פורום צעירים מעל עשרים (עמוד 676)

זה כמו ללמוד שחייה בהתכתבות, שינוי בא עם עבודה אישית פנימית. אחרי המעשים נמשכים הלבבות...

הם אלו שמושכים את הלבבות...
לא כתבו חז''ל: אחרי הדיבורים נמשכים הלבבות. כדי לעשות שינוי אמיתי חייבים לפעול.

כאן ושל אחרים פה בשרשור ולהוסיף.
מצד שני, כן קיים מושג של אחרי הלבבות נמשכים המעשים. אדם שקיים בתוכו רגש כלפי משהו בדר"כ יתעורר גם לפעול ולעשות בצורה מיטבית ופנימית יותר, כי יש לו מימד מסויים של 'עבור מה אני פועל'.

צריך גם מעשה וגם לב.
השאלה מה צריך להיות קודם למה בהקשר המסויים הזה. לפעמים להדחף לעשות משהו כשהנפש והלב עדיין לא במקום הזה, עלולים לגרום להתכנסות והסתגרות ובפועל - להצגת הדימיון שלנו את המצב כתהום הרבה יותר עמוקה ורחבה ממה שהיא.

צריך להבין מאיפה נובעת הבושה/הצורך בחברה, למה אני רוצה לשנות את המצב הנוכחי, מה מונע את השינוי (בדר"כ יש רווח מסויים שמשאיר במקום הנוכחי), מה המצב משרת בעולם שלי ומה הרווח שלי ממנו.
אחרי שמבינים מה עומד מאחרי הדברים אפשר לגשת לעבודה מעשית, שנראית כבר פחות מאיימת.
אני מניחה לפי השאלה, שפותח השרשור מאמין שזה משהו שהוא בר שינוי מבחינתו כך שהוא לא רואה במצב הקיים ביטוי לתורשה אלא ליכולת חברתית נרכשת. אם זה המצב, אני חושבת שלהיזרק לתוך סיטואציות חברתיות זה משהו שיוכל להיות יעיל כשלב שני אחרי בירור פנימי. אחרי ההבנה למה בכלל יש רצון לשנות, מה המעכבים בדרך ומהי הדרך הכי נכונה לאדם לגשת להתמודדות מולם.

וזה לאו דווקא בושה זה יותר חוסר דיבור, כלומר כשיש לי משהו להגיד אז אין לי בעייה להגיד אותו זה פשוט שאין לי יותר מדי מה להגיד..

ותגיד אם נשמע קרוב למציאות ואם בכלל נוגע בנקודה המדויקת.

אני חושבת שיהיה נכון להגיד שהמקום של חוסר דיבור או בושה, הפכו להיות חלק מהנוף הפנימי שלך כי זו הסביבה בה גדלת. זה מה שהכרת וראית וגדלת עליו. אך מכאן ועד לומר שהיא מגדירה אותך, הדרך רחוקה כי זה בר שינוי.
(רוצה להרחיב בסוגריים על הבושה למרות שאמרת שזה לאו דווקא העניין, ואולי יהיה לתועלת בכל זאת:
צריך להבין משהו לגבי הבושה, וזה יסביר את הקשר ליכולת להיות אדם חברותי.
בושה היא רגש שקיים ומגיעים אליו בעקבות רגש אחר, היא לא עומדת סתם בפני עצמה.
כשנבין למה אנחנו מחזיקים את רגש הבושה בתוכנו, יהיה יותר קל למוסס אותה ולגשר על מחיצות ופערים בין אנשים.
האם היא קשורה במשהו שעשינו ואנחנו לא שלמים איתו? במשהו מסויים שקיים בנו (תכונה,מחשבה)? האם היא קשורה בהרגשה פנימית שאני לא מספיק.../לא טוב/לא ראוי וזה גורם להתקפל בפני אחרים? אם זה המצב ברגע שמבינים למה מרגישים בושה, ומפרקים את העניין אפשר לדעת איך לגשת לזה. יש מה להרחיב בזה,אך עד כאן בעניין הבושה לעכשיו.)

לגבי חוסר דיבור, @מחפשת^ הגיבה לך תגובה יפה ורק אוסיף על מה שאמרה.
קודם כל שאלה- אתה מרגיש שאתה טוב ויש לך מה להגיד ולתרום בשיחות אחד על אחד ורק בשיחות מרובות משתתפים קשה לך להשתלב?
אם כן, יתכן ואתה מהאנשים המופנמים שמרגישים הרבה יותר נוח בשיחות הפרטיות ופחות בהמוניות. וזה לא אומר שהעולם הפנימי של אנשים כאלו הוא לא בנוי ופחות עשיר משל אחרים שמפגינים החוצה את דעתם על כל דבר.
אם ענית על זה לא, וגם אם כן ואתה מחפש עצות מעשיות וקלות(יחסית), אז הנה שתי הצעות -
אחת, תנצל את הפורום למפגש עם אנשים ודעות במטרה לעורר את המחשבה על הדברים האלו שעולים כאן, תחשוב בינך לבינך מה דעתך על זה, אם תרצה תשתף. תתחיל לבנות את הקשרים והחיבורים האלו דרך כאן אם במציאות זה לא קורה.
השניה, אם אתה מאנשי העט/עפרון ודף, וגם אם לא גם לחשוב בזה מועיל, תכתוב מה הנושאים שמעניינים אותך, מה מעסיק אותך ביום יום, תנסה להרחיב בידיעות שלך לגבי העניין. אומרים שכשאנשים נפגשים הם מחפשים קודם את הדומה, מאמינה שכשתפגוש באנשים תוכל למצוא את הפתח להתחיל שיח בנושא שקרוב אליך, או לחבר את השיח הקיים לעולם שלך ולהעשיר את כולם.

מקווה שהועלתי.

את לגמרי צודקת, אבל אני הבנתי ממה שפותח השרשור שאל שהוא רוצה להתקדם בנושא המסויים הזה רק על ידי מחשבה, לא על ידי עבודה פנימית...

לומדים תאוריות כמה שנים, אבל לפני רגע האמת- אין איך להתחמק, חייבים לעשות שנת סטאז' שתתן את החותמת שאתה מוכן לעבודה שלמדת בשבילה והשקעת בשבילה כל כך הרבה. ובלי הסטאז' אי אפשר לסיים את התואר...

בשלבים- בהתחלה לומדים על המעשים באופן תאורטי,השלב הבא יהיה לעשות אותם בפועל.. ובלי המעשים בפועל לא תוכל לדעת האם אתה באמת מוכן, האם התכונה הזאת באמת טבועה בך.

למשל נגיד אדם לא חברותי כל כך והוא רוצה להיות חברותי פשוט אין לו זמן להיות עם אנשים בפועל, אז הוא לא יכול להיות חברותי לדעתכם?

אחרת, מה הטעם? היכולת שלכאורה יש לו ממילא לא באה לידי ביטוי, וכך אי אפשר בכלל לדעת אם באמת יש לו את היכולת הזאת...

לידע כללי, רואים את זה לפי העיגולים שליד התגובה.

לא לדבר זה בסדר גמור
להמנע מלדבר כי אתה לא מסוגל ולסבול בשל כך- זו בעיה.

אם אתה יכול לדבר ולא מעוניין/ אין הזדמנות זה בסדר.

הבושה ספציפית- אם אתה, אתה ומקבל את זה. אם הרושם של אחרים עליך לא מונע ממך לפעול, כמות המילים לא משנה.

)יש דברים שלא רלונטי בהם- לדעת הרבה על בריאות, ולאכול לא בריא לדוג'. אבל כשהשינוי הנדרש הוא בנפש, זה אפשרי)

אם אתה בטוח בעצמך, לא מרגיש רע עם השתיקה- הכל טוב.

זה די מרגיש לא טוב ולא כיף ... כשלכולם יש מה להגיד.. ואני חושב שזה די גרוע שאדם אין לו נושאים לדבר עליהם זה אומר שהאישיות שלו כנראה לא מספיק בנויה/מפותחת ןהעולם הפנימי שלו לא מספיק עמוק..

זה לא בושה.
זה פחות נושאי שיחה- האם זה אומר שאין אישיות בנויה? לדעתי האישית לא.
הרבה מהאנשים הבולטים בשיח- הם לא באמת עם דיעה מוצקה על הנאמר כמו שהם משמיעים אותה. (או שומעים את המילים 'הבטוחות' ביחד עם המאזינים, קורה...)

מה כן?
*אולי אתה לא בחברה הנכונה (אותם מאוד מעניינת פוליטיקה ואותך סדנאות בישול)
*לבדוק מה אתה חושב על זה (הם מדברים על פייגלין, אני יודע מי זה, למה הוא טוב, למה לא)
*להגיב- במקום להתחיל אפשר להגיב (במקום לספר סיפור, לשאול שאלה- גן עדן לשיחה עם פטפטנים כרוניים)
*לחפש מידע בנושאי השיחה שסביבך.

חשוב לי לציין שאני לא במיוחד מתחברת לחלק האחרון, זו דרך אפשרית אם לא נוחה לך המציאות הנוכחית. אבל אפשר להיות חלק מחברה גם בלי להיות 'פס הקול' של הערב.

תנסה להבין את מקור סיבת הבושה,
בושה זו מידה, המוח מתרגם סיטואציה ומשדר ללב לחוש בושה,
אם תצליח להבין את המחשבה שעולה לך בעת הבושה תוכל לשנות אותה ואז זה יפסק,
תמיד עולה מחשבה כלשהי, ככל שהמידה יותר עמוקה זה קורה בשבריר שניה,
כמובן, לשנות את ההסתכלות זה לא פשוט בכלל אבל זה הרציונל,
תנסה להסתכל אחרת על המציאות באופן יותר שלם ואתה תצא מזה,
הסבר להמחשה, אם תהיה בחברת ילדים בגן לא תתבייש, למה? כי עולה לך מחשבה אחרת,
בהצלחה רבה

ואגב, מידת הבושה היא טובה לפעמים, בוש פנים לגן עדן,
ולכן, צריך לחשוב על הסתכלות שלא תקלקל את הצדדים הטובים

ממש יפה

אתה מוצא מספיק חברים שקיימוה בידיך.

כאבי ההחלמה משתלמים לבסוף, כשבריאים ונקיים.

תשמחי שאת עושה עכשיו את רצון ה'. שותפה שלו בתיקון הרע.

שתעברי את זה בקלות ובמהירות בע"ה!

 אבל בקטע של התפילות... לא של העצות, כי אין לי עכשיו כאלה..

 

בהצלחה!

עצה.

אגיד לך..

יש הבדל פשוט בין התמודדות לבין הדחקה.

 

הדחקה זה לא לחשוב לא לדבר לא לא לא לא.. כאילו להתעלם מזה

אבל בפועל זה לא קורה, בפועל נזכרים. ומפוחדים. וסובלים. ו.. מנסים לא להראות את זה כלפי חוץ.

 

התמודדות, זה שונה. זה להבין שא' ב' ג' קרה. עכשיו אני צריך לחיות.

אתה כל הזמן חושב על זה (לפחות בהתחלה) כל הזמן חי את זה. אבל חי.

אתה קם בבוקר, ולומד/עובד מנתהג צוחק מדבר. ונזכר.

לאט לאט, חיים עם זה. זה תהליך איטי ומעצבן. אבל עובד.

אולי אפילו לא 100% החלמה. אני חושב שזה תלוי מקרה ותלוי אדם. אבל.. זה עובר.

 

וכשאני מוסיף את העובדה שאת אשה בוגרת, ולא ילדה. יש את עניין האמונה

אמונה עוזרת. יש משברים שאני לא מבין איך אתאיסטים יוצאים מהם בלי אמונה.

כשדבר קשה קורה. אמונה חזקה היא כמו חבל למקרה שמחליקים.

 

 

 

שיהיה ממש ממש ממש בהצלחה.

מקווה שיהיה בסדר.

מאמינה באמונה שלימה

פשוטה מאוד, באמת. לא ביג דיל.

אבל.

אפשר בהחלט לקרוא לה טראומה.

 

יום אחד קמתי קצת מאוחר ופחדתי לאחר לתפילה

אז רצתי לבית הכנסת

בדרך, פגשתי כלב ענק ומפחיד שכמעט רצח אותי, ומזל שהבעלים שלו היו שם.

ו.. מאז היה איזה חודש + שלא הלכתי באותה דרך לבית הכנסת בכלל. כלום. גם אם התפללתי במניין המאוחר ששכן שלי עובד בזמן הזה.

ובכלל, בהתחלה כל פעם לא רצתי לבית הכנסת ופחדתי.

 

אני מקצר, כי היו לי עוד סיפורים עם הכלב הזה.

בכללי, אני לא מת על כלבים.

אבל

עם כמה שאני מפחד קצת מהכלב הזה

אני חי.

 

 

זו דוגמא קלה מאוד יחסית, ומאוד לא קשה

אבל אפשר לקרוא לא טראומה.

 

 

יכולתי פשוט להפסיק ללכת שם תמיד לעולם וזהו

אבל.. מה שעשיתי זה הלכתי שם כשקמתי למניין המאוחר, ומתתי מפחד (בשיא הרצינות)

ואחכ שוב

ושוב ושוב

 

השבוע רצתי לבית הכנסת (אמנם בדרך השניה.. אבל רצתי) והכלב הזה נבח עלי רחוק.

נבעתתי.

אבל שלא כמו בפעם הראשונה שעמדתי במקום והלכתי כולי רועד

(לא סיפרתי את הסיפור של הפעם הראשונה כי הוא ארוך, אבל זה מה שקרה..)

אלא הלכתי רגיל. בצעדים מהירים.

כי כלבים לא אוהבים שרצים באיזור שלהם.

 

זו דוגמא קלה ופשוטה,

וברור שעם כל טראומה זה דברים שונים

ולכל טראומה השלכות שונות.

יש טראומה מכלבים, יש טראומה מגברים, יש טראומה ממקומות, ויש טראומה גם ממיליון ואחד דברים.

אבל מה שמשותף לכל הטראומות זה אנחנו. זה היחס שלנו לזה.

זה הכח הנפשי וכמה אנחנו מוכנים לתת כדי לנצח.

 

 

שיהיה בצלחה רבה

זה כל כך נכון
החשיפה הזאת שבהתחלה זה ממש מזוכיסטיות אבל ככל שעובר הזמן גם מרפאת את הקושי...

ישר כוח על הטיפול, והאומץ ללכת אליו.

זה תהליך
כדי לסדר צריכים לבלגן קודם

מצטרפת למה ש@עברי אנכי כתב.
לא להתכחש,
להיות,
גם לגבי התהליך
וגם לגבי הטיפול, המטפל.

הרבה הרבה כוחות

גם אני עברתי טראומה

העצות כל כך יעילות וטובות, ממש הלכתי איתן בתוכי...
ברוך השם אחרי זה. והיה ממש בסדר. ממש ממש. בסדר ++ אפשר לומר.
ברוך השם!!

בתכלס הפחד בא להגן עלינו וזה טוב.
הבעיה שלפעמים הוא מפריז לחלוטין ואוכלים סרטים שלמים
ואז מגלים שבעצם אין לו בסיס מציאותי...
הוא פועל על הדמיון ממש


בתקווה לבהירות לאט לאט.

למצוא את החלק המהנה במשהו הזה. או כמו שמרי פופינס אמרה: "בכל משימה שיש לבצע יש מרכיב של כיף, מצאת את הכיף והופ! המשימה היא משחק''.

ולפעמים החלק המהנה הוא פשוט שזה כבר יהיה מאחוריך, כי להתעלם זה לא פתרון. או כמו שאמרה איין ראנד: "אתה יכול להתעלם מהמציאות, אבל אתה לא יכול להתעלם מההשלכות של התעלמות מהמציאות".


בוקר קלישאתי לכולם!

מחפשים איפה בעצם יש בו מטרה.

אבל הכח ממני והלאה

לפעמים אפילו זה לא עוזר

תלוי במצב

חוץ מזה, בשביל לאכול צריך כח...
וקווי ד' יחליפו כח..

טבעוני = רזה? בריא? - חכם הרזים

 

הוא הרבה פעמים בספר הוא עושה דברים שדומים לגזרה שווה. נגיד המילה הזאת נמצאת פה ובעוד מקום, אז יש להם רעיון שווה.

הוא מביא הרבה פסוקים, חז"ל, זוהר, וכתבי האר"י.

כשאתה קורא אותו, זה כאילו שאתה קורא דרשה שהעלו אותו על הכתב בלי שינויים (כי רבי נתן העלה את דברי רבי נחמן על הכתב).

הכול נמצא שם

אם כן, אז למה?

השמועות אומרות שזה כדי להתרחק מענייני הטרדות..

פורומים שלא כותבים בהם הרבה.

נשכחה מזכרוני האפשרות הזו..
בכל מקרה אני גם ככה רואה את רוב השרשורים בפורומים הרלוונטים אני מניחה

@אורה2x
איכותי אחותי...

ואין פורום לדעתי שכדאי שאעשה זאת.

למה אני צריכה להעניש את עצמי?

דווקא קר לי קצת.

יום חופש. נקווה שאצא למקומות מעניינים במקום להתכרבל.

תצא, תלמד מד''ר סוס.

בעז"ה אצא.

תמיד מצחיק אותי שאנשים אומרים- "רבנים מקומם בהלכה ולא בפוליטיקה"

אבל מי קובע מהו נושא הלכתי?

זה כמו לומר- רבנים מקומם בהלכה ולא בצבא, ולכן הם לא אמורים לפסוק האם לבנות מותר להתגייס.

 

אם אתה סומך על הרבנים באופן כללי שהם הולכים לפי התורה, אז אתה צריך לסמוך עליהם שאם הם מתערבים לפעמים בפוליטיקה כנראה שהם יכולים וחייבים לעשות כך. 

זו גישה שהתורה היא חיינו.

קמתי על שתי הרגליים.

לא קמתי

אבל ב"ה טוב
קמתי על רגל ימין..
לא קרה הרבה זמן
ניקיתי את הדירה
ואז הלכתי לעבוד עם מצב רוח די טוב.
תודה לה' שנותן כוח

והנה פה:
רציתי לשתף איתך משהו מעניין שקראתי:
הכי אני אוהבת שכתוב
הכי אני אוהבת שכתוב

בימים האחרונים

בס"ד




ולא הייתי פה בימים האחרונים

לא פירסמו בדיוק למה..

בס"ד

רציתי משהו מההיסטוריה... יש מצב להגיע לזה איכשהוא?

תכנסי בתפריט ל"הסטוריית הודעות"

(כי ביומיים האחרונים, אי אפשר להיכנס לפורומים בלי להוריד את רמת החסימה של הרימון. נאמר לי שזה מטופל)

@מני אתה ער בכלל?

לב מלכים ושרים ביד ה'

 

צריך לשנן את המשפט הזה הרבה בימים אלה

במקביל להשתדלות שלנו

וכואב. בלב

לא?

(אני חבדניק אגב)
בכל אופן גם קבליסטים מאמינים שיש רוח הקודש, וגם לא חסר צדיקים בדורות האחרונים שייחסו להם רוח הקודש, אז בכללי לא נכון לייחס את זה לחבד ספציפית

לפי העיקרון של התוספות, אפשר להגיד שזה לא הסתלקק לגמרי, אלא פחות מצוי.

לצערי ראיתי חב"דניקים שאומרים על הרבי שהיה ממש נביא, וזה וודאי לא נכון, כי אין נבואה בימינו, וגם בפשטות אין נבואה בחו"ל.

אבל לא מעוניין לפתוח פה דיון

הרמבם באגרת תימן: "ולפי הפירוש הזה וההיקש הזה, תחזור הנבואה לישראל בשנת ארבעת אלפים תשע-מאות שבעים ושש ליצירה"

 

יש עוד שסוברים שהנבואה לא הסתלקה לגמרי כבר בזמן הגמרא. כלומר, לא מדובר על דעה יחידה. אבל זה ארוך

 

 

ומי עוד סובר?

כן. ולא רק על הרבי. ולאו דווקא באופן שאתה תופס נבואה.

זה פשוט לא עניין מופרך אצלנו. כל עניין הנבואה.

 

מי עוד טוען כך?

 

תחפש קצת בגוגל את הדיונים בתוספות, ראשונים, אחרונים...

 

האם הנבואה הסתלקה לגמרי? האם הסתלקה מהפשוטים ועברה לחכמים בלבד?

האם עברה רק לחכמים שמשימים עצמם כתינוקות ושפלים? האם רמת הנבואה של זמן המקדש הסתלקה אך נשארה נבואה ברמה פחותה יותר?

 

זה ממש נושא ארוך. אי אפשר כאן לעשות העתק הדבק על הכל.

אבל זה ממש לא שיש ציטוט אחד ויחיד-שהנבואה הסתלקה. רחוק מזה מאוד.

אני נזהרת בלשוני שלא לומר שהרוב סוברים שברמה מסוימת היא נשארה... אבל יש מצב שזה כך.

 

ונראה,שאת מדברת על רוח הקטדש כנבואה.

את יכולה להביא מקורות?
כי גלגלתי ויש רק מחלוקת מתי נפסקה הנבואה.

ועבר הזמן שהרמבם נקב בו,ונבואה,לא ראינו...

דוגמא למקור:

 

בגמרא- רב אבדימי דמן חיפה, ש"ניטלה מן הנביאים וניתנה לחכמים";

 

דברי התוספות: "לחכמים מיוחדים המעלימים ומסתירים את חכמתם ומשימים עצמם כשוטים ותינוקות".

 

(אגב, נראה שהתוספות מגשרים בין 2 הדעות כך שיוצא שלכל הדעות נשארה נבואה)

 

לשאול אם אנחנו חושבים שהרבי התגלה זה מצחיק. זה כאילו אתה מדמיין שנבואה מבחינתנו זה איזה כתר רשמי. 

אתה יודע כמה נביאים היו בזמן התנ"ך? מובא בחזל שעמדו שישים ריבוא נביאים לישראל.

 

האם כולם "התגלו"? אולי עשו שישים ריבוא טקסי התגלות? או שרו לכולם שירים?

 

 

ואיך זה מסתדר עם הגמרא בסנהדרין?

תיקון אוטומטי,
שאלתי אם הרבי התנבא.

אני רואה שהמקור הרגיל שהנבואה עברה לשוטים ותינוקות זה בבבא בתרא. שם גם מופיעה הדעה של רב אבדימי שהבאתי למעלה. והתוספות לכאורה מפשרים בין הדעות.

 

לשאלתך- אני מאמינה שכן.  

א.למה את מאמינה כך?
ב.הרבי גר בחוץ לארץ ושם אי אפשר להתנבאות.
ג.הרבי שם עצמו כשוטה ותינוק?הסתיר חכמתו?
ד.בספר עקידת יצחק כתב שחסרון שלימות העם, שחסרים משבטי ישראל, הוא המונע התקשרות הנבואה בעם ישראל.
האם כל השבטים התגלו והתקבצו?

ובמשך חכמה הביא מדברי הגר"א זיע"א בביאורו לסדר עולם, שבביטול העבודה זרה התבטלה הנבואה, שזה כנגד זה הוא.
האם הע"ז חזרה?

ובמקום אחר כתוב שברוך עוזרו של ירמיהו,רצה להתנבאות,
אך בשל דורו לא היה יכול,
האם דורנו מתוקן ונקי מהעוונות עד כדי כך שאפשר להתנבאות?

אם הנבואה ניתנה לחכמים, איפה החכמים הטלה?
ולכן שילבו בין הדעות.

הניסוח למסקנה של הגמ' הוא- אעפ שניטלה נבואה מן הנביאים מן החכמים לא ניטלה.
הרמבן מסביר-"אלא הכי קאמר אעפ"י שנטלה נבואת הנביאים שהוא המראה והחזון נבואת החכמים שהיא בדרך החכמה לא נטלה אלא יודעים האמת ברוח הקדש שבקרבם".

נבואה זה "שם קוד". איך תינתן נבואה לתינוקות ושוטים? ההכשרה להיות נביא לא פשוטה בכלל. הנבואה היא תוצאה של דבקות בה' ולא סתם מתנה שניתנת.

אלא הכוונה בשם קוד נבואה זה היכולת לדעת עתיד וכדו'. ויש בזה דרגות. נביא אמיתי שאומר משהו (לטובה) ודאי יקרה.
ועל זה כתוב שהנבואה המקורית פסקה ונשארו רק דברים דומים אבל נחותים יותר.
וכל ההוכחות של "מתלבט" גם מוכיחות את זה.

כל זה לא סותר את זה שלרבי הייתה דביקות ורוה"ק גדולה. אבל זו לא נבואה.

דיון מעניין

שחיה שרה מתיחסת לרוח הקודש כנבואה..

"ולא רק על הרבי. ולאו דווקא באופן שאתה תופס נבואה".

@חיה רוזישבי לנו את דעתך..

יעקב לגד.

150 שנה.
רק בגלל שאני עוסק בזה עכשיו, אז שמתי לב לקשר בין כמה שורות במצבה לרמב"ן.

תוכל להסביר בבקשה?

@חסדי הים אנא שתף פעולה

בכל התנ"ך אין ציון שמואב לחמו דווקא בשבט גד. יש בכלליות מלחמות בין ישראל או ישראל ויהודה למואב, אבל גד לא מצוין כשבט לבד שנלחם כנגדם.
דווקא במקומות מסוימים מפורטים שבטים אחרים שנלחמו נגדם.
בכל זאת הרמב"ן מציין את גד כאויב מיוחד של מואב והוא כותב כך בברכת יעקב:
"שכן בעבור שירש ארץ רחבת ידים וגדולה מאד והיא בעבר הירדן היו באים עליהם תמיד גדודי עמון ומואב שכניו הרעים התובעים בנחלה ופושטים עליהם והוא כלביא שכן על טרפו מקולם לא יירא ומהמונם לא ייחת".

עכשיו גם אם נניח שהוא אומר את זה מסברא, כי הם היו קרובים בגבול, עדיין איך הוא יודע שהמלחמה הייתה תמידית. עוד דבר, למה ראובן שיותר קרוב אליהם לא נלחם איתם.

במצבת מישע עולה שהיה סכסוך תמידי בין גד למואב. השבט היחיד שמוזכר שם זה גד.
אז מדהים שזה מתאים ככפתור ופרח לדברי הרמב"ן.

הכרתי את מצבת מישע אבל לא ידעתי מה כתוב בה

לאומיות יותר, וכן מלחמות של שבט המלכות-יהודה שאלו גם מלחמות כלליות, ולא מלחמות פרטניות של כל שבט.

הגיוני מאוד שהייתה מלחמה תמידית בין שכנים מעמים שונים במציאות של פעם.

לגבי ראובן, זו באמת שאלה טובה. ונראה לי:
לגבי הרמבן- לא בטוח שהוא לא חשב שאותו דבר היה עם ראובן. פשוט הוא בא לבאר את הברכה לגד שרמזה לעניין.

לגבי מצבת מישע, אשב על זה קצת, באמת מעניין.

הוסיף את מואב אכן מעניינת

(גלעד זה שבט מנשה)

כלומר, היה גם גד בגלעד, אבל לא ביבש גלעד

ולמה הוא מתכוון ב'כלי ה''? הלא העגל היה בדן?

אולי הוא התכוון אליו? 

 

תכלס, מדובר בפרט קטן שבהחלט נראה מובן מתוך חכמת התורה. אבל כבר נאמר בספר היום יום שכל המחברים עד השך והטז כתבו את חיבוריהם ברוח הקודש...

 

אז אתה צודק בהשערה שלך לגבי תפיסת חבד.