~1~
סנואו עמדה עתה מול בניין מאפיר, מחזיקה מזוודה ושלושה תיקים. לידה עמדו אחיותיה הקטנות: מאי בת ה-9 וסופי בת ה-6. איתן גם עמדה סבתן וחיבקה אותן קלות. דמעות החלו לבצבץ בעיני סנואו.
"בית היתומים העירוני, סמרגון" היה כתוב בענק על הבניין.
"אני גרה קרוב. אני אבוא לבקר כל שבוע, מבטיחה." אמרה להן סבתן, וניגבה דמעה קטנה.
השער הגדול והירוק, החלוד במקצת, נפתח בקול חריקה שקטה. מאחורי הסורגים עמדה גברת צעירה, בשנות ה-30 לחייה.
"שלום!" אמרה הגברת וחייכה בחביבות לשלוש הבנות, "אני גברת דאדילין, ואני מנהלת בית היתומים. תוכלו לפנות אלי בכל דבר שתצטרכו."
"זה לא קצת מוזר שהיא בת והשם שלה הוא דאדי?" שאלה מאי את סנואו בגיחוך.
לסנואו לא היה כח לבדיחות. היא משכה בכתפיה.
"רוצות לעשות סיור?" התכופפה גברת דאדילין לבנות. השלוש, מצידן, רק הביטו בה בקרירות ולא הוציאו הגה.
"זה יהיה נחמד," ענתה סבתן במקומן. "בואו, בנות."
גברת דאדילין התחילה ללכת, ואחריה הסבתא ונכדותיה. לפתע נעצרה סנואו, והחלה לבכות מעט.
"מה קרה, מתוקה?" שאלה סבתה, למרות שהתשובה הייתה ידועה לה מראש.
"זה כל כך לא פייר!" מיררה סנואו תוך כדי דמעות, "למה דווקא אני צריכה לסבול את כל הדברים האלה? למה אין לי אמא ואבא כמו לכל שאר הילדים שאני מכירה?"
"סנואו, מתוקה," ענתה לה סבתה, "את יודעת שאני לא יכולה יותר לגדל אתכן לבדי, אני כבר מזדקנת ואין לי יכולת לטפל בכן. ואת לא היחידה שאין לה אמא ואבא, במקום הזה תכירי עוד המון חברים חדשים שגם להם, כמוך, אין אמא ואבא. ואני מבטיחה לך, אני אבוא לבקר מתי שרק אוכל. בסדר?"
"בסדר," ענתה, ומחתה את הדמעות מעיניה, "אבל אני לא עומדת ליהנות כאן."
"הו, את תהני, ועוד איך!" אמרה לה גברת דאדילין.
סנואו הרימה את עיניה וראתה שהן נכנסו לחדר רחב ידיים שיש בו תאים קטנים. בכל תא היה שולחן כתיבה, כיסא ומחשב אישי.
"סבתך אמרה לי שאת אוהבת לכתוב וללמוד." פנתה אליה גברת דאדילין, "אז זאת פינת הכתיבה שלנו. יש פה תא לכל מי שרוצה. את יכולה להיות פה בשקט, ולעצב את התא שלך, לשמוע מוזיקה, וכל מה שגורם לך להשראה."
לפתע, הן שמעו קולות נגינה של גיטרה. הן הלכו בעקבות הקול אל כוך נוסף בחדר ובו כלי-נגינה. מאי ישבה שם ופרטה על גיטרה. סבתן של הבנות וסופי עמדו שם והקשיבו לה מנגנת.
"או!" קראה גברת דאדילין בשמחה, "אני רואה שמצאת את פינת המוזיקה שלנו! תוכלי לנגן כאן מתי שתרצי, ובאיזה כלי שתרצי."
"אה, זה בסדר," ענתה מאי ביובש, "יש לי גיטרה משלי."
היא הצביעה אל הצד השני של חדר המוזיקה, שם שכבה הגיטרה בתוך הנרתיק. על הנרתיק היה כתוב בגדול: "שייך למאי".
"בואו נמשיך בסיור." אמרה גברת דאדילין. מאי הניחה את הגיטרה, ולקחה את הגיטרה שלה. הן יצאו מהחדר ועלו לקומה הראשונה, שם הייתה הקפטריה.
"ברוכות הבאות לקפטריה, בנות!" הכריזה גברת דאדילין.
סופי הסתכלה בהשתאות אל החדר הגדול ושאלה בקול ביישני: "פה נאכל?"
"כן," אישרה גברת דאדילין, "בוקר, צהריים וערב." סופי רצה למרכז החדר והסתובבה בידיים פתוחות.
"זה לא כמו בבית!" קראה, "בבית היינו אוכלות בחדר קטן, רק אני, סנואו, מאי וסבתא. החדר הזה עצום!"
"רוצות שנלך לכיתות הלימוד?" שאלה גברת דאדילין, "תבלו שם הרבה זמן." אמרה וציחקקה.
"שיהיה." משכה מאי בכתפיה, והחמש הלכו לקומה הבאה.
"יש כ-2 כיתות לכל שכבת גיל." אמרה גברת דאדילין, בזמן שהלכו במסדרון.
סנואו התבוננה לצדדיה. חלק מהכיתות היו פתוחות, וחלקן סגורות. היא הביטה בילדים ובמורים. הם היו נראים לה נחמדים, אבל היא עדיין לא רצתה להישאר.
"היום היום האחרון ללימודים," הסבירה גברת דאדילין. "בכל שנה מחדש נדרשים הילדים בבית היתומים לסדר חדרים מחדש. אתה יכול להישאר עם מי שהיית איתו בחדר פעם שעברה, אבל תמיד כיף להכיר חברים חדשים." כעת יצאו הבנות מהבניין והלכו לאחוריו, שם היה מבנה כחול ומעוצב.
"זה בניין המגורים", הסבירה גברת דאדילין. "פה תגורו. יש מתחמים נפרדים לבנים ובנות, כך שאם את רוצה להיפגש עם מישהו לאחר כיבוי אורות את צריכה אישור מיוחד." היא קרצה לסנואו. "כמובן שזה חל גם לגבי בנות מחדר אחר. בכל חדר יש שלוש עד ארבע מיטות, השינה היא לפי גילאים, כך שלצערי, לא תוכלו לישון יחד." גברת דאדילין נתנה להן להיכנס לאחד החדרים ולראות אותו.
"זה חדר פנוי." אמרה, "הוא החדר הכי טוב שלנו."
"אז למה אף אחד לא ישן שם?" שאלה מאי.
"כי הוא התפנה באמצע שנה." ענתה גברת דאדלין.
לאחר שנתנה לבנות להתרשם מהחדרים, פנתה גברת דאדילין לפינה של שולחנות פיקניק בצד השני של המבנה.
"זאת פינת אחר הצהריים שלנו. כאן תוכלו לשחק ולדבר. כמובן שיש פה גם ציליות." אמרה והצביעה על הסככות הגדולות שנפרשו מעל השולחנות.
"לכל אחת מכן יהיה חונך." העבירה גברת דאדילין נושא. "כמובן, זאת יכולה להיות גם חונכת." היא קרצה שוב לסנואו. "המטרה של החונך היא, כמובן, להכיר לכם את המקום, את האנשים, את הלו"ז, וגם להיות לכן לחברה. אז כל שאלה שתרצו תוכלו להפנות אלי או אליו או לכל איש-צוות כאן. בעצם סיימנו כאן, ואנחנו חוזרים לבניין המרכזי."
בדרך חזרה, סופי שמה לב לכמה עצים, שמאחוריהם בקתה קטנה.
"מה זה שם?" שאלה את גברת דאדילין.
"שם זה מעבר לגבול," ענתה האישה נחרצות. "אסור להיכנס לשם."
האחיות הסתכלו זו אל זו במבטים שואלים.
"זהו, סיימנו כאן בנות." אמרה גברת דאדילין, "אתן מוזמנות ללכת לקפטריה, זו שעת ארוחת הצהריים. החונכים שלכן יפגשו אתכן בשולחנות."
שלוש הבנות נתנו חיבוק אחרון לסבתא
"אוהבת אתכן." היא אמרה, והלכה לדרכה, והן הלכו לקפטריה.
החונך של מאי מצא אותה כבר בהתחלה. "את מאי דייוידס?" שאל.
"כן." ענתה חלושות.
"אני רוג'ר קיי סימפסון." אמר, והעביר יד על שערו השופע. מאי הבחינה בשרשרת עם שן כריש על צווארו.
"יש המון זיופים." אמר כשהבחין שהיא מסתכלת על השרשרת, "אבל זה מקורי," קבע נחרצות. "אבא שלי הביא את זה בחג המולד האחרון שלנו ביחד, היישר מחנות המזכרות של האוקיינוס האטלנטי."
"אין דבר כזה…" גיחכה מאי.
"תתפלאי." ענה. "בכל מקרה, רוצה לבוא איתי אחרי ההפסקה? אני אראה לך את הסביבה, אכיר לך כמה חבר'ה, מורים, וכאלה." שאל.
"כן," אמרה, "זה יהיה נחמד."
"אוקיי." אמר, "תפגשי אותי בכניסה האחורית של הקפטריה אחרי האוכל."
רוג'ר הכניס את ידיו לכיסי הג'ינס הנוצצות שלו, והלך לכיוון שולחנו.
בינתיים, התיישבה ליד סנואו נערה שזופה, בעלת שיער שטני ארוך, ולגופה חולצת טריקו ורודה עם תמונה של אלאדין ויסמין, וחצאית-מיני תכלת, ולרגליה קרוקס כתומים.
"וואו!" גיחכה סנואו, "את ממש אוהבת דיסני…"
"אפשר לומר…" אמרה וחייכה. "יסמין." הציגה את עצמה והגישה את ידה ללחיצה.
"אני סנואו," היא לחצה את ידה של יסמין, "ועכשיו הבנתי למה את פריקית של דיסני."
"כן, אבל," חייכה יסמין חיוך שובבי, "את סנואו, שזה כמו סנואו וויט. שלגיה."
"את יודעת מה?" שאלה יסמין "אני אכיר לך כמה חברות, חכי פה." והיא הלכה לכיוון שולחן שבו ישבו כחמש בנות.
החונכת של סופי היתה לה מוכרת מהשכונה.
"מה קורה, אריאנה?" שאלה סופי כאשר התקרבה חברתה.
"סופי!" קראה אריאנה וחיבקה אותה.
"את איתי בחדר, כן?" ווידאה אריאנה.
"ברור!" קראה סופי.
"רוצה לצאת לשחק אחרי האוכל?" שאלה אריאנה, "בעצם, את מוזמנת לאכול איתנו אם בא לך."
"אוקיי." אמרה סופי, "אני רק אלך להודיע לאחותי."
"טוב." אמרה אריאנה, "אנחנו יושבות בשולחן 51. כמו החדר שלנו."
"אני אגיע עוד מעט." אמרה סופי ורצה לשולחנה של סנואו.
"סנואו," שאלה סופי, "אני יושבת עם אריאנה בשולחן, טוב?"
"טוב." הסכימה סנואו, וצפתה בילדה רצה לה לחברותיה. "איזה כיף לה," חשבה, "שהיא בגיל כזה, ומוצאת חברות מהר."
בדיוק אז, חזרה יסמין עם עוד שתי בנות. אחת ממושקפת ומנומשת עם שיער ג'ינג'י קצר, לובשת חולצה לבנה וווסט משבצות ורוד-לבן, והשניה נמוכת-קומה עם שיער חום אסוף לצמה ושמלה צהובה.
"בנות, תכירו את סנואו דייוידס." אמרה יסמין, "סנואו, אלו אריאל וג'יין. גם הן נסיכות דיסני." הארבע צחקקו קלות.
"היי, מה דעתכן שנהיה כולנו באותו חדר?" שאלה ג'יין ויישרה את שמלתה,
"כן!" התלהבה אריאל, ומשקפיה כמעט נפלו. "נוכל להיות חדר הנסיכות!"
"נבקש את מספר 95." קבעה יסמין, "זה איסטר אג של דיסני ופיקסאר," הסבירה, "המספר הזה מופיע בהמון סרטים שלהם, זו השנה שבו יצא הסרט הראשון שלהם - 1995."
"נלך אחרי הארוחה." קבעה ג'יין.
"רוצות לשבת?" שאלה סנואו.
"כן, בטח." ענתה יסמין, והתיישבה ליד סנואו. אריאל וג'יין התיישבו מולן.
"נראה לי שאחותי מסתדרת מצוין עם החונך שלה…" אמרה לפתע סנואו.
"זו אחותך שם?" התפלאה ג'יין כשהסתכלה על הילדה הבלונדינית עם כובע המצחיה ההפוך.
"ממש לא דומה לך…" קבעה אריאל.
"נראה לי שהיא יותר ממסתדרת איתו," חזרה יסמין לנושא, "היא דלוקה עליו." היא מרפקה את סנואו, שציחקקה.
"כן, נראה לי שאת צודקת," אמרה סנואו, "והחיוך המרוח שלה מוכיח זאת."
מאי התקדמה לעבר השולחן, אך כשראתה שסנואו יושבת עם חברותיה, פנתה להסתובב.
"מאי!" קראה לה סנואו, "בואי, שבי."
יסמין עברה צד, ונתנה למאי לשבת ליד אחותה.
"איפה סופי?" שאלה מאי, והתעלמה משיחתה עם רוג'ר.
"היא הלכה לשבת עם החונכת שלה, אריאנה." ענתה סנואו.
"אריאנה?" שאלה מאי וחיוכה התרחב, "ה-אריאנה?"
"נראה לי." אמרה סנואו, "לא ממש ראיתי את הפנים שלה, אבל מאיך שהן דיברו, נראה לי שכן."
"אני הולכת אחרי הארוחה עם רוג'ר לפגוש כמה חבר'ה." אמרה מאי בנחרצות.
"תעשי מה שאת רוצה." אמרה לה סנואו.
"מי החברות שלך?" התייחסה מאי לבנות היושבות מולה.
"יסמין, אריאל וג'יין. הן איתי בחדר."
"נסיכות דיסני." רשפה מאי בבוז.
"כן." אמרה יסמין בחיוך שבע-רצון, "ומעכשיו מחדר 95."
"אישרו לך?" שאלה ג'יין.
"כן." ענתה יסמין, "שלחתי הודעה לאורורה. היא אישרה."
"אורורה?" תמהה סנואו.
"המזכירה." הסבירה ג'יין.
"אה." הפטירה סנואו.
"שולחן 18." הוכרז ברמקול.
"זה השולחן שלנו." אמרה יסמין, וסימנה לסנואו ולמאי לבוא איתן.
הן נעמדו בטור ליד הדלפק.
"תוכלו לבחור בין קבב לקציצות בשר." אמרה מְחַלֶּקֶת המזון. "לתוספת יש או ספגטי או אורז. ולקינוח - סורבה וניל. שתיה - כרגיל."
יסמין היתה הראשונה. היא לקחה קציצות בשר, ספגטי, וקנתה פחית קולה.
"טינה היא הכי טובה." אמרה לסנואו כשעברה לידה.
לאחר שכולן לקחו, והלכו חזרה לשולחן, הגיעה תורן של סנואו ומאי.
"הו, שלום!" אמרה טינה בחביבות, "אתן בטח האחיות דייוידס. מאי וסנואו?"
"כן, גברתי." ענתה סנואו בלחש.
"הו, לא!" צחקה טינה, "תקראו לי טינה… בכל מקרה, תוכלו לבחור בין קציצות בשר וקבב, לתוספת אורז או ספגטי, ולקינוח - סורבה וניל. לשתיה אתן יכולות לקנות במכונה כל דבר בחמישה שקלים, או לקבל בקבוק מים קטן בחינם."
"אני אקח קציצות, ספגטי, ומים." אמרה סנואו, ומיד קיבלה צלחת.
"אני רוצה קבב, אורז ואני אלך לקנות משהו." אמרה מאי, וגם היא לקחה צלחת, הלכה למכונה, וקנתה לעצמה קרטון של מיץ תפוחים.
"בתיאבון, בנות!" אמרה יסמין, "ואחרי זה נתמקם בחדר."
כולן החלו לאכול. רוג'ר עבר מאחוריהן, עם עוד שתי בנות.
"היי, מאי!" קרא, "תודיעי לי כשתסיימי לאכול."
"בטח!" קראה לעברו מאי, והוא הלך לדרכו.
"תגידו," נזכרה פתאום סנואו במשהו, "כשהיינו בסיור עם גברת דאדילין, ראינו בקתת עץ מאחורי כמה עצים. מה הבקתה הזאת?"
"זה הבית שלה, של בעלה ושל הילדים שלהם." ענתה אריאל.
"יש לה ילדים?!" התפלאה מאי.
"כן, שלושה." אמרה ג'יין. "אחת בת 7, אחד בן 10 ואחד בגיל שלנו."
"חתיך הורס, דרך אגב." לחשה יסמין לסנואו, "את תאהבי אותו."
"כמה פעמים הייתן שם בפנים?" שאלה סנואו.
"פעם-פעמיים," ענתה אריאל, "וגם זה רק כשהיא ביקשה ממני להביא משהו."
"אבל הבית שלה ממש מעוצב." אמרה יסמין, "או לפחות היה. כשהייתי שם, לפני 3 שנים."
כולן סביב השולחן צחקו.
הן סיימו לאכול. מאי כבר מזמן הלכה לרוג'ר, היא סיימה לפני כולן. עתה קיבלו הבנות את המפתח לחדרן והלכו להתמקם.
געוואלדיקע