אוקיי, פרק ראשון של סיפור שאני עובד עליו. ארוך (4 עמודים).מקלף האגוזיםם

 

~1~

סנואו עמדה עתה מול בניין מאפיר, מחזיקה מזוודה ושלושה תיקים. לידה עמדו אחיותיה הקטנות: מאי בת ה-9 וסופי בת ה-6. איתן גם עמדה סבתן וחיבקה אותן קלות. דמעות החלו לבצבץ בעיני סנואו.

"בית היתומים העירוני, סמרגון" היה כתוב בענק על הבניין.
"אני גרה קרוב. אני אבוא לבקר כל שבוע, מבטיחה." אמרה להן סבתן, וניגבה דמעה קטנה.

השער הגדול והירוק, החלוד במקצת, נפתח בקול חריקה שקטה. מאחורי הסורגים עמדה גברת צעירה, בשנות ה-30 לחייה.
"שלום!" אמרה הגברת וחייכה בחביבות לשלוש הבנות, "אני גברת דאדילין, ואני מנהלת בית היתומים. תוכלו לפנות אלי בכל דבר שתצטרכו."
"זה לא קצת מוזר שהיא בת והשם שלה הוא דאדי?" שאלה מאי את סנואו בגיחוך.
לסנואו לא היה כח לבדיחות. היא משכה בכתפיה.

"רוצות לעשות סיור?" התכופפה גברת דאדילין לבנות. השלוש, מצידן, רק הביטו בה בקרירות ולא הוציאו הגה.

"זה יהיה נחמד," ענתה סבתן במקומן. "בואו, בנות."
גברת דאדילין התחילה ללכת, ואחריה הסבתא ונכדותיה. לפתע נעצרה סנואו, והחלה לבכות מעט.

"מה קרה, מתוקה?" שאלה סבתה, למרות שהתשובה הייתה ידועה לה מראש.

"זה כל כך לא פייר!" מיררה סנואו תוך כדי דמעות, "למה דווקא אני צריכה לסבול את כל הדברים האלה? למה אין לי אמא ואבא כמו לכל שאר הילדים שאני מכירה?"
"סנואו, מתוקה," ענתה לה סבתה, "את יודעת שאני לא יכולה יותר לגדל אתכן  לבדי, אני כבר מזדקנת ואין לי יכולת לטפל בכן. ואת לא היחידה שאין לה אמא ואבא, במקום הזה תכירי עוד המון חברים חדשים שגם להם, כמוך, אין אמא ואבא. ואני מבטיחה לך, אני אבוא לבקר מתי שרק אוכל. בסדר?"

"בסדר," ענתה, ומחתה את הדמעות מעיניה, "אבל אני לא עומדת ליהנות כאן."
"הו, את תהני, ועוד איך!" אמרה לה גברת דאדילין.

סנואו הרימה את עיניה וראתה שהן נכנסו לחדר רחב ידיים שיש בו תאים קטנים. בכל תא היה שולחן כתיבה, כיסא ומחשב אישי.

"סבתך אמרה לי שאת אוהבת לכתוב וללמוד." פנתה אליה גברת דאדילין, "אז זאת פינת הכתיבה שלנו. יש פה תא לכל מי שרוצה. את יכולה להיות פה בשקט, ולעצב את התא שלך, לשמוע מוזיקה, וכל מה שגורם לך להשראה."
לפתע, הן שמעו קולות נגינה של גיטרה. הן הלכו בעקבות הקול אל כוך נוסף בחדר ובו כלי-נגינה. מאי ישבה שם ופרטה על גיטרה. סבתן של הבנות וסופי עמדו שם והקשיבו לה מנגנת.

"או!" קראה גברת דאדילין בשמחה, "אני רואה שמצאת את פינת המוזיקה שלנו! תוכלי לנגן כאן מתי שתרצי, ובאיזה כלי שתרצי."
"אה, זה בסדר," ענתה מאי ביובש, "יש לי גיטרה משלי."

היא הצביעה אל הצד השני של חדר המוזיקה, שם שכבה הגיטרה בתוך הנרתיק. על הנרתיק היה כתוב בגדול: "שייך למאי".
"בואו נמשיך בסיור." אמרה גברת דאדילין. מאי הניחה את הגיטרה, ולקחה את הגיטרה שלה. הן יצאו מהחדר ועלו לקומה הראשונה, שם הייתה הקפטריה.
"ברוכות הבאות לקפטריה, בנות!" הכריזה גברת דאדילין.

סופי הסתכלה בהשתאות אל החדר הגדול ושאלה בקול ביישני: "פה נאכל?"

"כן," אישרה גברת דאדילין, "בוקר, צהריים וערב." סופי רצה למרכז החדר והסתובבה בידיים פתוחות.
"זה לא כמו בבית!" קראה, "בבית היינו אוכלות בחדר קטן, רק אני, סנואו, מאי וסבתא. החדר הזה עצום!"

"רוצות שנלך לכיתות הלימוד?" שאלה גברת דאדילין, "תבלו שם הרבה זמן." אמרה וציחקקה.

"שיהיה." משכה מאי בכתפיה, והחמש הלכו לקומה הבאה.
"יש כ-2 כיתות לכל שכבת גיל." אמרה גברת דאדילין, בזמן שהלכו במסדרון.

סנואו התבוננה לצדדיה. חלק מהכיתות היו פתוחות, וחלקן סגורות. היא הביטה בילדים ובמורים. הם היו נראים לה נחמדים, אבל היא עדיין לא רצתה להישאר.
"היום היום האחרון ללימודים," הסבירה גברת דאדילין. "בכל שנה מחדש נדרשים הילדים בבית היתומים לסדר חדרים מחדש. אתה יכול להישאר עם מי שהיית איתו בחדר פעם שעברה, אבל תמיד כיף להכיר חברים חדשים." כעת יצאו הבנות מהבניין והלכו לאחוריו, שם היה מבנה כחול ומעוצב.

"זה בניין המגורים", הסבירה גברת דאדילין. "פה תגורו. יש מתחמים נפרדים לבנים ובנות, כך שאם את רוצה להיפגש עם מישהו לאחר כיבוי אורות את צריכה אישור מיוחד." היא קרצה לסנואו. "כמובן שזה חל גם לגבי בנות מחדר אחר. בכל חדר יש שלוש עד ארבע מיטות, השינה היא לפי גילאים, כך שלצערי, לא תוכלו לישון יחד." גברת דאדילין נתנה להן להיכנס לאחד החדרים ולראות אותו.

"זה חדר פנוי." אמרה, "הוא החדר הכי טוב שלנו."

"אז למה אף אחד לא ישן שם?" שאלה מאי.

"כי הוא התפנה באמצע שנה." ענתה גברת דאדלין.

לאחר שנתנה לבנות להתרשם מהחדרים, פנתה גברת דאדילין לפינה של שולחנות פיקניק בצד השני של המבנה.

"זאת פינת אחר הצהריים שלנו. כאן תוכלו לשחק ולדבר. כמובן שיש פה גם ציליות." אמרה והצביעה על הסככות הגדולות שנפרשו מעל השולחנות.

"לכל אחת מכן יהיה חונך." העבירה גברת דאדילין נושא.  "כמובן, זאת יכולה להיות גם חונכת." היא קרצה שוב לסנואו. "המטרה של החונך היא, כמובן, להכיר לכם את המקום, את האנשים, את הלו"ז, וגם להיות לכן לחברה. אז כל שאלה שתרצו תוכלו להפנות אלי או אליו או לכל איש-צוות כאן. בעצם סיימנו כאן, ואנחנו חוזרים לבניין המרכזי."

בדרך חזרה, סופי שמה לב לכמה עצים, שמאחוריהם בקתה קטנה.

"מה זה שם?" שאלה את גברת דאדילין.

"שם זה מעבר לגבול," ענתה האישה נחרצות. "אסור להיכנס לשם."
האחיות הסתכלו זו אל זו במבטים שואלים.

"זהו, סיימנו כאן בנות." אמרה גברת דאדילין, "אתן מוזמנות ללכת לקפטריה, זו שעת ארוחת הצהריים. החונכים שלכן יפגשו אתכן בשולחנות."

שלוש הבנות נתנו חיבוק אחרון לסבתא

"אוהבת אתכן." היא אמרה, והלכה לדרכה, והן הלכו לקפטריה.
החונך של מאי מצא אותה כבר בהתחלה. "את מאי דייוידס?" שאל.

"כן." ענתה חלושות.

"אני רוג'ר קיי סימפסון." אמר, והעביר יד על שערו השופע. מאי הבחינה בשרשרת עם שן כריש על צווארו.

"יש המון זיופים." אמר כשהבחין שהיא מסתכלת על השרשרת, "אבל זה מקורי," קבע נחרצות. "אבא שלי הביא את זה בחג המולד האחרון שלנו ביחד, היישר מחנות המזכרות של האוקיינוס האטלנטי."

"אין דבר כזה…" גיחכה מאי.

"תתפלאי." ענה. "בכל מקרה, רוצה לבוא איתי אחרי ההפסקה? אני אראה לך את הסביבה, אכיר לך כמה חבר'ה, מורים, וכאלה." שאל.

"כן," אמרה, "זה יהיה נחמד."

"אוקיי." אמר, "תפגשי אותי בכניסה האחורית של הקפטריה אחרי האוכל."

רוג'ר הכניס את ידיו לכיסי הג'ינס הנוצצות שלו, והלך לכיוון שולחנו.
בינתיים, התיישבה ליד סנואו נערה שזופה, בעלת שיער שטני ארוך, ולגופה חולצת טריקו ורודה עם תמונה של אלאדין ויסמין, וחצאית-מיני תכלת, ולרגליה קרוקס כתומים.
"וואו!" גיחכה סנואו, "את ממש אוהבת דיסני…"

"אפשר לומר…" אמרה וחייכה. "יסמין." הציגה את עצמה והגישה את ידה ללחיצה.

"אני סנואו," היא לחצה את ידה של יסמין, "ועכשיו הבנתי למה את פריקית של דיסני."

"כן, אבל," חייכה יסמין חיוך שובבי, "את סנואו, שזה כמו סנואו וויט. שלגיה."
"את יודעת מה?" שאלה יסמין "אני אכיר לך כמה חברות, חכי פה." והיא הלכה לכיוון שולחן שבו ישבו כחמש בנות.
החונכת של סופי היתה לה מוכרת מהשכונה.

"מה קורה, אריאנה?" שאלה סופי כאשר התקרבה חברתה.

"סופי!" קראה אריאנה וחיבקה אותה.

"את איתי בחדר, כן?" ווידאה אריאנה.

"ברור!" קראה סופי.

"רוצה לצאת לשחק אחרי האוכל?" שאלה אריאנה, "בעצם, את מוזמנת לאכול איתנו אם בא לך."

"אוקיי." אמרה סופי, "אני רק אלך להודיע לאחותי."

"טוב." אמרה אריאנה, "אנחנו יושבות בשולחן 51. כמו החדר שלנו."
"אני אגיע עוד מעט." אמרה סופי ורצה לשולחנה של סנואו.
"סנואו," שאלה סופי, "אני יושבת עם אריאנה בשולחן, טוב?"

"טוב." הסכימה סנואו, וצפתה בילדה רצה לה לחברותיה. "איזה כיף לה," חשבה, "שהיא בגיל כזה, ומוצאת חברות מהר."
בדיוק אז, חזרה יסמין עם עוד שתי בנות. אחת ממושקפת ומנומשת עם שיער ג'ינג'י קצר, לובשת חולצה לבנה וווסט משבצות ורוד-לבן, והשניה נמוכת-קומה עם שיער חום אסוף לצמה ושמלה צהובה.

"בנות, תכירו את סנואו דייוידס." אמרה יסמין, "סנואו, אלו אריאל וג'יין. גם הן נסיכות דיסני." הארבע צחקקו קלות.

"היי, מה דעתכן שנהיה כולנו באותו חדר?" שאלה ג'יין ויישרה את שמלתה,

"כן!" התלהבה אריאל, ומשקפיה כמעט נפלו. "נוכל להיות חדר הנסיכות!"

"נבקש את מספר 95." קבעה יסמין, "זה איסטר אג של דיסני ופיקסאר," הסבירה, "המספר הזה מופיע בהמון סרטים שלהם, זו השנה שבו יצא הסרט הראשון שלהם - 1995."

"נלך אחרי הארוחה." קבעה ג'יין.

"רוצות לשבת?" שאלה סנואו.

"כן, בטח." ענתה יסמין, והתיישבה ליד סנואו. אריאל וג'יין התיישבו מולן.

"נראה לי שאחותי מסתדרת מצוין עם החונך שלה…" אמרה לפתע סנואו.

"זו אחותך שם?" התפלאה ג'יין כשהסתכלה על הילדה הבלונדינית עם כובע המצחיה ההפוך.

"ממש לא דומה לך…" קבעה אריאל.

"נראה לי שהיא יותר ממסתדרת איתו," חזרה יסמין לנושא, "היא דלוקה עליו." היא מרפקה את סנואו, שציחקקה.

"כן, נראה לי שאת צודקת," אמרה סנואו, "והחיוך המרוח שלה מוכיח זאת."

מאי התקדמה לעבר השולחן, אך כשראתה שסנואו יושבת עם חברותיה, פנתה להסתובב.

"מאי!" קראה לה סנואו, "בואי, שבי."

יסמין עברה צד, ונתנה למאי לשבת ליד אחותה.

"איפה סופי?" שאלה מאי, והתעלמה משיחתה עם רוג'ר.

"היא הלכה לשבת עם החונכת שלה, אריאנה." ענתה סנואו.

"אריאנה?" שאלה מאי וחיוכה התרחב, "ה-אריאנה?"

"נראה לי." אמרה סנואו, "לא ממש ראיתי את הפנים שלה, אבל מאיך שהן דיברו, נראה לי שכן."

"אני הולכת אחרי הארוחה עם רוג'ר לפגוש כמה חבר'ה." אמרה מאי בנחרצות.
"תעשי מה שאת רוצה." אמרה לה סנואו.

"מי החברות שלך?" התייחסה מאי לבנות היושבות מולה.
"יסמין, אריאל וג'יין. הן איתי בחדר."

"נסיכות דיסני." רשפה מאי בבוז.

"כן." אמרה יסמין בחיוך שבע-רצון, "ומעכשיו מחדר 95."

"אישרו לך?" שאלה ג'יין.

"כן." ענתה יסמין, "שלחתי הודעה לאורורה. היא אישרה."
"אורורה?" תמהה סנואו.

"המזכירה." הסבירה ג'יין.

"אה." הפטירה סנואו.

"שולחן 18." הוכרז ברמקול.

"זה השולחן שלנו." אמרה יסמין, וסימנה לסנואו ולמאי לבוא איתן.

הן נעמדו בטור ליד הדלפק.

"תוכלו לבחור בין קבב לקציצות בשר." אמרה מְחַלֶּקֶת המזון. "לתוספת יש או ספגטי או אורז. ולקינוח - סורבה וניל. שתיה - כרגיל."

יסמין היתה הראשונה. היא לקחה קציצות בשר, ספגטי, וקנתה פחית קולה.

"טינה היא הכי טובה." אמרה לסנואו כשעברה לידה.

לאחר שכולן לקחו, והלכו חזרה לשולחן, הגיעה תורן של סנואו ומאי.

"הו, שלום!" אמרה טינה בחביבות, "אתן בטח האחיות דייוידס. מאי וסנואו?"

"כן, גברתי." ענתה סנואו בלחש.

"הו, לא!" צחקה טינה, "תקראו לי טינה… בכל מקרה, תוכלו לבחור בין קציצות בשר וקבב, לתוספת אורז או ספגטי, ולקינוח - סורבה וניל. לשתיה אתן יכולות לקנות במכונה כל דבר בחמישה שקלים, או לקבל בקבוק מים קטן בחינם."

"אני אקח קציצות, ספגטי, ומים." אמרה סנואו, ומיד קיבלה צלחת.

"אני רוצה קבב, אורז ואני אלך לקנות משהו." אמרה מאי, וגם היא לקחה צלחת, הלכה למכונה, וקנתה לעצמה קרטון של מיץ תפוחים.
"בתיאבון, בנות!" אמרה יסמין, "ואחרי זה נתמקם בחדר."
כולן החלו לאכול. רוג'ר עבר מאחוריהן, עם עוד שתי בנות.  

"היי, מאי!" קרא, "תודיעי לי כשתסיימי לאכול."

"בטח!" קראה לעברו מאי, והוא הלך לדרכו.
"תגידו," נזכרה פתאום סנואו במשהו, "כשהיינו בסיור עם גברת דאדילין, ראינו בקתת עץ מאחורי כמה עצים. מה הבקתה הזאת?"

"זה הבית שלה, של בעלה ושל הילדים שלהם." ענתה אריאל.
"יש לה ילדים?!" התפלאה מאי.

"כן, שלושה." אמרה ג'יין. "אחת בת 7, אחד בן 10 ואחד בגיל שלנו."

"חתיך הורס, דרך אגב." לחשה יסמין לסנואו, "את תאהבי אותו."

"כמה פעמים הייתן שם בפנים?" שאלה סנואו.

"פעם-פעמיים," ענתה אריאל, "וגם זה רק כשהיא ביקשה ממני להביא משהו."

"אבל הבית שלה ממש מעוצב." אמרה יסמין, "או לפחות היה. כשהייתי שם, לפני 3 שנים."

כולן סביב השולחן צחקו.
הן סיימו לאכול. מאי כבר מזמן הלכה לרוג'ר, היא סיימה לפני כולן. עתה קיבלו הבנות את המפתח לחדרן והלכו להתמקם.

הפסקאות פה זה בגלל שהעתקתימקלף האגוזיםם

כאילו שאין הרבה רווח

יש חופש, אז יש זמן לקרוא מקלף האגוזיםם

מקווה שתאהבו

*דאדי= אבאמקלף האגוזיםם

למי שלא הבין למה זה מצחיק שקוראים לה "דאדילין"

אויי סיפור חמוד מחכה לפרק הבאטוש
למרות שהיה יותר נחמד אם מאי לא הייתה בת 9 והן היו במחנה קיץ ולא יתומות אבל באמת אחלה סיפור
רגע בת כמה סנואוטוש
כן אבלמקלף האגוזיםם

@לולה הנסיכה בכל סיפור טוב, לגיבור צריכה להיות בעיה. משהו שלא טוב עם החיים שלו. למשל, בהארי פוטר, הוא איבד את הוריו וגר אצל דודיו מתחת למדרגות. מבינה?
וב' למה שזה לא טוב שמאי תהיה בת 9? כאילו, כי סנואו בת 12 (תשובה לעוד שאלה שלך) וסופי בת 6, אז לפי ההיגיון מאי צריכה להיות בת 9...

זה אחלה כתיבה לסוג, שאפו!אם אפשר
אישית פחות מתחבר לסיפורים כאלה באופן כללי. ומה גם שזה נשמע כמו בית מלון 9 כוכבים, מה שהופך את העניין למעט פחות ריאליסטי. אבל בשיא הרצינות שהכתיבה ממש ממש טובה! ואם הרעיון יהיה טוב זה יכול להיות פיצוץ...
למה מלון 9 כוכבים?מקלף האגוזיםם

נכון שזה בית יתומים, אבל זה לא חייב להיות כמו בכל הסיפורים, שבית יתומים חייב להיות מלוכלך ומסריח, עם מנהלת רשעה או משו. תחשבי על זה בתור, נגיד, כפר לנוער בסיכון. הם לא יעשו אותו עכשיו כמו כלא, זה יהיה מרחב כזה, נעים ונוח, עם מקום לכל אחד לעשות את הדברים שהוא אוהב.

לדעתי זה מוגזםאם אפשר
חדר מוזיקה עם כל כלי שתרצה, מחשב אישי??
תן את הכתובת אני עובר לשם..
הקטע הוא שיש להם מרחב כזה...מקלף האגוזיםם

זה בסמרגון, בבלארוס

לא כתבתי מחשב אישי...מקלף האגוזיםםאחרונה

יש איקס עמדות מחשב

זה לא שכל אחד יכול לבוא עכשיו ולקחת מחשב...

אגב, למי שתוהה.מקלף האגוזיםם

סמרגון היא עיר אמיתית בבלארוס. עיר יהודית.

מקסיםברוך השם
באמת תהיתי בת כמה סנואו...
מחכה לפרק הבא(-:
כתיבה ממש מקצועיתמיכאלצ

שאפו

קצת חבל שאין לנו מידע עליהם...ר ג

איך הן נראות? איך קוראים לסבתא שלהן? איך הן איבדו את ההורים? למה עד עכשיו הן כן גרו אצל סבתא שלהן? מאיפה הן מכירות את אריאנה הזו?

עושה חשק לקרוא גם את ההמשך... 

זה הקטע אחי, אתה לא אמור לדעת הכל על ההתחלה...אם אפשר
אז זה לא "חבל"
א. כתבתי שאריאנה גדלה איתן בשכונהמקלף האגוזיםם

ב. כמו שאם אפשר אמר, אתה לא אמור לדעת הכל מההתחלה.
ג. הן יספרו איך הן איבדו את ההורים (תודה על התזכורת)
ד. איך הן נראות: כתבתי איך סנואו נראית- כמו שלגיה- מאי היא טום-בוי כזאת, שיער בלונדי שמגיע עד הכתפיים, וכובע גבר אפור על הראש, עיניים ירוקות. סופי- תדמיינו את אגנס מהמיניונים, משו כזה.

אל תייחסו פשוט לא יכולתי למחוק את זה...מקלף האגוזיםם


אגב, אם למישהו יש רעיון לשם...מקלף האגוזיםם


נצטרך לקרוא את שאר הפרקים כדי להחליט..דשא סינטטי


ממש יפה!דשא סינטטי

קראתי וקראתי עד שהגעתי לסוף..

 

 

אגב, מאיפה הבאת את כל השמות האלה (דאדילין, סנואו וכיוב..)

 

 

עוד שאלה: אם אותה עיר היא עיר יהודית, אז מה הקשר לחג המולד?


 

 

כתיבה ממש יפה!

היא עיר יהודיתמקלף האגוזיםם

אבל זה לא אומר שכולם שם יהודים.
למשל, -תראה את זה בפרק הבא- יש שם כמה אנשים שגדלו במדינה אחרת בכלל, וכשההורים שלהם מתו, אז הם עברו לכאן לאיזה קרוב משפחה רחוק.

ב. השמות של סנואו וחברותיה זה שמות של הנסיכות מדיסני, ודאדילין סתם עלה לי. בפרק הבא יהיו שמות יותר מיוחדים ;)

ג. תודה

חוצמזה שהם גם יכולים להיות מתבולליםמקלף האגוזיםם

או יהודים שחוגגים גם את החגים של הנוצרים (יש דבר כזה)

אשת הקציןצדיק יסוד עלום

נפגשנו בשעה היעודה, 
היא ירדה מהקו לירושלים בשיער בהיר פרוע
זיהיתי אותה ונופפתי לשלום
יורדים

 

היא קלילה וצעדה בוטח
לרגליה סנדלים ברצועות דקות
אנחנו מתגלגלים מטה אל הנחל
אביב סביבנו מאוד
היא מצביעה על איזה עלה וקוטפת
אני קורא לו בשם, ואומר "נפוץ כאן באזור"
מצטלבות עיניים והיא מחייכת
סקרנית
היא מביטה מהורהרת 
ומסיטה הצידה את העיניים סמוקה

 

אנחנו מדברים על החיים
"צמאה נפשי לאלוהים לאל חי", היא משתפת
אני מחייך ונשכב על גבי
ממולל עלה ותולש מן השדרה
"לעזור לעם ישראל, איפה שרק אפשר"
מביט בקווצת שיער בהירה המשתלשלת מטה
איזו רוח

 

תספר על עצמך, היא מתרגשת
על החיים, איפה גדלת, על הצבא
אני בולע רוק ומחייך
היא מקשיבה ועיניה טובות
רוח מתוקה נושבת

 

השמש שוקעת ואנחנו צריכים ללכת
אני מלווה אותה בחזרה אל התחנה
העלייה תלולה והלב קל ורך
אני מחזיק לה את התיקים 
ואת שקית הניילון
היא מביטה אלי מעלה ומבטה רחוק
אני כבר משתומם ומחייך לאות פרידה
שנינו מחכים לו שיבוא

 

הוא יורד מן האוטובוס בצעד רחב
מגף אדום כבד ומדים מחוייטים
הוא מתכופף לאסוף את התיק מתא-מטען
היא מנופפת לי לשלום והולכת אליו


שניהם באים מחוייכים, הוא מושיט לי יד
לוחצים חזק, הוא מחייך לי מרחוק

הוא מחייך אליה והיא נבוכה ממני
הוא אומר "מכיר את נגר? מוסר לך ד"ש"
היא אומרת "אני אחשוב בשבילך על מישהי"
וגם "יש לך לב טוב"
אני מביט בשתיקה כשהם הולכים זה לצד זו
במבט שהיא נושאת אליו 
בצעד הרחב שלו
אני אוהב אותם ושותק
קר מאוד

אני הולך

 

Edvard Munch - Two Human Beings. The Lonely Ones (the Reinhardt Frieze)
 

אריק שר על זה יפה ממניצדיק יסוד עלום

היי רות
מה יהיה לי להציע לה
אני רואה את עמוס שלך עומד איתן
ואני כל-כך רחוק מלהיות סלע
אולי בקצה הכביש הראשי הזה
אוכל גם אני להיות למישהי מישהו כזה

 

 

 

מהמחפש שם
וואו
נשיונל ג'יאוגרפיקצדיק יסוד עלום

 

עננת אבק מיתמרת
טופר פוצע פרווה עבה
שאגה נוראית מחזה מיוסר
קילוחי דם על זרועות
ניב ננעץ בעומק רעמה
לסת מטלטלת
גניחה ונהמה רוטטת
יש לנו מנצח

 

אלפא נס אל המרחק
מוכה וצולע
גיבור חדש עולה אל הבמה
רעמתו דבלול ודבק
גיבנתו בולטת
זנבו שבור
עיניו קהות
הוא שואג שאגה צרודה אל שמיים מאפירים
מכה רעם ולביאות זוקפות מבט
הוא פוסע בגאון מוזר הן צועדות אחריו
מערכה

 

הן יוצאות לצוד הרבה
הוא מתבונן בשקט

ומשנה תנוחה, קשה לשבת על ענף
הן חוזרות עם דם על השפתיים
"לא מצאנו טרף"

מתלקקות ונוהמהות בינן לבינן


כשהוא מגרגר לקראת אחת היא מתגלגלת על הצד
אני צריכה לקום מחר מוקדם, תירגע
זכר אלפא הולך לישון לבד

 

בחלומו הוא גור ואביו גדול
הוא פוסע ופוסע ולא נגמר לכל האופק
הוא מיילל ומצייץ ואביו נמתח עוד אל האופק
עובר ועובר ועובר
הוא מתעורר בבעתה 
בפרוותו סבוכים קוצים
נקבה נוהמת מגרשת אותו בטפריה
הן חוזרות אל הגורים הבהירים ומיניקות
מלקקות דם מהשפתיים

 

הם מביטים בו באיבה כשהוא עובר
גור אחד לוחש: "הבנת בכלל מי זה?"
הוא נוהם נהמה צרודה וזוקף זנב שבור
כשהוא עובר הוא שומע בקושי צחקוקים

 

מסע של כמה קילומטרים 
בצהוב סוואנה שמים בוהקים
הוא מוצא אותו כמו מלך
מלקק פצעים משחר לטרף
"יש לך כמה דקות?"
יושבים

 

הוא חוזר מן הגלות
רעמתו אין בה דופי
הגורים מזנקים על כפותיו החזקות
הלביאות מתחככות ברעמתו ואומרות
חיכינו לך, ידענו שתשוב
הוא מהורהר והוא נוגס בטרף שהובא
האוכל לא טעים לו והוא לועס בשקט
זה היה מוזר, חבל שלא היית פה
היא אומרת מגרגרת ומניחה עליו ראש

 

גיבנת מזדקרת
זנב שבור רחוק
נהמה צרודה מאוד
רעמה דבוקה וקוץ
הכל נכון, הוא מתבונן על שקיעת סוואנה נהדרת
ומלקק פצעים ממאנים להיסגר
 

פעם ידעו לציירצדיק יסוד עלום
האריה מצד שמאל למעלה הרג אותיחתול זמני

(תרתי־משמע)

אה שכחתי שזה שמךצדיק יסוד עלום
זמנית בלבדחתול זמני

אה וסליחה שלא יצא לי להעמיק אני מנסה לחסל את מלאי הבירות לפני הפסח ורמת הריכוז בהתאם

אני לא נזקקצדיק יסוד עלוםאחרונה

שתה לשוכרה

ניתוקאנונימית91

בין שתי עולמות אני מבלה את חיי,

בין הטוב והרע, האסור והמותר

בין המתוק לבין המר

בין פחד לתקווה

בין כישלון להצלחה

בין העולם הזה לעולם הבא.

אין בי ולו רגע אחד של שקט,

רגע אחד של חמלה, של אהבה של סליחה וכפרה

ימי עוברים עליי ביעף,

ומיד פעם מפעפעת בי חרדה שגוברת,

ייאוש מהבאות,

תחושת הבדידות מפמפמת ועולה,

והניכור ביני לבין עצמי גדל,

מייחלת שאמיר את תחושת הבדידות בהתבודדות,

שאלו שני הפכים.

איך אראה פניי בפני החצי שלי כשאני שבורה?

איך נוכל להיות ללב שלם בלי כל רע?

אנה קלי, בדמעות שפכתי ליבי, רפא נא מכאבי!

גופי אינו יכול לשאת משקלו ונפשי לא תישא את חוליה

אנה אבוא כשרחק ממני לעד?

האם בנה לי אהובי משכן בליבו?

האם אוכל שוב להיות בקירבו?

אנא  שאתעלה ועונותיי ימרקו אנא שאשתנה וייסורי ימרקו,

אבא תוציא ממנו את הריקנות,

תקשיב לי את הניצוץ שכבה,

תפילה בי רוח חדשה חודש ימיי שעברו כל,

קצר נדודי ולצרותי---

אמור די!

חברי אבא חיבוק גדול שאותך לעולם לא אעזוב!.

אוהבת!נחלתאחרונה
0 = 1אברהם א

שממה

מחבק את החידלון קרוב אליי

נושם את הפחד

מתחמם מלהבת השנאה

כי בסוף כולם קיימים

אין סיבה להתכחש לטבע המציאות

(ונכון, ייתכן ויש לנו בחירה על הדרך בה אנו חוזים במציאות - ואולי עדיף להכחיש את המידות השליליות ובכך לבטלם.

ואכן, קשה לדבר על הנושאים הללו כי מסתבר שמילים לא עושים פה עבודה טובה.)


אבל בואו רק נזכור דבר.

ה' אחד.

ו"אני" לא קיים כחלק נפרד ממנו.

המצוי הראשון הוא גם המצוי היחידי.

כל השיטוטים שלנו בעולם קורים אך ורק בתוכו.

ייתכן ואנחנו פשוט מחשבה בתוך מודעות אינסופית.

(מודעות אינסופית שלא מחולקת. הלכות יסודי התורה פ"א ה"ג וה"ז)


לאן שלא תלכו אנא זכרו זאת.

על מנת שלא תקחו ברצינות את מנת קיומכם ה"אינדיבידואלי".

על מנת שלא תצטערו על מנת חלקכם בעולם הזה והבא.

ניהיליזם אינדיבידואלי - שחרור מתפיסת העצמי המוגבלת.

אל עבר השחרור האולטמטיבי הקיים רק אצל המצוי היחידי.

כל הדתות והמסורות הרוחניות בסוף מדברות על הדבר הזה.

התבטלות מוחלטת אל האינסוף.

מכיוון שזהו מנת חלקנו בכל מקרה.

תמיד שואלים - האם נשאר משהוא מאיתנו בסוף?

במקום לשאול - האם היינו משהוא מלכתחילה.


ובנוסף, קחו עצה לחיים - המציאות מוסברת בצורה יותר "איכותית" על ידי פרדוקסים.



...

פילוליבין הבור למים

תַּחַת הַנַּעֲצוּץ יַעֲלֶה בְרוֹשׁ, וְתַחַת הַסִּרְפַּד יַעֲלֶה הֲדַס; וְהָיָה לַה' לְשֵׁם, לְאוֹת עוֹלָם לֹא יִכָּרֵת."

ישעיה נה יג


סִרְפָּד זָב מִקְּצוֹת לָשׁוֹן

לְהִיטוּת חוֹרֶפֶת אֲחוֹרֵי נַפְשׁוֹ

נוֹשַׁכְתּוֹ בָּאֵשׁ לְהִכָּלוֹת

נְשַׁקְתּוֹ כָּאֵשׁ לְהֵיכָלוֹת


מְבֹהָל מְשֹׁחָז בְּשַׁחַד וְהֶבֶל

בְּמֶתֶק עִבְרִי וּבְנֶפֶשׁ אֶבְרָתִי

נִפְרַד בְּהִלָּפֵת

נִלְפָּת בְּהִתְפָּרֵד


כְּתֻמָּה נֶחֱרֶצֶת בּוֹ הַלֶּשֶׁם

בְּלַהֲבוֹ זִיקֶיהָ נוֹהֲרִים

שִׁלּוּמַת הַשֵּׂכֶל

מְשׂכֶּלֶת שְׁלָמִים


עֵדֶר-נֶפֶשׁ בּוֹ בְּפֶלֶךְ

הַגּוֹלֵל אִמְרִי הָאִישׁ

וּכְמִכְמַנֵּי הַתְּכֵלֶת

מִתְּכוֹלוֹ מַנְעִים


בִּבְאי-הַשַּׁחַק כִּמְטֻטֶּלֶת

נֶצַח מְטֻלָּא בְּהוֹד

שָׁב הַסֵּבֶר וְשִׁבְרוּ

סָב הַתָּם עַל עֲקֵבוֹ


מִנְּעִיצַת הַעֵין בָּעֵמֶק

וּמֵרַעַד עלָמוֹת אֵינְסְפוֹר

מְדּוֹהַר נִרְכַּב כְּאֶמֶשׁ

וְשִׁמְשׁוֹ עָלַי כַּטּוֹב


יִחוּדוֹ לָבוּד הָדוּר

פִתְאוֹמוֹ מִצּוּר לְצוּר

מְלָחֵם בַּשַּׁעַר

בְּעַרְשׂוֹ חֲלוֹם


פִּלּוּלִי-הִיּוּלִי

אָנָּא אֵלִי

פָּנַי לָאוֹת

מסע זמניריק סאנצ'ז

לפעמים צריך לקום וללכת. אמרתי לעצמי.

רציתי לומר לעוד  מישהו את זה. אם זה רק היה אפשרי, קרוב. אם מישהו רק ישאל.

אסתכל אל האופק וזה בדיוק מה שאגיד לו. לפעמים צריך פשוט ללכת. 

כביכול במילים סתומות אלו תמונה אמת אדירה. תשובה חלקית לעת עתה. כיוון. משב רוח.

אני נשבע שברגע זה, כל שברצוני הוא לקום וללכת אל הלא מקום. למלאות את הציווי שגזרתי על עצמי באדיקות דתית. לשאוף אוויר פסגות ולשתות מי רחוב מזוהמים. 

מסע, אולי. המילה מתגלגלת לי פתאום מאי שם. אני חושב שכן. מסע. נפש פתאום רוצה מסע.

אני משהה את מבטי על הקיר הלבן וחסר והחלק, אפשר יש בפשטותו עומק נסתר.

לא, גלות. לגלות אני משתוקק. החלק הציני מאחורי המוח שלי מרשה לעצמו לגחך. שיגחך. שיגחכו כולם. אולי.

אני נאנח ומתרומם, שולח יד אוטומטית אל הטלפון ועוצר באמצא הדרך, מביט בו מונח. הו אלוהים איזה הרהורים עולים, אם תעזוב את הטלפון לחמש דקות. היצור הציני בראשי מגחך שוב בלי חן.

אני פותח את הטלפון וקורס בחזרה אל הספה. לפעמים נדמה שאתה חי את חייך מהצד, כמו צפיה בסרט רב חושי. חסר שליטה לחלוטין. לא, אני מגזים, לא חסר שליטה, אבל חסר תשוקה, ומה תעזור לך שליטה, בלי רצון. הציניות עולה בי שוב, ואני מדחיק אותה. פעם אחת אחרונה להיום.

פותח וואטסאפ , הודעה וחצי. עניין בתוכי נדלק ונכבה כלעומת שבא. פעם ראיתי בסרט מישהי מתה ממנת יתר.  בוודאי כך אני מרגיש, נראה. אם מותר לי, בכלל. אני ריק לגמרי במבט המזוגג הזה וחומר סמיך ומגעיל יוצא לי לאט מהפה, ומהאף. אולי מדגיש את חוסר האונים שלי. את חוסר העניין. 

הטלפון נופל לאט מידי הקפואות, ואני לא טורח להרים אותו, שישאר על הרצפה. הוא ומה שאני. הייתי רוצה להיות.

ונשאר רק אני על הספה, אני המרוקן, עלוב, חלש. רק מסע יוכל להוציא אותי מכאן. לכל הרוחות. רק גלות.

מבטי הנודד נתפס לרגע בבקבוק היין על השיש. זה גם סוג של. אה . מסע.

הציניות השפלה שבתחתית ליבי מחייכת בהנאה, ואני ניגש אל השיש בצעדים כבדים

כתיבה מדהימהחתול זמניאחרונה

מזכיר לי את הפעם ההיא שהתעוררתי בשבת בבוקר וראיתי ספר (חול אל דאגה) מוכתם ביין שרוע על הרצפה ולא זכרתי איך הגיע לשם.

טיולבין הבור למים

לקט פרואה וכומסת

לקט חוצפת לשון

שתויה מטל ומעשב

ושיכר פטלים ענוג


לקט חורצת דרך

ושביל כתכתים אגסי

נכרכת בחן ובחסר

באדמת ההוא הפלאי


לקט בת ארבע נועצת

עינייה בקרן זווית

כעץ פתלתלי וכשוע

האוחזים בכנפי הפרי


לקט שוקטת על אדר

לקט צומרת שחור

רוחץ הרקיע בתכלת

לקט נמשחת באור


פנים ואחור נעה חרש

תצפין ותזרח ותנפול

בעין הכרכום מלקטת

בצלמה בצלמוות ותוהו


אני אוהב ניקים שכותרת השרשור מתכתבת עם שמםצדיק יסוד עלום

אז אני יוצא גם לטיול בין הבור למים

 

זה שיר אניגמטי מאוד, מאוד אסוציאטיבי. הדימוי שעולה לי ביחס אליו הוא לשכבה חיצונית מאוד יפה, ססגונית, מסתורית ומסוגננת, ותחתיה שכבות על שכבות סתומות ובלתי מזמינות המסמנות אל הקורא - תוכל להנות מן החוץ, אך בשביל להעמיק אל הפנים תצטרך לחפור ולהקשיב. אני לא יודע מה אפגוש אבל אני לוקח את האתגר (ומניח שחלק מהדברים הם שלך לגמרי ואין לקורא מבחוץ דרך או יכולת להבין).

[במאמר מוסגר - השיר הזה ברובו נעים. האם את מכירה את המשורר הגרמני פרידריך הלדרלין? אני ממליץ לך להיחשף לשירה שלו. (הוא לא כל כך קל לכניסה מרופרפת כי היה לו סגנון מוזר ועיסוק מרכזי וטוטלי בחוויה של המאמין באלילי המיתולוגיה היוונית, אבל התדר בשירים שלו מזכיר את התדר הזה.

 

. בגלל שאני מכיר חלק מהשירים שאלך אני מכיר וזוכר את האובססיה לשורש "א.פ.ר" ממנו הגיעה גם המילה פרואה, (שגם הופיעה באחד השירים הראשונים שהגבתי לך).

לפני ההעמקה - השיר מרגיש מאוד פסוטורלי. יש כאן המון תיאורים של טבע ובוטניקה. טל, עשב, פטל ענוג, אגסים, עץ פתלתל, כנפי הפרי, אדר, צומרת (מלשון צמרת), רקיע תכלת ואור, כרכום...

גם ברפרוף על הסגנון מבחינה צורנית, אני רואה שמאוד רצית להבליט את המילה לקט. הבית השני והרביעי מתחילים שתי שורות במילה לקט, והבית השני והשלישי רק פעם אחת. לקט לקט לקט לקט. במובן מסוים האווירה של השיר עצמו היא של רפרוף, של יציאה לטיול, של ליקוט אנקדוטות קטנות. 

על פי השורה האחרונה בבית האחרון: 

"בעין הכרכום מלקטת בצלמה בצלמוות בתוהו"

האווירה שאני נכנס אליה היא שהטיול והלקט הזה הוא מן סוג של בריחה אל עולם מלא עדנה ויופי (עוד אתלבט על זה בהמשך כשאעמיק בדברים הספציפיים שיעלו בלקט) מול "צלמוות ותוהו". צלמוות מזוהה עם מזמור כ"ג בתהלים, שם המשורר אומר: "גם כי אלך בגי-צלמוות לא אירא רע, כי אתה עמדי". נראה שזה הסגנון והפער באווירה המעט אוטופית אך עכורה שבשיר. 

 

בית ראשון:

קודם כל, מבחינת מצלול, משקלים ומרקמים - כל הבית הזה מאוד מאוד יפה. שלחתי לך לדעתי פעם קישור לPuparia, עם האווירה הסוריאליסטית והקסומה. אז משהו כזה...

"פרואה וכומסת, חוצפת לשון" - כאן אני רואה אידיאל של נעורים נצחיים ובלתי מושגים. להתבונן בילד כישות נשגבת המחוברת לטבע (פרואה) ובלתי מושגת (כומסת) וחופשייה (חוצפת לשון). התיאור כאן של הפסטורליה נותן לי תחושה של אחדות טוטלית עם הטבע "שתויה מטל ומעשב" - שהשילוב של שניהם לרוב הוא של רטיבות בקור ברצון למצוא פינה יבשה, אבל הפרואה-כומסת של הבית הראשון "שתויה" מרוב טל ועשב, כלומר שעבורה זה משקה ממריץ, מחייה, מיטיב. "שיכר פטלים ענוג" הוא אותה תנועה רומנטית שמציירת את הלהט הילדי לאכילה בתור סוג של גמיאת נקטר אלים. בסגנון הציור של התקופה הויקטוריאנית המלאכים מצויירים כילדים. יש משהו ביחס הזה לילדים שהוא מהפנט ועוצמתי, להתבונן בהם כקרובים לאלוהים ולטבע. בהתאם, חציפת הלשון הזו היא העליונות של ה"כמוסה" הזו, היכולת להיות קרוב אל הטבע, חופשי ובלתי מושג.

[אני שולח כרגע ואערוך או אגיב תגובת המשך - נא לא להגיב בינתיים ]

המשך תגובה-צדיק יסוד עלום

את מכירה את התופעה "סינסתזיה"? של ערבוב חושים ומרקמים?

אז אני מרגיש שבבית השני יש תחושה כזו, שה"חוצפת לשון" של הבית הקודם מתנגש ומתבלבל ומבליט ומנגד את השיוך הטבעי שלו ל"חורצת דרך". זה נותן לפילוס הנתיב הרגשה שקשורה לחריצת לשון, ואולי גם לחרוץ כמו לחתוך ("חריץ גבינה"). מה החוויה של החריצה הזו? אולי מדובר גם בלעבור דרך חריץ... [ואולי גם אנטומיה נשית]. אין לי מושג מה הוא שביל כתכתים אגסי. אני יודע שאגס לרוב מעורר אסוציאציה למבנה גוף נשי, ואולי, במידה והשיר בנוי במבנה כרונולוגי של התפתחות - אז מהשיר הראשון המבטא תום ילדותי, כאן מופיעה לראשונה נערות? זה יכול להסתדר עם כתכתים (שמעורר קשר לכתית, כלומר לכתישה, חיכוך, ואולי גם פציעה; וכמובן שגם לדרך חתחתים שמקבלת תפנית מצלולי ומזכירה גם קטקטים או לפחות משהו קט), וזה בהחלט מסתדר עם החן והחסר הנשי.

"נכרכת... באדמת ההוא הפלאי"  יש כאן תחושה חזקה מאוד של פסיביות, של הימשכות ("משכני אחריך נרוצה"), וגם בשיר אחר שלך, אחד הראשונים שניתחתי, היה איזה "הוא" פלאי כזה [שבזמנו לקחתי את הניתוח לכיוונים אבסטרקטיים לחלוטין על אידיאה טמאה~מיסתורית] והימשכות אליו. [כאן - ויש צדפים לאסוף! 🌊🐚🫧 - פרוזה וכתיבה חופשית ]. קראתי עכשיו את השיר ההוא, והמהות של אותו אדם נעלם משמשת כאן להרגשתי אלמנט שווה ערך.

אז מה יש לנו עד כה?

המעבר מהבית הראשון שבו מתואר חופש, חציפת לשון, שחרור ממוסכמות ואחדות עם ההויה והטבע בחויה של שכרות (אווירה מאוד "דיוניסית" אם את מכירה את המושג - https://haraayonot.com/idea/dionysian/ נראה לי שתאהבי), משתנה לבלי היכר בבית השני, בו יש כניעה, התמסרות, כתכתים, וצבעים עדינים יותר מאותו "שיכר פטלים" משכר. כאן יש אגס שמבטא עדינות להרגשתי, ובעיקר היכרכות באדמת אדם אחר. אני חושב שלאדמה יש שני אלמנטים הפכיים זה מזה: האחד הוא אידיאת האדמה (גאיה, במיתולוגיה היוונית, או אמא אדמה בכל התרבויות הפגאניות), שהיא נמצאת בכל מקום, מחייה את העולם, מבטאת נשיות פרימאלית, (צלמיות של האלילה אשרה היו של אישה פורייה עם שדיים ורחם https://he.wikipedia.org/wiki/%D7%90%D7%A9%D7%A8%D7%94_(%D7%90%D7%9C%D7%94) ). גם שפינוזה שהביא את הפנתאיזם שאומר שההוויה היא סך העולם הקיים) הוליד בעקבותיו את התנועה הרומנטית שראתה באדם ובטבע יסוד חזק ושואב. הלדרלין שר ברכות לאדמה, ניטשה שר ברכות לאדמה, גתה שר ברכות לאדמה... האדמה מהווה את הקיום, וממילא את הדרור.......

אבל! יש מרכיב הפוך לאדמה, ועצמי לה מאוד, והיא אדמה של מישהו. טריטוריה... זו נקודה חזקה שמתבהרת לי עכשיו שקרקע מסמלת גם את כל כדור הארץ ועצם הנאמנות לקיום החומרי, וגם להפך - שיעבוד למקום מסוים, לאנשים מסויימים. בכל מקרה - כאן הגיבורה של השיר עוברת טרנספורמציה יסודית בשביל הכתכתים האגסי ומשתעבדת לאדמה של ההוא, הפלאי. (מעניין להקביל את הפרואה אל הפלאי, כלומר פ.ל.א לעומת פ.ר.א)

 

--

הבית השלישי כל כולו מתכוונן מבחינתי לתרגום מיני בלבד למפגש ראשוני של מבט נשי עם אנטומיה גברית. 

** אעיר בהסתייגות מוקדמת שתמיד כשמנתחים שיר מעורפל-בכוונת-מכוון וחותרים לפרשנות של מיניות אני מרגיש מבוכה. המון פעמים כשניתחו את שיריי הביאו הקבלות למוטיבים מיניים בפסיכואנליזה (נחש מקל וחליל כסמלים פאליים; יללת תנים בתור יצרים מוכחשים; etc...) תמיד הרגשתי לא בנוח... המון פעמים זה מאולץ. ולכן - העובדה שאני מרגיש שזה בבירור הכיוון קשורה גם למהלך של השיר עד כה וגם למובהקות של הסימנים בבית הזה**

** אכתוב בתמצית ואמחק או אערוך מה שתרצי במידה וחשפתי מה שהחמיא לו הכיסוי **

 

בכל מקרה, נעיצת העיניים בקרן זווית הזו נותנת הרגשה לאו דווקא נעימה. (קרן מזכירה סימן פאלי; זווית - אולי של תשעים מעלות או משהו מעין זה) ; אבל קרן זווית קשורה גם לפינה, ולהרגשתי מעוררת יחד עם נעיצת העיניים רגש של בושה או של דבר לא מתאים או ראוי. גם העובדה שהיא "בת ארבע" (שיכול להיות קשור למנח גופני) נותן כאן הרגשה לא נעימה ו"לא נכונה". עץ פתלתלי בבירור מעורר גם הרגשה לא נעימה, גם אם מכושפת וסקרנית (פתלתלי מעורר מחשבה על שיער מתולתל שצומח שם...)

אין לי מושג מה זה שוע. חשבתי שאולי איכשהו זה ישוע (ואז זה דווקא דימוי לא כל כך טוב נדמה לי ) או שזה מלשון שוועה... זה גם החריגה היחידה שלך ממבנה החריזה בכל השיר, כך שאני לא פוסל על הסף אפשרות לשגיאת כתיב, למרות שהכתיבה שלך כל כך מוקפדת ולכן זה מוזר.

אבל אם אני מסביר ש"כשוע האוחזים בכנפי הפרי" זה משפט אחד, והשוועה היא של אותם האוחזים בכנפי הפרי (שזה מסתדר יותר גם עם ההפרדה מהעץ הפתלתלי) אז זה אולי יותר הגיוני. 

בקריאה הראשונה המשפט "האוחזים בכנפי הפרי" עורר לי אסוציאציה לפסוק "כה אמר ה' צבאות בימים ההמה אשר יחזיקו עשרה אנשים מכל לשנות הגוים והחזיקו בכנף איש יהודי לאמר נלכה עמכם"

חשבתי שאולי ה"שוע" זה בעצם "שבע" המקביל ל"עשרה אנשים" אבל זה כבר לא עושה היגיון.

אז אני מרפה מכנפי הפרי, לא יודע בדיוק מה זה. כנפיים קשורים לי לחופש, אחיזה בכנפיים זו יכולת להיסחף על כנפיים, פרי זה לכאורה ולד על פי מה שדיברנו... אז יש איזה כיוון מתוך זה אבל מרפה

 

--

"שוקטת על אדר" - זה מאוד ציורי. בטח בהשוואה לבית הראשון שהיה כל כולו חוצפה והסרת עול - כאן השקיטה הזו, להרגשתי, היא נעימה. התלבטתי כי אחד הפירושים שמצאתי למילה "אדר" באינטרנט הוא "פוחלץ", שזה דווקא נותן משמעות אחרת לגמרי להלך הרוח בשיר, ולא נראה לי קשור כי השורות האחרונות בבית הרביעי מאוד נעימות דווקא. כל הבית הרביעי, למעט השורה השנייה נעים, ולכן אני מניח שמדובר בעץ אדר. ידוע לי שאחד הדברים שעץ אדר הכי מתאפיין בהם זה נשירה בצבעי שלכת. [ניסיתי לבדוק האם אפשר להתאים את כל אחד מארבעת הבתים הראשונים לארבע העונות ולכאורה כן - הבית הראשון - אביב; הבית השני - קיץ (אגסים ואדמה); הבית השלישי - חורף; בית רביעי - סתיו]. 

 

אם באמת האסוציאציה של השלכת ושל האדר נכונה, אז "צומרת שחור" יכול היות קשור לצמרת של העץ המאבדת את צבעיה ומשחירה (מאפירה יותר נכון, כי לרוב הענפים לא שחורים). יש אפשרות אחרת, של צמר, וזה מעורר אסוציאציה של כבשה שחורה. זה היה יכול להסתדר אם היתה הנגדה או הקבלה למשפחה של הגיבורה, אבל היא מוזכרת בבית הראשון כילדת פרא, בלי אב ואם, ולכן אין לה מול מי להיות כך. אבל אני כן יכול לראות בבית הזה משהו מיושב יותר, ולכן גידול הצמר לעומת הראשוניות שבבית הראשון יכולה להסתדר עם זה. יחד עם זאת, שתי השורות האחרוונת בבית הרביעי דווקא נותנות רושם אחר:

רוחץ הרקיע בתכלת | לקט נמשחת באור - אלה שורות מאוד מאוד נעימות ויפות, ואווירת הנינוחות של השקיטה על אדר ממשיכה להרגשה של התעלות. אם בבית הראשון הזכרתי את היסוד הדיוניסי, ובבית השני הזכרתי את ההתקרקעות וההתמסרות אל האדמה של אדם אחר, אל הטריטוריה שלו - הרי שכאן עזבנו כל יסוד גשמי וארצי, ויחד עם הצמרות עלינו השמימה, לתכלת רקיע ואור. אלו שורות מאוד יפות שעומדות בפני עצמן (רוחץ הרקיע בתכלת - יפהפה) - - - זה מאוד מזכיר לי שיר יפהפה ויוצא דופן שנראה לי שיקלע לסגנון שלך ואשלח אותו בתגובה נפרדת.

 

עם האופטימיות הזו של הבית הרביעי אני מגיע לבית החמישי, שבבירור הוא שונה מארבעת קודמיו ומהווה תרגום ומרכוז לכל המהלך בשיר.

לשיר קוראים טיול, ובטיול מלקטים כל מיני דברים. החוויה של לקט היא שיש גם מזה, וגם מזה, וגם מזה. כשמלקטים - מכירים שאין בהכרח מהלך כרונולוגי, ולכן לפעמים הולכים לפנים, לפעמים לאחור. הטיול הזה, בין חופש מוחלט, פחד (המורגש בבית השלישי), פלא (המורגש בבית השני), והתעלות (המורגשת בבית הרביעי) הם הכרה עמוקה שהמבט שלנו על החיים הוא של ליקוט. "בעין הכרכום מלקטת", כרכומים צומחים בפזורות, לקט פה לקט שם. הם מופיעים צצים פורחים עולים פה ושם. הפסיביות של הגיבורה, שנעה חרש, וכל כולה נפעלת בתוך הטיול הזה, שלפעמים תצפין (צפון והסתרה, כמו כומסת של ההתחלה) תזרח (מזרח וזריחה, כמו נמשחת באור של הסוף), ותנפול לתוהו של המילה האחרונה. 

אם ההבנה הזו נכונה, אז היא מלאת חמלה, והמילה "טיול" אפילו לא מהווה פרשנות צינית או פסימית אלא מבט רענן וחדש על החיים, בלתי שיפוטי, חומל ונוכח בכל גווני הקשת.

"בצלמו" - כלומר במפגש עם הצדדים הגבוהים, האלוהיים, "בצלמוות" הדומה עד מאוד לצלמו, בצורה יפהפיה מצלולית, וכואב באותה מידה, כי הדמיון המילולי מעיד על הקרבה המוזרה מדי בין הבור למים ( ), ותוהו...

 

תודה!

דור

 

 

 

היינו תכולים ושקופים - עמית אולמןצדיק יסוד עלום

 

הָיִינוּ תְּכֻלִּים וּשְׁקוּפִים וְיָפִים
לְלֹא גְבוּל
וְזִיוֵנוּ פָּשַׁט וְנָהַר
לְעֵירֻמֵּנו
הָיָה בֹּהַק מוּזָר

הַיּוֹם הָיָה חָסֵר
:וְצָעַק בְּאוֹרוֹ
לַיְלָה, לַיְלָה
הַלַּיְלָה הָיָה חָסֵר
וְהִתגַּעְגַּע
יוֹם, יוֹם

תְּכֻלִּים וּשְׁקוּפִים הָיוּ הַגּוּפִים
וְזִיוֵנוּ פָּשַׁט וְנָהַר
הָעֵצִים הִבְשִׁילוּ פֵּרוֹת-קַיִץ
כְּבֵדִים, לוֹהֲטִים בצהוב מנומר

הַיּוֹם הָיָה חָסֵר
וְצָעַק: תַּעְתּוּע
הַלַּיְלָה הָיָה חָסֵר
אָבוּד לְגַמְרֵי בְּדַרְכֵי הָעוֹלָם
לֹא מֻכָּר, לֹא יָדוּעַ⁠
וְאֲנַחְנוּ, אִשְׁתִּי
יָפִים הָיִינו לְהַפְלִיא

 

וְזִיוֵנו פָּשַׁט וְנָהַר לֹא דִבַּרְנוּ
עֵירֻמִּים נַחְנו עַל יַד הַגּוּפִים
וְהַמַּיִם פִּכּו עַל יָדֵנוּ בְּלַחַשּׁ
כְּאִלּוּ הָיִינוּ שְׁקוּפִים

מִפִּסְגַּת הֶהָרִים הַכְּחֻלִּים רָאוּ אוֹתָנוּ⁠
כַּמָּה צוֹפֵי־אֲוִיר גַּעְגּוּעִיִּים
שֶׁהִנֵּה, אֲנַחְנוּ יָפִים

שֶׁעֵירֻמֵּנוּ הוֹלֵךְ וְגוֹבֵר
וְשֶׁאֵין אִישׁ זָר אִתָּנוּ וְאֵין גַּם אֶחָד חָסֵר
וְשֶׁהַיּוֹם כְּבָר נוֹגֵעַ בַּלַּיְלָה
כְּשֶׁזִּיוֵנוּ פּוֹשֵׁט וְנוֹהֵר


 

יפה השירנחלת

משום מה הזכיר לי מוות. אחרי המוות. רוחנים.

צחקתי בשעשוע לא פעם בקראי את תגובתך היפהבין הבור למים


אני לא אוכל להשיב על הכל אבל אשמח להשיב בלי סדר
אקדים אנקדוטלית ואומר כי כחלק מתרגילי הגמשת השירה אני כותבת ג'יבריש. להלן:

 

לחמף /

גפל החיטוש נמוג בארוגות הלשם הנמקל
שקר הטיפש, נפל הנרמוך, נסתם בקתם הלחמף
קרב, נמק, שתף, קפל מבע סתם
לחשש, פרש, דבר עם הנבקל בעום.

 

לחשש דיבר, פרש את מבעו על סף,
השתף נדם, הקפל שנמעף
אז באה רוח: סתם, להיפלטר
והכלל שהתברר נלמס

 

ובכן, א' - תודה! נעים להיקרא בשיר כמו זה 
כמו גם על ידי מחשבה מופרעת, זו מחמאה כמובן

ב' - 
לפני שבוע יצאתי לטיול למעין. לא מצאתי את העין וכשמצאתי הוא קרס אל תוכעצמו וברובו יבש. יש לי תחביב לטמון פניי בקרקע ולהתהלך, חושבת שילדים קרובים יותר לאדמה כיוון שהמרחק מכפות רגליהם עד לצמרתם גם הוא קטן. כשהבטתי מטה הרגשתי כי נצלבו לי הרוחות אל המרכז כמו בזוית ישרה וכמו נברא לי שביל פתלתל להלך בו כבת ארבע ממש. כיף גדול. גם טיפסתי בהתרגשות עד קצות האילן והתנדנדתי לי מטה והייתי ממש כאן בארץ, כלומר לא בלי מקום. אני לא יודעת למה לקט, כך התחבר לי ואולי מפני שהייתי אסופת התקיימויות. האמת היא שפשוט היה לי טוב באופן קיצוני לפגוש טבע, הוציא ממני פרא וחוצפה ושיכר טל. 

 

את הלדרלין לא קראתי רק שמעתי אודותיו אבל כחלק ממאמציי לשורר שוב חיפשתי לי שירה וגיליתי מחדש את אמיר גלבוע שחרץ היישר אל ליבי. 
לגבי מספר מילים לא ברורות, קודם כתבתי אותן, אחרי כן ביררתי מה משמען אם בכלל, אם כן או לא לרוב לא היה לי משנה, כי משמעות ישנה מעצם צירופם יחד, מהי? לא יודעת עד הסוף. 

למשל שוע, לקחתי משירה של לאה גולדברג נפשי, היא כותבת "כשדה שוע השיבולת נפשי היודעת, גאווה ופאר ודרכי עפר ושפל הרוח" יש פסוקים יפים בתנך המתייחסים לשוע כאל נכבדים/אצילים מלאי הדר. ראיתי גם פירוש שמתייחס לשוע כאמייל, זה מתחבר לי באופן הופכי משהו לשעווה כחומר וגם לשעווה כשעווה. לי בסופו של דבר מדבר מאוד השוע כסופו של שעשוע. 

הכל ילדות הכל ילדי הכל התיילדות, אם היה דבר מה מיני הרי זו אירוטיקה טהורה של גוף בטבע ילד עם שמיים ופתלתלות חושים. זה בוודאי לא שולל התפרשות אחרת, משובב בעיניי לגלות הרבה נוספות. לדעתי עניינו של הבית האחרון נובע אצלי, מהרגשה שיש לי לאחרונה ששכחתי איך להתפלל, לכן בינתיים אני מכוונת צעדיי ושתיקתי כאילו הם תפילה ויש שם הרבה שקט ופיזור, וודאי יש עוד. 


כמו תמיד דייקת הרבה בפירוק שלך והבאת ניתוח חריג ולא פעם מתאים. אהבתי את המחשבה על העונות בבתים כמו גם לדמיין אדר כפוחלץ. סלח לי שלא התייחסתי להכל, כמו לכנפי הפרי, זה להכניס אל תוך פילוסופיית עצמי לא בהירה מספיק שבה אני משליכה הכל עליי וממני וממני עליי הכל והופכת ומשתמשת אלו באלו ללא סדר וללא אבחנה.  החכמת עם הקישורים השונים והכרת לי שיר יפה עד מאוד. תודה!

איזה כיף צדיק יסוד עלום

שמחתי להגיב ותודה על התשובה

בשביל הג'יבריש והגמשת השפה, שווה לך להיחשף ליצירות של המשורר יונתן לוי.

נעם ענבר עושה ביצועים לשירים שלו



אהבתי מה שכתבת.נחלתאחרונה
יפהמשה
היות וידידנו לקח על עצמו את החלק הפילוסופי,חתול זמני

לא אכפול את דבריו, 

החיבור ותרגיל הג'יבריש מזכירים לי מאוד מאניה. שאפשר לתאר אותה מנקודת המבט הסובייקטבית כאותנטית, מחוברת לרגע ולתחושה, התמונה מקבלת "סטורציה", ומנקודת מבט המסתכל מן־הצד, היא בלתי־נשלטת, חצופה, והסטורציה מעוותת את התמונה האמיתית, או משהו כזה, וזה דווקא לא רומנטי בכלל, אבל בעצם, אולי זה להאפיר את התמונה ולהיות ציני? מאבק.

 

באיזה אופן זה מאניה?בין הבור למים
איני יודע להסביר יותר מכפי שכתבתי,חתול זמני

זה פשוט הזכיר לי.

זה לאו דווקא מאני, אלא יש אלמנטים חופפים.

פריקהתמימלה..?

הכל מתערבב

מה יהיה

ואם יקרה

וששש, אל תפתחי פה

ולמחשבות אסור להתנהל בחופשיות

שימי להן רסן שלא ינהגו בפראות

ואם את יוצאת מדעתך תשמעי שירים

אבל כאלו טובים

שלא מורידים

שיפרידו אותך מהמוץ

שלא ישקיעו בתוך הבוץ

אבל באלי משהו עצוב

אבל זה לא כדאי

ועוד כמה ימים כבר אסור לשמוע שירים ודי

וזה רק נסיונות

תעברי את זה כמו גדולה

או שתלכי לישון

ותירדמי באפלה

ותתעוררי לזריחה

ותופתעי בשקיעה

ותנשמי עמוק כי גם היום הזה נגמר

תם ועבר

וכבר

לא נשאר

דבר

מלבד מה שנאמר...

חזקזיויק
וכואב
יפה מאודסופר צעיראחרונה
מצור על ההרחתול זמני

על ההר מנזר מצודה אבנים לבֵנים ברזל ספרים חיצים כתבי הקודש מול עולם שצר לו על ההר

שצר לו

ברדסים קסדות קשקשים גלימות שמן רותח מים קדושים מחסנים ספריות דמים טבילות מסדרונותבתוככי ההר

צר, נעשה צר

מגדלים חרכים רעפים אבני בליסטראות מות גיבורים אגדות מצווֹת מַצּוֹת חרוכות מלאכים נושאי חרבות יין עשָן שחר עולה מאחורי ההר

אין צר מזה

אדמה רוח דם זיעה דמעה ים מלוחים אולי עמדו החומות למרות הכל?

יפה. אהבתי מאוד את הניגודיות שמבליחה לפעמים.אני הנני כאינניאחרונה

אולי יעניין אותך