קודם כל, יש בי הערכה עצומה כלפי כל הרבנים. ולו רק בשל התורה שבהם.
אבל אני מרגישה פגועה, כאישה, כדתייה לאומית, כאחת שמסתכלת על רבנים כמודל לחיקוי.
כשרבנים מצהירים על מישהו "הוא אשם, אבל..." זה צובט בלב. מה עם כל מה שלימדו אותי על צניעות? מה עם כל ה"דרך ארץ קדמה לתורה"? מה עם להיות אנשים שהם דוגמא ומופת? מה עם טוהר מידות, עם אור לגויים?
איפה כל הביטויים המפוצצים האלה?
לקחתי את זה קשה. אולי יותר מדי, אבל כשמערכת שכל כך האמנתי בה שוברת אמון פעם אחרי פעם, ואפילו לא מגנה מעשים כאלה, קצת לא נוח לי להשתייך למגזר כזה. לא שאצל אחרים המצב מעולה, פשוט תמיד תפסתי מהציבור הדתי לאומי יותר. יש לי גאוות יחידה כזאת, שאנחנו יכולים הכל. גם ציונות וגם תורה, וזה בכלל לא סותר, וארצישראל לעמישראל עפי תורת ישראל. ושליחות וערכים ואידיאלים וחצאית שעוברת תברך.
ואז קורה דבר כזה. וזה קצת מזעזע את העולם שלי. אתם, הרבנים שמרצים לי על טהרת עיניים, שהולכים בלי משקפים ברחוב, קורה מקרה כזה ואין איזו זעקה גדולה ומרה? אין חישוב מסלול מחדש?
מאכזב. מצער, פוגע.