~1~

סנואו עמדה עתה מול בניין מאפיר, מחזיקה מזוודה ושלושה תיקים. לידה עמדו אחיותיה הקטנות: מאי בת ה-9 וסופי בת ה-6. איתן גם עמדה סבתן וחיבקה אותן קלות. דמעות החלו לבצבץ בעיני סנואו.

"בית היתומים העירוני, סמרגון" היה כתוב בענק על הבניין.
"אני גרה קרוב. אני אבוא לבקר כל שבוע, מבטיחה." אמרה להן סבתן, וניגבה דמעה קטנה.

השער הגדול והירוק, החלוד במקצת, נפתח בקול חריקה שקטה. מאחורי הסורגים עמדה גברת צעירה, בשנות ה-30 לחייה.
"שלום!" אמרה הגברת וחייכה בחביבות לשלוש הבנות, "אני גברת דאדילין, ואני מנהלת בית היתומים. תוכלו לפנות אלי בכל דבר שתצטרכו."
"זה לא קצת מוזר שהיא בת והשם שלה הוא דאדי?" שאלה מאי את סנואו בגיחוך.
לסנואו לא היה כח לבדיחות. היא משכה בכתפיה.

"רוצות לעשות סיור?" התכופפה גברת דאדילין לבנות. השלוש, מצידן, רק הביטו בה בקרירות ולא הוציאו הגה.

"זה יהיה נחמד," ענתה סבתן במקומן. "בואו, בנות."
גברת דאדילין התחילה ללכת, ואחריה הסבתא ונכדותיה. לפתע נעצרה סנואו, והחלה לבכות מעט.

"מה קרה, מתוקה?" שאלה סבתה, למרות שהתשובה הייתה ידועה לה מראש.

"זה כל כך לא פייר!" מיררה סנואו תוך כדי דמעות, "למה דווקא אני צריכה לסבול את כל הדברים האלה? למה אין לי אמא ואבא כמו לכל שאר הילדים שאני מכירה?"
"סנואו, מתוקה," ענתה לה סבתה, "את יודעת שאני לא יכולה יותר לגדל אתכן  לבדי, אני כבר מזדקנת ואין לי יכולת לטפל בכן. ואת לא היחידה שאין לה אמא ואבא, במקום הזה תכירי עוד המון חברים חדשים שגם להם, כמוך, אין אמא ואבא. ואני מבטיחה לך, אני אבוא לבקר מתי שרק אוכל. בסדר?"

"בסדר," ענתה, ומחתה את הדמעות מעיניה, "אבל אני לא עומדת ליהנות כאן."
"הו, את תהני, ועוד איך!" אמרה לה גברת דאדילין.

סנואו הרימה את עיניה וראתה שהן נכנסו לחדר רחב ידיים שיש בו תאים קטנים. בכל תא היה שולחן כתיבה, כיסא ומחשב אישי.

"סבתך אמרה לי שאת אוהבת לכתוב וללמוד." פנתה אליה גברת דאדילין, "אז זאת פינת הכתיבה שלנו. יש פה תא לכל מי שרוצה. את יכולה להיות פה בשקט, ולעצב את התא שלך, לשמוע מוזיקה, וכל מה שגורם לך להשראה."
לפתע, הן שמעו קולות נגינה של גיטרה. הן הלכו בעקבות הקול אל כוך נוסף בחדר ובו כלי-נגינה. מאי ישבה שם ופרטה על גיטרה. סבתן של הבנות וסופי עמדו שם והקשיבו לה מנגנת.

"או!" קראה גברת דאדילין בשמחה, "אני רואה שמצאת את פינת המוזיקה שלנו! תוכלי לנגן כאן מתי שתרצי, ובאיזה כלי שתרצי."
"אה, זה בסדר," ענתה מאי ביובש, "יש לי גיטרה משלי."

היא הצביעה אל הצד השני של חדר המוזיקה, שם שכבה הגיטרה בתוך הנרתיק. על הנרתיק היה כתוב בגדול: "שייך למאי".
"בואו נמשיך בסיור." אמרה גברת דאדילין. מאי הניחה את הגיטרה, ולקחה את הגיטרה שלה. הן יצאו מהחדר ועלו לקומה הראשונה, שם הייתה הקפטריה.
"ברוכות הבאות לקפטריה, בנות!" הכריזה גברת דאדילין.

סופי הסתכלה בהשתאות אל החדר הגדול ושאלה בקול ביישני: "פה נאכל?"

"כן," אישרה גברת דאדילין, "בוקר, צהריים וערב." סופי רצה למרכז החדר והסתובבה בידיים פתוחות.
"זה לא כמו בבית!" קראה, "בבית היינו אוכלות בחדר קטן, רק אני, סנואו, מאי וסבתא. החדר הזה עצום!"

"רוצות שנלך לכיתות הלימוד?" שאלה גברת דאדילין, "תבלו שם הרבה זמן." אמרה וציחקקה.

"שיהיה." משכה מאי בכתפיה, והחמש הלכו לקומה הבאה.
"יש כ-2 כיתות לכל שכבת גיל." אמרה גברת דאדילין, בזמן שהלכו במסדרון.

סנואו התבוננה לצדדיה. חלק מהכיתות היו פתוחות, וחלקן סגורות. היא הביטה בילדים ובמורים. הם היו נראים לה נחמדים, אבל היא עדיין לא רצתה להישאר.
"היום היום האחרון ללימודים," הסבירה גברת דאדילין. "בכל שנה מחדש נדרשים הילדים בבית היתומים לסדר חדרים מחדש. אתה יכול להישאר עם מי שהיית איתו בחדר פעם שעברה, אבל תמיד כיף להכיר חברים חדשים." כעת יצאו הבנות מהבניין והלכו לאחוריו, שם היה מבנה כחול ומעוצב.

"זה בניין המגורים", הסבירה גברת דאדילין. "פה תגורו. יש מתחמים נפרדים לבנים ובנות, כך שאם את רוצה להיפגש עם מישהו לאחר כיבוי אורות את צריכה אישור מיוחד." היא קרצה לסנואו. "כמובן שזה חל גם לגבי בנות מחדר אחר. בכל חדר יש שלוש עד ארבע מיטות, השינה היא לפי גילאים, כך שלצערי, לא תוכלו לישון יחד." גברת דאדילין נתנה להן להיכנס לאחד החדרים ולראות אותו.

"זה חדר פנוי." אמרה, "הוא החדר הכי טוב שלנו."

"אז למה אף אחד לא ישן שם?" שאלה מאי.

"כי הוא התפנה באמצע שנה." ענתה גברת דאדלין.

לאחר שנתנה לבנות להתרשם מהחדרים, פנתה גברת דאדילין לפינה של שולחנות פיקניק בצד השני של המבנה.

"זאת פינת אחר הצהריים שלנו. כאן תוכלו לשחק ולדבר. כמובן שיש פה גם ציליות." אמרה והצביעה על הסככות הגדולות שנפרשו מעל השולחנות.

"לכל אחת מכן יהיה חונך." העבירה גברת דאדילין נושא.  "כמובן, זאת יכולה להיות גם חונכת." היא קרצה שוב לסנואו. "המטרה של החונך היא, כמובן, להכיר לכם את המקום, את האנשים, את הלו"ז, וגם להיות לכן לחברה. אז כל שאלה שתרצו תוכלו להפנות אלי או אליו או לכל איש-צוות כאן. בעצם סיימנו כאן, ואנחנו חוזרים לבניין המרכזי."

בדרך חזרה, סופי שמה לב לכמה עצים, שמאחוריהם בקתה קטנה.

"מה זה שם?" שאלה את גברת דאדילין.

"שם זה מעבר לגבול," ענתה האישה נחרצות. "אסור להיכנס לשם."
האחיות הסתכלו זו אל זו במבטים שואלים.

"זהו, סיימנו כאן בנות." אמרה גברת דאדילין, "אתן מוזמנות ללכת לקפטריה, זו שעת ארוחת הצהריים. החונכים שלכן יפגשו אתכן בשולחנות."

שלוש הבנות נתנו חיבוק אחרון לסבתא

"אוהבת אתכן." היא אמרה, והלכה לדרכה, והן הלכו לקפטריה.
החונך של מאי מצא אותה כבר בהתחלה. "את מאי דייוידס?" שאל.

"כן." ענתה חלושות.

"אני רוג'ר קיי סימפסון." אמר, והעביר יד על שערו השופע. מאי הבחינה בשרשרת עם שן כריש על צווארו.

"יש המון זיופים." אמר כשהבחין שהיא מסתכלת על השרשרת, "אבל זה מקורי," קבע נחרצות. "אבא שלי הביא את זה בחג המולד האחרון שלנו ביחד, היישר מחנות המזכרות של האוקיינוס האטלנטי."

"אין דבר כזה…" גיחכה מאי.

"תתפלאי." ענה. "בכל מקרה, רוצה לבוא איתי אחרי ההפסקה? אני אראה לך את הסביבה, אכיר לך כמה חבר'ה, מורים, וכאלה." שאל.

"כן," אמרה, "זה יהיה נחמד."

"אוקיי." אמר, "תפגשי אותי בכניסה האחורית של הקפטריה אחרי האוכל."

רוג'ר הכניס את ידיו לכיסי הג'ינס הנוצצות שלו, והלך לכיוון שולחנו.
בינתיים, התיישבה ליד סנואו נערה שזופה, בעלת שיער שטני ארוך, ולגופה חולצת טריקו ורודה עם תמונה של אלאדין ויסמין, וחצאית-מיני תכלת, ולרגליה קרוקס כתומים.
"וואו!" גיחכה סנואו, "את ממש אוהבת דיסני…"

"אפשר לומר…" אמרה וחייכה. "יסמין." הציגה את עצמה והגישה את ידה ללחיצה.

"אני סנואו," היא לחצה את ידה של יסמין, "ועכשיו הבנתי למה את פריקית של דיסני."

"כן, אבל," חייכה יסמין חיוך שובבי, "את סנואו, שזה כמו סנואו וויט. שלגיה."
"את יודעת מה?" שאלה יסמין "אני אכיר לך כמה חברות, חכי פה." והיא הלכה לכיוון שולחן שבו ישבו כחמש בנות.
החונכת של סופי היתה לה מוכרת מהשכונה.

"מה קורה, אריאנה?" שאלה סופי כאשר התקרבה חברתה.

"סופי!" קראה אריאנה וחיבקה אותה.

"את איתי בחדר, כן?" ווידאה אריאנה.

"ברור!" קראה סופי.

"רוצה לצאת לשחק אחרי האוכל?" שאלה אריאנה, "בעצם, את מוזמנת לאכול איתנו אם בא לך."

"אוקיי." אמרה סופי, "אני רק אלך להודיע לאחותי."

"טוב." אמרה אריאנה, "אנחנו יושבות בשולחן 51. כמו החדר שלנו."
"אני אגיע עוד מעט." אמרה סופי ורצה לשולחנה של סנואו.
"סנואו," שאלה סופי, "אני יושבת עם אריאנה בשולחן, טוב?"

"טוב." הסכימה סנואו, וצפתה בילדה רצה לה לחברותיה. "איזה כיף לה," חשבה, "שהיא בגיל כזה, ומוצאת חברות מהר."
בדיוק אז, חזרה יסמין עם עוד שתי בנות. אחת ממושקפת ומנומשת עם שיער ג'ינג'י קצר, לובשת חולצה לבנה וווסט משבצות ורוד-לבן, והשניה נמוכת-קומה עם שיער חום אסוף לצמה ושמלה צהובה.

"בנות, תכירו את סנואו דייוידס." אמרה יסמין, "סנואו, אלו אריאל וג'יין. גם הן נסיכות דיסני." הארבע צחקקו קלות.

"היי, מה דעתכן שנהיה כולנו באותו חדר?" שאלה ג'יין ויישרה את שמלתה,

"כן!" התלהבה אריאל, ומשקפיה כמעט נפלו. "נוכל להיות חדר הנסיכות!"

"נבקש את מספר 95." קבעה יסמין, "זה איסטר אג של דיסני ופיקסאר," הסבירה, "המספר הזה מופיע בהמון סרטים שלהם, זו השנה שבו יצא הסרט הראשון שלהם - 1995."

"נלך אחרי הארוחה." קבעה ג'יין.

"רוצות לשבת?" שאלה סנואו.

"כן, בטח." ענתה יסמין, והתיישבה ליד סנואו. אריאל וג'יין התיישבו מולן.

"נראה לי שאחותי מסתדרת מצוין עם החונך שלה…" אמרה לפתע סנואו.

"זו אחותך שם?" התפלאה ג'יין כשהסתכלה על הילדה הבלונדינית עם כובע המצחיה ההפוך.

"ממש לא דומה לך…" קבעה אריאל.

"נראה לי שהיא יותר ממסתדרת איתו," חזרה יסמין לנושא, "היא דלוקה עליו." היא מרפקה את סנואו, שציחקקה.

"כן, נראה לי שאת צודקת," אמרה סנואו, "והחיוך המרוח שלה מוכיח זאת."

מאי התקדמה לעבר השולחן, אך כשראתה שסנואו יושבת עם חברותיה, פנתה להסתובב.

"מאי!" קראה לה סנואו, "בואי, שבי."

יסמין עברה צד, ונתנה למאי לשבת ליד אחותה.

"איפה סופי?" שאלה מאי, והתעלמה משיחתה עם רוג'ר.

"היא הלכה לשבת עם החונכת שלה, אריאנה." ענתה סנואו.

"אריאנה?" שאלה מאי וחיוכה התרחב, "ה-אריאנה?"

"נראה לי." אמרה סנואו, "לא ממש ראיתי את הפנים שלה, אבל מאיך שהן דיברו, נראה לי שכן."

"אני הולכת אחרי הארוחה עם רוג'ר לפגוש כמה חבר'ה." אמרה מאי בנחרצות.
"תעשי מה שאת רוצה." אמרה לה סנואו.

"מי החברות שלך?" התייחסה מאי לבנות היושבות מולה.
"יסמין, אריאל וג'יין. הן איתי בחדר."

"נסיכות דיסני." רשפה מאי בבוז.

"כן." אמרה יסמין בחיוך שבע-רצון, "ומעכשיו מחדר 95."

"אישרו לך?" שאלה ג'יין.

"כן." ענתה יסמין, "שלחתי הודעה לאורורה. היא אישרה."
"אורורה?" תמהה סנואו.

"המזכירה." הסבירה ג'יין.

"אה." הפטירה סנואו.

"שולחן 18." הוכרז ברמקול.

"זה השולחן שלנו." אמרה יסמין, וסימנה לסנואו ולמאי לבוא איתן.

הן נעמדו בטור ליד הדלפק.

"תוכלו לבחור בין קבב לקציצות בשר." אמרה מְחַלֶּקֶת המזון. "לתוספת יש או ספגטי או אורז. ולקינוח - סורבה וניל. שתיה - כרגיל."

יסמין היתה הראשונה. היא לקחה קציצות בשר, ספגטי, וקנתה פחית קולה.

"טינה היא הכי טובה." אמרה לסנואו כשעברה לידה.

לאחר שכולן לקחו, והלכו חזרה לשולחן, הגיעה תורן של סנואו ומאי.

"הו, שלום!" אמרה טינה בחביבות, "אתן בטח האחיות דייוידס. מאי וסנואו?"

"כן, גברתי." ענתה סנואו בלחש.

"הו, לא!" צחקה טינה, "תקראו לי טינה… בכל מקרה, תוכלו לבחור בין קציצות בשר וקבב, לתוספת אורז או ספגטי, ולקינוח - סורבה וניל. לשתיה אתן יכולות לקנות במכונה כל דבר בחמישה שקלים, או לקבל בקבוק מים קטן בחינם."

"אני אקח קציצות, ספגטי, ומים." אמרה סנואו, ומיד קיבלה צלחת.

"אני רוצה קבב, אורז ואני אלך לקנות משהו." אמרה מאי, וגם היא לקחה צלחת, הלכה למכונה, וקנתה לעצמה קרטון של מיץ תפוחים.
"בתיאבון, בנות!" אמרה יסמין, "ואחרי זה נתמקם בחדר."
כולן החלו לאכול. רוג'ר עבר מאחוריהן, עם עוד שתי בנות.  

"היי, מאי!" קרא, "תודיעי לי כשתסיימי לאכול."

"בטח!" קראה לעברו מאי, והוא הלך לדרכו.
"תגידו," נזכרה פתאום סנואו במשהו, "כשהיינו בסיור עם גברת דאדילין, ראינו בקתת עץ מאחורי כמה עצים. מה הבקתה הזאת?"

"זה הבית שלה, של בעלה ושל הילדים שלהם." ענתה אריאל.
"יש לה ילדים?!" התפלאה מאי.

"כן, שלושה." אמרה ג'יין. "אחת בת 7, אחד בן 10 ואחד בגיל שלנו."

"חתיך הורס, דרך אגב." לחשה יסמין לסנואו, "את תאהבי אותו."

"כמה פעמים הייתן שם בפנים?" שאלה סנואו.

"פעם-פעמיים," ענתה אריאל, "וגם זה רק כשהיא ביקשה ממני להביא משהו."

"אבל הבית שלה ממש מעוצב." אמרה יסמין, "או לפחות היה. כשהייתי שם, לפני 3 שנים."

כולן סביב השולחן צחקו.
הן סיימו לאכול. מאי כבר מזמן הלכה לרוג'ר, היא סיימה לפני כולן. עתה קיבלו הבנות את המפתח לחדרן והלכו להתמקם.

עצרת להתפלל,

והמילים לא יצאו.

הסתכלת על אמא וסבתא ואיך המילים שלהן משנות את העולם.

נר לשבת קודש.

והלכת ברחוב.

וניסית לעצור ולהתפלל.

ה' אתה שומע אותי?

והרגשת שהוא לא שומע.

אז עצרת אנשים.

סליחה..

היי..

תוכלי להתפלל עליי

אשר ברא בת ששון ושמחה.

והם אמרו שיתפללו,

אבל לא הרגשת שינוי.

זה לא מספיק.

צריך עצרת.

אז טיפסת וטיפסת,

והגעת לגג העולם.

וצעקת:

כולם להתפלל עכשיו על

'אשר ברא בת ששון ושמחה'.

וכולם התפללו.

אבל גם אז שום דבר לא השתנה.

ויצא בת קול ואמרה:

אשר ברא בת ששון ושמחה,

תתפללי על עצמך. יש לך כוח.

והבכי יצא ואיתו מילה ראשונה.

או טאטע, טאטע. אב הרחמן.

המרחם, רחם נא עלינו.

ותן לי לב להבין, להשכיל, לשמוע, ללמוד וללמד באהבה.

תן לי לב, אמרתי.

ושוב טיפסתי והגעתי לגג העולם ובשנית צעקתי:

אנא תתפללו בשבילי!!

'אשר ברא בת ששון ושמחה'

והם שאלו, על מה להתפלל?

ובקול מתבייש עניתי,

שיתן לי לב להבין.

אני יודעת.

הגלים חונקים. את נחנקת.

הנה הקינוח האחרון.

הסעודה האחרונה.

בואי. התכבדי נא.

הכבוד כבד.

מיותר.

לא רוצה אותו יותר.

רוצה חופש.

התכבדי.

יש לחם על שם המלחמות שלא צלחו.

ל.ח.מ כמו לעג לרש.

יש מים. מי ים. מי יבשה.

את לא ים , הגעש שבך יבש. יצורים לא היו שורדים בך.

את לא יבשה.

אם נוגעים בך, את רטובה.

אַתְּ יוֹדַעַת

אֶתְמוֹל חָלַמְתִּי עָלַיִךְ

רָאִיתִי אוֹתָךְ עֲטוּפָה בְּלָבָן

עִם שִׂמְלָה וְזֵר

מְחַכָּה לֶחָתָן

רָאִיתִי אֶת פִּיךְ הַנִּפְעָר

בִּשְׁאֵלָה

אַךְ הֵד קוֹלֵךְ לֹא הִגִּיעַ לְאָזְנִי

רָצִיתִי לִצְעֹק

רָצִיתִי לִבְכּוֹת

אַךְ קוֹלִי נֶאֱלַם

רָצִיתִי לָדַעַת שֶׁעוֹד נוֹתַר לִי סִכּוּי

לְהִנָּצֵל

שֶׁעוֹד לֹא אִבַּדְתִּי כֹּל

רָצִיתִי לִשְׁאֹף לִרְצוֹת וְלָגַעַת

רָצִיתִי רַק מְעַט

לִנְשֹׁם.

וּכְשֶׁהֵד לְחִישׁוֹתַי הַטְּמִירוֹת

נָשָׂא אֶת אַחֲרוֹן כִּסּוּפַי הַנִּסְתָּרִים

הֵחֵלּוּ עֵינַי מַמְטִירוֹת דְּמָעוֹת

נוֹשְׂאוֹת זִכְרוֹנוֹת, נוֹצְרוֹת רְגָעִים

וּכְשֶׁדִּמְמַת הַלַּיְלָה הַגָּדוֹל

אִיְּמָה לְבָלְעֵנִי חַיִּים

נָשָׂאתִי מַבָּטִי מֵעֵבֶר לָאֹפֶק

אַל הַמָּקוֹם בּוֹ צוֹחֲקִים הַמֵּתִים

חָשַׁבְתִּי לְהִתְחַכֵּם

לְהָבִיס אֶת אַחֲרוֹן שִׁבְרֵי הָאָדָם

אַךְ מֶלֶךְ

לְלֹא כֵּס

לְלֹא צֶלֶם

נָדַם.

וּמִי יְשׁוֹרֵר אֶת אַחֲרוֹן רִנּוּנַי

יַזְכִּיר אֶת הֵד שִׁבְרֵי מַחְשַׁבְתִּי

וּמִי יִתְאוֹנֵן וְיִצְעַק וְיִגַּע

בַּכְּאֵב הַשּׁוֹכֵן בְּתוֹךְ לְבָבִי

וְחֹשֶׁךְ עָמֹק

עָשׂוּי לְלֹא חַת

נָעוּץ כָּחֶרֶב

בְּתוֹךְ סֶלַע מַצְפּוּנִי

וְקֵיסָר שֶׁהָפַךְ

לְעֶלֶם מֵת

וְנִשְׁאַר עַתָּה

רַק אֶבְיוֹן חֲרִישִׁי

וְנָדַם הַשִּׁיר

נָמוֹגוּ צְלִילֵי

הַתָּו הָאַחֲרוֹן שֶׁנִּכְתַּב בְּדָמִי

עוֹד נוֹתַר קְצָת חוֹתָם

עוֹד נֶאֱסַף, עוֹד לֹא תַּם

אֶת אֲשֶׁר בִּקַּשְׁתִּי עַל מִטָּתִי.

הַכֹּל עוֹבֵר, 

אֲפִלּוּ הַצִּפּוֹרִים יוֹדְעוֹת. 

כְּשֶׁרוּחַ קָרָה 

פּוֹרַעַת נוֹצוֹת 

הֵן מַתְחִילוֹת לְהִתְרוֹמֵם, 

מְחַפְּשׂוֹת בַּיִת חָדָשׁ. 

הַכֹּל חוֹלֵף, 

רוּחַ תְּסַפֵּר הַכֹּל. 

אֵיךְ נוֹצַר וְקָמַל 

קָם וְנָפַל, 

אֶת כָּל קוֹרוֹת  

הַאֶרֶץ הַזֹּאת. 

אֵיךְ שָׁמַעְנוּ 

עַל הַמַּעֲבָר 

אִם הַנֶּצַח 

כְּלָל לֹא קַיָּם עֲבוּרֵנוּ? 

וּבְצוּרָה חֲלוּפִית, 

מַהוּ הַדָּבָר 

שֶׁאֵינוֹ חוֹלֵף? 

אֲנִי יוֹדֵעַ אֶת הַתְּשׁוּבָה, 

אֲפִלּוּ אֲסַפֵּר לָכֶם אוֹתָהּ בְּעַצְמִי. 

הַדָּבָר הַיָּחִיד  

שֶׁלְּעוֹלָם אֵינוֹ חוֹלֵף 

הוּא אֲנִי. 

זאת מדי־ערב

טבילה בבריכת לא־כלום.

הלא־כלום הזה, מדי־ערב

מְאַכֵּל ומאכל

עד לנקודה האינפיניטיסימלית

הגו סיגים בלא־כלום.

ואני בהחלט טהור יותר, אם אני נותר בַּלא־כלום.

ועצוב יותר.

לומד לוותר.

וידיי מלאות בלא־כלום

ולבי גדוש עד גדותיו בלא־כלום.

ואת הלא־כלום הזה כבר אסור לחבק

ולא את הבקבוק לשבור, כבר אסור.

ניוותר,

ניוותר בלא־כלום,

אך ניוותר.

דרך תריסים פתוחים, הרוח מכניסה קור עוקצני אל חדרי הקטן ודל הריהוט. כפות ידיי מעקצצות בעיקשות, אני מתעלם ופותח את הקופסה הגלילית, המכסה ניתק בקול נקישה,

משאיר על אצבעותיי סימנים. 

משב רוח מרים את קצה מכתב ההתאבדות שלי באוויר, כמעט מפיל אותו מהשולחן.  

כדאי שאשים עליו משהו, שלא יעוף ברוח. הקופסה, אשתמש בה כמשקולת, יהיה בכך משהו סימבולי. 

בהטיה קלה של הקופסה שלוש גלולות נופלות ממנה אל כף ידי החיוורת.  

אני מרים ובוחן אותן באור הירח הקלוש, אני מקווה שזה מספיק. 

אני סוגר את הקופסה ומניח אותה על המכתב, הדיו מבהיק באור הלבנה   

קצה אפי לח, יש נייר בכיסי? 

ידי מפשפשת בכיס השמאלי, הוא ריק. אני מנקה את אפי בקצה השרוול,  

יללות הרוח מתדפקות על התריסים כמו מארש עגמומי ואפל.  

אני לבד. אתמול שוחחתי עם פרוצה, שנאתי אותה. שנאתי את הדחף לשרוד בכל מחיר, שנאתי את המחיר שכל אחד משלם בתמורה לחייו. 

לאנשים שונים ישנם מצבים בלתי אפשריים שונים, ובשבילי המצב הנוכחי הוא בלתי אפשרי. 

חרדה סתומה החלה לקונן אצלי, הפסקתי להתעניין באוכל ונשים. האינסטינקטים החייתים שלי נחלשו, אני כמו ברזל לוהט שהושלך אל חבית מים צוננים, בדרך להפוך לחרב קרה.

אבל אני לא רוצה להפוך לחרב. 

נחש קדמון רודף אותי, הוא פותח את עיניו בבוקר ועוצם אותן רק כשהשמש שוקעת.  

הנחש רודף את כולנו, ברי המזל פשוט לא רואים אותו מתקרב.  

אכילס והצב, הוא לא תפס אותי, אבל הוא מהיר ממני משמעותית, אני יכול לחוש בהדי לשונו המצליפה.  

אל תאשימו איש, ובכלל – אל תחפשו אשמים! אם תתחילו לחפש – רבים יורשעו בדין! 

זאת תורת האדם - תנהג עימו באהבה, והוא יקבל אותה כמובנת מאליה. 

נהג עימו בריחוק – נגזר עליו שיחפש את קרבתך בכל מקום.  

שריקות הרוח מתחזקות והזמן נוקף, עננים דקים מכסים את הירח כמו צעיף משי המוטל על צווארה הלבן של איזבל אשת אחאב. הגלולות נוקשות בכף ידי האחת ברעותה.

אם בבוקר הרגשתי שיש הרבה מה לומר, בערב נגמרו לי כל האותיות, לא נותרו עוד מילים.  

אני מביט בתקרה, ידי פוכרת עצמה מעל פי, גלולות נופלות בהססנות לתוכו. 

כעת אני יושב דומם אל מול הירח, ידיי נחות על ברכיי, הירח שבורח מהערפילים הדקים זורח באור מיוחד.  

נפרד ממני לשלום, הוא מגלה לי את יופיו האמיתי.  

כפות ידיי כבר לא מעקצצות, הרוח מלטפת ומרגיעה אותי.  

עכשיו הכל בסדר, גם הלילה נפרד ממני לשלום. 

אני נשכב על הרצפה הלחה. קצהו הלבן של המכתב קורץ לעברי בשובבות ממרומי השולחן.

רק שלא יעוף עם הרוח, אני חושב, וזאת המחשבה האחרונה. 

בכל הרגעים שחשבתי שאתה לא נמצא,

הוכחת לי כמה אתה כאן.

ובימים שרציתי ללכת,

השארת אותי.

לא וויתרת.

אומנם לא נלחמתי בעזה,

אבל סידרת לי מלחמות אחרות.

ובזכותך ניצחתי אותן.

ובכל הרגעים שכמעט לא הייתי,

זה כי בכוח שלך לא האמנתי.

לא האמנתי שיש מלך שיכול להסתכל ולהגיד שזאת הבת שלו.

ואתה הסתכלת.. ולא רק שאמרת-

אלא ממש הכרזת:

זאת הבת שלי.

ובאמת הרגשתי. ומרגישה.

וידעתי מתחת לכל הקליפות,

שנשמה שנתת בי- טהורה.

ולא פלא, שיש מלך שאמר והיה העולם.

שהרי רק מלך כזה,

יכול להכריז בכל העולם על כל הילדים.

ולא לוותר עליהם לרגע.

ולהפך, לאהוב אותם. לחנך אותם. ולהיכנס בכוח.

ברוך הוא!

שחור

הכל שחור

מכונית לבנה שחורה

עץ ירוק שחור

אין צבעים

אין חיים

וזה היה קשה

קשה מאוד

לנסות לבקש

להתחנן לעזרה

שיראו אותי

יסתכלו עליי

לא רציתי

להיות חלש

נזקק

מסכן

אבל כבר לא יכולתי

לא יכולתי

להמשיך לשרוד

לבד

לבד

לבד

בתוך כל החושך סביבי

וימש חושך

וזה כואב

כואב בכל הגוף

דוקר

צורב

חודר לעצמות

וכל מה שרציתי

שיראו אותי

קצת עזרה

חיוך קטן

שיגידו אנחנו איתך

נעזור

אבל התשובה קבועה

"אין לנו מה לעשות"

במבט חומל

אבל לא רחמים על מצבי

פשוט חוסר אמון

"אתה בסדר"

אומרים ותופחים לעצמם על השכם

הצלתי עוד מישהו אומרים לעצמם

שקרנים

נבלות

אני כאן לבד

פשוט ממשיך לשקוע

בתוך הבוץ השחור

דממה שעוטפת אותי

אין חיים

אין צבעים

אין תקווה

אז דעו לכם

כל אותם יפי נפש

מגוהצי מדים

לובשי דרגות

הרגתם אדם

אולי לא גוף

אבל נפש כבר אין

אם הגוף מת

עושים סטיקר יפה

עם תמונה מחוייכת

והנשמה עדיין נשארת

אבל אם הנשמה מתה

יש גוף שממשיך להסתובב בעולם

אבל הוא לא מחייך

הוא ריק

עור ועצמות

מת-חי

לא יודע מה יותר

מת או חי

...

סוף שהוא לא סוף