פורום פרוזה וכתיבה חופשית (עמוד 274)

 

תִּשְׁמַע
זֶה לֹא אִישִׁי
אֲבָל אֲנִי צָרִיךְ הַפְסָקָה
מִמֶּנִּי
לְהַשְׁאִיר אוֹתִי מֵאָחוֹר
אֶת גּוּפִי
שָׁעוּן עַל קִיר חָשׂוּף
אוֹ מוּטָל עַל מִטָּה
חָפָה מִבִּצּוּרִים
אַנִּיחַ לְעוֹלָם לַעֲשׂוֹת בִּי כִּרְצוֹנוֹ
כִּרְצוֹנָם
וּכְשֶׁאָשׁוּב אֵלַי
אֲלַטֵּף אֶת פָּנַי הַלְּבָנוֹת
הַמֵּתוֹת
וְאָשׁוּב

כִּי אֲנִי צָרִיךְ רַק לְרֶגַע
לְהַפְסִיק לִרְאוֹת, לִנְשֹׁם
לִחְיוֹת
לַחְדֹּל מֵהַקִּיּוּם הַמַּעְגָּלִי שֶׁל הָאנִי שֶׁלִּי
לְהוֹתִיר מִמֶּנִּי סִימָנֵי שְׁאֵלָה שֶׁל
אֵפֶר
דַּק-דַּק
וְאָז לֶאֱחֹז בְּיָדַי שֶׁלִּי
וְלִנְשֹׁם לְתוֹכִי רוּחַ חַיַּי
וְלָשׁוּב

עבר

השמש החמה כמו באותם ימים,
שהזמן מסתובב ככקרוסלה של יסורים.
מוחי מסוחרר ולבי נחוש,
הלילה היורד מכסה את השממה.
גופי נוגע, אך אינו חש.

תפוח שמסתובב ונפול לאדמה,
גרביטציה הדבר שמחזיקנו סביב החמה.
הבלרינה מסתחררת מסביב השעון,
מביטה הלבנה מחלון,
החטא הישן מסתובב מסביב לזמן.

הפרי האסור שוכן בגן,
בידיי הוא לא מוגן.
סביב היגון שלא נגמר,
לשעון שנעצר.
לאותה דקה לפני שכל עבר.

אל תיבהלי ילדונת,
אל תיבהלי.
השמיים אולי שחורים עלייך היום
אך כוכבים נמצאים שם לעד.

אל תיבהלי ילדונת,
עצים תמיד גדלים חדש
אחרי שריפה,
שורשים איתנים לעולם
לא נגדעים.

אל תיבהלי ילדונת,
הקשת אכן מכוסה באפור ענן
אך
כמה רגעים ייקח
שתגלה צבעייה שוב
בפנייך.

תַּאֲמִינִי בְּעַצְמְךָ.
תַּאֲמִינִי שֶׁאַת יְכוֹלָה
לְהִתְעוֹרֵר,
לָקוּם אֶל תּוֹךְ מָחָר
יָפֶה יוֹתֵר
מֵהַיּוֹם.

תַּאֲמִינִי בְּעַצְמְךָ.
תַּאֲמִינִי שֶׁאַת יְכוֹלָה
לִצְעֹד,
לִפְנוֹת יָמִינָה בִּצְמָתֹת
וְּלְהִתְגַּעְגֵּעַ
לָלֶכֶת הָלְאָה.

תַּאֲמִינִי בְּעַצְמְךָ.
תַּאֲמִינִי שֶׁאַת יְכוֹלָה
לְהִתְבַּלְגֵּן,
וְלִבְנוֹת אוֹתְךָ מֵחָדָשׁ,
שְׁלֵמָה יוֹתֵר
מֵאֵי פַּעַם.

 

אֲנִי הִנֵּנִי
אֲנִי
הַקָּם וְנוֹשֵׁם דְּמוּתֵךְ
אֵלַי
דְּמוּתִי
הֲקָמָה מִתּוֹךְ עָפָר וְאֵפֶר
הַגּוֹלָה
אֲשֶׁר הִגְלִיתִי אֶת נַפְשִׁי
אֶל גּוּף בָּשָׂר וָדָם שֶׁהוּא
אֲנִי

אֲנִי הַצּוֹפֶה מִן הַחֲרָכִים
שֶׁל עֵינֵי הַצָּרוֹת
הָעִוְרוֹת
צוֹפֶה אֶל חַיַּי
מֵתִים
הַמִּתְמַשְּׁכִים עַד אֵין קֵץ
טְבוּלִים בַּיָּרֹק הָעַז
הֶעָשִׁיר
שֶׁל הַשִּׁכְחָה הַמְּתוּקָה הֲקָמָה עָלַי
בִּרְאוֹתִי
אֲנִי

אֲנִי הִנְנִי
הַתְּשׁוּבָה לִשְׁאֵלוֹתַי הַכְּמוּסוֹת
הַחִוְּרוֹת
בְּדֹק הַמְּצֻנָּף, הֲמֻתָּשׁ
שֶׁל חַיַּי הַכּוֹזְבִים
אֲשֶׁר הוֹתַרְתִּי מֵאָחוֹר עִם גְּלוֹתִי
אֶל גּוּפִי הַשְׂחוּן
הַיָּבֵשׁ
מִדִּמְעוֹתַי שֶׁלִּי
אֲנִי.

 

 

 

עַל דַּעַת הַמָּקוֹם
וְעַל דַּעַת הַקָּהָל
עַל דַּעַת אֵלֶּה שֶׁאֵינָם
וְעַל דַּעַת אֵלֶּה שֶׁיֶּשְׁנָם בְּגוּפָם
אַךְ
בְּרוּחָם אֵינָם
עַל דַּעַת הָעוֹמְדִים בַּמֶּרְכָּז
וְעַל דַּעַת הַנֶּחְבָּאִים אֶל הַצְּלָלִים
עַל דַּעַת הַקָּמִים
וְעַל דַּעַת הַמְּקִימִים
עַל דַּעַת הַמִּתְקַיְּמִים

עַל דַּעַת הַמָּקוֹם
וְעַל דַּעַת הַקָּהָל
בִּישִׁיבָה שֶׁל מַעֲלָה
וּבִישִׁיבָה שֶׁל מַטֵּה
בִּישִׁיבָה שֶׁל בְּכוּת
וּבִישִׁיבָה שֶׁל שְׁפֵלוֹת הָרוּחַ
הֲקָמָה עַל הָאָדָם מִיּוֹם הִוָּלְדוּ
בִּישִׁיבַת הַנִּנּוֹחִים עִם מְקוֹמָם הַפִּלְאִי
בְּגַלְגַּל הַתְּפוּצוֹת שֶׁל
הַיְּקוּם הָעָרְפִלַאי הַמְּכֻנֶּה
חַיִּים
בִּישִׁיבַת הַעוֹקְדִים
וְהַנֶּעֱקָדִים
עַל הַמִּזְבֵּחַ הַקָּרוּי- אָדָם

עַל דַּעַת הַמָּקוֹם
וְעַל דַּעַת הַקָּהָל
בִּישִׁיבָה שֶׁל מַעֲלָה
וּבַיְּשִׁיבָה שֶׁל מַטֵּה
אָנוּ מַתִּירִין לְהִתְפַּלֵּל
עִם
הָעֲבַרְיָנִים.

ושוב אני אני
בלי התחייבות לשום דבר
ושוב אני.. יודעת
שזה אולי ישתנה מחר
ושוב אני אני עם אותן הבעיות
שקטנו או גדלו
ועדיין.. צריך פורפורציות
ונפש בריאה בגוף בריא
תהיה שוב התפילה
וכל כך הרבה דברים לא ברורים
תהיה המילה
שוב ליפול ושוב לקום
ושוב רואים פסיעות בחול
שוב קטנה ושוב גדול
וזה לא טרופותי ההוא מהסיפור
זה ההוא שם למעלה
הענק גדול גדול
ושוב רואים
איך הוא מכוון הכול
ושוב נוסעים ושוב רצים
ועוד פיגועים..
ושוב מידע
אחרי התנתקות מהחיים
ושוב ושוב..
ומה אני יגיד עכשיו?
שוב יהיה גם היום וגם מחר
כי להוא שם למעלה
יש עוד תוכניות
ואני אנסה להיות
הכי בסדר, באמת
ואני ישחק אותה קשוחה
ושוב.. מגדירה מה טוב ומה זה רע
ועכשיו קשה להגיד תודה
כי היה טוב מטוב טוב עכשיו
ואחרי הכול אני זאת רק אני
והוא זה הוא
ועוד מעט חודש אלול
ועוד מעט מתחילה השנה
וכל כך הרבה תפילות
עם תפילה נושנה
ואני רק אגיד..
שאני אני, שוב בלי התחייבויות
ואיך אפשר לפתוח דף לבן?
להתנקות?

השדים שלה
חוזרים בלילה
מיללים את צעקות
אש התשוקה

הכלבים שבה
נובחים בלילה
עד שלא נשאר דבר
מלבד הצעקה

החתכים שלה
מדממים שנית
מזכירים לה שוב
את אותו יום ארור
העיינים נעצמות
השפתיים מלחשות
כמו נושאות מזמור
כה נורא וברור

אך תחילתו של היום
וסופם של חייה
מי יכול, מי יהין למולל
מי יבין לליבה השחור
שנשאר לבדו
מרוסק ומסכן

בשלהבות של זעם
וסכין שחותכת
בדמעות של אש
קודחת
מבעד לצלקות
נפתחו השמיים
מבעד לכאב
היא צורחת

ויללות האימים
בתוך זעם כבוש
על כאב
לא נתפס
לא מובן

את אשר אבד
נמוג ואיננו
את אשר נלקח
בתוך נחל אכזב

וגופה מרוטשת
עוד תוסיף לקונן
להזכיר תחת כל
ניע ושיח
ארורים יהיו
ארורים לעד
אותם שהפכו
שלהבת
לפיח.

"אינני כותב מפני שיש בי כוח לכתוב,
אני כותב כי אין בי כוח לכאוב"

בורחס, אלבר קאמי, שלום עליכם.

כל הברנשים המעומלנים האלה מתקשרים אצלי לספרות עתיקה ומשובחת. השפה המיושנת , הפתגמים הארכאיים, הגמלוניות, התרכובת המעייפת לעיתים המליצות והכביכול 'סלנגי' מחוצפים יוצרים תמהיל מלא נוסטלגיה לקצב חיים שלא הכרתי מעולם ואע"פ יודע להכירו. 

כמו שפת חז"ל התמימה כל כך, הלא מטייחת, מלאת דימויים פשוטים ולא מתנצלים, כמו הזוועות ששייקספיר משרטט בסצנה קצרצרה של עלובי החיים, כך גם הדרמטיות של בורחס. ממציא סיטואציה בלתי אפשרית ובלתי מובנת ואע"פ כן היא מעבירה בגבך כמה צמרמורות מהירות ומפתיעות. הבחור ישב על העניין, לא התפלק לו. הוא ודע היטב לקונפליקטים שיושבים במודעות כולנו, כמו ששלום עליכם מודע לשעשועים ריגושים הקטנים שיש בשיחה רומנטית ותמימה, והוא מתענג עליה, אוהו, עד שיצא המיץ והגרעינים. אין לאן למהר, אין טוקבקים בווינט ואין ריאונות ליח''צ, יש את מכונת הכתיבה, המקטרת, כוס התה, וכל הזמן שבעולם להתענג על דקויות ההתרחשות.

מממ...

זה מעורר קנאה, ומחשבה, וגעגוע מסוים לחוויה מלאה ותמימה של רגע. 

אבל עזבו את זה למה לחפש מוסר השכל?

זה פשוט, יפהייפה ומתוק. ותודה לאל שהכיר לנו את התותחים האלה

אני מחפשת את הכפתור הזה המיוחד
שכשלוחצים עליו באצבע הכל נרגע לרגע אחד
מסביב פתאום יש שקט ורוגע ונחת
וגם אצלי בתוך הראש יש הפוגה ממחשבות, אין לחץ
מין לחצן כזה אדום עם מדבקה תחתיו-
זהירות!
ולי לא אכפת ואני לוחצת בו בפראות
לא כי אני משוגעת
לא כי אני לא נורמלית
פשוט כבר מתפוצץ לי המוח
שום דבר לא מרגיש ריאלי
אז אני לוחצת ואומרת-
להתראות יקום
והישות שלי מתמלאת בריק ובכלום
והחוסר מחשבות-רגשות-דמיונות-אמונות
גורם לי
אושר עילאי
ושקט, שקט רגעי

ונתתי לך,
מהלכים
בין העומדים האלה.
ואנחנו, מהלכים.
מהלכים בארץ הזאת.
ופתאום,
עומדים.
אם בדרכי תלך ואת משמרתי תשמור
ונתתי לך, מהלכים,
בין העומדים האלה.
מהלכים הופכים לעומדים ועולים בסערה השמימה,
בקול רעש גדול
ואז
דממה דקה.
ואנחנו כאן מהלכים
והם מהלכים אימים עלינו,
בארץ הזאת
ארץ זבת חלב ודבש
ודם.
המקום ינחם את ההולכים,
והעומדים, הצדיקים הטהורים,
יעמדו לנו לזכות.

אחרי חיפוש קצר התאכזבתי לגלות שאין בשום מקום בדירה פותחן בירה, אף לא אחד לרפואה, ונאלצתי ללכת לחדר ולהביא את האולר ולהיות ככל הנראה האדם הראשון בהסטוריה שמשתמש בפותחן הבירה של לדרמן ווייב, כי נכון שמאז שעברתי את מפתן הדלת בפעם הראשונה לא ראיתי את המכשיר המיוחל אבל הוא כל כך התאים לנוף הזרוק של הבית שבאמת הופתעתי לגלות שהמלאי של הרווקיה לוקה בחסר במוצר שרידה כל כך בסיסי. כי מה שהכי אפיין את הדירה היה היותה "דירת רווקים" על כל הסטיגמות המשתמעות על כך ועוד הרבה מעבר, וגם אני לא הבנתי בהתחלה למה איתן התכוון כשהוא קרא לה ככה, אבל לאחר שביקרתי אותם בפעם הראשונה קצת אחרי תשלום השכירות השני שלהם וסירבתי בנימוס מאופק לסלמון מעושן שתאריך התפוגה שלו היה ב2016, לבסוף אכלנו ארוחת ערב יותר לטעמי שהייתה פסגת הקולנריות של המקום וכללה שלושה מגשי פיצה האט בתוספת מקלות שוקולד, פניתי ליאיר ואמרתי לו "הי, בוא נעשן" והוא אמר "יאללה" ואני אמרתי "אז תכבה את המאוורר תקרה" והוא ענה "אני לא יודע איך, הוא דלק כשהגענו" והלך למשוך בחוטים ולהזיז מתגים, או שלגיה וסינדרלה שחייכו אלי בנאיביות ילדותית מהאהיל של המנורה בחדר שהשקיף מהתקרה על דגל אש"ף קטן שהתנוסס מהמיטה של איתן, על ערימות ספרי הפסיכומטרי ועל המזגן שעבד ללא חופשות מחלה וחגים כי את המזגן בסלון נעם עוד לא חיבר למרות שההסכם היה שהם יסחבו את כל הציוד ובתמורה הוא, שלפרנסתו היה הולך לאנשים עם מזגן מקולקל והופך אותם לאנשים מאושרים, יחבר את המזגן בסלון, אבל נעם להגנתו אמר שגם ככה עכשיו כבר סוף הקיץ ולא צריך מזגן ואז היה חורף וירד גשם אז הוא לא יכול לחבר אותו עכשיו כי הכל ירטב בגשם ואז אזל החורף אבל הוא עוד עלול לחזור אז לא כדאי עכשיו ורק כשהקיץ הבא הגיח ופתח את שערי הגיהנום מעל רמת השרון הוא נכנע ועלה לגג לחמש דקות וירד מחויך ואמר 'זהו! המזגן עובד!' וכולם שמחו נורא ואז התעצבו נורא כשגילו שהשלט בכלל לא תואם למזגן, ואיך נשב בסלון מול הטלוויזיה הקטנה ונחבר אליה אחד מהמחשבים ונראה פרינדז ונאכל גלידת ריבת חלב אם אין מזגן.
ואחרי שיאיר התחתן אני חטפתי את המקום שלו ובאתי עם תיק גדול ושקיות וזכרונות על רוח שנושבת לפעמים, והתמקמתי וסידרתי וקיפלתי והוצאתי מהמקרר בקבוק בירה ופתחתי את המגירה עם המטען שאף אחד לא יודע של מי הוא, ועם הקוצץ ציפורניים, ועם המפתח של הדואר וניסיתי להוציא ממנה פותחן בירה אבל הוא פשוט לא היה שם, וגם לא במגירה השניה, ולא על השיש או על השלחן או במקלחת או באחד החדרים או בשום מקום אחר, כי האמת המרה הייתה שלא היה ברווקיה שום פותחן בקבוקים

וביום שכזה
חייבים לאגור כוחות
לכנס אט אט
את שברי הלב
ורסיסי המחשבות
המדממות
של שיברון וכאב
ודמעות
של אופק מוריק
מחסיר פעימה
של אושר שאבד
ונושא עתה
בכייה
של זיכרונות
שאבדו לנצח
ונשארה רק
תוגה
של ילדה תמה
קטנה
שנרצחה
על לא עוול
בכפה.






באבוד רשעים- רינה
באבוד רשעים- רינה

נשמת שלהבת
רכה וזכה
עלתה לפני
טרם בוא
שבת המלכה

נשמת שלהבת
עטורה כיסופים
מול מלאכי מרום
עטויי רינונים

ולשונות של אש
מול נשמת דימומים
מול כס מרום
מנצנצים

מול כאב ודם
של אומה מושפלת
מול זעם ואימה
של תפילה לוחשת

ממעמקי הכאב
מתהומות התפילה
מול דממת אימים
שזועקת הצלה

ובעת מחשך
יתגלה הקץ
ובעת בכיון
יתרונן הנס

וכאב
של חתן דמים
הוא לי
ולך
ורטט
של כיסופים נעלמים
נשאר לנצח
בליבך

ועל פרוכת אחת
רקומה לבנה
חרוטה אמירת
כסף
רקומה התפילה
לך אלי
הנורא
עטור הדממה
לך אלי
דומיה
תהילה.











"פתח ליבך ברחמים
על עמך
קולם לדורות
ישמע
בשמיים ניצבים
לעד דברייך
ובארץ
המצא לנו
נחמה..."

😔

הלכתי וניקיתי אותך

וכל כך השתדלתי

והלכתי והקאתי אותך

בכל האהבה שהייתה לי

והלכתי ונשקתי לך

וריפיתי הכאב

והלכתי וחזרתי

והשתקתי קול דואב

 

וביום למחרת הפלתי אותך לבוץ שחור שורף

ואתה דומם

שוב

ונפשו קשורה בין שמים וארץ,
ובמות אחותו נקרעה חולצתו.
רסיסים רסיסים חדרו לגופו,
מבקשים לפלח ולקחת גם אותו.
אב הרואה את ילדיו מתבוססים בדם,
לא דם של חיים ולידה,
דם של רצח, מוות.
מנסה לאחוז במי שנותר,
עוטה ועוטף עם ציצית ופתילים
מנסה לחסום מדם בנו לזרום,
להישפך על אדמת ספוגת הדם.
ארץ אל תכסי דמייך,
ודמו של דני הי"ד הספוג באדמת המעיין
עכשיו עם דמה של רינה הי"ד
מתערבב בעפר ומיי המעיין.
התנערי מעפר קומי,
ממלכת ישראל עם קדושים.
קול דמי אחינו זועקים מן האדמה.

לרפואה שלימה לדביר חיים בן שירה אסתר ואביו הרב איתן בן חנה בתוך שאר חולי ופצועי ישראל.

 

תולע מצל

תחת עלה שלכת

ציפור מגלה ואוכלת

 

העייפות הזאת והלאות

פושטות באיבריי חמות-חמות

כמו צורבות גרון ורוגמות ידיים

ידיי שלי

 

והמילים לא חברו לי

וניסיתי לקרוע גרון או ללחוש צוואר

לפשוט ידיים

או לתקוע ירך

וכף אחת בין שלושה אנשים

וילדה אחת

 

כמו נמוגו להן עשרים שנותיה

והיא עודנה גומעת

טיפות-חלב

אחוזת דיבוק נשרכת

אחרי ידיים גדולות ורכות

שבהן אצבעות מלאות קמטים

ועטופות חתכי דאגה

 

היא מסתירה קווצה בלונדינית בין

אינסוף הכלות

וראש

אחד מלא תלתלים וקולות,

 

רק עיניה גדולות

 

כחולות-כחולות

 

ועגולות.

 

 

כמה שחיפשתי את השיר הזה!

לא לבעלי לב חלש (את הלב שלי השיר הזה ממש הרטיט)

 

מדוחים \ אברהם שלונסקי

 

כולי טיפות, חלקי טיפות,
אולי שברים.

טיפה של דם
טיפה של ים
טיפה של מחרים.

טיפת חושך
טיפת אור
טיפת שקיעות
ולילות
ובקרים.

טיפת אני שהתערבבה לה
בין כולי לכולי.

ואני אוסף
של כל ימי
בטעמים ובריחות
שלא כל כך בחרתי.
והם כאן.
וגם אני,
הולכת בין טיפות.

רוצה כבר להרגיש קרקע יציבה מתחת לרגליים
שיבוא האדם שביחד נהיה שניים

שיהיה מישהו לבטוח בו עד הסוף
מישהו לטפטף לו כל מחשבה שחולפת בראש
להתעטף בו בעת מצוקה שהלואי ולא תבוא
אחד כזה שידע טוב איך לשתוק
שיבין את החלל שפעור בנפש ומשתוקק לזעוק
ויגרום ללב הרותח קצת לנסות לרגע לשקוט
שיתחבר איתי וידביק איתי למקומם שברים חדים וחותכים
שיצייר איתי ציור יפה של בית גינה ופרחים וחיים
שאחרוט בחול התחלה של לב גדול והוא ישלים
שיהיה לנו שלט מאיר על הדלת
"כאן שמחים!"