פורום פרוזה וכתיבה חופשית (עמוד 294)

גלמודה ברחובותייך

התהלכתי, רצוצה

על זאת רגשו משורריך

ומלאה את בזימה?

 

הה השחירו חומותייך

נסתלקו מאהבים

ובכן משוש את לעירייך

והיכן המעידים?

 

עמוד השש היה שוקך

והעוול נעשה

תספרי לי מה ואיך

גדש את הסאה?

 

הוי אמרי בשם הא-ל!

מי הרע לך אומללה?

ספרי לי מי אשר חילל

את שערייך בתולה?

 

הנה בוכה החללה

והנתח למולי

אשיק כוס יין לכבודה

אהבתיך, ירושתי

אוקיי, האתגר הוא כזה. תכתבו שיר ותקדישו אותו לניק קרוב אליכם (אגב, לא חייב ניק מהפורום).
כמובן תתייגו את הניק שלו אתם מקדישים את השיר. זה יכול להיות שיר שנכתב במיוחד בשבילו, שיר שנכתב עליו, או סתם שיר ששמרתם במגירה ואתם חושבים שהוא יאהב.
כבר עובד על שלי...
אז.. שוטו על זה!

תן בליבנו/

ואומר לך בדמיי חיי
בתעצומות אל לאישה היי
הימלט מבית מלך אל תדמי
הרי את חיה וזרועה בדמי

מה נאוו טיפותייך על צחיחי שפתי
מה נעוו חרוזייך בעצמי עד תומתי
מה יקרו את פעמייך בעדייך את עדיי
ולי אך סגולותייך ובעינייך לי דיי

וצוף ודבש מסלע ומעז יצא מתוק
עת קרב שהינו יום וגם לילה בו נשתוק
עמך מפום האריות ובו עוד שניים אנא פרוק
נמס הפחד סר המוות שטן בעור שיניו יחרוק.

באין בית ספר שהייתי בו רב שנות מותי לא למדתי הודות האהבה הזורמת כנהר באישונים בין איש לאיש או בין איש לאישה או בין ילד לילד לילדה
באין בית ספר ששהיתי בו למדתי שקרני האור המוחזרות מאישון חור בור שחור שלי הם בעצם צבע לבן אחד חסר ממשות ותוכן
צבע לבן כמו תכריכים כמו מלאכים כמו לבנה.
כמו הלבנה שתלויה מעל ראשינו בשעה שארבעת רגלינו פוסעות חרש חרש על אבני השיש הקדושות.
אני מריחה את מחשבותיך, קוראת אותם עוד לפני שעלו על דל מרכז הבקרה במח שלך.
אתה שומע את קולי הלא נשמע חש אותי השומרת מרחק. ממשש בלי קרבה.
ואני לבד
לבד עד כלות לבד עד שתיפול הלבנה עלינו ותותיר שמיים יתומים
כמונו.

כשידיים כרוכות סביב צווארי בחיבוק חם ועוטף ואוהב
היצור המוזר שנקרא לו לב, מתקפל בתוך עצמו. מתחפר ומתחפר עד שלא ירגיש כלל ואפילו לא במעט את ריחו של החיבוק.
דרוש: יצור גמדי זהיר שיכנס מתחת לעור ואיברים יחבק את היצור הלבבי הקטן ולא יתן לו לברוח.
יחבק בחוזקה, לא יכנע לטירוף שיאחז בלב המשתולל, המנסה לצאת מכובלו של זה. לא יכנע.
יחבק ויחבק עד שירגיש רגיע ויריח את הלב מתרפק בתוכו ונרגע.
שם ישכון היצור הגמדי בחיבוק נצחי ללב קטן;
נלך לנו בדממה פזורה. עיניי שכבר למדה שיעור או שניים משיעורים גנובים וחטופים, תשלח מבט מלא ברסיסי טוהר לעינייך, שיורידו בשבילן גם את אחרון הכוכבים המיוזעים.
אני פרח.
שיודע בעיקר לנבול.
בבקשה תלמד אותי
איך לצמוח.

הרבה זמן לא יצא לי לכתוב. אבל בעצם תמיד כשאני מתחיל לדבר לעצמי אני פותח בשורה הזו... ובקבלת שבת יצאתי למתקן האירובי בגן שעשועים ליד הבית כנסת וניסיתי לחשוב למה הרבה זמן לא כתבתי.

כלומר אני יודע למה, כי אני לא יכול יותר לג'לנג בפיצולי האשיות שלי ונאלצתי לבחור באחד מהם ולאכסן את האחרים בעליית הגג המנטלית ביחד עם שאר הדברים שהפסקתי לעשות ויום אחד אני מבטיח אתם רק תראו לא מתאים עכשיו כי בדיוק משהו....

מול העיניים שלי הבטריה של המחשב קופצת מ80.9 ל80.7. מצחיק. "מחשב נייד.." אולי טוב שיש לי הגבלת זמן על הכתיבה, הדרך הכי טובה ליצור היא הגבלה. אולי אם המילים יגמרו לי לפני הבטריה אני אתחיל להלחין טראנס חדש. אבל אני יודע שלא, כי יש לי כבר איזה ארבע התחלות בעליית הגג המנטלית, כי על כל אחת מודבק תירוץ למה היא נשארה התחלה.

אנחנו עומדים על 75.5% אז כדאי שנחזור לסיבה שלשמה התכנסנו כאן הערב.

אולי זה משהו עם דאגלס אדאמס. כן, אני די בטוח בזה... יש משהו בתקופה הזו...... הקסם/תמימות של שנות ה70. היופי שבלהיות טרמפיסט, וודסטוק, סיימון וגרפינקל, המוזיקה הלא מחייבת... משום מה מעלה לי בראש איזה גשר שכוח אל בלילה עם פנס לילה יחיד שמטיל אור צהוב על הנפש הבודדה שעומדת תחתיו, בלי שום מחשבות כבדות.

ואני מנסה לאמץ את הגישה הזו, בחיי. ואם עוד הייתי הולך לפסיכולוג הוא בטח היה אומר שזה מה שאני צריך לעשות עם עצמי. אז כשאני על האוטובוס ורגע לפני שהנהג סוגר את הדלת על עצמו ועלי, הנוסע היחידי שלשמו הוא התכנס כאן הערב אני צועק לו 'רגע!' ויורד. וחוזר אחרי 30 שניות עם ארטיק פסיפלורה. חבל, הייתי צריך להביא גם לו. ואני שואל אם עוד אנשים נוסעים בקו הזה, כי את מספר האמצעים שמקשרים בין איפה שאני נמצא כרגע לבין הציוויליזציה הקרובה אפשר למנות על כף יד של חייל בהנדסה קרבית והוא כל כך מופתע שלוקח לו קצת זמן להזכר איך מדברים בנסיעה והוא עונה שלא יודע, זו פעם ראשונה שלי בקו הזה. אז אני מאחל לו לילה טוב (שזה מוזר לגמרי לאחל כזה דבר לנהג שלך) והולך לאמצע כי לא באמת מתחשק לי (לא באלי להגיד 'באלי'. נה) לדבר איתו. ובמקום לראות עוד פרק על סול גודמן אני איכשהו מוצא את עצמי מאזין לפסקול של שומרי הגלקסיה. כבר הזכרנו את האיכויות של שנות השמונים? ואיכשהו אני חוזר לסיני, איך לאף אחד לא הייתה קליטה אז לא יכלנו לשמוע מוזיקה ישראלית במונית ורק לי, חתיכת נוסטלגי מזדקן היה על הפלאפון את אותו פסקול. ורק אני נופפתי בידיים ושרתי בקול

If you like Pina Coladas, and getting caught in the rain

If you´re not into yoga, if you have half a brain

If you like making love at midnight, in the dunes of the cape

I´m the love that you´ve looked for, write to me, and escape

והן הסתכלו עלי במבט של "אולי בעצם כדאי לבדוק יותר טוב עם אני אנחנו נוסעות לסיני".

אבל אף אחד לא ידע להעריך את הרגע ובסוף ניתקו אותי מהנוסטלגיה והקלילות של האלף הקודם והשמיעו דיסק של עדן בן זקן שהנהג המצרי שלף מהתא כפפות.

ואני יורד מהאוטובוס ועולה על אחד אחר.

In the desert you cant remember your name

Because in the desert there aint no one to couse you no pain

61.7%

וכשעלינו לאוטובוס לאישה לפני נפל כפכף מהתיק והיא לא שמה לב אז הרמתי אותו באבירות והושטתי לה. הנסיך של סינדרלה היה מקנא בי על המחווה האצילית בטירוף. היא הודתה ולקחה את הכפכף ואז הסטלן לפניה אמר "ראיתי אותה מקודם מפילה עוד אחד", כאילו שהיא מסתובבת עם אוסף של כפכפים בתיק. והנהג אמר "זה בסדר, גם ככה היא הולכת יחפה" ואני הסתובבתי אחורה וראיתי על הרצפה משהו שנראה דומה למה שהחזקתי ביד עד לפני רגע. אז וויתרתי על המקום הראשון שלי בתור של חמישה נוסעים בפוטנציה (בסופו של דבר אף אחד מהם לא עלה על האוטובוס) וחזרתי להביא את הכפכף האבוד. וכשחזרתי איתו דפקתי לה על החלון ונפפתי בכפכף בעליזות ומישהו מאחורי צחקה וכשהסתובבתי היא נראתה דומה לאשתו של חבר שלי ורציתי לשאול אם היא קשורה אליה אבל שכחתי את השם משפחה הקודם שלה אז לא אמרתי כלום.

אז עליתי לאוטובוס והקשבתי לנונסנס האחרון של רועי כפרי. ומוזר, אני כבר פחות שם. עברו לפחות כמה חודשים מאז שכתבתי ביוטיוב "charlie the unicorn". כמו מישהו בגמילה שסופר את הימים, אבל הגמילה שלי נגמרה לפני שבועיים! בגלל זה יש ליד המחשב עכשיו חצי בקבוק של סינגל מאלט מעולה. האם זה אומר שהגעתי לשפיות או שהתרחקתי ממנה?

ובאמצע מפריעים לי האישה ממקודם וחרדי בן 20 שכל אחד בטוח שאם יהיה מספיק נחרץ והחלטי יצליח להמיר את יריבו מהצד האפל לצד הנאור של המוסר ודרך החיים האידיאלית. ואחרי שכמה ששברי שיחה הגיעו אלי וצחקתי בקול פשוט עברתי לשבת לידם כדי לשמוע יותר טוב.

"אתה יודע איך אני יודעת שכל החרדים טועים? כי אני אוהבת את הדתיים הציונים! הנה, הבחור פה, אתה משרת בצבא?" היא פנתה אלי ושאלה.

-"אני אחרי"

"רואה?!" היא פונה שוב לחרדי שמולה, "איפה כתוב בתורה שחרדים לא צריכים ללכת לצבא!"

-"אבל יש בתורה הגיון הכי צודק בעולם, כי בואי תשמעי, נגיד מישהו נכנס לגינה של מישהו אחר ויש שם פרה והיא נגחה אותו מי אשם?"

-"פעם איש אחד השאיר מקרר בגינה ובאו לשם ילדים לשחק ונכנסו לתוך המקרר וננעלו ובית המשפט חייב אותו לשלם!"

-"רואה? כי התורה אומרת "מאי בעי בהאי חצרא??" כלומר הבעלים של הגינה פטור מלשלם"

-"אתה יודע מה הבעיה שלך? שאתה חושב שהתורה שייכת רק לך, כי התורה שייכת לכולם. ולא משנה מה כתוב בתורה כי בית המשפט פסק שהוא היה צריך לחשוב שיכנסו לו ילדים לגינה והוא אשם ואסור לערב את התורה בבית המשפט!"

-"ואם מישהו גנב ארנק אז הוא צריך להחזיר כפליים ממה שהוא גנב, אבל אם הוא גנב שור אז הוא צריך להחזיר חמישה שורים (ככה, 'שורים'. כמו 'תורים' או 'שוקים'). ואת יודעת מה? יש בתורה הרבה הלכות, ואני רוצה לקיים תרייג מצוות ואני לא יכול בצבא, כי צריך להתפלל בציבור ולפעמים לא יהיה לי שם מניין!"

-"אז תן לי לספר לך משהו, כי אחיין שלי בצבא והוא אמר לי שאפשר לארגן להם כמה מניינים שירצו, אם ירצו גם מאה מניינים!"

-"אז לא רק תפילה בציבור, אני גם צריך ללמוד תורה כל היום, אבל בצבא צריך לשמור במחסום! איך אני אלמד תורה אם אני שומר במחסום?"

-"זה נשמע שאתם מסתמכים על אנשים אחרים שישמרו עליכם"

-"אנחנו לא כי יש לנו את התורה. את יודעת מה כתוב בתורה? שהתורה מגנא ומצלא! ואת יודעת מה עוד כתוב בתורה? "עת לעשות לה' הפרו תורתך!" זה אומר שאני צריך להמשיך ללמוד תורה!"

ופה לצערי האוטובוס שלי הגיע לתחנה ונאלצתי לרדת. איחלתי לילה טוב לנהג (זה היה נהג אחר), פניתי לרדת מהאוטובוס ובמדרגה האחרונה הסתובבתי אל הניצים, הנפתי שתי אצבעות בצורת V, קראתי אליהם "פיס אן לאב!" וקפצתי אל המדרכה.

נשבע לכם שהוויכוח הזה התנהל ביניהם, כמעט מילה במילה איך שכתבתי כאן. במו אוזני שמעתי (היו גם עוד קצת דיונים בענייני נזקים וקנסות של גנבים).

ובזמן שגמרתי לצפות בהזיה האחרונה של רועי כפרי חשבתי לעצמי שלפעמים החיים עושים לנו איזה ניעור בעליית הגג ולפעמים חלק ממה שמאוכסן שם נופל לנו על הראש ולפעמים אחרי שמנערים את האבק זה דווקא יכול להיות נחמד.

אז שמתי באוזניות אלט ג'יי והגעתי לדירה ולקחתי לגימה ארוכה מהוויסקי שליד המיטה ואז, ביד אחת הבקבוק, בשניה המחשב ובכיס שוקולד הרשיז יצאתי למרפסת והתחלתי לכתוב.

43.2%

 

רצים על שפת תהום, מתמכרים לתחושת חוסר היציבות. הלבבות פועמים בקצב הנחת הרגליים על האדמה. מקיפים את הבור העצום, שוב ושוב ושוב. אם נתבונן מבחוץ, נגלה שזו הג'ובה של הלב שלנו. פעם היה כאן. פעם היה. פעם. ואין איש יודע איך נפער הרִיק. מילים של אנשים אחרים מקיפות אותנו. אין לנו יציבה או מנוח או משהו להאחז בו. מישהו זר קשר אותנו בחבל, לא ברור לאן או לָמה. ופתאום מאבק נוסף, להשתחרר מהכלא שהוא עוגן בתוך הטירוף. מי רוצה עוגן בתוך הטירוף, טירוף צריך להיות משולהב, ללא אחיזה במציאות או אחיזה בכלל. אם ניפול יהיה מי שיתפוס? חוסר הידיעה הוא חלק מהעניין. בואו נקרע את החבל, נקרע את עורנו מבין שינינו. נתקיים. נחיה בעוצמה, ממילא המוות הולך ומתקרב בצעדי ענק. נבין כמה שאנחנו כלומניקים במערכת היקום העצום הסוגר עלינו כעת. תראו איך הקיום בכבודו ובעצמו לופת לנו את הגרון, נעצום את העיניים כדי להחשיך, זה מעצים את תחושת חוסר האונים ומעניק לכל המעמד אפקט של הוד מסויים. תמיד עוזר לנו להסתכל על הדברים מבחוץ, זה שם את הכל בפורפורציה, זה מדייק אותנו, לפעמים אפילו מגחיך את הסיטואציה ככה שכל ארשת חשיבות שעלתה אי פעם על פנינו, נמחקת באחת. קל לנו לצחוק כשאנחנו רואים כמה אנחנו חתיכות פאזל קטנטנות, על גבול הלא רלוונטיות, וכל מה שמכוער בנו משתלב יופי בתמונה הכללית הענקית והמפעימה. אחרי שהתרחקנו כך, ודיברנו קלישאות אפשר לחזור לתהום שלנו, הג'ובה שבלב, החור השחור ששום טלאי לא מצליח לכסות. ההוא שבולע אליו את כל החיוכים, שהחיים שלנו הם ריצה מתמדת לידו, וכל דבר שנופל אליו הוא בסכנת הכחדה, או כבר בהכחדה. פעם נפלה לנו לשם השמחה, פעם הביטחון העצמי, פעם האמון, פעם הסבלנות, פעם הרוגע, פעם האומץ, כל מיני דברים נפלו לשם, ומתהום הנשיה - קשה מאוד לחזור.

לא אוהב לחפור, אם זה לא במקום לשים פה שיר אז תגידו...

שיר שכתבתי, אשמח לתגובות...

 

להעניק לעצמי תפילה
לייחל אל האל.
לקוות, לייחל לקפל את הכאב
שלעיתים אופף אותי
ברגעים מכווננים.
להתנתק ממניעה להשתלב בעשייה.
להעניק לי חיים!

כן כן!
אנחנו מכריזים בזאת על תחרות פסיפס.
תייגו, שתפו, שלחו בדואר - שיגיע לכמה שיותר מוכשרים 
התחרות פתוחה לכולם, גם למי שעוד אין לו משתמש בפסיפס, אז גם חברים שלכם בפנים.
אה, ושמעו משהו, אנחנו רוצים שהתחרות תגיע גם ללוחות מודעות בישיבות ובאולפנות. מי שידפיס, יתלה, יצלם וישלח לנו יזכה בשיר מחורז לגמרי לכבודו שיתפרסם בעמוד הפייסבוק הלהיט שלנו. אנחנו יודעים שזה החלום של כולכם. (דברו איתנו לפני, נשלח לכם את הקובץ המקורי להדפסה)

אוהבים 

לפרטים, נחסוך לכם את סריקת הברקוד: https://www.inn.co.il/Mosaic/Article/19

 

בס"ד
ואני לא יכולה יותר.
לא יכולה להישאר לכודה בתוך עצמי.
משהו בתוכי עומד להשתגע ולצרוח שמישהו ישים אליו לב.
אליו.
אליי.
ולא למעשים שלי, ולא לפחדים שלי, ולא לתרופות ולא לתירוצים ולא לשטויות.
אולי זאת הנשמה?
אני אומרת משהו על זה שאני לא מרגישה טוב, ואני לא מרגישה אשמה כל כך, כי זה נכון.
ואני בורחת. לחופשי? הלוואי.
הלוואי שלא ידעתי לאן.
אבל אני לא גיבורה מספר, ויש לי בית ספר מחר, ואני לא רוצה שאמא תדאג.
הגיבורה הכי פחדנית שראיתם.
ככה שאני יודעת בערך לאן.
אני לא ממש רצה, אבל הולכת מהר. לא זוכרת במדוייק את הדרך, אבל יודעת שכשאגיע אדע. כשאני מגיעה לאיזור שמאחורי בית הספר, אני קולטת כמה חשוך.
ברור שחשוך. עכשיו לילה. רצית שאלוקים ידליק את השמש במיוחד בשבילך?
אם הייתי הגיבורה מהסיפור שאני מדמיינת, הייתי לוחשת משהו על זה שאני לא מפחדת משום דבר, ושאין רוחות רפאים.
אבל אני פשוט מדליקה את הפנס בפלאפון, וממשיכה לצעוד.
ביני לבין עצמי (ורק שם) אני מכנה את המקום הזה "המחבוא שלי". לא כי הוא כל כך סודי, אלא כי אף אחד לא הולך אליו.
הוא מגיע אחרי האיזור עם העצים והספסלים, שהבנות בבית הספר שלי קוראות לו "גן עדן"- לדעתי קצת מוגזם, אבל בכל זאת, מקום יפה. רוב הבנות לא מרגישות צורך לפנות שמאלה ולהגיע לאיזור שמאחורי הבניין.
אבל אני ממשיכה. ואני עוברת דרך שער שלא מוביל לשום יציאה, ואז דרך פתח בגדר שמוביל, בערך, לשום מקום- גדול אבל לא קטן במיוחד, עם שולחנות מפורקים ומנועים של מזגנים.
אני לא בטוחה מתי הפעם ראשונה שהלכתי לכאן כדי להתחבא- ב"ה, אני לא עושה את זה הרבה.
רק אם אני מרגישה שאני לבד, למרות שאני מוקפת אנשים.
אז אני מתיישבת על המדרכה, ומתחילה לכתוב.
באיזשהו מקום, אני מרגישה חופשייה.
אני שומעת קולות, ומרגישה לא בנוח להישאר ככה.
אז אני קמה, מסתובבת, והולכת לכיוון השער.
גיבורה מעפנה, אמרתי כבר?
ועולה לאוטובוס, שייקח אותי. הביתה.
ואני די שמחה שאני יודעת לאן.
****
ואני לא יכולה יותר.
לא יכולה להיות לכודה בתוך עצמי.
משהו בתוכי עומד להשתגע ולצרוח.
שהוא בחיים.
ואני די בטוחה שזאת הנשמה.

אמר והישיר אליו מבט.

הוא בתמורה חייך את החיוך הרגוע שהיה נסוך תמיד על פניו החניק ציחקוק ושאל בנחת 'התכוונת לחיים?'

בואי תכתבי,
תשרפי
ערימת כאבי חיים
ועם מצית תחוגי
על אפר הדפים.
.
מאחלת לך את החופש של אחרי.

כאב כזה
שעוטף את כל הגוף
שצורח מבפנים

כאב על חיי נצח
שרוצים ככ להתגלות
ומסובכים בסיבוכי
חיי החומר

כאב על אובדן של דרך
ועל דלדול חיים
כאב על ניתוק
וחוסר הרמוניה
שצמאה ככ להתנגן
ולהופיע את החרס
הלא שבור
שאני

 

לעגל פינות עם זוויות חדות
לחדד מחשבות שהופכות לכבדות.
לשמוח אפילו בכוח
שאצבעות לא נראות מופנות אליי.
לבטא מילים טובות גם גם בלי כוונות.
להצהיר אמונים לעצמי
גם כשהלכתי לאיבוד.

ישבתי על ערימות האפר

של שריפת חיי

ורק אמרתי לו משו אחרון ודי

 

אני שונאת אותך

כי אתה לא ראוי לאהבתי

ואני חייבת להתייחס אליך.

רציתי רצון לא ברור
רציתי לשבוע.
ולא ידעתי מהיכן תחושת הרעב?
רציתי כל כך ולא ידעתי מה..?
רציתי להרגיש אהבתך!

אני ממליצה מאוד לקרוא, הם מעולים.

לנער מעליי מרעין בישין
לסלק ממני מעצורים עוצרים.
לשחרר את הילדה המאוכזבת
שבי.
ולהתבגר מחדש
להדליק אור טהור,
להצית את לבבי
לממש את כמיהתי.