוא ערום מתגלה באופן בוטה הצד הבהמי שבו (ועי' בחגיגה טז. ובפסחים מט: ). לפי זה הפער הוא בין התדמית התדירה שהוא עוטה עליו כל הזמן - אדם, לכין תדמית אחרת שגם היא מצוייה, אך בד"כ יותר מסוות- בהמה. ושתיהן בהווה.
אולם באופן יותר מעמיק הבושה האמורה להתלוות לעירום הינה יותר שורשית והיסטורית. כמפורסם, הבושה נקשרה לעירום לאחר חטא אדה"ר שהטמיע בו את הצדדים הבהמיים. לאמר - שכנותם של העירום והבושה היא לא מחוייבת המציאות והיא רק פרי הביאושים של חטא האדם ונפילה ממדרגתו. לפי זה מובנת סיבת הבושה מעירום, משום שהיא במודע או שלא, מזכירה לו את הפער בין מה שהיה אמור להיות הגוף, לבין האופי הבהמי שהוא ( לא ) לובש עתה. לפי זה הבושה היא בין ההווה לבין העבר הנוסטלגי או העתיד האוטופי.
לפ"ז אפשר להבין את אחת ההתבטאויות היוצאות דופן של חז"ל ביבמות (סג: ): "שאין לך משוקץ ומתועב לפני המקום יותר ממי שמהלך בשוק ערום" (וזה גם היה חטאם של דור המבול כדאיתא בתדא"ר פכ"ט). שהרי לאדם שמראה בעצמו שאיבד את ערך הבושה לעירום יש שתי סיבות אפשריות, דואליות לחלוטין: או שהתבהם בנפשו עד כדי כך שכבר אין פער בין האדם שבו לבין הבהמה שבו, או לחילופין שכבר נמצא במציאות עתידית שבה לעירום לא יתלווה בושה. ולכן האדם המהלך בשוק ערום הוא כ"כ משוקץ משום ששתיים רעות עשה: לא זו בלבד שהשחית את נפשו עד רמת בהמה, אלא שבאותה השחתה עצמה הוא מתגאה בפרהסיא כאומר שהנה באה המציאות המושלמת העתידה.
ג. מנגנון הבושה כשלעצמו אומר דרשני. הוא לא מובן מאליו. העובדה שקיים מנגנון כזה, שמונע מהיחשפות לפערים כנ"ל, מעידה על השאיפה לשלימות המוטמעת באדם. האדם נע כל העת על אותו מתח שבסקאלה שבין המצוי לרצוי, ושמח מכל התקדמות ומתאכזב ובוש מכל נסיגה. המסקנה המתבקשת מכך היא שהבושה היא אות מובהק לכך שיש כח מובנה באדם שכל הזמן דוחף אותו להתעלות ולהתעלות.
אמנם לאחרונה שמעתי וגם ראיתי עדויות לכך שגם בבע"ח קיים אותו מנגנון (אך בזעיר אנפין), אך זה לא סותר את המסקנה הנ"ל, שהרי השאיפה לשלימות היא לא רק נחלת האדם אלא נחלת העולם וההוייה כולה כדבריו של הרב קוק באורות התשובה. וכל שכן לפי מה שכתב באגרות הראיה ח"א (עמ' קד) שגם לבע"ח יש חלק בבחירה, ע"ש.
ד. אשר למציאות הבושה לעתיד לבא:
לפי האמור שהבושה היא רק תוצר של פערים, לכאורה לע"ל שהמצוי יהיה הרצוי באמת אין מקום לבושה. ועי' בשבת (ל: ) שאמרו עתידה אשה שתלד בכל יום, וכן בכתובות (קיא: ) עתידה א"י שתוציא גלוסקאות וכלי מילת, שבא לבטא את היעדר ההבחנה שתהיה אז בין התהליך ובין המטרה, ששניהם יתאחדו והיו לאחד.
אכן, עי' בפסחים (סח.) דרמי קראי אהדדי, שבפסוק אחד נאמר "וחפרה הלבנה ובושה החמה" ובפסוק אחר "והיה אור החמה וגו'", ומתרץ ל"ק הא לע"ל והא לימות המשיח, ופירש שלע"ל יהיה בעולם רק אור השכינה ואז יתקיים "וחפרה הלבנה ובושה החמה".
והעניין הוא כך:
אמנם לע"ל תהייה סוג של התאחדות הנברא בבורא אך לא לגמרי. הבורא הוא לעולם שלם והנברא לעולם משתלם.
כדברי הרב קוק באוה"ק ח"ב (עמ' תקל-תקלא) שמתנגון ההשתלמות הוא מנגנון נצחי שלעולם לא יפסוק אלא יחווה עילוי אחר עילוי והשתכללות אחר השתכללות עד לאין קץ, ע"ש ואכמ"ל. ואע"פ שאמרו בב"ב (עה: ) עתידים צדיקים שייקראו ע"ש של הקב"ה, ובמגילה (יח.) שהקב"ה קרא ליעקב "אל", ובזוה"ק פרשת בא (לח.) האדון ה' - דא רשב"י (וע"ע בשו"ת יחוו"ד ח"ג סי 'עג), דייקו לומר רק שייקראו בשמו, אבל כמובן שהקב"ה בעצמו מרומם על כל שם וכינוי (וראה באגרות הראיה ח"א עמ' נא בתשובתו לר"ש אלכסנדרוב), וע"כ שאין זה מיזוג מוחלט.
ומעתה, הבושה שיש לאחד כלפי אובייקט אחר, או אפילו כלפי מצבו שלו, זאת היא הבושה שתתבטל לאחר עילוי
המציאות, אך הבושה כלפי הקב"ה לא תתבטל, ואדרבה, היא הנותנת, עילוי המציאות שיוביל לגילוי השכינה יוביל במקביל גם לעודף בושה ממנה, אם כי תהיה זו בושה מעודנת ולא מעגמת את הנפש.
ומה שנאמר לע"ל: "ולא יבושו עמי לעולם", ראה פירושו בעולת ראיה ח"ב (עמ' רד-רז), והכל הולך אל מקום אחד.
ויש קצת להעיר מדברי הרמח"ל הידועים אודות סיבת בריאת העולם שהוא ע"מ להיטיב וכו' ושלא יקבלו נהמא דכיסופא וכו', ואם נאמר שתתבטל הבושה לע"ל שהוא זמן קבלת השכר, א"כ נפל פותא בבירא. ויש להאריך בזה, אך מזמן כבר יצאתי מגדרי...