פורום צעירים מעל עשרים (עמוד 140)

א. חיפשתי מקצועיות והיו פעמים שנשים לא עמדו בקריטריון שהייתי צריכה.

ב. לא הייתי פונה למטפל חילוני.

להיות לגמרי פתוח איתו ולפי זה עדיף דתי גבר.

מצד שני, יש יתרון לראייה המיוחדת של האשה את הנפש.
חילוני גם יכול לבוא ממקום יותר פשוט של הסתכלות ישירה על הנפש בלי המורכבויות הדתיות ויש יתרון בזה. כמובן זה חייב להיות אחד שפתוח לשמוע ולהיכנס לעולמך ומתעניין בזה.

(כותב מניסיון ויש לי את שניהם גבר דתי ואשה חילוניה)

ובכלל , לחזור לכל האווירה .
מהללאל ואיסתרק קראתי מזמן וכבר בקושי זוכרת את העלילה...

ספר מעניין
וזהו, לא בא לי לספיילר

כיף לקרוא.

כל החג היה נחמד.

אלישבע

1."ויקח אהרן את אלישבע בת עמינדב אחות נחשון לו לאשה ותלד לו את נדב ואת אביהוא את אלעזר ואת איתמר". (שמות ו, כג)

2."כאשר הזכיר אם הנביאים לכבודם ולומר שהיא בת לוי איש צדיק ונרמז שנעשה בה נס כן הזכיר אם הכהונה שהיא מיוחסת מזרע המלוכה אחות הנשיא הגדול... ועל דרך הפשט נאמר שהכתובים מזכירים במלכים שמות אמותם". (רמב"ן) "מפני כבוד הכהונה להודיע שהיו בניו מצד האב ומצד האם זרע ברך ה' " (אברבנאל)

3."אמר רבא הנושא אשה צריך שיבדוק באחיה שנאמר' ויקח אהרן את אלישבע בת עמינדב אחות נחשון' ממשמע שנאמר בת עמינדב איני יודע שאחות נחשון היא מה תלמוד לומר אחות נחשון מכאן שהנושא אשה צריך שיבדוק באחיה תנא רוב בנים דומין לאחי האם". (תלמוד בבלי בבא בתרא קי ע"א)
"אם כן בתולה מעמיו רמז על אלישבע בת עמינדב, שנדבו לבו לקדש שם שמים, זו ראויה לו ולא מאותם שעבדו את העגל ואמרו אלה אלהיך ישראל, את אלה לא יקח, אלא אחותו של נחשון". (שפתי כהן ויקרא פרשת אמור)


4."למילדת העברית אשר שם האחת שפרה ושם השנית פועה" (שמות א, טו) "כלה וחמותה יוכבד ואלישבע... שהיתה פועה (ומוציאה את הולד)." רש"'י : שהיתה פועה לולד - משעשעת אותו כדרך שמשחקים לתינוקות בדברים ערבים לשעשעו". המשך הגמרא: " ויהי כי יראו המילדות את האלהים ויעש להם בתים" (שמות א, כא)... "בתי כהונה". (תלמוד בבלי סוטה יא ע"ב)

5."יהודה אתה יודוך אחיך (בראשית מט, ח) משבט יהודה יצאה אלישבע אם הכהונה שנ' ויקח אהרן את אלישבע בת עמינדב וגו'." (בראשית רבה (תיאודור-אלבק) פרשת ויחי צז)


6."חמש שמחות היתה אלישבע יתירה על בנות ישראל יבמה מלך אישה כהן גדול בנה סגן בן בנה משוח מלחמה ואחיה נשיא שבט ואבילה על שני בניה" (זבחים קב ע"א). "ששחקה מדת הדין על אלישבע בת עמינדב" (קהלת רבה פרשה ב)

7."ויהי ביתך כבית פרץ (רות ד, יב). לא נאמרו דברים הללו אלא כנגד אלישבע בת עמינדב, שראתה ארבע שמחות ביום אחד, בעלה ובניה כהנים גדולים, יבמה מלך, ואחיה נשיא." (מדרש זוטא - רות (בובר) פרשה ד)
"עוז והדר לבושה" (מדרש משלי (בובר) פרשה לא)
"ראויה היתה אלישבע לאהרן מיומא דאתברי עלמא... הכא לרחמי... הכא באהרן לשלמא לחדווה לנהירו דאנפין לאתברכא, ועל דא אתקרי... הכא אלישבע, אלישבע דאתחברא בחסד... ויקח אהרן את אלישבע לבסמא לה למחדי לה לחברא לה במלכא בזווגא שלים לאשתכחא ברכאן לעלמין כולהו על ידא דאהרן" (זוהר כרך ג (ויקרא) פרשת שמיני)

8."אלישבע, עם כל שלוותה, סוף סוף דרך נשים לה וקיבלה התפעלות, ובה נאמר שנהפכה השמחה לאבל." (בינה לעיתים דרוש יז)

9."אמרו במדרש ליזהר איניש מעינא בישא, דהא אלישבע בת עמינדב ראתה ביום אחד בעלה כהן גדול, אחי בעלה מלך, אחיה ראש הנשיאים, שני בניה סגני כהונה, והיו אומרים הנשים ראיתם בת עמינדב, ונכנסה בהן עין הרע ונתערבה שמחת אותו היום הנכבד." (דרשות ר"י אבן שועיב ויהי ביום השמיני)
"אבל לפי מה שכתבנו שאהרן הוא בסוד אדם הראשון, לפי הנראה גם אלישבע בסוד חוה, וחוה חטאה בראיית העין, 'ותרא [האשה] כי טוב העץ למאכל' (בראשית ג, ו), ומחמת זה התאוה לכבוד, ומזה נמשך הקליפה שהנשים שחצניות (ירושלמי שבת פ"ו ה"א). זהו שאמר ראתה אלישבע, כלומר, אהרן לא ראה, עשה עצמו כאילו לא ראה, כי לא התעורר את עצמו להכבוד, אמנם אלישבע ראתה {הכבוד} מה היה הסוף, שמתו שני בניה כמו שהיה הסוף של חוה. (של"ה פרשת ויקרא תורה אור יט)

10."בת עמינדב אלישבע כבוּדה, את בעלה ראתה עובד עבודה. נחשון אחיה, נשיא שבט יהודה. וסגני כהונה ממעיה ילדה. משה מלך ובן בנה משוח הוא. נשים יקרות לה ולהם בכֶינה. יכולה היתה לבוא בטענה, אהה, ה', איך מזלי נשתנה. כל העם שמחים ואני אוֹנֵנָה. למי עוללת כה מי הוא זה איזה הו. אשת חיל פיה בחכמה פתחה, והיא מרת נפש ותשפך שיחה ודברים כלפי מעלה לא הטיחה, לא נצרכה אלא קבלה בשמחה. הטוב בעיניו יעשה הוא." (פיוט "עת נחלי דמעה מעיני יורדים" מאת רבי דוד בן חסין בן המאה ה-18)


11."ישמח עתיד הקב"ה לשמוח במעשיהם של צדיקים לע"ל אלישבע בת עמינדב לא שמחה בעולם שראתה ה' כתרים ביום אחד יבמה מלך אחיה נשיא בעלה כהן גדול שני בניה ב' סגני כהונה פנחס בן בנה משוח מלחמה כיון שנכנסו בניה להקריב ונשרפו נהפכה שמחתה לאבל". (ויקרא רבה פרשת אחרי מות פרשה כ)

12.קמחית היא אלישבע בת עמינדב אשת אהרן, כל קמחייא קמח וקמח דקמחית סלת, ראתה שבע בנים כהנים גדולים... וגם אלישבע ראתה שבע שמחות". )גלגולי נשמות רבי מנחם עזריה מפאנו)

13."ת"ר שבעה בנים היו לה לקמחית וכולן שמשו בכהונה גדולה אמרו לה חכמים מה עשית שזכית לכך אמרה להם מימי לא ראו קורות ביתי קלעי שערי" (יומא מז ע"א) "אמרו: שבעה בנים היו לה לקמחית, וכולם שמשו בכהונה גדולה. שלחו אחריה, אמרו לה: מה מעשים טובים יש בידך? אמרה להם: מעולם לא ראו קורות ביתי שערות ראשי ואִמרת חלוקי. אמרו: כל קמחייא [כל הקמחים] קמח, וקמח דקמחית סולת! וקרון עלה [וקראו עליה]: 'כל כבודה בת מלך פנימה'.” (ויקרא רבה פרשת אחרי מות כ יא)

3 היה מעניין ואני תוהה לגבי האמירה, למה אהרן היה אמור להתחתן עם מישהי שלא עבדה עבודה זרה בעגל כאשר הוא כן השתתף בייצור העגל?
או שמכיוון שהוא עשה זאת כדי לנסות להמעיט בבעיות של העם מעלה עליו הכתוב שזה פחות חמור?

10 היה נוסח שהפתיע אותי לפיוט, היה נשמע יותר מתאים להיכתב בימינו לפי הניסוח.

ראוי להזכיר ביחס ל13 שחז"ל העירו על דבריה של קמחית שהיא טועה.
"תנו רבנן (=שנו רבותינו) שבעה בנים היו לה לקמחית וכולן שמשו בכהונה גדולה אמרו לה חכמים מה עשית שזכית לכך אמרה להם מימי לא ראו קורות ביתי קלעי שערי אמרו לה הרבה עשו כן ולא הועילו" (תלמוד בבלי מסכת יומא דף מז עמוד א)
(התרגום עם סימן השווה שלי, הסיפור עצמו הובא בעברית בגמרא)

לעכב אותם מלעבוד את העגל ולא עבד במעשה כדברי האלשיך (שמיני פרק ט): "והוא, כי מה שנעשה על ידי אהרן בעגל היה שוגג, כי השליכו באש ויצא העגל ההוא שלא במתכוין. על כן קח לך, לעומת העגל ההוא, עגל בן בקר לחטאת, כי החטאת בא על השוגג. אך בני ישראל אשר חטאו במעשה...".

קמחית לא טעתה. אלא לא הדרכה לרבים לפי פשט הגמרא ולפי הזוהר משמע שכן וכבר דנו אחרונים ליישב את הדבר.
אעתיק את לשונו של המשנה ברורה (או"ח עה, יד):
"ובזוהר פרשה נשא החמיר מאוד שלא יתראה שום שער מאשה דגרמא מסכנותא לביתא וגרמא לבנהא דלא יתחשבון בדרא וסטרא אחרא לשרות בביתא וכ"ש אם הולכות בשוקא כך ע"כ בעאי איתתא דאפילו קורות ביתה לא יחמון שערה חדא מרישאה ואי עבדית כן מה כתיב בניך כשתילי זיתים מה זית וכו' בנהא יסתלקון בחשובין על שאר בני עלמא ולא עוד אלא דבעלה מתברך בכל ברכאן דלעילא וברכאן דלתתא בעותרא בבנין ובני בנין עכ"ל בקיצור וכתב המ"א דראוי לנהוג כהזוהר וביומא איתא במעשה דקמחית בזכות הצניעות היתירה שהיתה בה שלא ראו קורות ביתה אמרי חלוקה יצאו ממנה כהנים גדולים:"

זה מקורות שחברתי לשיעור של אמא שלי ועם כל ההסברים זה יהיה עוד יותר מרתק בעז"ה.

איך אתה לומד מהערת הגמרא את האמירה שלך שזה לא הדרכה לרבים והיא לא טעתה?
לגבי הזוהר, אכן נראה שהזוהר תומך בדרכה של קמחית.

כל הכבוד, אשמח לקרוא את ההסברים אן תרצה לשתף

"אמר אביי: הרבה עשו כרבי ישמעאל – ועלתה בידן, כרבי שמעון בן יוחי – ולא עלתה בידן".

זה לדחות את דעת רשב"י לגמרי.

רבי ישמעאל טען טענה על סמך הפסוקים, רשב"י חלק עליו כי הוא סבר שמציאותית דעת רבי ישמעאל לא עובדת ולכן כשהגמרא אומרת שדעת רבי ישמעאל עבדה במציאות ודעת רשב"י לא עבדה במציאות היא דוחה את דעת רשב"י לגמרי.

לא טעה, כמו כן קמחית.
מהרש"א ח"א:
"הרבה עשו כר"י כו'. נראה לפרש דודאי יש צדיקים גמורים דמקוים בהו שמלאכת עצמן נעשית ע"י אחרים אלא דמעטים המה כדאמר רשב"י גופיה בפ' לולב וערבה (סוכה מה ע"ב) ראיתי בני עלייה והם מועטים אם אלף כו' אם שנים הם אני ובני וכיון דמועטין הם כ"כ אין לכל אדם לסמוך על זה לומר שאיני עושה מלאכה כלל לפי שמלאכתי נעשית ע"י אחרים שצדיק גמור אני דשמא הוא טועה ואינו צדיק גמור וז"ש הרבה עשו כרבי ישמעאל ועלתה בידן דרוב עולם אינן צדיקים גמורים והרבה עשו כרשב"י ולא כו' לפי שרובם אינן צדיקים גמורים כרשב"י וכמו ששנינו יפה ת"ת עם ד"א כו' וכל תורה שאין עמה מלאכה כו' אבל לעתיד שנאמר ועמך כולם צדיקים וגו' יקוים בנו ועמדו זרים ורעו צאנכם וגו':"

ביחס לרשב"י.
אבל הטור, הבית יוסף, הרמ"א והב"ח הבינו אחרת את המסקנה וחלקו על המהרש"א.
(יעויין בטור אורח חיים סימן קנו)

ולגבי קמחית, אין ראיה לדבריך, אלא אתה ממשיך את דעת המהרש"א לכאן שזה יתכן אבל לא מחויב.

"סופה בטלה וגוררת עון: כתבו הספרים שזהו נאמר לכלל העולם שאין כולם יכולים לזכות לעלות למדרגה רמה זו להיות עסקם רק בתורה לבדה אבל אנשים יחידים יוכל להמצא בכל עת באופן זה [וזהו שאמרו בברכות ל"ה ע"ב הרבה עשו כרשב"י ולא עלתה בידן ר"ל דוקא הרבה] והקב"ה בודאי ימציא להם פרנסתם וכעין זה כתב הרמב"ם פי"ג מהלכות שמיטין ויובלות ולא שבט לוי בלבד וכו' עי"ש ובפרט אם כבר נמצאו אנשים שרוצים להספיק לו צרכיו כדי שיעסוק בתורה בודאי לא שייך זה ויששכר וזבלון יוכיח:."

"ואחר כך ילך לעסקיו דכל תורה שאין עמה מלאכה מה שהביא רבינו הסיפא ולא הביא הרישא יפה ת"ת עם ד"א וכו' הוא לפי דנראה דהתנא מדבר בשתי כתות מישראל הא' הם התגרים דפורשין בספינות הים והולכים בסחורות בדרך רחוקה וארז"ל ולא מעבר לים היא לא תמצא תורה בתגרין ועליהם אמר יפה תורה עם ד"א דאצל כת זו ד"א עיקר והתורה טפלה ולכן אמר יפה הוא דיהיה יודע מה שכתוב בתורה שיגיעת שניהם משכחת עון וכת אחרת הם לומדי תורה ויושבים בביתם שהתורה אצלם הוא עיקר אמר עליהם וכל תורה שאין עמה מלאכה סופה בטילה וגוררת עון דבכת זו צריך שיתפרנס במלאכה והוא יושב בביתו ועוסק בתורה כי בזה יש לתורה קיום אצל כת זו. ורבינו מדבר כאן בכת זו שיושבי' בביתם ומתפרנסים במלאכה או בשאר עסקים כגון רבית וכיוצא כדי שיוכל לישב בביתו וללמוד תורה על כן הביא על זה הסיפא נ"ל אמת וצדק:"

המשנה ברורה סובר כדעת הספרים,
אגב, אתה יודע מי הם?

אבל ברור שזה לא מוסכם, למשל אצל הב"ח.
על האחרים אפשר לדון אם הם סוברים כדעת הב"ח או המשנה ברורה.

שלומדת לגמרי תורה ולא הזכיר אותו כאן.
אני לא בטוח, אולי הבנתך צודקת.

על כל פנים, גם לפי הבנתך בב"ח, יש סיכוי שהוא מודה שפעם היו כאלה במדרגת רשב"י ונתמעטו הדורות.

בנוסף, פוק חזי מה יש בעולם. היו הרבה צדיקים ותלמידי חכמים שהקדישו את את נפשם רק לתורה בלי לקבל שכר. מזמן התנאים כמו רשב"י, עד הגר"א, עד ר' חיים קנייבסקי. הם חיו ממלגות שהביאו להם ואפילו לא ממכירת ספרם (גם אם ר' חיים חיבר ספרים הוא בקושי התפרנס מזה וקיבל מלגה מהכולל).

לגבי הספרים, כמו שהבאתי זה המהרש"א, אבל גם ראיתי את זה בעוד המון ספרים, בעיקר ספרי מוסר, ואם תרצה אנסה להביא קצת.

וממילא אין חשיבות בסיכוי שאולי הב"ח סבר משהו שהוא לא אמר.

אין חולק היסטורית שהיו כאלה, השאלה אם היו כאלה בגלל אידיאל או כי "עת לעשות לה' הפרו תורתך"? (כדעת הכסף משנה)
וממילא, זה לא סותר שהמסקנה היא שדעת רבי ישמעאל נפסקה לכולם (כולל יחידי סגולה)

אכן, צודק לגבי המהרש"א, שכחתי. אם יהיה לך זמן יהיה מעניין ומחכים לקרוא, אבל אין חובה

חלקו עליו.
"ומה שנוהגין עכשיו ללמוד תורה בשכר אם אין לו במה להתפרנס שרי. ואפילו יש לו, אם הוא שכר בטילה דמוכח, שמניח כל עסקיו ומשא ומתן שלו, מסתברא דחשיב מוכח." (תוספות בכורות כט ע"א ד"ה 'מה')

למשל הרשב"ץ ממש כותב הפוך מהרמב"ם (שו"ת קמב, קמז, קמח ובפירושו לאבות ד, ה):
"חובה על כל ישראל לפרנס דרך כבוד לחכמיהם ולדייניהם שתורתם אומנותם, כדי שלא יצטרכו להתבטל ממלאכת שמים בשביל מלאכתם, וכדי שלא יזדלזלו בפני עמי הארץ מפני עניים, ושינהגו בהם כבוד."
"ואפשר לומר שהחכמים הממונים פרנסים על הצבור, אפילו אפשר להם לעשות מלאכה, אין להם לעסוק במלאכה בדורות הללו שנתמעטו בני עלייה, ואותם מועטים אם יעסקו במלאכה בפני ע"ה יזדלזלו בפניהם".
"אבל אם אתה רואה שהחכם יזדלזל בפני עם הארץ מפני מלאכתו כי יחשבו כמוהו כמוהם ולא יהיו דבריו נשמעים, מדרכי החסידות הוא שיקבע כל עתים שאפשר לו לתורה ויתפרנס מהם דרך כבודו וכבוד תורה, ואין בדבר משום חשש בעולם"

מה גם שכאשר נותנים לאדם באהבה וחיבה את הכסף כתמיכה קבועה וכשותפות והוא לא דורש, כמו שאפשר לפרש את בחז"ל לגבי יששכר וזבולון ושמעון ועזריה, גם לרמב"ם זה יותר קל במקרה הזה, כי בעיקר בפירוש המשנה באבות הוא מדבר על לבקש מהחברה ולדרוש.
נכון שמוכח ממנו שגם במקרה זה אין דעתו נוחה מזה כמו שהוא אומר שאלישע לא קיבל מעות, וכנראה האשה השונמית הייתה נותנת ברצון, אבל זה קל יותר בעיניו ואין בזה חילול השם.

ב"כסף משנה' הוא מאריך לדון ברמב"ם ולקראת הסוף הוא אומר: "קי"ל כל מקום שהלכה רופפת בידך הלך אחר המנהג. וראינו כל חכמי ישראל קודם זמן רבינו ואחריו נוהגים ליטול שכרם מן הצבור וגם כי נודה שהלכה כדברי רבינו בפירוש המשנה אפשר שהסכימו כן כל חכמי הדורות משום עת לעשות לה' הפרו תורתך שאילו לא היתה פרנסת הלומדים והמלמדים מצויה לא היו יכולים לטרוח בתורה כראוי והיתה התורה משתכחת ח"ו ובהיותה מצויה יוכלו לעסוק ויגדיל תורה ויאדיר:" זאת אומרת שהוא אומר "עת לעשות" לשיטת הרמב"ם אבל הוא חושב כמנהג.
כן מה'בית יוסף' משמע:
"ובאמת לא נהגו חכמי הדורות כמותו והראיות שהביא לדבריו יש לדחותם ואדרבה יש להביא ראיות להחזיק ביד הנותנים והמקבלים וכן ראוי לעשות דאם לא כן כבר היתה התורה בטילה חס ושלום ועל ידי ההספקות יכולים לעסוק בתורה ויגדיל תורה ויאדיר. וכבר כתב והאריך הה"ר שמעון בר צמח בתשובותיו לחלוק על הרמב"ם ולסתור כל דבריו ולהחזיק ביד החכמים והתלמידים הנוטלים פרס מהצבור והביא כמה ראיות מהתלמוד והמדרשות. ומכל מקום מי שאפשר לו להתפרנס ממעשה ידיו ולעסוק בתורה ודאי מדת חסידות הוא ומתת אלהים הוא אבל אין זו מדת כל אדם שא"א לכל אדם לעסוק בתורה ולהחכים בה ולהתפרנס ממעשה ידיו:"

גם דעת הב"ח שרצית להגיד בדעתו אחרת ביו"ד כותב רמ"ו כותב:
"ע"כ באתי להעיר אזן בלמודים מכמה מאמרים שניתן רשות לראש ישיבה ליהנות ולהתפרנס ע"י המתנות ומותר לו לקבל עד שיתעשר... שמעינן דמעולם היו ת"ח מקבלים סיפוקם מן הנדבות ומראשי ישיבות מיהו ודאי יותר מכדי סיפוקם ודאי אסור לתלמידים... עד שיתעשר אלא לראש ישיבה שהוא כמו מלך וכהן גדול" (עיין בכל דבריו ורק הבאתי את המסקנה)

הרבה יחידים צדיקים במשך הדורות, לא היו עושים משהו כבדיעבד כ"עת לעשות ל-ה' ", אלא מלכתחילה כי הם סברו אחרת מהרמב"ם לגמרי כתוספות ותשב"ץ או שסברו דרך תמיכה של אהבה שרי.

גם אעתיק לך כאן את דברי ה'אגרות משה' (יו"ד ב, קטז):
"אלו המתחסדים מצד שיטת הרמב"ם הוא בעצת היצה"ר כדי שיפסיק מללמוד ויעסוק במלאכה ובמסחר וכדומה, עד שלבסוף הם שוכחים אף המקצת שכבר למדו ואינו מניחם אף לקבוע זמן קצר לת"ת, כי אם הראשונים כמלאכים אמרו שא"א לעסוק בתורה ולהחכים בה כשיעשה מלאכה להתפרנס ממעשה ידיו, כ"ש בדורנו דור יתמא דיתמי וגם אין לנו הנשים צדקניות שירצו לסבול עוני ודחקות כבדורותם, שודאי א"א לשום אדם להתגאות ולומר שהוא יכול לעשות מלאכה ולהחכים בתורה. לכן לא יעלה על מחשבתך עצת היצר הרע שיש בקבלת פרס דלומדים בכוללים ופרס דרבנים ומלמדים וראשי ישיבה איזה חטא וחסרון מדת חסידות, שהוא רק להסית לפרוש מן התורה. ומי יתן והיו נמצאים אנשים מתנדבים לפרנס הרבה ת"ח, היו מתרבים בני תורה גדולי ישראל ובעלי הוראה כרצון השי"ת שאין לו בעולמו אלא ד' אמות של הלכה."

זו נקודה חשובה שאתייחס אליה בסוף באריכות ולכן פתחתי בה בכותרת.

בוא נדון במקורות שאתה הבאת:
תוספות - יש הצדקה עקיפה לשכר, כי מדובר בשכר בטלה.
הם מתייחסים לשאלה אם מותר לקבל כסף על לימוד, אבל לא על זה המחלוקת בין רבי ישמעאל לרשב"י, הם נחלקו מה האידיאל ותוספות כאן לא התייחסו.

הרשב"ץ - היתר מסיבה אחרת, אבל לא קשור למחלוקת רשב"י ורבי ישמעאל.

הבית יוסף - מוכח ממנו כדבריי ביחס למחלוקת רשב"י ורבי ישמעאל ואצטט מתוך מה שהבאת:
1. מתוך הציטוט מהכסף משנה:
"וגם כי נודה שהלכה כדברי רבינו בפירוש המשנה אפשר שהסכימו כן כל חכמי הדורות משום עת לעשות לה' הפרו תורתך שאילו לא היתה פרנסת הלומדים והמלמדים מצויה לא היו יכולים לטרוח בתורה כראוי והיתה התורה משתכחת ח"ו ובהיותה מצויה יוכלו לעסוק ויגדיל תורה ויאדיר:"
2. סוף הציטוט מהבית יוסף:
"ומכל מקום מי שאפשר לו להתפרנס ממעשה ידיו ולעסוק בתורה ודאי מדת חסידות הוא ומתת אלהים הוא אבל אין זו מדת כל אדם שא"א לכל אדם לעסוק בתורה ולהחכים בה ולהתפרנס ממעשה ידיו:"

הב"ח - אותה תשובה ביחס לתוספות ולרשב"ץ.

האגרות משה - מוכח שהוא מתיר בגלל שעת הדחק מתוך הדברים שציטטת: "כ"ש בדורנו דור יתמא דיתמי...".

המורם מכל האמור, צריך לחלק בין שתי סוגיות:
א. מחלוקת רבי ישמעאל ורשב"י שבה עסקנו מקודם:
מה האידיאל:
לימוד תורה יחד עם עבודה או רק לימוד תורה?
מסקנת הגמרא היא שדעת רבי ישמעאל נפסקה.
הדיון בינינו האם זה הוראה לכלל וגם ליחידי סגולה או לא?
ממרן בכסף משנה ובבית יוסף שהבאת ומהב"ח שאני הבאתי מפורש שהם סברו שזה נכון ליחידי סגולה. (כפי שאני מבין בגמרא)
(אוסיף את הרמ"א שאף הוא כותב דברים מפורשים על האידיאל:
"ומ"מ מי שאפשר לו להתפרנס היטב ממעשה ידיו ולעסוק בתורה -- מדת חסידות הוא ומתת אלהים היא אך אין זה מדת כל אדם." (הגהותיו לשלחן ערוך בטור יורה דעה בסימן רמו סעיף כא)

המהרש"א והמשנה ברורה בביאור הלכה סוברים שההוראה הזו בגמרא לא כוללת יחידי סגולה. (כפי שאתה מבין בסוגיא)

ב. האם מותר לאדם רק לשבת וללמוד ולהתפרנס מאחרים:
הרמב"ם (הלכות תלמוד תורה פרק ג הלכה י), הטור (יורה דעה סימן רמו), הרמ"א (יורה דעה סימן רמו סעיף כא) - לא.
תוספות, רשב"צ, מרן, הב"ח, אגרות משה - כן. (מיקומים שאתה הבאת לעיל)

ולכן, רוב המקורות שהבאת מתייחסים למחלוקת השניה אבל זה לא מוכיח איך הם הבינו את הגמרא בשאלה הראשונה.

ביחס לטענת גדולי ישראל שלאורך הדורות לא נהגו כ"עת לעשות לה'", זו אינה ראיה מכיוון שמציאותית, רוב התקופות היו קשות בין ימי חז"ל לימינו וממילא סביר מאוד להניח שמדובר בשעת הדחק. (היה קשה להתפרנס)

אני פשוט חשבתי שבאת לדחות מצד אחר את אלו שרק עוסקים בתורה, בגלל הרמב"ם שהם לא עוסקים במלאכה ונהנים מתורתם באיסור, לכן הבאתי את מה שהבאתי.
דרך אגב הרמ"א מביא היתרים אז לא יודע מאיפה לך שהמסקנה שלו כרמב"ם וכטור.

לגבי המהרש"א הוא גם מובא במחצית השקל על או"ח קנו.

עכשיו לעצם הענין אני שוב חוזר שגם מה שהבאת מהפוסקים לכתחילה לעסוק במלאכה, זה ההוראה לכמעט כל התלמידים חכמים, עדיין יש תלמידי חכמים מיוחדים שהם כמו רשב"י. זה בכלל לא תלוי במי תלמיד חכם יותר גדול, אלא שיהיה לצדיק הת"ח ביטחון עילאי שקשה להשיג וכדברי לשונו הזהב של דודי זקני המקנה בקידושין פב.:
"כי הדבר ברור אם לבו נכון ובטוח בה' באמונה שלימה כי אין מחסור ליראיו ע"ז נאמר ברוך הגבר אשר יבטח בה' והי' ה' מבטחו כיון שליבו בטוח בה' בוודאי יהי ה' מבטחו. ואמר עוד צדיק באמונתו יחיה ויזמין לו ה' פרנסה כאוכלי מן כענין יששכר וזבולון וכיוצא בהם אך מי שאין מבטחם חזק ולבם מסתפק איפה הם רועים באמת אין להם לסמוך על הנס ויעשו תורתם קבע ומלאכתם עראי ויהי ברכת ה' במעשם כדברי ר"מ לעיל וע"ז אמרו הרבה עשו כרשב"י ולא הועילו כי לא הי' בטחונם חזק אלא שרצו לעשות כרשב"י לכך לא הועילו... כי כפי ערך חוזק האמונה כן יהיה מבטחו, ובחדושי תורה הארכנו בזה וק"ל."
(עיין בספר חסידים תתקנב שגם הביא ענין הביטחון בענין זה)

תהיה בטוח לגמרי שמהרש"א, המחצית השקל, המקנה, והביאור הלכה, הכירו את דברי הפוסקים ולא היו מעיזים לחלוק עליהם, אבל יש מקרים בודדים מאוד של יוצאים מן הכלל שההלכה אחרת.

לא, העיסוק שלנו היה באידיאל אגב העיסוק בקמחית.

לגבי הרמ"א, הוא מביא את ההיתרים בשם יש אומרים ומסכם להתיר למי שמלמד לקבל פרנסה.

ביחס למקורות הנוספים במחצית השקל, המקנה וספר חסידים - שכוייח.

הטענה שלך שהם לא היו מעזים לחלוק היא תמוהה, וכי לא מצינו מקומות בהם המשנה ברורה חלק על מרן ועל הב"ח? ואני מניח שגם האחרים חלקו אם כי פחות בקי בדבריהם.
מחלוקות היו פעמים רבות ומפורש ראינו דעות הפוכות בנושא הזה וממילא ברור שיש מחלוקת.
אתה הבאת דברים מפורשים של מרן, אני הבאתי דברים מפורשים מהב"ח והרמ"א שהם הפוכים למשנה ברורה, המהרש"א, המקנה, מחצית השקל וספר חסידים שהבאת.
ממילא, ברור לנו שיש מחלוקת.
אני רואה שציינת לבסוף שיש מקרים חריגים שחלקו, אז כנראה שכאן אחד מהם.

שניים מקרא על וזאת הברכה

לומד עכשיו נתיבות שלום (יש שטוענים שזה לא ילבש אבל בסדר) פשוט גוועלדדדד

מסקנות. שבנות זה עם מתוסבך ומסובך נורא אפילו בשביל בנות אחרות. מסכנים הבנים. תנחומיי

אבל בגאולה, אכן יהיה אמת אחת שכולם ידעו מה נכון ומה לא.

תורה חדשה מאיתי תצא, - לימוד התורה יתעלה למדרגה הרבה יותר נעלית מאשר בזמן הגלות, והשכל שלנו יהיה הרבה יותר נעלה, ולכן הלכה ב גאולה תהיה כבית שמאי, כיוון שלפי התורה שתתגלה בימוה''מ, יובן למה צריכה להיות הלכה דווקא כבית שמאי, וזה מה שהבית דין יפסקו,

ומשיח ילמד את העם את התורה החדשה, באופן שונה ואחר לגמרי.

 

[זה בשתי מילים, אבל כדי להבין היטב מה יהיה שונה באמת בימוה''מ בלימוד התורה, ומה הפירוש תורה חדשה, ומה הפירוש האמיתי של ההבנה שההלכה צריכה להיות כבית שמאי וכד', צריך להרחיב יותר על העניין..] 

אתה יכול להרחיב יותר על העניין?

יש חובה לעשות מה שהנביא אומר

הנבואה לא יכולה להכריע מחלוקת הלכתית, ומי שמנסה הוא נביא שקר

שני הנושאים הם חובה הלכתית שמי שעובר עליה חייב מיתה

 

ולכן אם תבוא קבוצת נביאים כזאת,

יהיו ארבע קבוצות:

אנשים שצייתו לנביא

אנשים שמתו

נביאים שהתנבאו בלי להכריע הלכה

נביאי שקר שמתו

 

בפועל אני מניח שיהיו נושאים שיהיה ויכוח לגביהם אם הם הכרעה הלכתית או לא, ואז יכול להיות שמספר הקבוצות יגדל

באמת יש עניין לאכול?
לא אכלנו מספיק?

בהמות עבות ושמנות"
הירושלמי בעבודה זרה (א, א): קורא לזה בן החג, ומדייק מנחמיה שאסור להתענות בו.

הבן איש חי: מחמיר אפילו לא לעשות מלאכת דבר נאבד.

תודה רבה אחי!

אני בטוח שהמציאות היא שסביבתך אוהבת אותך אבל פשוט קשה לך לראות את זה כמו שיש אנשים שקשה להם לראות בלי משקפיים. מי שמתקשה לראות בלי משקפיים הולך לאופטימטריסט לבדיקת ראייה ואולי רוכש משקפיים, מציע לך ללכת לדמות מקצועית (פסיכולוגית/פסיכיאטרית) שתבדוק איפה הקושי ותעזור לך למצוא את המשקפיים המתאימות ולהתמודד עם הקושי.
בהצלחה רבה

נ.ב. @רצה לאש המקסימה הכינה פירוט על מימון טיפולים, יתכן שיעזור לך ולאחרים פה:
היי כולם - מימון טיפולים פסיכולוגיים (סיכום מידע בנושא) - קהילת חולים ומשפחותיהם

כאשר לאדם יש קושי שחוזר על עצמו באופן עקבי עם חברה /הסביבה שונים.
זה משקף גרעין לא פתור אצלו בפנים.

שאת מחזקת את הביטחון שלך או מקבלת באהבה/ שחרור/ חמלה את עצמך, את מבינה שאת ראויה , את רואה בך דברים טובים .

האם לפני שאת מצפה מהחברה לקבל אותך
את רואה בעצמך טוב?
נזהרת בדיבור הפנימי שלך עם עצמך?

ברגע שזה יהיה יותר חזק .. יהיה לך יותר קל לקבל גם יחס פחות נעים( שאת לא רוצה לקבל) .


פעם הבאה שקשה לך תנסי לפרק .. מישהי התייחסה אליך לא יפה .
מה הרגשת? למשל : חוסר כבוד , שקופה , אשמה
איפה זה פוגש אותך בחיים?
מה הרגש ההפוך של זה? למה זה כל חשוב לך? כי את מאמינה שאת ראויה .. כי את מרגישה שיש לך מה לתת ואת לא צריכה להיות שקופה .

כאן את מגיעה למקום חיובי של .. אני יודעת שאני ככה וככה ושיש לי מה לתת ושאני שווה
ועם זה קשה להתווכח

קורה שיש כמה חברות/ סביבות שלא תרגישי בהן בנוח
אבל אין סיבה שכל המפגשים שלך , וכל הסביבה שלך יהיו כך עם תחושה כזאת


בקיצור לצאת מתוך הקושי ליתרון שלך

ומסתבר מאוד שזה יושב על חוויות קודמות

את מכירה חוויות כאלה מהעבר שיכול להיות שזה יושב עליהם?

שהרגשות הפחות נעימים שלנו מנסים לומר לנו משהו.
כשהרגל נשברת היא כואבת כדי שנטפל אותה ונשים לה גבס.
וכך גם הנפש שלנו, משהו מעיק ומכאיב לה ולכן היא שולחת לנו אותות שהיא צריכה עזרה.
אני אזרוק ניחושים קטנים אבל אני מניח שחוץ מזה שאת ביישנית את גם קצת מופנמת, שקטה ולפעמים חושבת יותר מידי, מרגישה שאת לא מספיק טובה...
ההמלצה שלי היא להבין קודם כל שזה דבר נכון וטוב, שבא לעזור לנו.
וזה איתות קל שהגיע הזמן להכיר את מי שנמצא בפנים ולא להמשיך לשקר לעצמנו שאנחנו מכירים את עצמנו.

נקודה נוספת, הרבה שאלות שאנחנו חושבים שהן שכליות הן לא, הן רגשיות, או אינטואטיביות ולכן צריך להעמיק בהן, לברר אותן ולדעת למה הן מפריעות לנו-בקיצור לצלול פנימה
יש עוד המון להרחיב אבל אני אקצר מפאת הזמן. מוזמנת לחפש באינטרנט יש שם המון מידע יעיל.
חג שמח
 

אגב, רק תדעי שזה נורמלי ורוב האנשים, מרגישים ככה בשלב כזה או אחר.
 

(שאלה - מתי בדיוק אומרים את התפילה הזו? באיזה רגע/שעה?)

 

1. את הלויתן תמיד מלוות חיות קטנות יותר. יצור כזה גדול יוצר סביבו מערכת חיים שלמה, כדאי למי שלא מכיר קצת ללמוד על זה, פלאי הבריאה. מלבד זאת - זו העבודה שלנו, בבחינת "והלוית גוים רבים ואתה לא תלוה", לתקן עולם במלכות שד-י, להיות לוויתנים. אולי ניתן לראות זאת בפרשת וזאת הברכה. כת' "שמח זבולון בצאתך", נחלקו המפרשים במה ולמה היא היציאה, אם למלחמה או למסחר. הרש"ר הירש והמלבי"ם מסבירים שמדובר על מסחר ואומרים שהמסחר הזה מאלף בינה לכל יושבי תבל עד ש"עמים הר יקראו" - קצת מזכיר את הפטרת יו"ט א' דסוכות, וכמובן שזה מתקשר למהות סוכות "שמח זבולון", "ושמחת בחגך והיתה אך שמח" (והשמחה באה מתוך שלימות, שלימות של תיקון עולם במלכות שד-י, "ויאתיו כל לעובדך").

 

2. בבמדבר רבה (פ' במדבר פ"ד) כת' שהנענוע של הלולב קרוי "שחוק". נקודה למחשבה, שאנו משחקים והוא משחק..

 

3. שמעתי כמדומני מהרב ברוך רוזנבלום שליט"א שהלויתן אינו מלך הים, בים אין מלכות וכמו שאנו רואים שבכסא הכבוד יש אריה (מלך החיות), נשר (מלך העופות), שור (מלך הבהמות) ואדם (מלך המלכים) ועליהם, על הכסא "יושב" הקב"ה - מלך מלכי המלכים. אין שם לויתן כי בים אין מלכות.

(אולם, ע"פ הפנימיות (מצאתי באוצרות רמח"ל ח"ד), לויתן מלשון שמלוה את קו השמאל והימין, כלומר, לויתן מרמז לקו האמצע, בו מדת תפארת, מדתו של יעקב, וכידוע שדמות האדם בכסא היא דמותו של יעקב).

 

תן לחכם ויוסיף לקח.. 

אומרים בזמן האחרון שיוצאים מהסוכה. כמה שיותר קרוב לסוף היום, אבל להיזהר שלא יפריע בהכנה ליום טוב.

1. יפה מאוד. הרעיון לגבי "שמח זבולון בצאתך" נמצא ביסודו ברש"י ורמב"ן : שהם כותבים שזה על פרקמטיא וסחורה. הספרי מוסיף בפסוק הבא: "עמים הר יקראו - מנין אתה אומר שהיו אומות ומלכים מתכנסות ובאות לפרגמטיא של א"י, והם אומרים: הואיל ונצטערנו ובאנו לכאן - נלך ונראה פרגמטיא של יהודים מה טיבה, ועולים לירושלם ורואים את ישראל שעובדים לאל אחד ואוכלים מאכל אחד; לפי שהגוים - לא אלוהו של זה אלוהו של זה, ולא מאכלו של זה כמאכלו של זה; והם אומרים: אין יפה להדבק אלא באומה זו. מנין אתה אומר שאין זזים משם עד שמתגיירים, ובאים ומקריבים זבחים ועולות? ת"ל ושם יזבחו זבחי צדק:"

2. ראייה יפה מאוד. תודה

3. לענין הלוויתן בים הסתמכתי על דברי המהר"ל שמבאר את זה בחידושי אגדות בבא בתרא.

1. אכן, זו מחלוקת בפרשנים, רחבה מאוד. בעיקר "מדאיג" לראות שהראשונים 'חלקו' על פירושו של האונקלוס. תודה על המקור מהספרי.

 

3. אחפש בלנ"ד. תודה.

הייתי אצלנו בחדר התחלתי לנגן והרגשתי שאני נרדם. פשוט כלי מדהים.

ממש עושה רוגע כזה.

איך לא שמעתי עליו עד היום

ואני מאוד נהנת לנגן בו...יד לי כבר כמה שירים שנגנתי

אני היחידה שהצליל הזה מנחסס לה?🙈

כנראה שכןןן 

1. "אל יפל לב אדם עליו עבדך ילך ונלחם עם הפלשתי הזה" (שמואל א יז לב)
2. "ויך לב דוד אתו" (שמואל א כד, ו; שמואל ב כד, י)
3. "נתת שמחה בלבי" (תהלים ד, ח)
4. "אודה ה' בכל לבי" (תהלים ט, ב)
5. "יגל לבי בישועתך" (תהלים יג, ו)
6. "לכן שמח לבי" (תהלים טז, כ)
7. "יהיו לרצון אמרי פי והגיון לבי לפניך" (תהלים יט, טו)
8. "היה לבי כדונג" (תהלים כב, טו)
9. "צרפה כליותי ולבי" (תהלים כו, ב)
10. "לא יירא לבי" (תהלים כז, ג)
11. "לך אמר לבי בקשו פני" (תהלים כז, ח)
12. "חזק ויאמץ לבך" (תהלים כז, יד)
13. "בו בטח לבי" (תהלים כח ז)
14. "נאם פשע לרשע בקרב לבי" (תהלים לו, ב)
15. "שאגתי מנהמת לבי" (תהלים לח, ט)
16. "לבי סחרחר" (תהלים לח, יא)
17. "חם לבי בקרבי" (תהלים לט, ד)
18."בתוך לבי אמונתיך" (תהלים מ, יא)
19. "ולבי עזבני" (תהלים מ, יג)
20. "לב טהור ברא לי אלהים" (תהלים נא, יב)
21. "לב נשבר ונדכה אלהים לא תבזה" (תהלים נא, יט")
22. "לבי יחיל בקרבי" (תהלים נה, ה)
23. "נכון לבי אלהים נכון לבי אשירה ואזמרה" (תהלים נז, ח)
24. "מקצה הארץ אליך אקרא בעטף לבי" (תהלים סא, ג)
25. "און אם ראיתי בלבי" (תהלים סו, יח)
26. "חרפה שברה לבי" (תהלים סט, כא)
27. "לבי ובשרי ירננו אל אל-חי" (תהלים פד, ג)
28. "נכון לבי אלהים אשירה ואזמרה אף כבודי" (תהלים קח, ב)
29. "ולבי חלל בקרבי" (תהלים קט, כב)
30. "בכל לבי דרשתיך" (תהלים קיט, י)
31. "בלבי צפנתי אמרתיך" (תהלים קיט, יא)
32. "כי תרחיב לבי" (תהלים קיט, לב)
33. "ואשמרנה בכל לב" (תהלים קיט, לד)
34. "הט לבי אל עדתיך" (תהלים קיט, לו)
35. "חליתי פניך בכל לב" (תהלים קיט, נח)
36. "אני בכל לב אצר פקודיך" (תהלים קיט, סט)
37. "יהי לבי תמים בחקיך" (תהלים קיט, פ)
38. "נחלתי עדתיך לעולם כי ששון לבי המה" (תהלים קיט, קיא)
39. "נטיתי לבי לעשות חקיך" (תהלים קיט, קיב)
40. "קראתי בכל לב" (תהלים קיט, קמה)
41. "ומדברך פחד לבי" (קיט, קסא)
42. "שיר המעלות לדוד ה' לא גבה לבי" (תהלים קלא, א)
43. "לדוד אודך בכל לבי" (תהלים קלח, א)
44. "אל תט לבי לדבר רע" (תהלים קמא, ד)
45. "ישתמם לבי" (תהלים קמג, ד)

חנויות ספרים יד שניה ברשת וברחוב

לפעמים יש מבצעים.

ממה שאני מכיר, מיקסרים של קנווד וקיטשן אייד הם טובים מאוד, אבל הם יחסית יקרים. (800-כמה אלפים ₪)

מלכה ללא כתר

ספרים של אלידע בר שאול- אדם מול שמים, ימים כתיקונן, גיבורים שלנו

@הפי

אז עכשיו מאוחר מידי... הבא בפסח. כל ספר 10 ש"ח.

 

יריד הספרים בבית חשמונאי

איפה זה בית חשמונאי?

 

יש אפשרות לקניה דרך האינטרנט או משהו כזה?

 

[חסום פה הקישור]

יאיר, מלך בשר ודם, הוא הלך בשדות, כבשת הרש של משה שמיר.
כל סדרת "ראשונים בארץ".
העצים והשבבים של אריה אלדד.
מלך זהב ודם של גבריאלה אביגור רותם.
הצנחנים באים של אוריאל אופק.
רגעים היסטוריים ורגעים היסטריים של מיכאל הרסגור ואהוד פוקס.
צחקו עליהם בהתחלה של איירה פלאטו חמוד אם כי שונה במעט.
כשז'בוטינסקי וטרוצקי נפגשו של זאב צחור.
אם את מוכנה לספרים שהם לא נקיים לחלוטין יש ספרים של רוברט האריס: קצין ומרגל, לוסטרום, מינכן.

ספרים של אסתר שטרייט ורצל (אבל הם לא אמיתיים)

אם מעניין אותך המלצות לביוגרפיות או אוטוביוגרפיות תגידי ואפרט.
ובאנגלית כי זה מתאים מאוד:
The story of my life of Helen Keller

שהמחיר הרגיל 20 שקל. יש להם סניפים בכל הארץ וגם יכולים לשלוח.

ממה שאני מכיר יש אחד עם דמויות מוכרות בהיכל שלמה.

כמעט שבת שלום וחג שמח!

אנחנו מזמינים אתכם להגיע לערב הושענא רבה בישיבה התיכונית בני עקיבא בגבעת שמואל.

או לצפות בשידור חי בקישור:

נתראה!

(קיבלתי במסרון)

(במדבר יב, ג): "והאיש משה ענו [עניו] מאד מכל האדם אשר על פני האדמה".
וכמו שהוא אומר פעם הראשונה ש-ה' מדבר אליו (שמות ג, יא): "מי אנכי".
בגלל ענוותנותו הוא זכה שישרה עליו השכינה בהר סיני (מכילתא דרבי ישמעאל יתרו – מסכתא דבחדש פרשה ט):
"ומשה נגש אל הערפל". גרם לו ענותנותו, שנאמר (במדבר יב ג) "והאיש משה ענו מאד". מגיד הכתוב, שכל מי שהוא עניו – סופו להשרות שכינה עם האדם בארץ, שנאמר (ישעיה נז טו) "כה אמר ה' רם ונשא שוכן עד וקדוש שמו" וגו' ואומר (ישעיה סא א) "רוח ה' עלי... לבשר ענוים" ואומר (ישעיה סו ב) "ואת כל אלה ידי עשתה..." ואומר (תהלים נא יט) "זבחי אלהים רוח נשברה".

אחד הדברים שחג סוכות בא לחנך אותנו זוהי מידת הענווה. אנחנו יוצאים מבתינו מבצרינו אל סוכת עראי ללמד אותנו שהגענו לארץ ישראל ל(דברים ו יא-יב): "ובתים מלאים כל טוב אשר לא מלאת" ויש חשש "השמר לך פן תשכח את ה' אשר הוציאך מארץ מצרים מבית עבדים". לכן אנחנו צריכים לזכור שהגענו הנה רק בזכות אבות (מו"נ ג, מג): "וכן יצא מן הבתים לשכון בסוכות כמו שיעשו השרויים בצער שוכני המדברות - לזכור שכן היה עניננו בתחילה 'כי בסוכות הושבתי את בני ישראל וגו' '. ונעתקנו מן הענין ההוא לשכון בבתים המצוירים במקום הטוב שבארץ והשמן שבה בחסד האלוה וביעודיו לאבותינו".

בארבעת המינים יש רמז לאחדות ישראל שנובעת מענוה. המדרש המפורסם ב'ויקרא רבה' (ל, יב) מביא שכל מין הוא כנגד חלק מכם ישראל ואז כותב בסוף: "אלא אמר הקדוש ברוך הוא יוקשרו כולם אגודה אחת והן מכפרין אלו על אלו ואם עשיתם כך אותה שעה אני מתעלה הה"ד (עמוס ט, ו): "הבונה בשמים מעלותיו" ואימתי הוא מתעלה כשהן עשויין אגודה אחת שנאמר "ואגודתו על ארץ יסדה" לפיכך 'משה' מזהיר לישראל 'ולקחתם לָכֶם בַּיּוֹם הָרִאשׁוֹן'."

לומדים ממשה רבינו ענווה גם בינינו לבין המקום שכנגד סוכה וגם ענוה בין אדם לחברו שכנגד ארבעת המינים.
לכן זוכים לשהשראת השכינה על הסוכה.

נעים מאוד, אני ותיק פה, כנראה (מסתכל במראה ורואה את הזקן שהלבין)

חיכינו

[ אם אין זר פרחים, נס תפק בפ רח בודד.

קראת פה לפני שנרשמת?

כפסק חלק גדול מפוסקי אשכנז וביניהם הרמ"א והמשנה ברורה
(אורח חיים סימן לא סעיף ב)

במקום שיש מחלוקת גדולה בין האחרונים.

בנוסף, יש סיכוי שיש מקור קדמון שאוסר במפורש שזה הזוהר והגם שאנחנו לא יודעים בדיוק מה מהזוהר קדום ומה לא (אם כי כמעט כל דבריו המה קדושים, גם אם לא כולם קדומים) והירושלמי בפאה אומר לא לפסוק מהאגדה, אבל יש בזה סמך מסויים.

לגבי מקורות קדומים שמראים הדעת הרמ"א, הגר"א ועוד דוחים את הראיות.

הרמ"א כותב במפורש, הגר"א אמנם חולק עליו אבל זו דעת הרמ"א וכך היה המנהג בזמנו באזור שלו.

לגבי מנהג ארץ ישראל, מכיוון שרבו המנהגים בארץ ישראל קשה לתת תוקף למנהג מסוים כמנהג ארץ ישראל ובפרט שרבים מניחים בצנעה ולאו דווקא תדע אם הם מניחים.
מה עוד שיש לך מנהג אבות להניח יחד עם דעה מכובדת באחרונים.

ולגבי הזוהר, השבת לבד על הדברים.

הספרדים לא מניחים כדעת השולחן ערוך, והרבה מן הפרושים שעלו נמשכו אחרי דעת הגר"א והחסידים שעלו נוהגים על פי הזוהר.
ככה שדי התקבע ביישוב הישן לא להניח וככה נוצרו הרבה ממנהיגי ארץ ישראל שנוהגים היום.

גם אצל אבא שלי רבו היה די יחיד במשפחה שהניח. סבו ואביו ואחיו ונדמה לי דודו לא הניחו, והם היו גדולי עולם בנגלה ולמדנות, שהסיבה שלא הניחו לא היה בגלל הזוהר.

הרמ"א והמשנ"ב לא פוסקים כך מסברתם, אלא מביאים במחלוקת הגאונים והראשונים בעניין, את המנהג הנהוג אצלהם.

היות שבארץ ישראל כל הקהילות נוהגות שלא להניח, פשוט שכל מי שקובע את מקומו כאן - אסור לו להניח. בפשטות, כיוון שבארץ ישראל כל הקהילות נוהגות כשיטות שאסור להניח - המניח הוא בכלל 'המבזה את המועדות'.

(אורח מקהילה שנהוג בה, צריך להניח בצנעה בביתו).

שזה הולך על חול המועד, הם סוברים שזה איסור מלאכה.
לפי הרמב"ם, בפשטות לשונו זה רק מי שמבזה יום טוב (שביתת יום טוב ו, טז)
גם אם נבין אולי איך שהרע"ב הבין שלפי הרמב"ם זה כולל חו"מ, אז זה רק מי שלא מקפיד להרבות באכילה לפי שיטת הרמב"ם.

אז תפלין זה לא איסור מלאכה ולא אי ריבוי אכילה.

ואומר שעדיף להתפלל שחרית ביחיד עם תפילין ולהגיע לבית הכנסת לקדושה.
הוא לא פוסק או שלא הכרת ובכל זאת הגבת בנחרצות?

וטוב לדעת חידוש עצום שהרמ"א לא כתב להלכה למעשה.
אשמח למקור לכך שהרמ"א שהורה להניח ולברך על הנחת תפילין וציין שכך המנהג לא התכוון לפסוק הלכה למעשה.

ויש רבים שמניחים בצנעא כיום בארץ, יותר ממה שנראה לך.
וכן הורו רבנים רבים שאני מכיר.

(לא אכנס לאמירה שכל הקהילות נהגו שלא להניח כי אני לא מכיר את כל הקהילות כדי לדעת, אבל ציין פה בעבר ניק שיש מניין תימני בירושלים שמניחים בו תפילין.)

הוא בפירוש פוסק שבני ארץ ישראל לא מניחים!

כל מה שהוא כותב, זה לגבי בני חו"ל שנמצאים בארץ. לגביהם הוא מכריע, שקריאת ק"ש עם תפילין וקריאה עם ברכותיה (כשיטת הגר"א) עדיפה על תפילה במניין.

מחכה שתראה לי על מה שכתוב, צירפתי צילומים.

הוא לא 'מורה לבני ארץ ישראל להניח' כלשונך, בשום מקום. הוא מציין שיש הסוברים שצריך להניח, מסייג שבארץ ישראל לא נוהגים ומסיים את המשפט. במשפט הבא הוא מתייחס לנוהגים להניח, כלומר לאותם שלא נמצאים בארץ ישראל.

אני מודה, בהערה הוא אכן *מתיר* (אך לא מורה!), למי שעלה בעצמו וכל ימיו נהג להניח - להמשיך במנהגו בצנעה.

זה חידוש גדול, כי בפשטות ההלכה (שמופיע באופן כללי בדברי הפוסקים כולם) שבדבר שתלוי בחילוקי מנהגים - ההולך באופן קבוע, צריך לקבל את מנהגי המקום אליו הגיע.

אמנם אפילו לחידוש שלו בהערה (שבפשטות כל פוסקי ארץ ישראל האשכנזים, במשך כמאתיים שנה ברצף, לא סברו כך ושינו ממה שנהגו בחו"ל בזה) - כל ההיתר להניח בצנעה, הוא למי שבא ממקום שנהגו וכל ימיו נהג כך.

אתה מסתמך)
ממילא הוא מציין שנהגו שלא להניח בארץ אבל אלה שנהגו שיניחו בצנעה על חשבון תפילת שחרית במניין. (זה לא רק היתר, אלא ציון שזה חשוב וגובר על תפילה במניין.)
מכיר רבים כאלה (וחלקם תלמידי חכמים) שמניחים.

זה לא חידוש כה גדול כי מדובר לכאורה ב"שני בתי דינין בעיר אחת" ברגע שיש מסורת להניח.
(וממילא לא שייכת הטענה של מנהג המקום)

כמו כן, מדובר במחלוקת בין מסורת הפוסקים המסתמכת על הנגלה שאין לה שום מקור לא להניח (וממילא מדובר במצוות עשה) לפסיקה על פי הנסתר שמתנגדים להניח.

בהערה מוסגרת אציין שלא ברור שקיים מנהג המקום בימינו. (כך למשל טוען הרב יעקב אריאל בגדול על תפיסת מנהג המקום)

איפה הוא התנה בכך שכך נהג כל ימיו?
וכי אדם שרוצה לקיים מצווה ופספס אותה פעם אחת ממילא פטור ממנה?

ובטח שהרב פיינשטיין לא ציין שצריך שכך הוא נהג וכך אבותיו נהגו.

שנהגו לא להניח בזמנו:
"ויהיה להם מה שלהם אבל דע שכל המשנה ידו על התחתונה וידינו על העליונה:" (סימן צח)
כלומר, מאוד ברור שהמהרש"ל לא תמך בקיום המנהג בארץ ישראל.

אם מי שעלה לארץ ונהג להניח בעבר רשאי להניח (אגרות משה בין השאר) או מחוייב להניח (הרב שך למשל). (הערה 14)

והאם מותר לוותר על מנהג אבות ולהפסיק להניח. (אסור: שואל ומשיב, מותר: בית יצחק)

מספק (לכאורה הספק בגלל המחלוקת) - רשאי.


(אגרות משה אורח חיים חלק ד, סימן קה)







בהערה מוסגרת אעיר שזה מעניין שלהבנתך ברור שהפוסקים שאמרו להניח תפילין (בברכה או שלא) רק הביאו את המנהג אבל לא התכוונו לפסוק כך.
לעומת זאת, האגרות משה סבר שחלק מהפוסקים שאמרו לא להניח לא סברו שאסור להניח.
ומעניין הזווית ההפוכה (ולי נח להיות בצד של האגרות משה בין השאר, עפר אני לעומתו כמובן)

פסק הרב יצחק וייס זצ"ל בשו"ת מנחת יצחק להניח בצנעא ולוותר על תפילה במניין.

(חלק ט, סימו נד אות א)


יתכן שהאישי ישראל הסתמך על דבריו ולכן העדיף הנחת תפילין על תפילה במניין.

זהו, מיציתי את החיפושים להערב.
אבל פוסקים קדומים שסברו וציינו שהמנהג להניח:
רמ"א, ט"ז, באר היטב, משנה ברורה (כל אלה על סימן לא סעיף ב בטור אורח חיים)
מהרש"ל (בתשובותיו בסימן צ"ח)

צילמתי והבאתי מקודם פוסקי ימינו כי אני מניח שתנסה לטעון שהדברים שונים מהרמ"א עקב החידוש שלך שציון מנהג על ידיהם עם התייחסות לנושא לא באה לפסוק. (אשמח למקור לטענה התמוהה הזו)
לגבי רבנים ששמעתי מפיהם או מכלי שני עליהם אמנע לכתוב פה מטעמי אאוטינג (ועל הכלי שני אני לא זוכר מי הפוסק המפורסם שעליו דובר.)

אמירות של "אין אף פוסק" כשאני מכיר כאלה (וברור לי שאני לא מכיר את כולם) מקפיצים אותי.
והבאתי את האישי ישראל שמחייב להניח ואת האגרות משה שאומר שרשאי להניח. (המתייחסים להנחה על ידי בן ארץ ישראל בארץ ישראל למרות המנהג המקובל שלא להניח)
שני פוסקים שלא ראוי לזלזל בהם ולהחשיב אותם כאף אחד
(וכמובן כל מיני פוסקים קדומים יותר שחלקם היו במקומות בה נהגו להניח.)

כפי שהראתי לך, לא האגרות משה ולא האישי ישראל, אומרים את מה שאתה טוען.

(מחילה, אם יש איזה רב קטן, שחולק על כל גדולי ארץ ישראל מאתיים חמישים שנה, זה לא נחשב).

ואיפה הרמ"א, הט"ז והמשנה ברורה אומרים לא להניח?

כנראה שהם רבנים קטנים...

האמת היא שדווקא הלא להניח זה חידוש של הרשב"א ושל הזוהר.

כבר היו על זה כאן דיונים ארוכים בחולי המועד קודמים. על השני פוסקים ענו לך - באישי ישראל לא מדבר על תושבי קבע בארץ והאגרות משה כתב בהנחה שכיום יש רבים בארץ שנוהגים כך (ובמציאות אין).

מה שאותי הקפיץ, זה שלא שלחת לעיין, או לשאול פוסק. אלא כתבת בלי להתבלבל: "אתה מוזמן להניח", כשהבית יוסף שכל הקהילות בארץ נוהגות כמותו בדבר זה כתב: "מי יערב ליבו, לגשת לעבור בקום עשה על דברי רשב"י המפליג כל כך באיסור הנחתן". (סוף סימן ל"א)

אז נכון, הרמ"א שם מציין שבגלילותיו נוהגים כרא"ש להניח. אז מי שנמצא במקום שנוהגים, יכול לנהוג כך. אבל מי שנמצא במקום שכולם, כולל הנוהגים ברוב הדברים כרמ"א, נוהגים שלא להניח - לכתוב ככה "אתה מוזמן"?! מי ערב ליבך?!

רשאי.

אבל כנראה שזה לא מספיק.
(מה עוד שהוא ציין שכך אביו נוהג, מוזר שצריך להתנגד למנהג אבות)

שוב, ידוע שזו דעת הבית יוסף אבל הוא אשכנזי והרמ"א והמשנה ברורה הורו להניח.

בסך הכל אמרתי שהוא מוזמן כפי שציין האגרות משה, אז ערב ליבי לומר למישהו שהוא יכול לסמוך על האגרות משה (ועל מסורת אבות, ועל פוסקים רבים ובכללם הרמ"א, המהרש"ל, המגן אברהם, הט"ז והמשנה ברורה.)

מוזמן להראות לי איפה סייג רק למבקרים, מצורף צילום בזה:





ואיפה הרב פיינשטיין מסייג שמדובר רק על מבקרים?
אם כבר הוא מדבר שיש מלא עולים וממילא המנהג יכול להשתנות.

אומר לא להניח ואז זה היה נכון. (כי לומר שאין אף פוסק זה שקר או חוסר ידיעה.)
והיה ניתן להסתפק במחלוקת שלחן ערוך וגר"א מול רמ"א ומדנה ברורה ודעביד כמר עבד. (=מי שנוהג בשני הדרכים יש לו על מי לסמוך)

עניתי על כל טענותיך ןחזרתי בי - לא נכנס לפינג פונג.

הסתכלתי בפנים

אין לי את הבית יצחק אז לא יכלתי לעיין בפנים ואני משתדל לא להביא מקורות שלא עיינתי בהם.

מחילה, זכרתי לא נכון.

מקום קבוע.

אם אתה מכיר 'הרבה' כאלו - בכבוד. להכרתי, אין קהילות כאלו והייתי בהרבה מקומות. בכל מצב, גם הוא מדבר רק על מי שגדל במקום שנהגו.

ומכיר הרבה עולים גם שהניחו בטרם העלייה לארץ (ועליהם לכאורה דיבר הרב פיינשטיין)

לא מכיר הרבה שבאו לבקר מאירופה בישראל, כן מכיר שהיו עליות גדולות מאירופה.

מן החטא (מנחות מה ע"ב), טלית יש, סוכה תחת מזוזה, ארבעת המינים תחת התפילין (ארבעה בתים כנגד ארבעת המינים).