ויש תהומות של אנשים שהם ילדים. ילדים קטנים קטנים ואבודים.
ילדים שאיבדו את אמא והם עומדים חסרי קול בעיניים פעורות לבדם.
רואים רק בוץ וחרטומי נעליים.
יש תהומות שנופלים אליהם ויש תהומות שגרים בם.
לי יש קבע.
היום הגחתי החוצה לרגע
שמחתי כל כך.
כל כך שמחתי.
רקדתי כמו מטורפת, מזניחה את כל המסכות ומה יגידו ואת התהום המחורבנת הזאת.
נותנת לרגליים להוביל את האושר.
לא קפצתי שם עם עשרות הבנות המקפצות
קפצתי עם הלב שלי, יד ביד.
אהבתי אותו.
אהבתי אותו.
רקדתי עם כולם וכל כך לבד. והייתי מאושרת לכמה דקות.
וזה למה אנחנו עדיין חיים.



