יכול להיות שהחרוזים טיפה תוקעים את הזרימה
אפשר להפקיד בידך את הלב שלי?
בטוח שאתה מוכן?
הוא כבד, תיזהר.
מהצד הזה הוא קצת דוקר, אולי כדאי שתחזיק מכיוון אחר.
לא לא אל תחזיק מפה, פה הוא רך מידי, זה יחליק לך.
תקשיב, אם אני נותנת לך את הלב שלי אתה צריך להחזיק אותו חזק, שלא ייפול. הוא נורא יקר לי.
אתה צריך לדעת מאיפה לתפוס, איך לסחוב כך שלא יכאב.
אתה צריך לדאוג לו, ללטף אותו ולהאכיל אותו, לבדוק מידי פעם שהוא בסדר, שהוא לא לבד.
זה לא פשוט לתת לב למישהו אחר, אתה יודע, אחרי הכל זה הדבר הכי יקר שיש לנו.
אז מה סיכמנו, אפשר להפקיד אצלך את הלב שלי? תוכל לשמור עליו?
זו משימה לא קלה בכלל, אני מודה, אבל אתה יודע - היא שווה המון.
אני במקומך הייתי לוקחת.
חוץ מזה שבתמורה תוכל לתת לי את הלב שלך..
תודה רבה לכולם
עכשיו אני רוצה שתעמוד,
תעצום את העיניים
שאוכל לצנוח בשקט על הספה,
לפרום חתיכות ריקמות בדידות.
עכשיו אני רוצה שתפקח אותן
חזרה,
תקום בעצמך וצא מהבית.
תן לי את השקט
שחטפו לי פעם כוכבים.
עכשיו אני רוצה שתשמע אותי-
צועקת,
תדע שהסתכלתי על הירח הלילה,
הוא לא זהר לי בפנים.
עכשיו אני רוצה שתשתוק,
תשתוק.
אל תספר לעצמך
אל תחפש תשובות
למה החיים שלי דומעים.
זה מדהים.וזה כואב.
אני מפחדת לומר עוד משהו.
חדר ריק.
רק חושך ונר דולק.
מנסה לבכות
ויוצא לי לבהות.
הלב נעשה אדיש.
לא מרגיש.
הוא נאטם.
משו שם נסתם.
תחושה מוזרה
לא ברורה.
רוצה לברוח
לשכוח.
מפנטזת על להשתחרר
ושהלב יתעורר
ויתחיל לזעוק.
בינתיים הוא בוחר לשתוק.
כמה ימים אני לא מיושבת
רק חושבת
על מתי זה יגמר
ומקווה שכמה שיותר מהר
לחיות רק עם שכל
זה מתסכל.
רוצה רגש
רוצה נפש.
"והסירותי את לב האבן מבשרכם.."
אבאלה, ידיד נפש
בבקשה שבי זה יתקיים
וישוב אליי הרגש
ואז אעבוד אותך
בשמחה וחיות
וכל מעשיי יהיו לכבודך
בשלמות
סתם פריקה.
לא מנוסה בכתיבה בכלל.
סתם השתדלתי שיהיה חרוזים
ואני מקווה שכאן זה המקום לדברים האלה..
(רק שתדעו זה מוזר לנסות לכתוב פעם ראשונה)
זה ממש אחלה לפעם ראשונה, תמשיכי לנסות, תקראי עוד דברים כאן ובעולם
עם הזמן תשתפששי וה' ישלח השראות בע"ה
תודה רבה רבה!!מבועותודה גם על ההערה
ניקח לתשומת ליבנו בעז"ה..
תודהתודה!
ואני לא בטוחה שאני עוד יכתוב אבל סבבה
(@צמאה לך נפשי!, זה מה שאמרתי לך)
אין לי מילים..
התחברתי ממש
שחור.
שחור סמיך כמו ביצה.
עולם שחור וכואב ומוזר
אין אבות
אין אמאות
אין עולם אמת ותמים כי אין תמימות.
האדם כבר שכח לסגוד לה ממזמן.
יש רק ילדים מסכנים שהולכים עם נעליים מודבקות לעפר,הישר אל תוך הגהינום של עצמם.
יש אש שאוכלת ואוכלת ואוכלת את העיניים של העזובים.
יש בית מפורק בידי אנשים ענקיים ופטישים וגבינות שמעלות עובש במקרר.
עובש של לבבות אדומים.
עובש שנהייה ללב ירוק ירוק עם נקודות חומות.עוד מעט ומת.
הלב מת והבית מת וגם אני מתה.
אם אני מתה אז אני זקוקה לקבר ישראל מנסתם.
אז קוברת את עצמי בתוך פשמיכה חומה.לא לפני שאומרת על עצמי קדיש.
קדיש על האהבות שלי.
קדיש על הרצונות שפרחו כשהגרדום הגיע וערף את ראשי.
ואני מתה,והשמיים נכנעים.ליידי נעצרת ונאלמת דום,ציפור קטנה קטועת כנף.קטועת כנף אדומה.
לידה צונח עלה ירוק ויפה והיא בוחרת בו כתכליף לכנף.סתומה היא.
היא רק תעלה עובש גם ותמות איתו ביחד.
אי אפשר לעוף עם עלה ירוק.
אגב,הפשמיכה חומה וירוקה גם.אולי היא מעלה עובש יחד עם אהבותיי.
ואז רוצה לצאת לרגע אחד מהקבר,עם הפשמיכה לכיכר ציון.
שם,ליד אחת הסמטאות,כשיש עוד שמש שחורה מעלי,
לבוא ולהקים בית אישי מקרטון שגנבתי להוא במרכזית,זה עם הליקוטי מוהרן והשתיים וחצי שקל
בתוך הכוס שהשיג מקופיקס ולשבת בתוך הקרטון,מקופלת בתוך קבר הפשמיכה הנודד,
זה שהרשה לי לקום לרגע לתחייה,
ולבנות שם את הבית שלי.בתוך הקרטון של המכונת כביסה מחנות מוצרי חשמל.
אני רוצה לצייר על הקרטון אינספור לבבות.
לבבות כחולים.כתומים.צהובים.
ולב אדום אחד ענק.
לב אדום אחד ענק ופסיכי.
לקחת את היד,לחתוך אותה עמוק ולהוציא צבע אדום של דם חי ויהודי.
להוציא ולהוכיח לכל אנשי הארץ,שאהבה נקנית בדמים מרובים.
אהבה נקנית בדמים מרובים.
אבל הי,אני בכלל אמורה להיות עכשיו בקבר שהכנתי לעצמי.
נראה מתי נחזור אליו,בנתיים כדאי עוד טיפה לחיות באשליות ולגור בבית מתפורר מקרטון
המצוייר לבבות לבבות.
כדאי עוד טיפה לחיות בשביל אהבה שעדיין דולקת לעצמי בלב.
כדאי עוד טיפה לחיות בשביל עוד מפגש בזולה,שם יש הרבה נרות שדולקים ומציתים לי
את הנשמה.
כדאי עוד טיפה,
כדאי עוד טיפה לחיות בשביל לחיות.
וכתבת מדהים.
אבל מה זה כולם. כולם זה מלאמלא אנשים שכל אחד יש לו סיפור אחר, כאב אחר, התמודדויות אחרות, וכמעט לכל אחד יש צרחה בעיניים. הגדרת את זה טוב ככ.
אני יקרא את זה עוד מאה פעם לפחות.
יבחוש חרצולייםאחרונה
הכוכבים בוכים איתך בלחש,
אלוקים שומע את שקיפות דמעותייך
מאזין ללב הדומם שבך.
ילדה,
עוד תקימי בית
ודשא ושמיים
וזוג ציפורים,
מטאטא שעון על יד הדלת
וילדים וחבל ואופניים.
ילדה,
השמש עדיין מחממת
והקשת עוד צובעת בפנים.
אין אדם ללא מקום ילדה,
אין אדם ללא חיים.
וואו.
גיטרה אדומהאחרונה
אֱלֹהִים מֵת
בְּיוֹם בּוֹ מַתִּי אֲנִי
עָיֵף וְנִרְמָס
תַּחַת הַחַיִּים אֲשֶׁר חָיִיתִי
עַל לֹא עָוֶל
בְּכַפִּי
אֱלֹהִים נִקְבַּר לְצַד גּוּפִי
בְּחֶלְקַת קֶבֶר
נְטוּשָׁה
בַּמִּקְשָׁה הַמִּזְדַּמֶּנֶת שֶׁל
יוֹרְדֵי הַיָּם הָאַמִּיצִים
וְהֵם גִּילוּנוּ חֲבוּקִים
גּוּף
וֶאֱלֹהִים
אֱלֹהִים מֵת
בְּיוֹם בּוֹ מַתִּי אֲנִי
נָפַלְנוּ שְׁנֵינוּ
שְׁדוּדִים עַל אַדְמַת הַבּוּר
שֶׁל חַיַּי
שֶׁלִּי
אֱלֹהִים וְאָדָם
וַאֲדָמָה
וְנִשְׁמָתִי הִבִּיטָה עָלַי מִמַּעַל
וְשָׁתְקָה.
בְּיוֹם בּוֹ מַתִּי אֲנִי
עָיֵף וְנִרְמָס
תַּחַת הַחַיִּים אֲשֶׁר חָיִיתִי
עַל לֹא עָוֶל
בְּכַפִּי
אֱלֹהִים נִקְבַּר לְצַד גּוּפִי
בְּחֶלְקַת קֶבֶר
נְטוּשָׁה
בַּמִּקְשָׁה הַמִּזְדַּמֶּנֶת שֶׁל
יוֹרְדֵי הַיָּם הָאַמִּיצִים
וְהֵם גִּילוּנוּ חֲבוּקִים
גּוּף
וֶאֱלֹהִים
אֱלֹהִים מֵת
בְּיוֹם בּוֹ מַתִּי אֲנִי
נָפַלְנוּ שְׁנֵינוּ
שְׁדוּדִים עַל אַדְמַת הַבּוּר
שֶׁל חַיַּי
שֶׁלִּי
אֱלֹהִים וְאָדָם
וַאֲדָמָה
וְנִשְׁמָתִי הִבִּיטָה עָלַי מִמַּעַל
וְשָׁתְקָה.
הַפַּחַד הַמְּשַׁתֵּק
לַעֲמֹד לְבַד בִּכְלוּב
עִם הָאַרְיֵה שֶׁהוּא
אֲנִי
קָם לִטְרֹף אוֹתִי בְּמַלְתְּעוֹתָיו הַחַדּוֹת
הַחוֹתְכוֹת
שֶׁל הַמְּצִיאוּת הַמְּדֻמָּה
אֲשֶׁר כָּפוּ עָלַי
הַחַיִּים
הָאַרְיֵה הַזֶּה
שֶׁהוּא אֲנִי, הַבּוֹדֵד
נֶעֶקְרוּ שִׁנַּי
קֻבַּצְתִּי וְכֻנַּסְתִּי לִכְדֵי
גּוּף חֲלַקְלַק, אֱנוֹשִׁי עַד כְּאֵב
שֶׁל אַרְיֵה הַשּׁוֹאֵג בִּכְלוּב
הַצְּלָעוֹת
לִבִּי מְפַרְפֵּר בּוֹ
בַּכְלוּב
נַפְשִׁי הַשּׁוֹתֶקֶת, הָאִלֶּמֶת
לְמַרְאֶה פָּנָיו הַשְּׁסוּעוֹת
שֶׁל הָאַרְיֵה
שֶׁהוּא
אֲנִי
והציפורן הארוכה עם הלק השחור, המכעיס, בולטת על רקע השמלה הבהירה
מרימה את הכתפיות קצת, שיראו את הג'ינס, שיכאב לה בעיה שלה
זה מה שהיא גידלה.
דוהרת החוצה לטרמפים, השיער הקצר עם הפסים המחומצנים מדגדג לי את העורף
יד מושטת, תל אביב זה מצוין
מזגן על הפנים וריח קל של סיגריה
'מעשנת?'
'מעכשיו כן תודה'
'אז, מה את עושה בחיים?'
נושפת. 'מה שעושים כולם'
'שזה?'
'שורדים אתה יודע'
'לא דווקא לא'
הממ 'אז אתה חי באשליה'
שתיקה.
הכביש מחליק מתחת לגלגלים והריח של הים כבר מורגש בחמצן.
'פה, אפשר לרדת?' עצירה.
'שתחיי' הוא קורא מאחורי ואני רק מגחכת
מצא לו למי לאחל.
רצה אל החול ונושמת עד עילפון
חם. השמש שורפת את העור ולי זה לא מזיז
יופי שיכאב, מגיע לי
א א אמא מחייגת אלייך
משתיקה אותה, מוציאה את הסוללה מהפלאפון
יאלה גם כן כל היום הזה
שולפת את הגיטרה מהנרתיק, לנגן קצת את עצמי לדממה שמסביב.
ציפור מדדה על ידי ואני זורקת לה פירורי בסקוויט ישן שהיה לי בכיס.
השקיעה יורדת על הים בצבעים מדהימים שאף אומן לא יכול להעתיק במדויק
קמה מטושטשת להתנער מהחול, מרוקנת את הנפש מכל מה שלא
הייתי פה.
שורקתשורקתיש תאריך!!
ממש הכנסת אותי לאווירה ולתחושות שאני איתך שם.. רצו לי בראש תמונות של איך הכל נראה.. מקסים!!!
חָפָה מְבִּצּוּרִים
אֲנִי
כְּאַיִן וּכְאֶפֶס
חָפָה מְמַּסֶּיכוֹת
עַל גּוּף עָיֵף, מְרֻטָּשׁ
צַלָּקוֹת הַהַחְלָמָה שֶׁל
פִּצְעֵי מִלְחָמָה עֲבֵשִׁים
מִמַּסָּע
חַיַּי
חָפָה מְבִּצּוּרִים
וּמַחְלוֹקוֹת
מְחַלֶּקֶת בֵּין יְרִיבַי
שְׁאֵרִיּוֹת חַיַּי הַמֵּתִים
הַנִּשְׂגָּבִים
קְחוּ אוֹתִי
מִמֶּנִּי
אֵין בִּי צֹרֶךְ עוֹד
לְעַצְמִי
חָפָה מְבִּצּוּרִים
וּמֵחַיֵּי
אֲנִי
קַבְּצָן עָיֵף בְּסִמְטָה חֲשׁוּכָה
שֶׁל מִשְׁעוֹלֵי דְּמוּתִי הֲקָמָה
וּנְמוֹגָה
לְתוֹךְ מְצִיאוּת עֲשֵׁנָה
שֶׁל הַיְּקוּם הָרַךְ
הַפִּלְאִי
הַזֶּה.
אֲנִי רַק אַנִּיחַ אֶת זֶה כָּאן
לְרֶגַע
אֲנִי רַק אַנִּיחַ כָּאן
אוֹתִי
אֲנִי אֶחֱזֹר מָחָר, בֶּאֱמֶת
מַבְטִיחַ
זֶה לֹא עוֹד הַרְבֵּה זְמַן
אֲנִי אֶקַּח אוֹתִי חֲזָרָה
אֲנִי אֶלָּטֵף
וְאַגִּיד לִי מִלִּים טוֹבוֹת
אֲנִי אַבְטִיחַ שֶׁלֹּא אֶעֱזֹב עוֹד
לְעוֹלָם
אֲבָל עַכְשָׁו אֲנִי צָרִיךְ מְנוּחָה
אָז אֲנִי רַק אַנִּיחַ אֶת זֶה כָּאן
לְרֶגַע
אֲנִי רַק אַנִּיחַ כָּאן
אוֹתִי
אֲנִי אֲחַיֵּךְ אֵלַי
אֲנוֹפֵף לְשָׁלוֹם
אֲלַטֵּף אֶת שַׁעֲרֵי
אֲנִי אֶסְתּוֹבֵב לְאַט לְאַט
מִתְקַשֶּׁה לְהִפָּרֵד
אֲבָל אֲנִי מֻכְרָח
קְצָת שֶׁקֶט
מִמֶּנִּי
אֲנִי רַק אַנִּיחַ כָּאן
אוֹתִי
עֵירֹם וּמְבֻיָּשׁ
מֵעַצְמִי
אַבְטִיחַ לְעַצְמִי שֶׁעוֹד מְעַט אֶחֱזֹר
וְאָרִים עַצְמִי מֵעָפָר
אֲנַקֶּה אֶת פָּנַי
לֹא עָזַבְתִּי לְהַרְבֵּה זְמַן
תֵּכֶף אָשׁוּב
הזכיר לי את עצמי בסיטואציה חזקה שהייתי בה..
תודה לך!
