[
הרב גרשון ג'קובסון ז"ל היה עורך העיתון השבועי באידיש ובאנגלית "אלגמיינר ג'ורנל" והיה לו סופר ועיתונאי בעל טור באידיש בעיתון בשם נתן ילין מור.
נתן ילין מור ז"ל היה סופר ועיתונאי מוצלח אשר ניחן ביכולת כתיבה ותיאור יוצא מן הכלל, הוא כתב אידיש מקצועית כמו גם עברית מקצועית, ובכלל היה טיפוס מעניין. בשנות ה-40 שירת בלח"י אבל לאחר קום המדינה ובמיוחד לאחר מלחמת ששת הימים עבר מהפך בנפשו, ודגל במניעים של הערבים, האמין שיש בארץ כיבוש עוד כשזה עדיין לא היה פופולארי כמו היום בתרבות המדינה. הוא נלחם נגד כל מה שקשור בדת ישראל והוא היה מבטא את דעותיו הקיצוניות שמאלניות בעיתון השבועי של הרב גרשון ז"ל. הרב גרשון היה חסיד חב"ד אבל "דמוקרט" והיה מדפיס את הטורים שלו כל שבוע. המאמרים היו כל כך קיצוניים ומקוממים ויחד עם כישרון הכתיבה הבלתי רגיל שלו, היו מלהיבים את הדם ומסעירים את הנפש.
בשנת תשל"ז ביום השני של ראש השנה, הגיע העיתונאי נתן ילין מור לביתו של הרב גרשון בניו יורק. הרב גרשון סיפר לו על ההתוועדות הנערכת ב-770 עם הרבי מלובאוויטש בה הרבי נוטל ידיים אוכל סעודה עם החסידים, ברכת המזון, ערבית, הבדלה, ומחלק כוס של ברכה. הוא הציע לו לפגוש את הרבי ולקבל כוס של ברכה.
"גרשון, אתה משוגע, אני מכיר אותו, הוא הרי ממש נגד כל דבר שאני אוחז. אם הוא בכלל יכיר אותי הוא יצעק עלי ויזרוק אותי מבית הכנסת שלו"/
הרב גרשון: "ראשית הוא מכיר אותך, דבר שני הרבי הוא אומנם יש לו שיטות פנימיות מאוד בענייני עם ישראל ותורת ישראל, אבל הוא ג'נטלמן, הוא מאוד נחמד ומדבר בעדינות לא צועק ואני אומר לך זו תהיה פגישה נעימה".
מגיעים לרבי ל"כוס של ברכה" הרב גרשון לוקח כוס של ברכה. הרבי אומר לו "לחיים ולברכה". והרב גרשון אומר לרבי "זה נתן ילין מור". נתן ילין מור כולו רועד ומפוחד כמעט בטוח שעוד רגע הרבי יצווה לחסידים להכות אותו ח"ו ולזרוק אותו מבית הכנסת. והרבי - מרים שתי ידיו הקדושות מקבל פניו בפנים מאירות ואומר (באידיש): "מר נתן ילין מור איזה כבוד שהגעת לבית הכנסת שלי לביקור אני אומר לך אתה סופר נפלא, כשאני מקבל את העיתון בכל יום רביעי בערב אני קורא את הטור שלך ראשון במחילה מהעורך עוד לפני דבר העורך. אתה סופר נפלא ואני רוצה לברך אותך שתמשיך לכתוב ולנצל את כל הכישרונות והחושים שלך לאריכות ימים ושנים טובות".
הבנאדם כמעט התעלף. לא יכול היה להאמין אם זה דימיון או מציאות. מופתע ונדהם מול קבלת פניו של הרבי שליט"א, אמר לרבי בגימגום קל: "כבודו קורא הטורים שלי? אני לא מבין? אתה מסכים עם מה שאני כותב?"
הרבי עונה לו בחיוך: "תשמע ידידי, אם אני הייתי קורא רק דברים שאני מסכים איתם, הייתי קורא מעט מאוד בחיי. אני קורא הרבה דברים וגם את הטור שלך".
העיתונאי: "אני לא מבין אם אתה לא מסכים איתי למה אתה אומר שאני סופר נפלא?"
הרבי שליט"א: "הקב"ה העניק לך חוש כתיבה יוצא מן הכלל"
העיתונאי: "אבל למה הרבי מברך אותי שאני אמשיך לכתוב אם אני כותב דברים שהרבי לא מסכים איתם"
הרבי שליט"א: "האמת עוד תגיע יום אחד עכשיו תכתוב."
לכל אדם יש מתנות חושים כישורים שה' העניק לו בחייו והאדם מחובתו לנצל כל חוש וכישרון במידה מקסימאלית ואני רוצה לראות שאתה מנצל את כישוריך עוד יותר מהיום.
העיתונאי היה המום לגמרי.
הוא נפרד מהרבי באמירת שלום. הרבי ענה לו שלום ואז כשהוא כבר פנה ללכת הרבי קורא לו בחזרה. וכאן מתחיל האקשן האמיתי...
הרב גרשון ז"ל היה נבוך מגישתו של הרבי. היה כאן יהודי שכל שבוע הטיף דברים נגד עם ישראל ותורת ישראל וכאן הרבי רק מברך אותו וכאילו ששום דבר לא נפעל.
הרבי: "עכשיו יש לי שאלה אליך, שאלתי היא מה קורה בחייך הפרטיים מבחינת תורה ומצוות, מבחינת יהדות?"
העיתונאי : "אאיד טראכט" (יהודי חושב על זה).
הרבי: "אם היית בן 17 בהחלט טוב לחשוב אבל בלי עין הרע אתה כבר יהודי שעבר את גיל השבעים צריכים כבר להפסיק לחשוב ולהתחיל לעשות משהו עד מתי אתה מניח את העשייה?"
בהזדמנות אחרת סיפר להם העיתונאי שהוא חשב לעצמו, הרי מה אומר לרבי? שאני שונא את הדת שלו? זה לא ג'נטלמני. ולומר שאני שומר תורה ומצוות? הרי אני לא שקרן. אז אמרתי לרבי במילים אלו: "זה כמו הסיפור של רבי לוי יצחק מברדיטשוב".
מבלי לשהות רגע הרבי עונה: "לא, אני לא מסכים איתך. הסיפור של הרבי מברדיטשוב זה מה שהוא אמר אודות יהודי שני אבל אתה אומר זאת על עצמך".
העיתונאי היה המום. גיחך במבוכה אמר שלום והלך.
הוא הגיע הביתה נרגש וסיפר את מה שהתכוון לומר לרבי. הרי יש אין ספור סיפורים על רבי לוי יצחק מברדיטשוב ואיך ידע הרבי לאיזה סיפור התכוון העיתונאי נתן ילין מור. לנו סיפר לאחר מכן שהתכוון לסיפור הבא:
רבי לוי יצחק מברדיטשוב הגיע לבית הכנסת ביום הכיפורים וראה יהודי לפניו מעשן. שאל הרבי את היהודי, יהודי יקר, אולי אינך זוכר שהיום יום כיפור?, דוקא כן ענה היהודי. אולי אינך יודע שאסור לעשן ביום כיפור? ענה היהודי אני יודע שהיום יום כיפור אני יודע שאסור היום לעשן ובכל זאת אני מעשן. הרים רבי לוי יצחק מבטו לשמיים ואמר: אבא שבשמיים תראה איזה יהודים יקרים יש לך. יהודי בפני בית כנסת ביום הכיפורים מעשן בפרהסיה אבל הוא לא יוציא שקר מפיו.
הרבי למרות אין ספור הסיפורים שישנם ידע בדיוק מה בתוכו של העיתונאי ולאיזה סיפור התכוון וענה לו מיד שרבי לוי יצחק מברדיטשוב אמר זאת על יהודי שני כדי ללמד עליו זכות ואילו הוא אמר זאת על עצמו, על עצמנו יש שליטה ואנו יכולים לשנות את מעשינו וחיינו, יש לנו בחירה.
הייתה זו חוויה מרגשת ועמוקה כל-כך שזעזעה אותו באופן חיובי בהחלט והוא רחש כבוד עמוק לרבי. בכל אופן, למרות שהפגישה ריגשה אותו באופן מאוד עמוק, הוא לא שינה קו במאמריו והרב גרשון חשב לעצמו: נו, הרבי הוא יהודי חכם ונחמד בעל חוש הומר מיוחד אבל לא יכול כנראה לשנות כל אדם ולנגוע בנשמתו של כל אחד. הוא חשב שלא כל מבצע של הרבי מצליח. אבל הוא לא ראה עדיין ולא הבין מה שהתייחסותו של הרבי פעלה.
בשנת תשמ"א צלצל לרב גרשון וסיפר שהוא נמצא בבית רפואה במנהטן חולה ב"מחלה" וביקש שיבוא לבקרו. למחרת כשהגיע לביקור אמר שהרופאים לא יכולים לעשות דבר ואומרים שיש לו 2 חודשים לחיות. הוא קרא לו על מנת לומר לו שלום ולהיפרד ממנו.
"אני מודה לך על שנתת לי הזדמנות להתבטא בעיתון שלך למרות שזה לא היה קל עבורך אני הרי יודע עד כמה דעותינו שונות ואני מכיר טובה לך, היה מאוד נעים לעבוד איתך." והוא מגיש לו מעטפה ואומר "את המעטפה בבקשה לפתוח לאחר מותי".
הרב גרשון: "מה נעשית לי מיסטי פתאום? ואני הרי לא יודע אם אתה בכלל מאמין בחיים אחרי המוות".
"רק תעשה מה שאני מבקש". הם התחבקו ונפרדו אחד מהשני בדמעות. למרות ניגודי הדעות היו ידידים טובים כיון שהיו אנשים אינטליגנטים ומכובדים.
לאחר 2 חודשים נתן ילין מור ז"ל הסתלק לעולמו. הרב גרשון מיד פתח את המעטפה וראה שיש שם כתבה - טור לעיתון, ועל פיסת נייר קטנה שוב הודה לו על ההזדמנות וביקש שידפיס הכתבה בעיתון תחת שמו. הרב גרשון הדפיס את הכתבה תחת השם נתן ילין מור ז"ל. סגנונו היה דרמטי מאוד וידע בכתיבתו להביע ולתאר באופן שנוגע בנפש ומעורר את הלב.
הטור (באידיש) התחיל כך:
"אני עכשיו כבר לא בארץ אני עכשיו נמצא בשבעה מדורי גהנום." והוא מתאר בדרמטיות את האש המתלקחת בתוך הברד של הגהנום, את האש הלבנה, האדומה, כחולה וירוקה ושחורה והאנשים המתבשלים באש והאש רותחת ומדור אחד יותר מפחיד ונורא מהשני והלב מתמוגג מפחד ובהלה, לא מבינים מה נעשה לציני הזה...
והטור ממשיך "תשמעו רבותי אני בהחלט ראוי לכך, כל חיי נלחמתי נגד תורת ישראל ואלוקי ישראל. לא האמנתי בחיים אחרי המוות אבל אם יש חיים כאלו אתם יודעים איפה אני נמצא עכשיו " זה היה טור שבד"כ לא קוראים בעיתון.
"ופתאום, אור שבעת הימים ששקול כנגד שבעת מדורי גהנום בוקע את כל החומות את כל המחיצות של גהנום בוקע נוקב יורד עד התהום ששם נשמתי נמצאת והאור הזה בוקע את מחיצת הברזל של הזהות שלי שהפסיקה ביני לבין אבי שבשמיים. והאור הזה לוקח וכובש את עומק ההוויה היהודית שלי מתוך הנקודה הפנימית שלה ומשתדל לגאול אותה מרדת שחת. אני חושב שבזכות האור הזה אני עוד אצא מהתהום. תשאלו מה זה האור הזה? זהו אור הנשמה של מנהיג ישראל וקודשו רבי מנחם מענדל שניאורסאהן שליט"א, ופה אני רוצה לספר לכם סיפור..." וכאן הוא מספר את כל הסיפור שקרה באותו ראש השנה וממשיך "אם יש לי זכות אחת בחיי, זו הפגישה ההיא עם מנהיג ישראל שהייתה לו אמונה כזאת שהיא לא רק באלוקים אלא אמונה כל כך חזקה באלוקים שהוא האמין גם בי, הוא האמין גם ביהדותי בכוח התשובה שלי. בגלל האמונה שלו בי הגם שאני לא האמנתי בעצמי אני מאמין שהאור הזה של האמונה שלי בו יוציא אותי מהבוץ לתוך האור הנצחי של האלוקות".
אבל עיתונאי דרמטיסט נשאר עיתונאי, והוא מסיים: "דרישת שלום חמה מהגהינום.
אם יש לכם עוד סיפור על הרבי אתם מוזמנים להעלות
.
זה מוזכר אין ספור פעמים בהקשר ליום זה)
"
)
).
ועוד דא והא שאני שוכחת...)
אכן כן.
.