פורום פרוזה וכתיבה חופשית (עמוד 286)

נערך

לו רק יכולת להבחין-

בי,

מסתתרת אחרי אדמת החושך

מנסה,

לראות איך קמים

ואין.

כשכל מה ששתית הערב מכיל אלכוהול ואתה צריך שוב להשתין תדע שאתה בדרך הנכונה.
אתה עלול לשאול "נכונה למה?" אבל זה לא באמת משנה, תפסיק לחשוב כמו מכונה.
כי לא משנה מה אתה עומד לעשות או מה תכננת לעצמך, עכשיו זה כבר יהיה רמה מעל,
גבוה יותר, ממש בהיי.
מה שחשוב זה לא באמת ההוואי.
כלומר אפילו אם תכננת לחגוג יום הולדת
עם עוגה
ובירה
על החוף
ואיכשהו לא עברת ברולדין
ואתה שוכב על הספה בדירה
בסוף
זה לא באמת משנה כי העיקר שיש בירה
ועכשיו אתה צריך להשתין.
ואולי שתית גם קצת וויסקי
ואולי בסוף הערב עוד תקיא
ויכול להיות גם שמה שעישנת מכיל רק 50% טבק
ויכול להיות שכשמגיעים לתכלס קצת נגמר לך הרבאק
אבל מה שחשוב זה שלא שתית מים ועכשיו השלפוחית שוב לוחצת
כי בדרך כלל זה סימן שהמציאות פחות מוחצת
ואולי גמרת את החבית שקנית לכולם
ואולי מישהו אחר יחשוב שזה היה סתם
אבל אחרי הכל, זה הפאקינג יומולדת שלך
היום פעם הרחבת את המשפחה
זו שאיתה אתה לא כל כך מסתדר
שנחמד לך איתם רק אם יש לך את החדר
שלך
עם המנעול בדלת
והספינקס והסנופקין
וכמה שורשים שמדאיגים את אמא אבל תודה לאל היא שותקת
כי בגיל חמש חגגת יום הולדת עם כולם
עם כל החברים בגן
ואמא הכינה עוגה מושקעת במיוחד בשבילך
וכל החברים באו לבית שלך
ומשחקים וצועקים ואתה חתן השמחה
ובגיל חמש עשרה חגגת שוב בתיכון
עם עוגה וחברים והכל הרגיש כל כך נכון
ובדיוק עשרים וחמש שנים אחרי שנולדת
פתאום אפילו עוגה אין לך כי היא נשארה ברולדין
ופתאום איזה משהו בחתן השמחה מפעם קצת מחוספס
הוא קצת מקלל ושם פס
הוא קצת פחות עדין
ואולי הוא שוכב על הספה בדירה שכורה באיזה חור במרכז
ומאז היום הולדת הקודם הלב שלו בכלל לא זז
וממשפחה וחברים וחוף ועוגה
נשארו רק בירה
ותוגה
מרירה
כי עם הגיל ועייפות החומר
והחומר
והחומרות
כבר אין הרבה חום
ואני לא כל כך ער
ובחיים יש הרבה מהמורות
הרבה יותר
מידי
גדולות מיידי
אני לא מצליח לשמור על כולן
להחזיק את כל הכדורים באוויר
ואיפשהו באיזשהו מקום
אני מוכרח להפסיק להיות זהיר
קצת לחפף
ושום עוגה
ושום אהבה
בלי איחולים למזל טוב מכל השכבה
ובלי תקווה
ובלי גאווה
רק קצת אכזבה
כמו נחל אכזיב
שבהתחלה אחז
בזרם
והיום כבר מכזיב
והיום כבר מכאיב
והיום מכה על ריב
שהיה פעם מזמן והיה מיותר
כי היום אני כבר יותר מחובר
היום אני יותר מתחבא בעבר
בעצם זה הפירוש של להיות מבוגר, לא?
כי ביום הולדת עשרים וחמש אני מבין למה שרק רצה להיות לבד
בביצה של הבדידות המתאחרת
ואיכשהו בד בבד
לפעמים כשאני שיכור ומעושן
אני מוצא את עצמי
קצת טיפ טיפונת
לרגעים חטופים
חולם על מציאות אחרת

בגלל כמות התגובות אני מרגיש די לא בסדר כבר לא לשתף... האמת שלחתי אותו לכמה בפרטי, מקוה שלא מתייג סתם...

 

 

חיים חדשים \ יוסף גוטליב

 

תזכירי לי נשכחות

מחדש אותך לגלות

הפיחי בי חיים חדשים

 

כל כך הרבה זמן שנפרדנו

עטפתי אותך במסכות של אחרים

השקיתי אותך רצונות של זרים

 

לשוב אל נשמתי

לשוב אל מעיין חיי

 

 

[תוכלו להגיב כמובן גם על המילים, זה חבר שלי כתב, אוכל להעביר לו את התגובות..]

 

 

 

נטף אור נוצץ
מעיניים עצומות
בחושך הגלים העב
יאירו כתמי אלומות
שארי-זמן, אפיקי ים
חלומות שנשארו בחוץ
בדירה קטנה עטויית קש
בצאתי לקראתך ארוץ

נחל חי פועם
מעיניים אדומות
בשפריר חביון הלב
תוך מעמקי תהומות
עוד-מעט, עוד-קצת אולי
מעידה וכישלון חרוץ
בדירה קטנה בודדה בלאט
יציר נשמה מעפר קרוץ

מבט אחד ותום
מעיניים עטויות
מבין לובן הבד הצח
יהיו אך שתי דמויות
נצח ותפארת-עד, הדר
שם נערוג במסתרים
בדירה קטנה עטורת-אל
הבי לי היי לי אורים

היופי הוא מתכון טעים
הכסף זה המצרכים
בריאות זה הקיום שלו
אבל מעל הכל
האהבה

ואם תרצי לדעת
מהו סוד ההצלחה
אל תבשלי את עצמך לדעת
היי פשוטה
היי זורמת
היי בתמימות בטוב ובחן

רחמים לאחר
רחמים וחסד
היי יהודיה

היי יהודיה יפה
יפת עיניים טובת לבב
דואגת לאחר בכאן ועכשיו
אוהבת לעזור
גיבורה לבחור
בלי
פיתולים
משחקים
מורכבות
שחיקה

בדרך השתיקה;

היכן המתנדב 

יעטוף הוא לי הלב,

יעצור הדם והשדים

כי רוחות חזקות מתפרעות

עמוק תוכו.

החיים -
מי נהר זורמים.

לפעמים,
בשצף קצף, בגאון, מתנשאים ונשפכים, מכים בכל פינה.
לפעמים,
שקטים, ללא צליל, שתיקת המתים, מי מנוחות, ללא רינה.

ואתה בתווך של תוך תוכך,
בתוך היקום הענקי הזה, שמאיים לבלוע אותך.

במחשבותיך.
מחשבותיך הן שעושות את ההבדל,
האם לאחוז בפחד או בצחוק מתגלגל.

המציאות היא מציאות,
בבחינת אובייקט.
הפרשנות והדמיון הן שלך,
כשאוהב נראה כרחוק מחבק.

ואתה אכול מבפנים
כמה זה פוגע.
כשיח העולה באש
אך לא גווע.

מפוחד
מעת צרה
צרה
צר
צור
צורי
צורך או צרחה מיצור לאדון היצירה, לצורך צריכת מי צורי, צריכת צורי, עד שאין פתרון כי אם הכאה הנצרכת, עד צריכת המים מאין צורי.


בצר, צורך צרך (יצר אותך),
ומתוך הצר תגיע ל'צורי', צור ישעך.


(בעי - צריך)
בעי חוני רחמים,
כפה על עצמו מי-צר עד לצריכת טל ממרומים.

הגיעו מים בשצף קצף, אך לא אלו המים להם מיחלים.
הגיעו מים שקטים, שאינם ולו כלום, זו גבורת אלי?!

החלה הנפש מתייסרת, מה רוצה ממני הבורא?!
בעי חוני -רחמים- , האינו רואה ?!
רחמ-מים - בחינת הולדה ממים למים,
להגדיל שמו, לפחות פי שבעתיים.

ומה רצון הבורא?
צועקת בת הקולה בקולה הרפה:
מה האדם לא הבין?
רחמנא?
רחמנא ליבא בעי.. מתי תפנים..

אני לא מבינה מה אתם רוצים
שאני אחייך בזמן שאני על קוצים
כבר לא יודעת מי האויבים
שונאת אותכם אנשים

הגיע הזמן שאכה על שולחן

שאשפוך זעקת הלב אל חלל

לילה ארוך.

אשמתי בגדתי, אאשום, אבגוד,

חרטה שלי רפה מידי: שלולית מים

ללא ספוג פלא חיטוי או אבקה

והנפש נפש גידמת.

הנני:

דם תוסס על בשר תאווה ורדיד

כותונת עור מכסה

וזה מה שאני:

שופך צעקה על נשמה ריקה.

'פוחזת', להגדרתך

האמת,
שאני ולכתוב, אלו שני עולמות שונים
לחלוטין

 

מעולם לא שוררתי.
אף פעם לא חשבתי
שאצליח
לכתוב?

 

ובכלל...
כתיבה זורמת?
מי אמר שכיף לקרוא כזה דבר?

 

אז החלטתי.
אכתוב.
ומה שיצא
לא אהיה אחראי לו..
על זה אתם תקחו פיקוד

 

סבבה?

 

 

קרדיט ל@אוי טאטע!

לפני שאני עוזב באופן סופי סופי את הפורום (בעז"ה), רציתי לפתוח ב'פרויקט שמחה'

 

נקודת הפרויקט זה להקפיץ שירים יפים שאנשים כתבו ולא מספיק הגיבו להם על זה..

אז, אם אתם משועממים קצת ויש לכם חמש דקות, תעשו ריבר על הפורום, לכו לדפים ישנים, ותתחילו לעלות יצירות מושקעות שלא קיבלו תגובות!

 

בהצלחה לכם!

אעשה השתדלות כעת ואקפיץ כמה, נראה אם תעופו על זה..

 

אשריכם!

גוף מכוער

מעוות

חיוך עקום

חושך בעיניים

מה עשית לה עולם

מה רצית, עלם

נשארה היא בלתי מוגנת

מטומטמת

עם שפה קפוצה

בחרדה

שלום יקום

היו הייתה יפיפייה

 

אלהים! אלהי השמים

אלהי הארץ, אלהי עמקים

אלהי קדם. אלהיך

אל אלהים- אלוקים!

אלהי ישראל אתה

ואלהי אבותינו- ודאי.

אך, אלהי הרוחות לכל

מי יתנך - אלהי!

 

 

אני הריני עבד

עבד עובד אדמה

עבד עבדים הייתי

עבד פרעה ואמה

 

עבד שר הטבחים

עבד לאיש עמלקי

עבד מלך בבל

עבד מלך הכושי

 

לו הייתי עבד אברהם

עבד לעם הזה- הלואי

עבד המלך ואם אלה-

עבד ד' אלהי!

 

...

 

עבדך בן אמתך

אם כן

אם כעבד אם

כבן

 

 

אם כבנך, אבי, תרחם. 

יכמרו נא רחמיך

שמך עליי, הנחם

הנחם למען שמך!

 

אך עבד בקושי הנני

עבד לא יוסר בכליות

כמנודה, לשברי ענני,

כי רק אליך עיניי תלויות.

 

כמת מלב כמחרב חלל

כעברו כצל כל ימי

יכון רחשי אשר אתפלל

רק אליך מלכי, אלהי!

את יודעת,
יש לי משהו לומר לך

הלב שלי מבולבל
נע בין הטוב שדורש שינוי
לנוח המוכר לי שלהישאר-
כדאי!

אבל ברור לי בעמקי נשמתי
שזה סתם שקר
שאני רוצה את האמת
הפשוטה והכנה שלי
זאת שחבויה בנשמה
וחפצה להתגלות.

את יודעת,
קצת התבלבלתי

תעיתי בשדות
תהיתי מחשבות
על רצונו
ורצוני
על אמונתו
בי
שמחיה כל רגע ורגע.
שדורשת ממני
להאמין בו
בדבקות.

את יודעת,
מישהו פעם אמר לי
ללכת עם האמת
עד הסוף
אבל תאמרי לי,
מדוע המקום הנוח
קורא לנו
צועק בקול?
מבלבל הוא
אותנו
מרחיק
מהדיוק
השלמות

את יודעת,
התפילה נועדה
בכוחה לקרב
אותנו לריבון
העולמים

אנא,
בקשה אחת קטנה
ממני
אלייך

תתפללי
איתי יחד
שתהיה לנו
סיעתא דישמיא
להיות אמיצים
ללכת עם האמת
עד הסוף.

לנקות היטב
את הלב

להתיר הכבלים
שחוסמים אותנו

לשמוח בחלקנו
בפשטות

להאמין בכל ליבנו
שיש בנו חלק אלוקה ממעל
ומתוך כך לחזק האמונה בבורא עולם
להמשיך לעשות
מעשים טובים

וללכת אחרי אבא,

באמת ובתמים!

-נכתב ע"י שנזכה לשמוח-

@לעבדך באמת!

@מיכל318

@תתן אחרית לעמך

@@ד.

ושוב אני יושב בפינה,
מצטנף, מתעטף.
על הספסל בגינה,
מנגן לי חלומות.

בתוך החושך האפל,
מצאתי לי פינה של צל.
חום חובק, לב אוהב, שייקח אותי אליו.
מישהו שיאהב אותי ויאמץ אותי אל חיקו עכשיו.

ואני שמח,
לבי פורח.
ציפורים מצייצות זמרה.
מריח פרח,
אותו לוקח.
ופוצח בשירה.

ואני קם,
מתעורר מחדש,
ואני כה נרגש.
מרוטש, מלוטש.

ואני קם,
מתעורר מחדש,
כה נרגש,
מים זורמים,
ואני בוחר בחיים.

מנגינת ליבי נמשכת,
מזדעקת,
צוחקת משמחה.
וציפור ליבי קופצת,
מתרגשת,
ואני מתמלא אורה.
 

אני קם…

לא יכול שלא לתהות,
אם להיות או לא להיות,
ולאט בין העונות,
אני בוחר לחיות.

זה חלק ממשו שכתבתי יחסית מזמן... מקווה שתבינו... אשמח להערות והארות

 

לילה. חושך

דוד יושב על אבן וסוקר את השטח

השטח ריק. כמו הלב שלו, רק שבניגוד לריק שבלב שטח ריק זה טוב.

מישו מתקרב

דוד קופץ ותופס במקל.

"אל תבהל, זה אני" הוא שומע את רועה ישראל ונרגע

"עם מקלון כזה רצית לאיים עלי?" רועה ישראל צוחק ומתיישב על אבן.

דוד סוקר את המקל שבידו 'קטן כזה, לא מאיים במיוחד' ומתיישב.

 

"ריק"

"כן, ישתבח שמו! הבדואים כבר לא נראים בשטח"

"נראים, ועוד איך נראים"

"דווקא מאז התקרית שהיתה לא ראיתי אף בדואי. הם מפחדים"

"זה מה שגם אני חשבתי, שזהו, ניצחתי אותם, עד שגיליתי שהניצחון הזה לא תמידי. צריך לפקוח עיניים ולהיזהר מאד. הם חכמים, מתקדמים לאט לאט ובשקט ובשניה אחת של היסח הדעת הכל כבר שלהם"

רועה ישראל מביט בו בשאלה

"בשביל זה אנחנו כאן, שומרים" הוא בודק עוד כמה זמן נשאר לשמירה

"עד כמה שאפשר לשמור בחושך... אתה יודע, בחושך דברים נראים אחרת.

בחושך, עץ זז יכול לגרום לנו להישאר במקום מפחד"

"ממ.. דווקא כי חושך אני אלך ואבדוק מזה"

"זה רק אם אתה אדם עם אומץ. אני חושב שהייתי נשאר כאן ומנסה להתעלם במקרה הקצת יותר טוב או בורח במקרה הרע" דוד יורד לאדמה ונשען על האבן.

רועה ישראל מעיף מבט על דוד ושוב סוקר את השטח.

דיבורים על עצים זזים קצת מפחידים אותו

'כנראה אני בכל זאת מהאלה בלי האומץ' הוא מפנים.

שקט.

ברקע נשמעת הרוח שאם לא החושך והתחושות שבאות איתו היא היתה יותר נעימה והרבה פחות מפחידה.

 

צחוקו של רועה ישראל מפר את השקט הלילי

דוד מביט בו בשאלה

"שמע, בנאדם יושב בלילה ורואה 'עץ זז'... בראש שלו כבר רצים סרטים על אנשים רעים שהולכים להרוג אותו או לגנוב לו דברים מהבית , בקיצור הבנאדם יושב כל הלילה משותק מרוב פחד. בבוקר הוא מסתכל שוב ורואה שזה היה בסך הכל עץ והעץ הזה בכלל לא זז...

הבנאדם ישב כל הלילה רועד כי היה בחוץ עץ. שמע אחי, זה מצחיק!"

דוד מהנהן בשתיקה.

"ובכל זאת לא תמיד זה ככה" דוד אומר אחרי רגע של שתיקה

"מה לא ככה?"

"יש אנשים שזה לא מצחיק אותם, יש אנשים שאפילו מפחדים לראות או להודות שזה היה עץ מפחד שזה יצחיק אותם"

רועה ישראל מקשיב בעניין "וזה למה?" הוא שואל

"ממ" דוד חושב רגע "אולי הם מתביישים לגלות שהפחד שלהם בלילה היה מוגזם ומיותר. ברגע שהם יראו את העץ זה יהפוך את כל הפחד שהם הרגישו בלילה לכלום בזמן שהם באמת פחדו"

שוב שתיקה.

"ואולי" דוד נאנח "אולי כי זה יוכיח להם שהחושך שולט עליהם והם הרי לא רוצים בזה"

"וואו."

"ויודע מה? ברגע שהם יראו את העץ הם יבינו שאין ממה לפחד וזה יצחיק אותם, ובלילה הבא הם כבר לא יפחדו.

אז אולי..." דוד עוצר לשניה "אולי הם חושבים שזה קצת משוגע?"

"משוגע? למה?!"

"לא יודע.. כי זה חושך, וחושך זה דבר מפחיד כזה ואם לא תתנהג כמו שמתנהגים בחושך אז זה משוגע קצת, זה כזה.. המ.. מוזר.

רבנו אומר שהאמת עשויה להפחיד את האנשים המבקשים להחזיק בהרגליהם... לך תבין תעולם הזה.

אנשים גם כשיש אור עדיין שרויים בתוך החושך...

צריך טיפה אור, אבל אור אמיתי ופנימי, כדי שהאמת תיכנס ללב ותגרום לצחוק"

"אם כבר מדברים על אור" רועה ישראל מתנער "אז עוד שניה כבר בוקר... בוא, בוא נעיר את בניה ושלמה ונלך לישון, שיהיה לנו כח לקבל את האור" הוא קורץ.

ובואי עכשיו
תפרקי לי את הלב
כמו טיפת זיעה
מלוחה ביום שרבי
כמו יקיצת ירח ערפילי
בליל סער
ושתיקה.

ובואי
תעיפי את שמיכות
חדרי ליבי האטומים
תלחשי לי משאלות
הישר אל תוך הנפש
תפרטי לי על מיתרים
שכבר מזמן שכחתי
תנערי את שכבת האבק
הרוכנת מעל כנפי
נשמתי.

תלחשי
בשקט בשקט חזק
שאת אוהבת
תחבקי
כמו שמזמן לא קיבלתי
את האור בעיני
והטעם שבא אל חיי
תלטפי, תחבקי, תלחשי ותגידי
שעכשיו הכל
אפשרי.

ומול ירח
שותק
נלחש את שלהבת נשמתינו
הצופנת שתיקות רווי חלומות
את מיסתורי כסופינו
נגלה שנית
עירומים למול ירח
המגלה את פגמינו
המלטף ומאיר
את האושר
של שנינו.





"את האור בעיניי
והטעם שבא אל חיי
רודף אהבה בימים
איתך שוב הכול אפשרי..."

שטיח כחול ונוצץ זוהר מולך.
את עומדת מולו, משתאה.
עינייך מנסות לתפוס זוהר זעיר אחד, שיהיה שלך.

את כמהה לחבק אותו.
לחוש אותו עמוק בלבך, מאיר אותו באור יקרות.

את תופסת אותו בידייך הקטנות.
לוחשת לו אהבה שבך, אהבה שאינך יכולה לספר. 
רצה איתו במעגלים, כאילו רגלייך אינן שותקות.

מספרת לו חלומותייך, רחוקים וקרובים כל כך.
צובעת איתו עתיד זוהר ומאיר ויפה.



עומדת משתאה מול שטיח כחול ונוצץ.
יודעת; יום אחד אתפוס זוהר זעיר אחד, שיהיה שלי.

יש משהו בקיץ שהוא מביא עימו פתיחות הלב.
קריאה לצאת למרחבים, לא להישאר בין ארבע קירות החדר.
מצד שני, בחוץ חם, מזיע, דביק והיציאה לשם מחייבת אותנו להשיל מסכות, דברים מותרים, עטיפות שעטינו על עצמנו מימי החורף.
לא מותיר ברירה להשליך את הצבעים הכהים נטולי החיות ומבקש צבעוניות.
עירבוב בין ים לחול, שמש ושמים, כתום-אדום לשרוף קצת בעיניים.
הרצון הפנימי הוא להמשיך לישון את שנת החורף, אבל החום מרחיב את העורקים, זרימת הדם מתחדשת בנו, מאיצה את קצב פעולתה מנסה להתחקות אחר המרוצה.
ואז מגיעה פתיחות הלב, הכרות מחודשת עם העולם בצבעיו השונים.
לא עוד ירוק ופרחוני, צהוב לפעמים קצת משמים ויבש אבל מסמל את התבואה הבשלה.
הלב החשוף לפעמים קצת משתזף, מקבל חיות מחודשת.
מרענן את המלתחה הקפואה מימי החורף, ומנגד חושש להתייבש, צמא למים, צמא לאהבה.
לב מזיע, עייף מעבודה רוצה להגיע לנחלה.
לאיזון בין חורף לקיץ, בין קיפאון לחום, בין הסתרה לגילוי.
פשוט להיות מונח שם, בשלווה.

כל אדם ואופיו
כל אחד וחשיבתו
נטיות שונות
דרכים משונות
אתגרים ניצבים
נסיונות מבטחים
הם שונים
מנוגדים
כה רחוקים
יד גורל משותפת אחת
נשלחת ממעמקי הים
בין לטוב
ולמוטב
אתה תהיה איתה
לעד.