קודם כל זאת שאלה עמוקה מאוד, שאתה לא הראשון ששואל אותה,

עסקו בה הראשונים וגם חכמי פנימיות התורה.

ולענייננו, אנסה לכתוב בקצרה מעט רשמי מחשבות שעולות לי תוך כדי קריאת הדברים:

[מצטער מראש אם הדברים לא מסודרים ומדויקים לגמרי, אין לי כרגע הרבה זמן לחשוב לפני שאני כותב.. ובכל זאת כתבתי כי הרגשתי צורך]

בגדול- מסקנה 4 שלך 'האל אינו הטוב המוחלט הראיה שהוא יצר רע'.

לענ"ד אינה נכונה.

ראשית בשביל הפורפורציות, צריך לדעת שהרבה מהדברים הרעים בעולם (וכמדומני שהרמב"ם כותב שרוב הדברים הרעים),

הם תוצאה ישירה של מעשי בנ"א. כך הרמב"ם כותב במו"נ,

ואם נחשוב על זה, זה באמת ככה-

מלחמות, עוני, חלק מהמחלות ועוד, הם תוצר של התנהגות לא נכונה

או של מידות רעות של בנ"א.

שנית,

ביחס לרע שהקב"ה ברע והופיע במציאות מתוך רצון,

רצוני לומר כמה דברים:

ודאי שהקב"ה ברא את הרע.

א. לא כל מה שנראה בעיניים הקטנות והאנושיות שלנו רע,

הוא רע. דהיינו, יכול להיות שנפגוש דבר שיראה בעינינו

נוראי, מזעזע וזוועת עולם, אבל בטווח הרחוק יתברר למפרע

שזה היה הדבר הכי טוב שיכל להיות. ממילא מעולם זה לא היה רע.

צריך בשביל זה מבט כ"כ פנימי עמוק וגדול, ולפעמים הוא גם מאוד מסוכן,

זה מבט מאוד עליון על עומק המציאות, והוא שונה ממה שנראה על פני השטח.

ב. העובדה שה' ברא רע אינה מלמדת שהוא רע ח"ו,

מפני שצריך לשאול שאלה פשוטה ביותר:

ל-מ-ה רבש"ע ברא מרצונו החופשי את הרע?

הרב קוק כותב בישראל ותחיתו(ודבריו מבוססים כמדומני על ספר יצירה): 'הטוב מבחין את הרע והרע מעמיק את הטוב, מרשם ומאלם אותו'.

אומר לך את האמת-

תוך כדי הדברים מרגיש לי מוזר לעסוק בשאלה כ"כ עמוקה יסודית וקיומית

בשרשור בפורום..

אם השאלה הזאת באמת מטרידה אותך, 

תפתח ספרים, תשאל רבנים, זאת אפשרות נפלאה לצלול לסוגיה כ"כ עמוקה קיומית ומענינת..

לכן, אם בסופו של דבר מטרת הרע היא לחסד טובה, הרי שגם בוראו הוא הטוב המוחלט והגמור.

האמת שיש לי עוד הרבה מה לכתוב אך אחדול..

התלבטתי מאוד האם לכתוב אותה

ואם לא היו גודלי ישראל שהתבוננו ככה על המציאות לא היה לי את האומץ,

אבל..

קח את השואה הנוראה האיומה והנוראה,

זוועת עולם שא"א לתאר.

רומם את המבט לרגע, קח כמה שנים לפניה-

עמ"י בגלות

קח כמה שנים אחריה (ובעקבותיה)-

עמ"י עולה לארץ ישראל ופורח בה.

אז..

השואה זה דבר טוב?

אני לא אענה את התשובה.

רק אזכיר שבפורים,

ביום בו אנו שותים יין, ומתרוממים למבט הכי עליון ועמוק על המציאות

אנו אומרים ברוך המן! בעוד ש.. הוא היה התגלמות של עמלק. 

אז ברור, שמבט מאוד מיוחד ופנימי ועמוק,

וכמובן שכל השנה אנחנו לא מצליחים לחיות אותו 

אלא יחידי סגולה שקשורים למבט הארוך והרחוק של המציאות

אבל צריך לדעת שבעומק העניין

הכל פה טוב גמור ומוחלט. 

המלצה קטנה: מסגנון וכמות השאלות שאתה שואל

זה נראה שאתה נמצא בתהליכי בירור עם עצמך..וזה נפלא כ"כ

אני ממליץ לך בחום רב למצוא דמות תורנית שתוכל לשבת איתה

ולשאול אותה את כל העולה על לבך ונפשך, 

ותקבל תשובות ברורות ומספקות בע"ה..

אם זה מעניין אותך אציע לך רב מסוים

שלפי סגנון השאלות שלך אולי יתאים לך..

למה יש רע? 1. ללא הרע לא הייתה תחרותיות ובלעדיה לא היינו רוצים להתקדם בחיים. 2. הרע מקדם אותנו לטוב, יותר משהטוב מקרב אותנו אליו! ההתנגדות לרע גורמת לנו להיות טובים יותר מאשר בלעדיה.

כדי שאנחנו נתקן אותו. אתה מוזמן להסתכל בכ"א שלי, וכאן: שיעור ראשון - הקדמה - נוער וגיל ההתבגרות

ודי כבר להעליב, אם לא שמת לב עשית את זה שוב ושוב בכל השרשורים שהתווכחנו בהם, אולי תעבוד אתה קצת על המידות שלך? מה זה עוזר כל מה שאתה יודע אם מידות אין לך?

אבל בלי ללמוד גמרא כי זה לא עניין של בנות

"דרך הטוב להיטיב". ה' רצה להיטיב למישהו אז הוא ברא אותנו להיטיב לנו. כדי שלא נתבייש מאכילת חינם, הוא הביא אותנו לכאן, שנתאמץ בשבילו וככה נרגיש שאנחנו מכירים לו טובה ומחזירים לו מעט על כל מה שהוא נותן לנו.

שוב:

1. ללא הרע לא הייתה תחרותיות ובלעדיה לא היינו רוצים להתקדם בחיים. 

2. הרע מקדם אותנו לטוב, יותר משהטוב מקרב אותנו אליו! ההתנגדות לרע גורמת לנו להיות טובים יותר מאשר בלעדיה.

1)לגבי הדרכים להכרת הבורא-הנחת הנחות יסוד, מי אמר שהן נכונות? תוכיחי אותן. ניתן לטעון שלא לכל דבר יש יוצר. אתה רואה ארון, צריך להוכיח שיש לו יוצר? ק"ו אם אתה רואה אדם, יצירה כ"כ מורכבת ומדהימה, צריך להוכיח שיש לו יוצר?

2)למה אנחנו כאן? במקרה. או שדרך הרע להרע ולכן קורים לנו דברים רעים, שואה, פוגרומים וכו'. זה תלוי באיזה עין אתה מסתכל על המציאות.. יש בה גם הרבה דברים טובים

3)למה אלוהים(כתבתי כך כי אני לא מתכוון לה' ית') לא עונה? כי לא אכפת לו, או שהוא רוצה להרע כנ"ל. אז לכן הבאתי סיבות שמנסות להראות למה זה לא ככה, אפשר להסכים איתם ואפשר שלא.

4)למה יש רע? כי זו התכלית. הטוב רק גורם לנו להבחין ברע ואפי' מחזק אותו כי כל אחד שרוצה שיהיה לו טוב אז הוא פוגע באחרים,גונב וכו'. שוב, תלוי איך אתה מסתכל על זה, אם האדם בוחר להסתכל בעין רעה, הוא זה שגורם רעה לעצמו

1) תורת האבולציה נותנת הסבר לבריאת העולם ללא יוצר.

(אגב, זו טענה שהייתה חביבה על כמרים.)

2) אומרים שהרע רק נראה לנו כרע והוא באמת טוב, אז זה נכון, רק ההפך.

הכל באמת רע, לנו נראה יש מעט טוב אבל זה רק נראה לנו כך.

וגם, כל הדברים הטובים מובילים לדברים לא טובים.

אכילת מאכל טעים מעלה לנו את רמת הסוכר.

נהיגה באוטו זה דבר טוב אבל לרוב הוא גם הורג ופוצע ומזהם את כדור הארץ.

וכו'

3. "כל תפילה מרוממת אותנו, אז אנחנו צריכים להתפלל עד שנגיע לדרגה שבה מגיע לנו שהבקשה תתמלא."

2,000 שנה יהודים מתפללים ואף אחד לא הגיע למדרגה בשביל שה' יבנה בית מקדש?

אף אחד מהרבנים לא הגיע למדרגה כזאת? אם זה נכון, איך אפשר להגיע למדרגה גבוה כזאת?

מדרגה כ"כ גבוה שאלפים שנה מאות מילוני אנשים ניסו ואף אחד לא הצליח להגיע אליה.

"ה' מתאווה לתפילותינו"

אדרבה, ה' מתאווה לתפילות שלנו ואלפיים שנה הוא לא מוכן לעשות כולם בשבילם?

הרי באלפית השניה ובלי מאמץ הוא יכול לשלוח לנו משיח., אז הוא עד כדי כך עצלן?

"מותר לאבא לומר לא. כי הרי "לו ידעתיו הייתיו", ז"א אם היינו יודעים חשבונות שמיים היינו צריכים להיות ה', כי בשר ודם לא תמיד יכול להבין אותם"

אבא שכ"כ מתאווה לתפילות שלנו יגיד לא? אלפיים שנה? שכ"כ הרבה תלעות עברנו ובכ"ז אנחנו מתפללים אליו.

 למה לו להגיד לא? כי מטרתו בבריאה שלנו היא להרעה לנו אז הוא גורם לנו לבקש שוב ושוב והוא בכוונה לא נענה לתפילתנו.

"לפעמים ה' עונה לנו בלי שאנחנו יודעים שהוא ענה! לדוג': התפללנו שקרוב משפחה שלנו יבריא והוא נפטר אחרי שנה. אולי הוא היה אמור למות אחרי חצי שנה והתפילות שלנו האריכו לו את החיים?"

זה כשל לוגי שמחבר את זה שהתפללנו לזה שלא נהרגנו דקה אח"כ, הבעיה היא שאין שום קשר בין המקרה לבין התפילה.

את טוענת שיש, תוכיחי.

אגב, מילוני יהודים לא מתפלללים והם עדיין חיים.

4) אבל לכל אדם יש עין הרעה והוא חפץ ליצור נזק לחברו,

ואין לכל האנשים עין טובה ורצון לעשות טוב.

בקיצור, שיעורי מחשבת זה נחמד, אבל זו לא האמת...

1. אני לא אענה, כי אני ממש לא מבינה בזה.

2. שוב, זה תלוי במבט שלנו על העולם. אין לי הוכחה חותכת שאני הצודקת, אבל בסופו של דבר עניין האמונה בה' הוא אמונה. אם זה היה ברור כשמש, זה לא היה אמונה - זאת היתה ידיעה. אנחנו מאמינים בזה למרות כל מה שקרה, אחרי הכל אנחנו העם היחיד ששרד מאז שקם בהר סיני לפני אלפי שנים.

3. אנחנו לא מבינים חשבונות שמיים. כנראה באמת העם שלנו צריך לעבור 2000 שנה כדי להיות ראוי.. ה' לא נהנה מהמצב הזה שאנחנו נמצאים בו. ברור שהוא רוצה שיהיה לשכינה בית בו עמ"י יוכל להקריב לו קורבנות ולכולם יהיה כיף וסבבה, אבל ה' יודע הרבה דברים שאנחנו לא יודעים. הוא מסתכל הכל מלמעלה, הוא רואה את התמונה השלמה ולא חתיכה בפאזל כמונו, והוא יודע מה הכי טוב לנו. סמוך עליו.

אמרת "אגב, מילוני יהודים לא מתפלללים והם עדיין חיים." אז זה לא שאנחנו חיים בשביל התפילות. אנחנו באנו כדי למלא יעד מסויים שה' ייעד לנו. ייתכן מאוד שאותם אנשים לא צריכים להתפלל כדי למלא את היעד שלהם, אם ה' הביא אותם לעולם דווקא במקום המסויים שבו הם נמצאים, ובמקום הזה לא מאמינים בה' ולא מתפללים אליו. ברור שעדיף שהם יחזרו בתשובה, אבל למעלה ישפטו אותם לפי דרגתם ולא ידקדקו איתם כמו עם אדם דתי.

4. לאו דווקא, אני פגשתי הרבה אנשים נפלאים שטובת האחר נמצאת אצלם מעל טובת עצמם. תתפלא, אבל זה קיים.

למה אתה חושב שזה לא האמת? אתה מאמין?

עוד משהו - עובדה שרוב העולם מאמין בקיומו של הא-ל, ובעובדה שהוא טוב מוחלט

1. הרמב"ם לא כותב: "יסוד היסודות ועמוד החכמות להאמין שיש שם מצוי ראשון", הוא כותב: "יסוד היסודות ועמוד החכמות לידע שיש שם מצוי ראשון".

אומנם אי אפשר לדעת שום דבר בוודאות גמורה, אבל אפשר להאמין במשהו עם סבירות גבוהה.

לא הבנתי איך זה שהעם שלנו שרד 2,000 שנה אומר משהו.

טבעי שמתוך המוני שבטים ועמים עם אחד ישרוד זמן כזה.

2. "אבל ה' יודע הרבה דברים שאנחנו לא יודעים. הוא מסתכל הכל מלמעלה, הוא רואה את התמונה השלמה ולא חתיכה בפאזל כמונו, והוא יודע מה הכי טוב לנו. סמוך עליו."

אשמח אם תוכיחי את כל מה שכתבת, עד אז מבחינתי זה גיבוב של מילים.

שוב, תוכיחי את מה שאת אומרת.

אלוהים רוצה שנמלא את החובות שהוא נתן לנו, אם לא, הוא יעניש אותנו, זה כתוב במפורש במקרא.

החילונים לא מקיימים את הפולחן, ולא קורה להם כלום.

למה שהם לא יצטרכו לקיים רת התו"מ? איפה כתוב החילוק הזה? שמי שחילוני יכול לא לקיים את המצוות ולמלא את היעד שלו ודתי חייב לשמור תו"מ כדי להגיע אל היעד שלו.

אגב,ה' לא הביא אותם להיולד בתור חילונים, זה קרה בגלל צירוף מקרים.

אם אני מאמין זה בטוח לא בגלל שיעורי מחשבת ישראל...

מה אכפת לי?

רוב העולם מאמין שבישו או במוחמד, אז מה?

וניסו לקדם אותה במציאות, כמו למשל רבי יחיאל מפריז ומי שעלה איתו וכן עליית תלמידי הגר"א.

ונניח שזה כך בגאולה.

אבל בשואה או בשריפת התלמוד או בשאר הפוגרומים, אף יהודי לא כיוון באמת ב"השיבה שופטינו כבראשונה"?

אבל ברור שבזמנים לאורך ההיסטוריה היו כאלה שרצו.

כמו רבי יחיאל מפריז ומי שעלה איתו, וכן עליית תלמידי הגר"א, והמהר"ם מרוטנברג. וכן היהודים אחרי פוגרומים\גירושים\שריפת התלמוד.

ונניח שזה נכון לגבי הגאולה ובית מקדש.

אף אחד לא כיוון (בימי האינקווזציה נניח) בברכת המינים?

שאדם עם כל העצמות, האיברים, הגידים וכל מה שיש בו יווצר רק מפיצוץ? זה נשמע לך הגיוני שאני אזרוק ברגים וברזלים על הרצפה ופתאום יצא מזה יצירת מופת מורכבת? אני באמת שואלת, מעניין אותי מה האבולוציה עונה על זה..

טוב אז מה ההסבר של מה שזה לא יהיה לאיך נברא העולם?

אז איך אין עשרות יצורי ביניים שבין האדם לקוף?

טוב אז אני אגמור כאן. בהצלחה בהמשך הויכוח

אני אזכור את זה..

האדם והקופים התפתחו מאב קדמון משותף.

אתה יודע אני בכלל לא התכוונתי להיכנס כאן לויכוח, סתם שוטטתי באזור ופתאום ראיתי את זה ונזכרתי שיש לי משהו שיכול לענות על זה, אז הגבתי ונגררתי.. 

להסביר לרובים הוד את הטעות שלו

מתנחלים פשוט ממש טובים בלספר שכל מה שמעניין אותם זה אידיאולוגיה ולהתעלם מכל מה שהם מרוויחים ממנה

אמר שבשביל לגור ביו"ש אסור להנות ובגליל מותר להנות? יו"ש זה כמו כל מקום אחר בארץ וכל אחד יכול לגור שם גם אם עושה זאת בשביל תאוות בצע. דין קדומים כדין כפר שמריהו. גם תושבי פריפריה מקבלים מענקים גם אם הם עשו כסף מההתישבות שלהם בפריפריה

אני מתנחלת, גרה במקום בורגני ומעולם לא התיימרתי לחשוב או להציג את עצמי כאילו שרק ארץ ישראל בראש שלי. זה שהיה לך משהו בראש… זה שלך.

אני חושבת שבלי איכות חיים, מפעל ההתנחלויות היה מצליח פחות וזה דוקא היה בעוכרינו.

עבר עריכה על ידי נקדימון בתאריך ד' באייר תשפ"ו 11:53

בעבר בכל מקום זה היה אידיאולוגיה צרופה, כי המחיר היה אדיר (בטחונית, חברתית, גאוגרפית, תקשורתית, איכות חיים וכו).

היום יש מקומות שבהם ברוך השם המטרה הושגה ויכולים לגור בהם גם מטעמים נוספים, כי המקום כבר מוסדר ומפותח ויציב ובטוח.

ויש אנשים שגם בחינם לא יסכימו לבוא לגור ביהודה ושומרון, אז מה אכפת לי אם מי שבא יש לו גם אידיאולוגיה וגם מחשבות נוספות?

אם אתה מכבד את ההורים גם כי אתה אוהב אותם וגם כי זה מצווה, אז יש בזה בעיה?

אם אתה לומד תורה גם כי אתה מקיים מצווה וגם כי אתה נהנה מהלימוד, אז יש בזה בעיה? האגלי טל דן על זה בתחילת ספרו כידוע, והמסקנה ברורה: אשריו.

כמובן שיש ערך בדברים שכתבת. אבל זה חייב להיות משולב באידאל של ישוב הארץ.

אז אין בתים פרטיים/צמודי קרקע במחיר כזה.

(מי שגר בהתנחלות בחור רציני כנראה באמת הגיע לשם מתוך אידיאולוגיה)

והישובים הדתיים שהם לא ביו"ש מלאים עד אפס מקום.

לצורך העניין גם מודיעין עילית מעבר לקו הירוק.

בגדול רוב האנשים לא מסוגלים לחיות רק על אידיאלים, זה מאד מאד קשה. זו מסירות נפש גדולה מאד מכל הכיוונים. כל שבכל ציבור יש קבוצה יחסית קטנה של אנשים כאלו. גם בציבור הדתי לאומי יש קבוצה כזאת והיא אילו שגרים בחוות ובגבעות מתחילות (רובם). אנשים שחיים צמוד לערבים, בסיכון תמידי עם כל רעיית צאן, השב"כ, הצבא והמשטרה רודפים אותם בין אם הם עשו משהו ובין אם לא ויכוחים להתעלל בהם בלי שאף אחד יעשה משהו ובלי זכויות בסיסיות. אנשים כאלו באמת מוסרים את הנפש בצורה יוצאת דופן על ארץ ישראל.

ב"ה שהגענו למצב שאנשים רגילים ופשוטים שלא יכולים רק למסור את הנפש, וצריכים פרנסה כמו כולם ומקום לגור בו מגיעים לגור בישובים. בעבר היה מסירות נפש לגור במקומות כאלו, זה נהדר שהיום זה גם נוח. יש פה הקרבה מסויימת עדיין לרוב, הרבה יותר נוח לגור ליד קופת חולים ובתי חולים, ליד סופרים זולים, בתי ספר וישיבות/אולפנות, במקומות שיש בהם תחבורה ציבורית טובה ולא חייבים להחזיק רכב ובעיקר להיות קרוב לעבודה ולא לנסוע שעה או שעתיים כדי לעבוד בעבודה מכניסה. זה עדין לא קל לגור במקומות כאלו ורוב הישובים כאלו. ואין ספק שמי שגר במקומות כאלו מקריב בשביל ארץ ישראל. אבל טוב מאד שזה כבר לא מסירות נפש כמו שהיה פעם וכמו שיש בגבעות ובחוות, זה הדבר שמחזיק את ההתיישבות שתהיה ברת- קיימא ולא תהיה מעורערת מכל דבר.

כדי שארץ ישראל תהיה מיושבת חשוב שיהיו גם אידיאליסטים מאד וגם אנשים רגילים שמוכנים להתאמץ קצת אבל קשה להם להקריב מאד.

(אגב, גם בצפון ובנגב יש חשיבות מאד גדולה לגור)

נ.ב.

כשכותבים אומרים\ות כדאי לכתוב קו נטוי ולא נקודה. מאחורי הנקודה עומדת אידיאולוגיה פרוגרסיבית שלא לפי רוח היהדות.. 

כל מי שגר מעבר לקו הירוק?

ברור שיש עוד שיקולים כשאנשים בוחרים מקום מגורים

כמו יוקר הדיור הארץ.

קיץ 2005 גירוש מגוש קטיף, יכלת לקנות בית ביו"ש בכלום כסף, דיברו אז על תוכנית ההתכנסות של אולמרט מיו"ש.

2006 החלה העליה המטאורית בנדלן

קיץ 2011 עם ישראל כולו יוצא לרחובות כי דירה ממוצעת בישראל חוצה את המליון שקל

2026 דירה ממוצעת 2.4 מליון שקל, חצי מליון יהודים ביו"ש ניכרת התמתנות במחירי הדיור.

זה לא כאילו הם ידעו שזה מה שיקרה

הקרבה מסוימת. סתם נעים לחשוב שהכל מתוך אידיאליזם טהור.

הכי בריא זה שלא חייבים לגור רק בגלל אידאליזם, זה הופך את זה לנורמלי ורגיל מוחזק את האחיזה בארץ. זה כמו שבעליות הראשונות היה צריך מסירות נפש רק כדי להגיע לארץ והיום זה אולי לא קל אבל ממש לא אותה מסירות נפש. ככה בונים עוד שלב ועוד שלב.

ועדין יש הרבה מאד אידיאליסטים שפועלים רק מתוך אידיאליסטיות, לכי לבקר בחוות ובגבעות החדשות ותראי (אגב, היום מאד יקר לגור בישובים וקשה מאד למצוא דירת קרקע, למרות המרחק מהמרכז, זה לא שהיתרון כל כך מובהק)

גם מתוכננים לנשיא ארגנטינה פגישות גם עם גדולי הדור הליטאים, הרב דב לנדו והרב משה הלל הירש.

התקדמתי הרבה וגם עשיתי הרבה הפסקות.

בגדול כבר הגשמתי את כל החלומות שלי, אין לי עוד משהו מיוחד שאני שואף אליו/רוצה אותו.

הגעתי לשיא של מה שהייתי רוצה מבחינה מקצועית.

חוויתי את כל מה שרציתי להספיק לחוות בחיים, אין לי רעיונות נוספים חוץ מזה. זה קצת כמו פיצוחים, לכל גרעין יש אותו טעם, אז אין הבדל בין לאכול אחד לבין לאכול 30.

היו זמנים כשהייתי יותר צעיר שהרגשתי די חסר אונים, אבל השקעתי ביצירת דלתות טובות ובשמירה עליהן. כרגע אני בתחושה שגם אם יקרו כל־מיני דברים, אוכל להתרומם מזה.

אני בהחלט מרגיש ככה. אם היו מודיעים לי שמחר הגיע הזמן לקפל את הבסטה, לא נראה לי שזה היה מזיז לי.

מצד שני, נכון לעכשיו גם לא רע לי, אז אני פשוט זורם עם החיים.

בקיצור: חתול זמני.

זה לא ממש דיכאון כי אני לא סובל או משהו. זה לא שאין לי כוחות, או שאני לא נהנה מהדברים שאני בדרך־כלל נהנה מהם (מבחר מאוד מצומצם, אבל לא נורא).

פשוט אני מרגיש שכבר הספקתי את כל מה שרציתי ומעבר לזה, כך שכל השאר בונוס.

אנחנו חיים בעולם מאוד מהיר שבו אפשר לחוות אינספור חוויות תוך זמן מאוד קצר, יחסית.

בעבר, בן־אדם היה חי בשטייטעל, מתחתן בגיל 18 עם רוח'לע, מוליד 50 ילדים, מדי פעם נוסע ללייפציג ליריד כדי לגרד כמה זהובים או אדומים, לומד גמרא, וזהו בערך. אולי מכיר קצת אנשים מהשטייטעל או מהעיירות הקרובות ומדבר איתם פעם באף־פעם. מקבל מכתב "גיה"ק הגיעני לאחר כמה חודשים..."

לא יודע, סיימתי לימודים, טיילתי כמעט בכל מקום בארץ, הייתי בחו"ל, קראתי הרבה ספרים, סיימתי את כל מה שרציתי ב"bucket list" שלי (באופי שלי אני מסתפק במועט)

אין לי עוד משהו מיוחד שאני משתוקק אליו

"נער הייתי גם זקנתי"

"הסכנה הגדולה ביותר עבור רובנו היא לא שהמטרה שלנו גבוהה מדי ונעצור לפני שנגיע אליה, אלא שהיא נמוכה מדי ואנחנו אכן משיגים אותה."

בקיצור, השמיים הם הגבול ואפשר לחלום בגדול ולהגשים בגדול, ככה לפחות עם בני האנוש, לא יודעת איך זה עובד עם חתולים זמניים(:

ומה ההבדל בין להגשים בגדול לבין להגשים בקטן?

אפשר ורצוי ומומלץ לחיות כל יום בפני עצמו אבל לחיות אותו טוב. למצות אותו היטב ונכון.

מה בדבר התנדבות? יודעת שלא נשמע אטרקטיבי , במיוחד לאנשים צעירים, אבל זה

כן נותן סיפוק; להעניק משהו למישהו. ויש המון תחומים; כל אחד ומה שמתאים לוץ

עשית המון דברים אמנם. להנאתך. אולי הנפש שלך משתוקקת להעביר ידע/נסיון

כל כישור שיש לך - לאחרים?

סיזיפי, אבל נותן תחושה נחמדה (לאו דווקא עצם ההתנדבות, אלא התוצאה שלה)

ונראה לי שאני יחסית עוזר לאחרים, לא יודע? במה שאני יכול?

איני מרגיש "ריק" או משהו, פשוט אדיש ושָלֵו.

הרי כתוב: כל מי שיש לו מנה רוצה מאתיים....נכון?

אין כזה דבר, עד כמה שאני מבינה, להספיק הכל; אולי במבט לאחור בגיל

119. החיים זורמים. כל נשימה. כל דקה. 

שיעמום מתמשך ....אי סבל....יש אולי סוג של אדישות-דיכאון

כזה במעמקים. 

אם יש שמחת חיים, ציפייה לעוד, תקווה - ואת זה מכנים בונוס, זה נשמע

בסדר. 

אגב, אולי הגיע הזמן להסיר את הזמני מהחתול?

אולי לא הספקתי את כל מה שיש לחוות בעולם, אבל זה לא שאני רוצה לחוות את כל מה שיש בעולם. מה שרציתי, הספקתי. מה שאיני רוצה, איני רוצה.

אין לי ממש ציפייה לעוד כי זה לא משנה לי. אפשר כך ואפשר כך.

אני בהחלט אדם אדיש מאוד. יש בזה גם יתרונות מסוימים.

לא יודע, זה פשוט כמו להרגיש שבע. כשנכנסים שבעים לסופרמרקט, רוצים לקנות פחות דברים. אם יש לי כל מה שאני צריך בבית, אני לא קונה כלום.

החתול הוא זמני לנצח.

א. עד כמה כל הדברים הנחמדים שהעולם מציע לנו, מתמצים לנו. במוקדם או במאוחר. דווקא

במחשבה שניה, אפשר לראות בכך דבר חיובי.

ייתכן שבגלל שלך הם התמצו מהר, יש לך תפקיד אחר, או משהו אחר שעשוי למלא אותך.

משהו רוחני אולי? הדבר היחיד שלא מתמצה זו התורה וקיום המצוות - איזו מצווה חביבה

במיוחד. לא?

אולי ללמוד יותר? אולי ללמוד אפילו כדי לקבל תפקיד רוחני איזה שהוא, משרה רוחנית

ששכרה הרוחני, הסיפוק שתביא - בצידה?

אולי לחלק את היום כך שיהיה מגוון לך - ללמוד (כל אחד עד כמה שהוא מסוגל)

היכן שליבו חפץ, מה שליבו חפץ  וחלק עזרה איזו שהיא לזולת?

ואולי, או בנוסף (או בינתיים במקום ולפני), כן לנסות לתהות על הרגשת האדישות?

אולי זה יושב על משהו מטריד או כואב שקשה ל התמודד איתו, אז עושים כל מיני

דברים כדי להבליע? או חוסמים את הרגש המטריד ובכך חוסמים גם את ההרגשות

הרעננות, סקרניות, חיוניות יותר?

אמרת שהיית "דלוק" על מישהי; ז ה  לא אדישות!

ואולי אתה עדיין איתה במחשבה, בלב, מתאבל ולא מוכן ולא רוצה

להתנער, לשכוח ולהמשיך הלאה?

 אנו לא הכי אובייקטיבים לגבי עצמנו, כידוע. תמיד עדיף חברותא

שישקף לנו, שיסייע לנו להבין את עצמנו....אפילו אם זה בשכר.

סליחה על הפסיכולוגיה בגרוש. כסבתא, יש לי מעט נסיון עם

כאלה (זה לא אומר שזה פתור ואני מתמודדת עם זה טוב, אבל מהצד -

ובאופן שכלי, יותר קל לראות את זה), וגם כאשה;

נשים יותר פותחות זו בפני זו קשיים, התלבטויות, כאבים,

אכזבות, תקוות נסתרות....במיוחד חברות כנות וטובות.

גברים פחות עושים זאת, אני חושבת. לא?

,

סתם מעניין, אם הקשר עם ההורים, המשפחה, חי יותר?

משמח יותר?

תמיד זה מגיע לסוף, לכל הרוחות - מה עם לבקש

ולהתחנן להשם? שיראה לך כיצד לפתוח חודה

של מחט בתוך שוויון הנפש הזה?

וכמובן כמובן, אולי אני טועה ומשליכה עליך

משהו....

שבוע טוב וחג שמח!

ב"ה אני עושה חיל בחלקה הקטנה שלי, וגם היום שלי נכון לעתה ב"ה מחולק מצוין בין הדברים האלה.

משרה רוחנית אינה מתאימה לי הייתי שם והרגשתי שזה לא בשבילי בכלל.

לגבי המקור לכך אני מניח שחלק מזה טמון בחוויות מהעבר, חלק בפילוסופיה, וחלק מזה פשוט באופן שהמוח שלי פועל מבחינת דופמין או משהו כזה. לא יודע, אני לא ממש סקרן. זאת אומרת, אני כן לומד הרבה דברים חדשים, אבל אני יכול גם בלעדיהם, זה לא שזה ממש משנה לי כך או כך.

לגבי ידידתנו, נע, זה לא ממש ככה. מזמן כבר המשכתי הלאה. הפוך: דווקא התחושה שלי היא תחושה של מיצוי (לא ש"נמאס" => אלא שכבר "מיציתי" ונהניתי מהידידות הזאת כפי שרק אפשר).

הייתי הרבה אצל אנשי מקצוע, התחושה שלי הייתה שאני די שונה ממה שהם רגילים אליו... אבל המסקנה הכללית היא שכל־עוד לא רע לי עם מי שאני, אין טעם לחשוב שאני חולה יותר ממה שאני.

לגבי המשפחה, לא ממש, אני חי לבד ולא נוטה ליזום שיחות או להתעניין באחרים, נחמד לי מאוד בשקט של עצמי.

איני יכול להתפלל על משהו שאיני רוצה... אני מתפלל על דברים שאני צריך, כמו פרנסה, שלווה, שמירה וכן הלאה. איני יכול להתפלל "ריבונו של עולם, עזור לי שתהיינה לי המון תאוות ורצונות ותחושות חוסר, ביחס לדברים שלא רציתי עד עתה"...

לא יודע לגבי גברים ונשים, הכרתי כאלה וכאלה...

וגם אם הם לא- משתדלת לראות אותם תותים

לא הספקתי להגשים את כל החלומות שלי, אבל אני בהחלט בדרך...

ואם הרגשתי שהכל נסגר בפניי- פשוט בכיתי והתפללתי לה'. (כמה קלאס)

ובכנות, הדבר שהכי עזר לי ברגעים קשים יותר זה האמונה. שהכל נגזר עלי ושאני צועדת במסלול שנקבע לי לפני שנולדתי ועליי רק לבחור בטוב.

הייתי קוראת הרבה משפטי חיזוק, הרצאות של אמונה וביטחון בה', ומוציאה את עצמי לדברים חיוביים שנותנים לי כוח.

והבנתי שהיחידה שיכולה לעשות אותי מאושרת, זאת אני בעצמי...

מאחלת לך למצוא את האושר הפנימי שלך, כי מה ששלך יגיע עד אלייך 💖

-אני מאמינה שהחיים שלי מתקדמים למרות שזה לא ניכר כרגע בפועל. לא רואים צמח באמצע גדילה, רק במבט לאחור.

-ממש לא, אני מרגישה רחוקה מהם... החלומות הישנים שלי מרגישים כמו חלומות של מישהי אחרת כי אני כבר לא חולמת אותם, ובכל זאת צובט לי בלב כל פעם שאני רואה מישהי אחרת שהגשימה אותם.

-למה את מרגישה שכל הדלתות נסגרו?

 כשנדחקתי לקיר, הקיר נשבר. זה מה שקרה. היה כואב. אח"כ רווחה.

לא יזיק לשוחח עם מישהו מקצועי או לא, אבל מבין ויכול לעזור לחלץ את החוט מהפקעת

ולנער את תחושת הסנדול (?).

אולי חשוב להיות מסוכרנים עם כל נשימה; להיות בתיקו איתה. להתקדם באותו

קצב. לעבור רק את היום הזה בשלום (את זה שמעתי מאדם  גדול). קראי

את הספר "אל דאגה" - יש לו שם רשימה של: רק היום....

לכתוב לעצמך מה היית באמת רוצה. על מה אתה/את מתאבל. מה מפריע.

למה העצבות.  לא פשוט. אבל השם תמיד מחלץ. עוזר. מאיר פתאום נקודה

קנקנה של אור שנחבאת מתחת לשמיכות החושך הכבדות. נושמת בכבדות,

כמעט לא מורגשת עכשיו, אבל חיה וקיימת.

יהיה טוב. זה לא יימשך לנצח. הנפש שלנו גמישה - "בערב ילין בכי ובבוקר...רינה".

יכולה לגרש חושך גדול.

פעילות איזושהי. לא לחשוב באותו רגע על משמעות החיים שלי. פשוט לעשות.

חושבת שזה עוזר להבהיר את הבאלאגן במוח ולהשקיט אותו. 

התנדבות. למרות שזה לא נשמע מושך. זה נותן הרגשה של

אני שווה. עושה משהו נכון וטוב.

מטרות/ חלומות שהגשמתי

ויש שעדיין לפני

אם דלת אחת נסגרת

אני מחפשת את דלת אחרת

ובאופן כללי לא תלויה באחרים או בגורמים חיצוניים כדי להגשים חלומות 

להרגיש שחלק מהמטרות שלך זה שיהיה טוב לאחרים, ולצערנו לא חסר צער וכאב בעולם.

כמובן שרצוי גם במעשה, אבל לפחות לחיות בתודעה כזו.

לא להישאר בעולם הפרטי המצומצם מטבעו, אצל מי פחות ואצל מי יותר.

ברוח היום הקשה הזה, המטרות והחלומות לא יכולים להתגשם כל עוד לא הגענו ליום בו מלכות ישראל תהיה שלמה, ננצח את אויבינו, נבנה את מקדשנו, ויגיע יום תחיית המתים בו כל הכואבים יפגשו שוב את אהוביהם.

ת'אמת אני רוצה להזכיר את צאלה ורביד חיים גז הי"ד.

זה נגע לי בלב כמו לכל יהודי. כשהודיעו שגם התינוק נפטר [אחרי כמה ימים, מי שזוכר] הרגשתי שאני חייב להיות בלוויה.

להפתעתי היו שם לא יותר מ50 איש סה"כ. הרגשתי שנותנים לי רגע אינטימי להתייחד עם התינוק הקדוש הזה.

היה מצמרר.

רק לראות חבילה לבנה קטנה, עטופה. סבתות, דודות, מחבקות. חיבוק אחרון. ובוכות...

התפרקתי.

זה היה למעלה מיכולת ההכלה שלי. ולא הייתי היחיד.

אבל היה רגע שבו כמעט לא נשמתי. כשפתחו את הקבר הטרי של צאלה, כשאילו קיבלה בזרועות פתוחות את בנה, ממנו נפרדה במותה לפני כמה ימים.

והנה שוב הם מחובקים ביחד. בשמים.

גם עכשיו אני בוכה.

איזה נשמות קדושות.

הנחמה היחידה היא שאנחנו לא מסוגלים להבין בכלל מה הסיפור של הנשמות הקדושות האלו.

סיפורו המרגש של דוד יהודה יצחק ז"ל - והמחברות שנמצאו בחדרו - ערוץ 14 | C14

אתר יזכור כותב עליו יותר טוב ממה שאני יכול לכתוב.

להתמקצע, לצבור ניסיון מועיל, ללמוד

את זה ש"אפשר לתקן" אני צריך להזכיר עצמי ולשכנע את עצמי כל פעם 

לקלקל יותר קל

לקלקל לא צריך להאמין/ לחשוב/ להתאמץ

זה קל

אנשים עושים את זה כל הזמן

כדי לתקן צריך לא רק להאמין אלא לרצות

להיות במודעות

ללמוד

ליישם

להתמיד

להתאמץ

לא רק באמונה אלא גם בתחושה

בסוף המקור הרוחני לקלקול הוא המקור הרוחני לתיקון.

מעניין למה הקלקול תפס יותר מהתיקון

אבל הבעיות שלי נשארו שלי. זכיתי בחמלה של השומע, חמלה אמיתית ואוהבת וכזו שבאמת רוצה לסייע, אבל בסופו של דבר "אם אין אני לי, מי לי". לאנשים קשה לפתור את הבעיות של עצמם, כל שכן של אחרים.

לא הייתי אומר ממש שהתאכזבתי, כי ציפיות יש רק לכריות.

הייתי דלוק עליה אבל מבחינתה זה היה ידידותי בלבד. אבל הבנתי את זה, ולא ממש הרגשתי שזה ביאס אותי.

עד עצם היום הזה, היא ה־suicide hotline שלי אם אני צריך משהו.

אף אחד כמעט לא התקרב ללהבין אותי ברמה שהם מבינים .

אולי ניקים ספציפיים בפורום

"המקום" - לחרדים עובדים.

כלומר, זה נכון לגמרי.

אבל כשזה הופך להתמכרות זה כבר לא הבנה אלא תהליך בעייתי שמסכן את שני הצדדים.

הרבה דברים יפים וטובים ואלטרואיסטים כביכול, הובילו לנזקים ולתסבוכות הכי גדולות...

אם מתאכזבים קצת, זה לא לגמרי וצריך להתנער ולחשוב שגם לצד השני

יש את הקשיים שלו, או מצבי הרוח....

היחד שמבין באמת זה השם. אבל כדי להרגיש זאת, צריך כנראה

המון עבודה. ולדבר איתו תוך כדי עשיית דברים, במיוחד כשלא

מסתדרים, אבל עדיף, תמיד. ממש לקשקש איתו. הוא אף פעם

לא אומר: די, די, אני עסוק עכשיו, או: רדי ממני כבר, או:

את עושה לי כאב ראש, או: לא מבין מה את רוצה...

העניין הוא שהעולם הזה, תפקידו כנראה, לחסום את ההידברות

הזו. להשכיח את מי ששלח אותנו הנה. ולצערנו הרב, הוא עושה

זאת לא רע בכלל...

להיות במצב של עוררות רוחנית. כמה שאפשר במשך היום.

בדברים הכי קטנטנים ולא משמעותיים.....

(לו רק הייתי מיישמת את מה שאני כותבת....אבל זה נכון.

אני בטוחה. ואני לא ברסלבית).

מצידך צריך לעשות השתדלות לנהוג רגוע וטוב, ולהיות דרוך על הכביש.

וכמובן זה הרבה סיעתא דישמיא כי באמת קורים דברים לא צפויים וה' עוזר.

להתמקד בנהיגה עצמה

לבוא עירני

לזכור שיש חיים מעבר לטסט, לפעמים הנפש מצירת שהטסט והלחץ וההצלחה הם חזות הכל, לנשום ולהזכר שיש אותך מעבר לטסט

ותהנה מהדרך, בעזרת השם תעבור אבל גם אם לא- אתה לומד ומתפתח יחד עם הדרך.

ממש בהצלחה!!

היום ב"ה המסלול של הטסט נקבע על ידי מחשב, וגם יש הקלטה של הנסיעה שלך (לצרכי עירעור), מה שמנטרל את היכולת של הטסטרים להכניס חוסר מקצועיות להחלטות שלהם (מה שפעם היה נפוץ מאוד לצערינו).

אם תיגש כאשר אתה מוכן, לפי המלצת המורה כמובן, אז יהיה בסדר. קצת נשימות לפני כן להרגעת המחשבות והלחץ, וזהו. ואם לא עוברים בטסט אחד, אז עוברים בטסט אחר. וגם זה בסדר.

תצליח.

1. תשובה- לזכור את הטעויות בטסטים הקודמים, הכרת החטא, חרטה, וידוי וקבלה לעתיד לא לחזור על הטעויות האלה-זה העיקר.

2. תפילה, יש באינטרנט תפילה לפני טסט, חפש בגוגל.

3. צדקה, לתרום לאור ירוק או לעמותות מהסוג הזה יש באינטרנט גם.

בהצלחה.

הרבה בהצלחה לך!

ואיך כתוב בסליחות:

"שואגים בתפילה ומבקשים רישיון"

שנזכה