פורום צעירים מעל עשרים (עמוד 522)

ישנתי היטב בשבת.

טיפלתי בתקלה שהציקה לי ברמת הבית.

אין אינטרנט מאז צאת שבת בגלל תקלה של HOT, אז חיברתי את הטלפון שלי בתור ספק אינטרנט לנתב של כל המחשבים הנייחים.

לא כיף, אבל פועל איכשהו.

בבקשה:

תפילה, אוכל, שינה, תפילה, אוכל, שינה, תפילה, אוכל.

מה הסגיר אותי, הכיפה? האף? 🤥

ולגבי איך שקמת...

איתן התעקש לקחת איתו לבי"ס את... הפליז הצבאי שלי שענק עליו ב-10 מידות ועליי בשתיים.

שיהיה לו בהצלחה.

וזה של אבא. הכי משמעותי, אולי...

קחי בחשבון שבארוע לא ממש תפגשי אותה, אבל היא תעריך שבאת.

שבת חתן חלומית 

היה כל כך כיף!!!!!!!

(לגבי 20 אני לא בטוח שזה הניב הנכון)

בעברית זה עדין "אותה גברת בשינוי אדרת"

באידיש זה קצת יותר בוטה (בתרגום חופשי) "אותו הדרעק בדקורציה אחרת"

ואני מעדיף, אם תרצו

"אותו עינוי - בשינוי כינוי".

א' - מסכת מכות? חח

אעלה אח''כ את התשובות (לא בכולן אני לגמרי בטוח, יכולות להיות כמה אופציות).

ו' לקח לי הכי הרבה זמן. חידון נחמד

הדבר הראשון שאת צריכה להבין לפני שאת מדברת איתה, זה שבמקרים כמו שאת מתארת אדם שאומר "אני רוצה להתאבד", זה לא אדם שמסוכן לעצמו - זה אדם שרע לו. רע לו החיים האלו, כי בחיים שהוא חי בהם כרגע, המערכת יחסים הנוכחית שלו עם עצמו מלאת סבל. 

היא אמרה לך אמירה מהרגש לא מההיגיון, כי היא מרגישה סובלת, מדוכאת, נשפטת, מבוקרת, כואבת, עצובה, וכלואה, ומבחינת הרגש היא רוצה להפסיק את ההרגשה הזו והיא לא יודעת איך, (ואני מאמין שהיא בורחת מעצמה להרבה מקומות כדי לא להרגיש).

אבל זה לא תמיד היה ככה זה תהליך. כי זה כמו להכניס את חברה שלך לכלא אמיתי כשהיא נקייה ללא רבב - בהתחלה הוא תצרח ותתעצבן ותכעס, לאחר מכן היא תתמלא בעצב, לאחר מכן יהיה בה יאוש עמוק ודיכאון. 

כשהרגש סובלת - בהתחלה - הרגש שלנו כועסת, בשלב לאחר מכן יש עצב, ובשלב לאחר מכן זה שלב של דיכאון ויאוש מפתרון לסבל, כשאדם נמצא עמוק והרבה מאוד זמן בשלב הזה, כשכבר נמאס לגמרי וכלו כל הקיצין - הוא מתאבד, כי מה שהוא מרגיש זה שאין סיכוי לחיות חוץ ממוות. 

אני יכול להמליץ לך על טיפול מסויים - (את יכולה לקרוא לזה "הנחייה" או "תרגול",)

אגב, מה דעתך להמליץ לה על ללכת לסדנה (מסויימת)?

אני לא יודע אם היא לא משתכנעת בגלל שההיגיון שלה לא משתכנע או כי היאוש גדול מכדי להשתכנע רגשית -

אבל מה דעתך לספר או לכתוב לה סיפור פקטיבי (מסע הגיבור - שנועד לצורך שכנוע)?

על מישהי שקרובה בחיים למאפיינים שלה (שהיא תוכל להזדהות איתה) שהייתה במצב נמוך מאוד מאוד נפשית,

- והמליצו לה המון זמן על טיפול מסויים (יש טיפול שאני יכול להמליץ - אם תרצי בפרטי),

והיא תמיד סרבה נחרצות ולא הסכימה לשמוע על זה בכלל,

עד שכבר היא הרגישה שהיא תגרום לילדים שלה נזקים נפשיים (או משהו שאת יודעת שמדגדג לה בחיים), 

שהיא החליטה לנסות למרות שהיא הייתה סקפטית מאוד,

והיא הלכה ל" הנחייה \ תרגול של........" והשתנתה מהקצה אל הקצה, 

אפשר לספר מגוף ראשון או שני. 

תזכרי דבר אחד, כדי ללכת לטיפול אדם צריך דבר אחד - לסמוך. גם אם יש לו את הנזקים הנפשיים הכי גדולים - אם הוא לא סומך הוא לא ילך. נקודה. ברגע שתתני לה את האפשרות והיכולת להאמין שאפשר לסמוך על טיפול מסויים זה יהיה הרבה יותר קל בשבילה ללכת לטיפול הזה. ולך יש את היכולת והאפשרות כי את הכי קרובה אליה ברמת השיח הנפשי. 

לא מכיר מצב של אנשים שיעזרו לה באמת כשהיא לא התעוררה לרצות, (אבל הם כן יכולים להזיק)

ולא מכיר מכיר מקום כזה שמתקשר לאנשים שלא רוצים טיפול - על בסיס מישהו אחר שרוצה שהם יטופלו. אז אני לא יכול לעזור בהקשר הזה. 

הלוואי ותצליחי לגרום לה לרצות, ולסמוך. 

שאנשים מסתירים את זה כמו שהיא כתבה

זה לא כ"כ פשוט..

זה דורש מעבר ללראות בנאדם עצוב ושאול אות לשלומו

הבעיה שלי היא שהמקום שממנו כתבת את הדברים הוא מקום של תלות במישהו. לא עזרה ממישהו. 

עזרה זה כשמישהו עוזר לך להיות אתה

תלות זה כשמישהו גורם לך להיות אתה. 

אדם לא צריך מישהו כדי להיות הוא, ואם הוא במצב כזה - הייתי מציע למדוכא ול"מטפל" להתרחק אחד מהשני. 

אדם לא צריך את היחס והחיבוק וההבנה - של כל הסבל שלו, ממש לא. זה סתם יחס תלותי. 

אבל מה שאדם באמת צריך זה עזרה - להשתחרר מהסבל שלו בעצמו, 

לא מתוך שהוא משווע לכך שהאחר יקשיב לסבל שלו כדי שירגיש קיים,

אלא מתוך שהוא רוצה ומבין שכדאי לו להשתחרר מהסבל ולקחת אחריות עם עצמו כדי להרגיש קיים.

ובגלל שאלו שתי תנועות נפשיות שונות, ואולי גם מנוגדות, 

המקום של מישהו שיקשיב לסבל שלי, 

לבין המקום של מישהו שיעזור לי מתוך לקיחת אחריות (ורצון) להשתחרר מהסבל שלי,

בגלל זה,

גם אם אני ממש רוצה,

אני לא יכול להזדהות. 

בהצלחה. 

אבל בסופו של דבר מהניסיון שלי מה שהכי מפריע לנו שאנשים אחרים עושים לנו זה כי אנחנו עושים לנו את זה...

אז כן הרבה פעמים זה הפיתרון כי לא משנה אם יש או אין אנשים שאכפת להם מסביב או אוהבים אותנו אם אנחנו לא מקשיבים לעצמנו ולא אוהבים את עצמנו אנחנו לא נרגיש את זה מהסביבה ...

ואני מסכימה עם @צלילי השקט גם אני קוראת ורואה בהודעה הזו את הצורך במישהו להיתלות בו ולא להעזר בו (@נעמה שירה זה נאמר ממש לא מתוך שום שיפוט שהוא ויכול להיות שאני תועה אבל כותבת מה שמרגישה וחושבת ובאופן כללי כי לא מכירה אותך ספציפית ואם יעזור לך אני ממש אשמח) ואז כשהאדם מולך לא יכול לספק לך מספיק, כי בתלות אפילו אם מרגיש אחרת צריך שוב ושוב ועוד וגם אם אין את הבסיס הפנימי אז הרבה פעמים כמה שאנשים לא יתנו הוא  לא 'נקלט'...

אני באמת חושבת הפיתרון לבדידות הוא קודם כל להתחבר פנימה /לתינוק הפנימי/ איך שתרצו לקרא לזה 

כי כשאנחנו נוטשים את עצמנו אנחנו נטושים לא משנה מה הסביבה תעשה וכשאנחנו מעריכים את עצמנו אוהבים את עצמנו מקשיבים לעצמנו אנחנו לא לבד כל כך ולרוב גם רואים פתאום את האחרים שאיתנו ...

אבל זה לא קל ולא משהו שעושים ונגמר זה שהו שצריך לעשות הרבה פעמים ולהתפלל עליו 

צינתי שתלוי מקרה ולרגע לא התכוונתי לזלזל בעזרה או בצורך בעזרה (כי מי יכול לעבור את החיים האלה לבד)

רק היה לי חשוב לענות לך שיש לאדם את היכולת לעזור לעצמו גם במקרים שהבעיה היא בדידות (הקבה לא משאיר אותנו בלי הכח להתמודד) ובתור מישהי שבדר"כ מנסה לעזור אני אומרת שאם אני לא רוצה לעזור לעצמי או מישהי שאני מנסה לעזור לה לא מנסה לעזור לעצמה המאמצים של מי שמנסה לעזור לא עוזרים ולא רואים אותם הרבה פעמים 

וגם, אין דבר כזה סבל מבדידות - הסבל הוא לא תלוי באנשים - הוא בפנים. במערכת יחסים הפנימית. 

הרגש רוצה חברים, אהבה, דיבור ושיתוף,  אבל האושר לא תלוי בזה. ולכן הסבל לא קשור לזה. הוא בפנים. 

אדם שחושב שהוא מאושר בגלל אנשים ליידו זה גורם לסבל - כי כשהוא לא יהיה ליד אנשים הוא ירגיש חסר ערך. 

תראי, אם אדם סובל סבל פנימי - הקשבה לא תעזור. זאת המציאות. 

 אם אדם סובל סבל פנימי והוא מספר אותו לאחרים, זה תמיד יהיה בצורה של תלונתיות וביקורתיות. (ההפך מקבלה).

רצון לשיתוף חיבוק והבנה של רגשות זה משהו שונה, ואפשר לומר בצורה מדוייקת יותר ששיתוף רגשות מנוגד לסבל פנימי.

כלומר זה שני דברים הפוכים. 

סבל פנימי נובע מרגש שמדוכאת, כואבת, כלואה, מנוולת, עזובה, מבוקרת, נשפטת, אשמה, ומאכזבת, - שזה נובע מהמערכת היחסים הפנימית שלנו עם עצמנו שבאיזה שהוא שלב התחילה להפר את האיזון שלה.

באופן פשוט ברמה החיצונית, סבל פנימי מיוצג על ידי דחייה שלנו את (עצמנו = הרגשות בתוך) המציאות. 

חיבוק ואהבה, שיתוף של רגש, הבעה של רגש - גם רגש של כאב - זה לא סבל זה ההפך מסבל. זה נתינה לרגש להרגיש ולחוות ולא להדחיק אותה ולכלוא אותה. נניח אדם שחווה פרידה והוא נותן לרגש הכאב ביטוי זה לא סבל, זה רגש. כי הוא מקבל את המציאות  - לכן הוא מקבל את עצמו ואת הרגשות שלו במציאות - זה ההפך מסבל (התנגדות למציאות = חוסר קבלה של עצמינו במציאות = מערכת יחסים פנימית מעורערת). היכולת להרגיש כאב היא הפוכה לסבל. 

סבל לא מטופל על ידי תלונתיות. להפך. הוא מתגבר ומשתרש אצל המתלונן ומוריד את האנשים והסביבה היפה והמאושרת שנמצאת על יד האדם. מיגור של סבל פנימי לא נעשה על ידי הקשבה של האחר לסבל שלי - שיקשיבו כמה אני מדוכא ורע לי וכמה החיים לא טובים. כשאני מתלונן ככה, אני לא לוקח אחריות אני מאשים, אני בורח מאחריות ובוחר להיות קורבן המציאות - ולהאשים אותה שרע לי. החיים אשמים. 

יש רק דרך אחת להפסיק את הסבל הפנימי. במידה ואדם לא התעורר מעצמו (קורה לעיתים נדירות מאוד), סבל נפסק על ידי עזרה של האחר לתת לי כלים לגלות את הרצון הפנימי והאחריות שבי להרגיש אחרת, לחשוב אחרת, והכי חשוב - להיות אחרת. לבנות מערכת יחסים פנימית אחרת. 

כל תלונתיות, וכל הקשבה לתלונתיות לא הופכת אנשים למאושרים. להפך. 

לכן, בטיפול נניח, אם לא תגלי אצל מישהו נקודת רצון ואחריות - לא תתקדמי בשום צורה, זה פשוט יהיה מפגש של סיפורי סבל שמשלמים עליהם כסף. 

התפקיד של מטפל בהרבה פעמים הוא לראות ולהסב את צומאת הלב של האדם חזרה לעצמו ולרגשות שלו

כמו שכתבתי בתגובה הקודמת - ואין לי מושג אם הסכמת עם זה או לא אבל ביטוי של כאב שונה לגמרי ומנוגד לביטוי של סבל. ביטוי של כאב הוא נתינה לרגש לחוות ולהתבטאות, ביטוי של סבל הוא ביטוי של התנגדות ודחייה לרגש ולמציאות. 

 כשמישהו מספר את סיפור הסבל שלו הוא מתלונן ש"האדם הזה רע" ו"בגלל x קרה לי ככה" ו"כל כך רע לי בגלל החיים האלו", אדם כזה, לא משנה מול מי הוא יושב, הוא לא ישתחרר מהסבל. מהסיבה הפשוטה - סבל לא משתחרר כשמתלוננים עליו כי הוא לא תוצאה של הדחקה. סבל הוא תוצאה של מערכת יחסים פנימית שהתערערה. 

כשאת מספרת סבל את לא משחררת אותו את מגבירה ומעצימה אותו, זה כמו מערכת יחסים בבית שהתערערה - כשאת מרכלת אותה לאחרים את לא מטפלת בה את רק מנכיחה אותה יותר, ככה גם בבית הפנימי - במקום לטפל את מנכיחה אותה במציאות יותר.

כמו במערכת יחסים בבית יש לך אפשרות לרכל ויש לך אפשרות לטפל, יש גם אפשרות שלישית, להתעלם. גם במערכת היחסים הפנימית אנשים מופנמים סובלים כי הם משתיקים את הסבל. הם לא צועקים אותו ולא מטפלים בו. 

אנשים שצועקים  סובלים כי הם מנכיחים אותו, אנשים שאוגרים סובלים כי הם שותקים איתו. 

גם לצעוק בגלל הסבל וגם להתעלם ממנו לא עזור ולא מטפל.  מה שעוזר, ואולי הדבר היחיד שעוזר, זה להתייחס לסבל, להסכים להבין ולהכיר בסבל, ולרצות להשתחרר, לקבל ולבקש עזרה, על מנת לשנות את המציאות שבנו ובחיים. 

אגב, זו הסיבה שכשאדם מופנם כזה נפתח למישהו הוא מלעיט אותו בסיפורי סבל - כי יש לו מישהו לצעוק אליו. אדם לא צריך לספר לעולם כמה הוא סובל, והוא גם לא צריך לספר לעצמו כמה הוא סובל. הוא צריך להתעורר ולטפל. 

אנשים ש"אוגרים בפנים" את הסבל לא מטפלים בו, הם סובלים מהשתיקה שלהם בדיוק כמו אנשים שמנכיחים אותו.

הרגש רוצה להראות, רוצה לחיות, רוצה להתבטאות, רוצה לשתף, וכשלא נותנים לה את זה - היא סובלת. מה שגורם לה להיות כלואה זו מערכת היחסים הפנימית - לא אם יש או אין אח או אבא.  אדם עם מערכת יחסים פנימית מאוזנת יקשור קשרים של אהבה, יצא מהבית ידבר, יפתח, יקשר, יאהב ויהיה נאהב, יבטא את עצמו, הוא לא יפחד ויגביל את עצמו. כי המפתח לא תלוי באלף דלתות של החוץ, אלא בדלת אחת בפנים. 

מקווה שהייתי מובן. 

אני מהאנשים שישאלו אבל בחודש שהיה לא היה מצב שאני אעשה את זה בלי להיפגע גם לא לחברות טובות במצבים מורכבים 

בסה"כ מסכימה עם פותחת השרשור אבל גם יש את הצד השני

ואני מזדהה.

רק - באמת היית רוצה שאנשים זרים בתחנה המרכזית היו ניגשים אלייך כדי לעודד אותך?

אני לא הייתי רוצה... גם אם העצב והדיכאון היו עולים לי בגרון בדיוק בעודי במקום ציבורי.

מספיקה לי התמיכה מהאנשים הקרובים לי.

(אם הם לא קיימים או לא תומכים - זה משהו אחר...)

בכל אופן, פוסט חשוב מאוד. כתבת יפה ובצלחת לבטא את העומק והחדות של הכאב הזה. 

שנזכה לשים לב3> . 

אף פעם לא שיחקתי. איך משחקים בזה ?

טליסמן. מעולה לשבתות קיץ

לא חושב בצורה בינארית לכל הכיוונים. כלומר לא רואה בצבא מושלם למרות ששומר עלינו ומאחד את עם ישראל. וגם לא רואה בו איום ונורא כולו למרות העבר המפוקפק שלי אותו או בגלל פינוי יישובים. למרות הנטייה של דתיים לראות את העולם בצורה בינארית

כידוע לרובנו בפרשת השבוע יוסף בוחן את אחיו האם חזרו בתשובה ממעשם הנורא. ושמתי לב שזאת בדיוק חזרה בתשובה מלאה לפי הרמב"ם. להיכנס לאותה סיטואציה ולפעול כראוי (לשם שינוי). ומה עוד שמתי לב? האחים גזרו על יוסף דין רודף (כי אמר להם שימשול בהם) והם יכלו לעשות אותו דבר לבינימין שגנב את הגביע כביכול (גם נראה אמין, קראו לו גנב בן גנבת בגלל מעשה התרפים). והשכן שלי מבני ברק פרגן שאני חוזר ממילואים עם חידושי תורה.

הגעתי עם שוברי נסיעה בהלוך אבל לא בחזור (תקלה) וגם לא בחמשושים או באפטרים, כך שהמדים לא הספיקו לנסיעה חינם. היו נהגים שדרשו לשלם (מעט מאוד) אבל היו נהגים שביקשו להראות צו מילואים או משהו שלפחות יראה שאני במילואים, והיו נהגים שנתנו לי ליסוע חינם בלי שאלות. איזה סוג של נהגים תמיד בחרו את האפוציה השלישית והיוו את רובה? נהגים ערבים. נקודה למחשבה

אם הייתי נכנס ככה סתם בלי מדים, אם היו מגיבים אותו דבר?

אחרת אני יכול ללבוש את המדים שאצלי בבית כל נסיעה. וגם למה שילמתי בנסיעות אחרות?

ב"ה בשורה מאוד משמחת על הבוקר

https://www.inn.co.il/News/News.aspx/423194

בלי הספד, קדיש לא הבן אמר אלא מישהו אחר מהמשפחה, הבן גם לא רצה לעשות קריעה, הבנות כן. נציג החברה קדישא היה רדום ומנומנם.

לפחות יושבים שבעה אצלה בבית ומתפללים (לפחות מנחה וערבית), אני קראתי לבד על הקבר תהילים ומשניות 

עצוב, הנפטרת גם הייתה דתיה.

מאז שנגמר חנוכה היה מאוד יעיל

me זה אני.

שמעתי היום על בן אדם שרץ שתי מרתונים ביום.

חושב שזה הרבה?

אז הוא השתתף בתחרות כזו. והוא עשה את זה כבר עשר פעמים.

נשמע מוגזם?

אז בתחרות הזו רצים שתי מרתונים כלומר 80 ק"מ, כל יום במשך שישה ימים.

שאלו אותו, מה סוד הקסם?

הוא אמר: אני רץ רק 15 דקות.

קחו את זה לחיים.

יש משימה גדולה שאתה צריך לעשות?

יש משהו שנשמע לך ענק?

תעשה קיצור דרך (לא באמת קיצור דרך) 

תגיד לעצמך, רק קצת, בקצת הזה אני יכול לעמוד.

ואחרי הקצת תשאל, אני יכול עוד?

וככה, אני רץ רק 15 דקות.  אני רץ רק 15 דקות.

שנזכה תמיד להיות בשמחה!