האיש ההוא- שאני שונא- העומד בהפגנות עם שלט: "מוות לערבים", הוא בעצם אותו בנאדם שאני אוהב- המגיש מימיה לשבוי מפני שגם הוא בנאדם.
והאיש ההוא- שאני שונא- שצובע את שמו על פסל בוינה, הוא בעצם אותו האיש שאני אוהב- שמלווה לי 50$ דולר באתונה, רק בגלל שאני ישראלי.
והאיש ההוא- שאני שונא- שבשם ערכים דתיים, שהוא אפילו לא מבין, תובע זכות על הפרת והחידקל, הוא בעצם אותו האיש- שאני אוהב- שעומד לידי ביום הכיפורים ומראה לי בסבלנות אין קץ את הקטעים הנכונים.
והאיש ההוא- שאני שונא- שדוחף אותי בתור לאוטובוס וזיעתו נדבקת אלי, הוא בעצם אותו האיש- שאני אוהב- שמבזבז יום שלם רק בשביל להחזיר הביתה את הילד של השכנים שאיבד את דרכו.
והאיש ההוא- שאני שונא- שקורא לי "אחי" למרות שהוא לא, הוא בעצם אותו האיש- שאני אוהב- שאם ארצה או לא ארצה- הוא אחי. (כי זה מה שיש, ואתה חלק ממשהו ומעבר לכל ההבדלים, והצעקות, והעניינים, המשהו הזה לא נורא כל כך ואם תרצה או לא תרצה המשהו הזה הוא גם אתה.)








