הבחורה שמולי - זאת שאני מכירה מקרוב כל כך הרבה שנים - השתנקה ופלטה צרחה שממש לא יכולתי לצפות לה:
- " אני שונאת אותך ! "
באותו רגע העולם החשיך... הלב הלם... ותחושה קרה התפשטה בכל הגוף...
אז מה אם התעשתתי רגע אחרי, ניערתי מעליי את הקיפאון ואילצתי את עצמי להמשיך לחייך ...?
_____________________
כשסוף סוף קיבלתי אישור לבקר "אותה", באתי מיד ובהזמנות הראשונה. כמובן שציפיתי לזה בקוצר רוח.
הכנתי לה כמה שקיות והפתעות מהבית, ויצאתי לדרך. אחרי הנסיעה המתישה, עוד נאלצתי להמתין זמן רב - בגשם, עמוסה בשקיות - עד שמישהו הואיל בטובו לתת לי להיכנס למתחם הסגור.
תודרכתי תוך כדי הליכה - שיחת "עשה ולא תעשה" אדישה ומדוקלמת - מפי האחות הקרה שליוותה אותי לאורך המחלקות והמסדרונות, עד שנעצרה.
היא פתחה את הדלת של החדר שביקשתי והחוותה לי להיכנס.
הדבקתי את הקצב תוך שאני מעלה חיוך רחב למחשבה כמה "הדיירת" תופתע לראות אותי.
פרצתי לחדר , קוראת בחיוך ובקול רם: " שלום "
. . . - " אני שונאת אותך ! " זה מה שקיבלתי בחזרה...
_________________
מבפנים ההלם שיתק אותי, כלפי חוץ הפגנתי קור רוח. הדחקתי את הרגשות הצידה, התנתקתי מהם.
ואיכשהו יצאתי משם בכבוד.
______________
במונית, בדרך חזרה הביתה נפל האסימון...
איך בשבריר שנייה, כל המאמצים שלי להגיע ליום הזה - יצאו לשווא!
כל התקוות - ירדו לטמיון!
התמונות עוד היו טריות בזכרוני: דמעות בעיניים שלה, הווירידים שבלטו החוצה עם כל קללה, סערת הרגשות והכוונה התמימה בכל מילה שצרחה...
...והמשיכה להדהד בראשי: "יימח שמך!", "הלוואי שתמותי!", "שונאת אותך!", "תיחנקי!" , "כלבה", "תישרפי!".
בעל כורחי הפכתי להיות חלק מטוֹנים צורמים כאלה, מאווירה עכורה כזאת, מהתבטאויות קשות כאלו...
______________
הייתי מזועזעת. בלי קשר לנסיבות.
שנים שלא נפגשתי עם שנאה כזאת! בשום צורה!
לכאב המדמם בליבי ייקח עוד זמן להאחות ולהיעלם...
חשבתי לעצמי כמה קל להיבלע בשיגרה, להתעלם מ"רעשי רקע" מציקים, לחיות "מילים קטנות": מצחיק, מבאס, טעים, מעייף, מגניב, מעצבן, כיף, משגע ועוד ועוד חוזר חלילה. ...חיי אשליות.
השעון מתקתק,
השדים והמפלצות שבראנו לעצמנו מוצאים את דרכם אלינו
בלי שנעשה דבר. כל אחד מאיתנו ימצא את עצמו מתרפש בבוץ הכי עמוק, מוזנח, לבד, בין הצלילים, מודה בפה מלא בטעותו, מתחנן להיאחז בשארית כוחותיו באשליות חייו.
המום מול המשמעות, מזועזע לנוכח האמת.
______________
אני בוכה.
אני במיטה עכשיו, לבד, מתייפחת, מקנחת את האף בין כל שני משפטים.
*אהבתי אותה* , *אני אוהבת אותה!* , היא לא מבין כמה בכל מאודי!
היא יקרה לי כל כך ונתתי הכל בשביל הסיכוי שתחייך אליי בחזרה. האמנתי בזה! הייתי אופטימית עד הרגע האחרון!
....המציאות לא השאירה לי מקום לספק - הכל היה לשווא.
אז מה נשאר לי חוץ מלבכות?
להתייפח בייאוש על מר גורלה... ומר גורלי...
