פורום פרוזה וכתיבה חופשית (עמוד 425)

כמה זמן זה אמור לקחת?
יש מישהו אחראי לזה?

אשמח מאוד לשמוע!!

"תה פירושו
להישאר מתוק
גם כאשר אתה מעט
בתחתית כוס" (צור ונטורה)

אז עכשיו זה כמעט אמיתי ויש מקום ויש אנשים ורוצים שזה יגיע לעוד וזה חדש ובאווירה חדשה.
אם חיפשתם זמן לכתוב, מקום לכתוב, נחת לכתוב, ורצון, זה כנראה בשבילכם.

📝 *סדנת כתיבה עם צור.*📝

_בימי רביעי בערב, בגוש עציון_.
(מיקום מדויק יישלח למעוניינים).

*עלות-*
30 ₪ למפגש וקפה.
*מי מגיע?*
כל מי שרואה מילים בכל מקום. חי אותן ואוהב אותן. כל מי שמחפש מקום חיצוני ופנימי לכתוב ולהיכתב. מי שרוצה שיקראו אותו או שרוצה לקרוא את עצמו.

בסדנא נשמע תוצרים, נלמד תרגילים, נארגן לנו את המילים לכדי כתיבה ממשית. ונשתה קפה. ☕

*המפגש הראשון מוזל ולניסיון למי שירצה לבדוק. 15₪*

הרשמה מראש. בואו בטוב!

לעוד פרטים- *0526071736*
(אפשר גם בהודעה) או באישי)

הסדנא מיועדת לבנים 17+

ניפגש ☕🖊

"ואמרתי: לא אזכרנו ולא אדבר עוד בשמו;
והיה בליבי כאש בוערת עצור בעצמותי;
ונלאיתי כלכל ולא אוכל." (ירמיהו, כ')

א.
הנביא חוזר לירושלים:
האותיות הפסיקו לפרוח, השמיים צלולים
מלהבות ומעשן
השפתיים
לא סדוקות כמגילות של אש.

(ב.
הנביא מסרב לזכור:
איכה)

ג.
הנביא נזכר:
מצרים מלאה בכל טובה,
עצמותי עצרו מלכאוב לפני כשנה, איני
זוכר באיזה יום הפסיקו ראשי העוללים להנתץ
האם
כביתי כבר אז.

אינני יודעת למה הלך, מה חסר לו כאן איתי. "צריך קצת בית," התנצל ביום חמישי, בעודו דוחס את בגדיו המלוכלכים לתוך שקית שקופה. "כולם חוזרים השבת."
את הבגדים הנקיים הוא אפילו לא טורח לקפל, אלא זורק את כולם לתוך התיק. אני עומדת בפתח החדר, ליד הדלת, בידיים שלובות ומבט עצוב. "גם שבוע שעבר נסעת הביתה," אני אומרת. "למה אתה לא נשאר אף פעם?"
הוא שותק. מעביר את לשונו על שפתיו.
לא קשה לזהות את המבוכה הנשקפת מעיניו, יש לי הרגשה שאני יודעת מה עובר לו בראש עוד לפני שהוא פוצה את פיו. כשהוא אומר לבסוף "את יודעת שהיא גדולה עליי," אני נאנחת ויודעת שצדקתי.
"מי?"
"העיר הזאת."
"היא גדולה על כולנו," אני לא מתרשמת. "אם לא נחזיק אותה ביחד, היא תיפול. זה מה שיפה בה."
"נכון. אבל כבד לי."
"זה אף פעם לא היה קל."
"אני רק צריך הפסקה."
"ממני?"
"לא, מתל אביב."
"זה קצת אותו דבר, אתה לא חושב?"
הוא שותק.
"אז לך," אני מתעצבנת פתאום. "לך."
"סליחה."
"אין לך על מה להתנצל," אני אומרת וטורקת אחריי את דלת חדרי. ברור שיש לו על מה להתנצל, שנינו יודעים זאת. כשאני מתכנסת לתוך עצמי ומבטלת בפניו את שאלתו האם משהו לא בסדר, הוא יודע בוודאות שכלום לא בסדר. אני אפילו לא כועסת, אולי מאוכזבת. בכל זאת, הגענו לכאן ביחד. כבד לו, אבל גם לי כבד ואני סוחבת בכל זאת. מי אם לא אנחנו שורדים?
הוא מכיר אותי, הוא יודע שאני לא אוותר. לא על עצמי, לא עליו, לא על העיר. אולי בגלל זה הוא מרשה לעצמו לשחרר לפעמים. לעצור את הכל ולקחת נשימה עמוקה, לתוך הריאות. האוויר של הצפון עושה לו טוב, או שאולי זה הבית. כך או כך, הוא תמיד חוזר רענן מסופי השבוע האלה. עם חיוך רחב. בניגוד אליי, שהגיחות הקצרות הביתה מדי חודש מזכירות לי מדוע אינני שם עוד.
בעודי עסוקה במרמור על הבדידות שמחכה לי גם השבת, הדלת של החדר חורקת. "אפשר חיבוק לפני שאני נוסע?"
אני רוצה לצעוק עליו, לכעוס קצת. לא אוהבת שהוא הולך לי. רוצה שילטף אותי וידגדג אותי עד שאתפתל, צוחקת. במקום זה אני מביטה בו בשתיקה. "בוא לפה," אני נאנחת ופורשת ידיים לצדדים. הוא קופץ ועוטף אותי חזק בין ידיו. נושם עמוק, מהדק אחיזה. אנחנו קרובים מאי פעם, ולא כי גופינו צמודים אלא כי אנחנו מרגישים אחד את השניה. פועמים יחדיו. פעימה שלי מול פעימה שלו, חיוך שלי ואז גם שלו.
"נסיעה טובה," אני אומרת לבסוף ומתנתקת ממנו. "תחזור מהר."
הוא מלטף אותי פעם אחת אחרונה ויוצא.
***
עכשיו אני מתכרבלת על הספה לבדי, מצטנפת בתוך השמיכה השחורה מאיקיאה. הוא שונא שהיא מותירה סיבים בכל מקום, אני מתעלמת מהפירורים השחורים שהיא משאירה על הסווטשרט האפור. החלון פתוח, לא נגעתי בו אחרי שהוא הלך, ורוח קרה רוקדת ליד התריסים ומרעידה אותם קלות.
המסך מרצד, אני בוהה בו אך לא רואה דבר. הראש שלי מלא במחשבות, מילים מסתובבות בו במערומיהן ומחפשות מקום מפלט. כל חושיי דרוכים, מתאמצים לשמוע קולות מבחוץ, לזהות את הרגליים שלו מתופפות על המדרגות, אחריהן וודאי יבוא צליל מוכר של סיבוב מפתח כחול וכבר הוא ייכנס הביתה ואיתו ריח בושם אהוב וריחם של געגועים הבאו אל קיצם.
אך הרעש ממאן להישמע, הדממה שולטת בבית ומחרישה את אוזניי. למאן קולותיהם של הדמויות המתרוצצות בטלוויזיה, אף אחד לא מדבר. כמעט אפשר לשכוח שרוב השבוע גרים כאן שני אנשים, נדמה שבית רפאים הוא זה. גם בחוץ הרעש מועט מהרגיל, שבת בבוקר, יום יפה, אך אנשי תל אביב אינם נוהגים לצאת ממיטותיהם שלא לצורך.
אני חושבת על המילים שאמר ועל אלו שהעדיף להכחיש. אני מהרהרת במשא שעלינו לשאת יחד, כמה כבד הוא, ובעצם- מה מניע אותנו? אף אחד לא כפה עלינו לבוא לכאן. משקלה הכבד של העיר הזו לא חדש לנו, מדוע אנחנו בוחרים לאחוז בו כל יום מחדש?
אני תוהה מה היה קורה אם לא הייתי חלק מהסיפור שלו. האם העלילה עדיין הייתה מובילה אותו לכאן? אם לא, יכול להיות שהוא סוחב משקל לא שלו?
העיר הזו לא שייכת לכל אחד, מי כמוני יודעת. יש כאלו שהיא בנפשם, ישנם כאלה שמעדיפים לא להכיר בה. ועם כל האכזבה שאני מאכילה אותו על הקושי שלו להיות לי שותף ראוי במסע הזה, האם הוא הולך בו בשבילי או בשבילו?
לסחוב את תל אביב על הגב למעני ולא למענו זה מחיר כבד שאינני יכולה לתת לו לשלם. תל אביב פוצעת אותו, מותירה בו שריטות עמוקות שקשה לי לרפא גם עם מגע הקסם של מילותיי. אני מפחדת עליו, שלא יינזק באופן חסר תקנה. הוא עדיין כבול לביתו והחיים בעיר הגדולה קורעים את חבל הטבור שמקשר אותו הביתה. אני הרי יודעת שאני אינני ראויה לו, האם גם הוא מבין שהוא ראוי ליותר? יותר מתל אביב, יותר ממני. למרות שאולי זה קצת אותו דבר.

ושוב אתה יושב על המחשב בחדר מורים מבקש בשקט מאלוקים שאף איש צוות שנשאר בטעות בישיבה לא יגיע וגם לא איזה תלמיד שסתם בא להציץ

ושוב נגמר כבר מה לעשות אז אתה יורד לפנימיה וכולם ישנים ויש שקט

מתפלל שאף אחד לא נשאר ער אין כבר כוח לשחק שוב את הפרצוף עליז או לספוג עוד תגובות ממישהו

ואתה יושב לבד ושואל למה אני פה?

מה יש לי לעשות פה?

לימודים אני לא לומד

חברים אין לי

אז מה יש לי לעשות כאן?

לבית א"א להגיע האחים ירימו גבה ההורים יקחקחו בגרון ושוב לא יהיה מה לעשות

יש מקום בעולם בשבילי?

צריכים אותי?

למה אני קיים?????????

ואולי, אולי עדיף יום אחד פשוט לגמור

לחתוך קצת מחיי ודי.

איך שיר נולד? כמו תינוק.

קטן, מקומט ועל פניו עווית שחוק.

חיוור או כהה- תלוי במוצא,

שיער דליל על ראשו, בקושי קווצה.

לעיתים הכל פשוט החוצה מחליק,

ולפעמים צריך וואקום או חומר להזריק.

אז הראש יוצא אולי קצת סגלגל וביצתי,

והמילים נשמעות עם נופך מלאכותי,

אך היצור נולד, החרוז באוויר,

לאט יגדל ויתפתח, יתעצב לו השיר.

בקול בכי מגיח לאוויר העולם,

"ת(ק)ראו אותי", מכריז הוא לעיני כולם.

אמנם זעיר אנכי, וראשי קצת מוזר,

אך הכל בי כבר טמון-לא יראה זאת זר.

אימו של העולל בהתרגשות תתייפח,

מחבר השיר, את מילותיו מטפח,

מאכיל, מלטף, מלביש ועוטף,

מתקן, משנה, וגם קריזה חוטף.

אך בעיניו חיבה, ליבו מתרונן ועולץ,

איך נקרא לילד? שמא אריק? אולי בנץ?

גדל לו הילד, מגלה כישרונות,

מתחיל להיות עצמאי, פותח דלתות וארונות.

אזי המחבר נבהל- צריך על האוצר לשמור!

שלא יפצע ושכלום לא ישבור!

איך התפתח לכך? זאת לומר לא ידע,

התפתחות היצירה- זוהי לגמרי חידה.

הכל בוסר בתחילה, מקומט כבר אמרנו,

ופתאום גבר נהיה, כשלא הסתכלנו.

עם חיים משלו, רצונות ומחשבות,

כשהוריו או יוצרו, רק לכוון יכולים לנסות.

להחליט אז לבד, רוצים נערים ושירים,

לבחור את כיוונם ומה שלהם הכי מתאים.

להיות חופשיים חפצים חמשירים וילדים,

כל אחד ע"פ כשרונותיו המיוחדים!

קונכייה יכולה להיות
חמימה לעיתים
של חושך.

להשתבלל היטב בתוכי
לנשום רק אותי
בסקרנות דומעת.

החוץ אטום,
הפנים רך.
שקיעה אינסופית
לתוך
ביצת הנפש.

עננים;

הוא ממהר עכשיו
בתוך ליבו הקר
שוררת מהומה.

חתול רטוב מילל
נוגות, עיניו כמעט דומעות.
ידו קופצת לרפרף
ומיד חוזר בו, מבוהל.

אך צליל דק של כאב
נמסך בקולו הפוקד:
הסירו כל איש
מעלי.



אני אשמח אם תגידו מה הבנתם...

שחור ולבן

אולי רק אפור

כהה ובהיר

אתה כבר לא צעיר

כשעוד היה מותר

'אמת' לומר

אמת אתה שח?

את הלב תפתח

את שלך תמצא

לשלנו הנח

כל צבעי הקשת

במלאכת מחשבת

תחליף משקפיים

תתבונן בשמיים

למוחך תן דרור

את ההרמוניה קלוט

מעבר לחושך

מבעד ללוט

אך אתה הקודר

ממשיך לצטט

תבחרו כבר צד

מספיק לשוטט

עד מתי תפסחו

תפסיק לחטט

 

אני שוב צועק

הם שוב לא שומעים

אני לא צוחק

והם לא מבינים

איך אפשר כך לחיות?

אבל מהם חיים

אני חי כשכואב

והם, כשנעים

אך למה  אצפה

איך להם אטעים

כשלי עוד מר

שמחתי לרגעים

ובכלל מי זה 'הם'

שממני רחוקים

הן אחיי הם, רעיי

איתי נודדים

מנסים להשיב

לי-אותי לימודים

קוראים לי לראות

אורות מיוחדים

משקפי שמש חובה

מעטים הזוכים

אשרי שזכיתי

'ענוים ענוים'

ממקום עמוק צפה ההתלבטות ועולה,

לחתוך או לא לחתוך? זו השאלה.

מצד אחד עדיף לעשות זאת מהר,

אך מאידך גיסא גם צריך להזהר.

השאלות חזקות הן- לא נותנות מנוח,

מייסרות וקשות, גומרות את הכוח.

האם אדע לחתוך בצורה עדינה,

או שמא היא תיפגע חלילה ללא תקנה?

מי ערב שהחיתוך יהיה מועיל ונכון,

אולי האפשרות השנייה היא הפיתרון?

האם מספיק ישר אני ואצליח מעשיי,

או שמא להעזר באחר- הכי פשוט ודי?

כבר קרה שחתכתי והצטערתי על כך,

מדוע הפעולה מסובכת כל כך?

אולי צריך ללמוד כיצד לבצע את המלאכה,

לדעת לחתוך בצורה יפה כהלכה.

בלי פגיעות ושגיאות- לחתוך בקלילות,

להיות מדוייק, ברור וחד- לפעול ביעילות.

להיות שמח ונינוח לאחר מעשה,

ולא לבוז לעצמי ולתפוס מחסה.

חברי הנפלאים, היקרים מכל אוצר,

הצילו נפשי, שחררוה ממיצר.

אנא עיזרו לי להכריע בהחלטה הקשה,

כיצד לפרוס לחלקים את הטבלה המתישה?

האם לחתוך ב'גיליוטינה' הפוגעת בנייר,

או לגזור במספריים על אף שאיני מוכשר?

 

גמור ומנוי היה בדעתו לברוח
לא נשאר בו עוד טיפה של כוח
הוא לא חיכה דקה וגם לא שתיים
ארז את כל חפציו ונשא רגליים
נסע להתרחק מעבר אל הים
משאיר את כל הזכרונות אי שם
השאיפות נהפכו לחלומות
והוא החל לזגזג בין עולמות
אין בו טיפה כבוד ואומץ
את המשמעת העצמית שחרר בדרך
זרק לכלבים את כל מה שהוא האמין
גמור ומנוי בליבו שדרכו נכונה
ולא עצר לחשוב ולהקשיב לסביבה
הוא הגיע לשם
הוא חיפש תשובות ועולם
ומבלי משים הפך לבלי שליטה
לעוד ייצור מיותר מן השורה
כל עומק מחשבה הוקא מתוכו אחרי ששתה
הוא אהב את התחושה שהוא מלך העולם
היה בטוח הוא שולט בעצמו ובכולם
לא רצה להודות שעשה טעויות
המשיך בכח
עד שכמעט ניהיה מנוח
גמור ומנוי היה בדעתו לשכוח
גם אם זה אומר לעשן בלי פיקוח
לפתח תפס זוית וראה שלכת
נזכר, ארז חפציו וחזר למולדת
שינה השקפה התחיל לרצות
ולהסתובב בין עבודות
גמור ומנוי בדעתו לשנות
התחיל לייצר לעצמו כוחות
הגיע רחוק הגיע אל הפנימיות שלו
התחיל ללמוד ולהסתובב עם כיפה
את הראסטות והודו הוא השאיר במזוודה
היום הוא מספר לכולם
על נער צעיר שפעם
רצה עולם
היום הוא יודע
שרצה תשובות
הנוער של היום רוצה לעשות
לנוער של היום יש די והותר עוצמות
הנוער של היום זה מה שיבנה את הנוער של מחר
הוא הדוגמה להתמודדות ומציאת מקום בחברה
מי אני מה אתה
הוא היה גמור ומנוי בדעתו להקים משפחה
אבל מי תסכים להתחתן עם עבר כמו שלך
לא התייאש המשיך לחפש
ולהעביר שיחות
לעודד נערים ונערות
והיא הגיעה
כמו שתמיד רצה
ובחופה כשהיא הביטה בעייניו והוא בעינייה
ידע
שגם בגיל 100 שנה
מצא את שנפשו חיפשה
אבל כאן זה לא נגמר
הוא ממשיך לתקן עולם
והאמת?
בתוך כולנו יש ייצור כזה די מת
שרוצה ורוצה אבל לא מוצא
מחפש במקום לא נכון
טועה
משתנה
חי בין עולמות
בטוח שכשירצה
זה יוכל להשתנות
לא
זה מתחיל עכשיו
וזה תורנו
אנחנו ההמשך
כל רגע נתון לתפקודנו
נשים את הכיפה שלנו
את האמת שלנו
נדבר אל עצמינו
אל אחרים
נשמע מה אומרים
נבין מה
השאיפות שלנו
נתחיל לממש
ולייצב את הכיוון שלנו

"שנתחיל?" עינייו החומות מביטות בי שואלות.
אני מסתכלת אל תוך עינייו, אוספת כל שארית של רגש אוהב.
"כן, שנתחיל"
"בטוחה שאת מוכנה?"
כן, אני בטוחה. אני בטוחה שאני לא מוכנה.
אין לי ברירה.
"כן, אני בטוחה"
הוא נאנח בכבדות "אולי נדחה את זה? נוכל לדבר גם מחר..."
לא! אי אפשר מחר. כי אם נדחה, אני יודעת מה יקרה. זה יכול להגיע ממקום אחר. ולא יהיו לי יותר את העיניים החומות שאני ככ אוהבת, ואת השפתיים הדקיקות שיכולות לגרום לי לשכוח מהכל, לא יהיה לי אותו יותר.
אני תוהה לעיתים אם גם הוא רואה אותי ככה.
ככה כמו שאני רואה אותו.
אני תוהה אם גם הוא אוהב אותי ככה.
ככה כמו שאני אוהבת אותו.
ואני תוהה גם אם גם הוא יודע אותי ככה.
ככה כמו שאני יודעת אותו.
"את בסדר?" הוא שואל ברכות ואני שותקת.
"כן, אני בסדר". אני משקרת.
כלום לא בסדר. אני בקושי יכולה להיות רגע לידו מבלי להקיא את עצמי.
לא מבינה איך זה קרה.
איך ברגע של חולשה איבדתי עצמי והייתי לכמה דקות של מישהו אחר.
האמת, אני כן מבינה.
תחושת החופש והחוסר מחויבות, פריצת הגבולות וסודיות. זה. זה מה שגרם לי. התחושה המשכרת והמשקרת הזאת שלרגע אחת את נתונה רק לרצונותייך.
הרסתי עולם.
הוא לא יודע.
הוא ידע. כן. הוא ידע, כי אני אספר לו.
מוכנה לספר?
לא. אני לא.
"אורי"
הוא מתקרב אלי. שותק. עם פרצוף שואל אך סבלן. הוא מכיל אותי יותר ממה שאני מכילה את עצמי.
אני לא רוצה לאבד אותו.
הוא ישבר.
אני לא רוצה לשבור אותו.
אני אוהבת אותו.
אני מרגישה איך שוב הסחרחורות חוזרות.
ממש כמו אחרי שההשפעה של החומר שהביא לי האיש נגמרה.
"אורי, אתה יודע שאני שלך. נכון?"
הוא הסתכל עלי.
הסתובב.
ויצא מהחדר.
"אורי!!"
הוא לא ענה.
שמעתי את דלת הבית נטרקת.
הלכתי לחפש אחריו, הרכב כאן. הוא לא לקח את הרכב.
"אורי!!"
הדמעות התחילו להציף את עיניי.
הרגשתי כלכך מטופשת. בשביל שתי שניות של "חירות טיפשית" פגעתי בדבר הכי יקר לי.
אני תוהה אם אני עדיין יקרה לו גם.
אם אי פעם הייתי בשבילו יקרה בכלל.
אני תוהה אם גם הוא בוכה עכשיו.
כמו שאני בוכה.
או שהוא סתם אדיש ולא מסוגל להיות לידי. פגעתי לו יותר מידי באגו הגברי.
"אורי!!"
אני לא מוצאת אותו בשום מקום. נמאס לי.
אני חוזרת הביתה. שירצה- יחזור.
אני נכנסת בעדינות אל הבית מותשת וחסרת כוחות.
בידיעה שאבדתי את היקר לי , וללא כל רצון להבין ולהכיל זאת.
למה? למה הייתי צריכה את המשחק הזה?
למה הייתי חייבת לעשות לו בכוונה, לצבוט לו את הלב?
כי רצית לבדוק אם הוא אוהב אותך? כלכך ילדותי. כלכך.
רצית להרגיש חירות , אה?
הפוך.
רצית להרגיש טיפה ולו קצת חנוקה.
רצית להרגיש חשובה לו.
תהית אם גם את חשובה לו כמו שהוא חשוב לך.
ומרוב תהיות זה סימא את עינייך.
איבדת כל מחשבה והגיון. איבדת אותך ואבדת אותו. לא עכשיו זה קרה.
לא. זה קרה ממזמן.
מזמן אבדתם אחד לשניה.
משהתחלת את הניסויים והמשחקים שלך.
"די לכעוס על עצמך. "
נבהלתי. הבטתי אחורה וראיתי את אורי.
עומד שם. עם עינייו כהרגלו. ניסיתי לדלות מהם קצת רגש אהבה.
זה היה רחוק מיזה.
לא היה שם ולו קמצוץ רגש אהבה.
היה שם הכל חוץ מאהבה.
היה שם אכזבה, היה שם פגיעה, היה שם עלבון, היה שם אשם.
אשם כלפי עצמו.
והוא חזר.
כי ידע שגם אני מאשימה עצמי
כי כן. אני אשמה.
אבל לולא אדישותו זה לא היה קורה.
הוא מתקרב מביט לעיניי . אני מנסה להביט לעינייו אך ברגע משפילה מבט.
אני לא מסוגלת. בעיניים האלו יש ככ הרבה כאב.
אני אוהבת אותו. העיניים הבהירות שלי מתמלאות רגש אהבה.
אני מתקרבת אליו צעד אחד.
תחילה הוא נסוג צעד אחור.
ואחר, מתקרב ואוחז בי בחוזקה.
מחבקני חזק.
כמו שתמיד חלמתי.
"סליחה. " הוא לוחש באוזני.
ואני תמהה מדוע.
" למה סליחה, מה עשית? אני אשמה."
"במה את אשמה , שלרגע שחכתי כי את כולך שלי?"
חבוקים עדיין עמדנו ככה, באמצע הסלון. הנחתי את ראשי על כתפו. שתקתי.
"אני יודע. כל הזמן חיפשת זאת בעיניי. ביקשת. ביקשת בלי מילים. בשקט. ואני, פחדתי שנותר בך עוד ממנו. ואת מחפשת אותו בעיניי. שאת מבקשת אותו.
זה היה המשחק שלנו. גם אני אשם.
אני הברחתי אותך אליו"
הבטתי בו במבט חם. אוהב. מלא רגש כנות ואהבה.
וזאת היתה בשבילו ההוכחה שאני כולי שלו. שלא נותר בי עוד ממנו.
הוא שתק.
חייכתי. לא יכולתי שלו. זכיתי.
זכיתי להיות כולי שלו.

שנת התש"ו חווה כפרית מבודדת אי שם בליטא:

מי היה יכול לצפות שצימאון האדמה ונדידת הציפורים והגעגוע לענן ישפיעו כך על הלבבות. כל מה שקרה בעונה ההיא היה תמוה כי מהרגע שהוא הסיר את כובעו והרים את ראשו הוא הבחין בה.
היא ממש דומה לה. כשתי טיפות מים תאומות, עד שהיה נדמה שהיתה זו היא בעצמה. הוא היה צופה בה כבר חודשים שלמים, מתלבט בינו לבין עצמו, הייתכן?
הוא פחד מהאכזבה, לכן לא הניח לעצמו לצפות. הוא חשש ששוב ילפות אותו ליבו בעווית הכאב הידועה, בתחושה הנוראה הזו של האובדן. הוא כבר הבטיח לעצמו שזה לא יקרה לו שוב. לא עוד. מאז סוף המלחמה זו שגדעה באכזריות נוראה את כל משפחתו, וניתקה אותו משורשיו, הוא לא יצא את ביתו. הוא לא התערב בין אנשים, כמעט ולא דיבר. לא היה לו בשביל מה , בשביל מי. העולם כבר לא יחזור למה שהיה.
הכל בעצם מת. נשאר רק הוא, האדמה היבשה, והשמים האין סופיים, והאפורים. כן האפורים בקיץ ובחורף, כמו ליבו שהפך אפור ויבש.
אבל הצימאון, אוי הצימאון.
נדמה היה שהאדמה הסכימה איתו, מחכה לטיפת נוחם.
גם הוא ציפה. פעם, בעבר. עכשיו ליבו, היה יבש. הוא החליט. הוא יגש וישאל. מה כבר יכול לקרות?
מספר לעצמו שזה סך הכל פעולה טכנית. מספר ולא מאמין.
הוא החל לקום סוף סוף, כדי לגשת לכיוונה, אך לפתע, מעשה שטן, החלה רוח נושבת מעיפה את כובעו.
הוא החל לרדוף אחר הכובע. לא בטוח אם הוא רודף אחריו או בורח ממנה, בואח ממנו מעצמו, עד שהגיע לשכונה הדרומית, שם הוא תפס אותו. את הכובע, כי כשחזר גילה שהיא כבר לא נמצאת.
הוא חזר לביתו, ולאחר שהחליף את בגדיו שהיו מיוזעים מעבודה שיגרתית וחסרת תכלית באדמה היבשה שלא הוציאה כמעט כלטם מתוכה, ההחלטה נפלה בליבו.
מאז המלחמה לא עלה על הרכבת, לא יצא את ביתו, פוחד שליבו יחזירנו לשם, לעיירה שהיתה פעם שלו ואיננה עוד. הפעם החליט שאם כבר אזר את האומץ לקום ולגשת כדי לבדוק, הוא יכול להרשות לעצמו לחזור לבית, לוולאזין.
"רק אסע ומיד אחזור". מעשה טכני. פשוט. "זהו זה", החליט. אעשה זאת.
בתחנה ההומה, החיים נמשכים, זרם האנשים הבלתי פוסק תפס אותו בלתי מוכן. הוא לא ידע שהחיים ממשיכים, לא מאז המלחמה.
כשעלה לרכבת, לאחר נסיעה של שעה, עלה לפתע הכרטיסן.
"יש כרטיס?" שאל אותו הפקיד המשועמם, שבעיניו האפורות, מדיו האפורים וחיוכו האפרורי הטיב לבטא את שחש בעצמו, לפחות לפני רגע, לפני שהשלט לכניסה לוולאזין הופיע מול עיניו.
הוא החל לחפש, כשלתודעתו החלה מחלחלת ההכרה שהכרטיס פשוט איננו.
חזר לחפש במשנה מרץ, והכרטיס, מעשה שטן, חמד לו לצון ופשוט ברח. נעלם.
"מה קורה? יש כרטיס?" שאל שוב הפקיד, הפעם בתערומת קלה על ההפרעה שנכנסה לה אל תוך חייו השגרתיים נעלמי ההפתעות.
"אני לא מוצא אותו". מצא את עצמו עונה, מופתע מהצרידות שבקולו, זה שלא השתמש בו זמן די רב.
"הוא היה ממש כאן וכאילו בלעה אותו האדמה".
"טוב, את זה תספר בתחנת המשטרה!" חזר הפקיד, שהפעם הצבע חוזר ללחיו ועיניו האפורות הפכו מלאות חיים פתאום. "אתם היהודים, לא למדתם לקח.." לעט לו הפקיד מתחת לשפמו.
לפתע הגיחו כמו משום מקום שוטרי ס"ס שחורי מדים. טוב, לפחות בדמיונו השוטרים היו מהס"ס. האמת שמדיהם לא היו כל כך שחורים, יותר נכון כחולים פשוטים, והשוטרים גם לא היו מהס"ס, סתם שוטרי מקוף - מכריח את עצמו להזכר.
"הם כבר לא קיימים! תרגע שם בפנים" גער בליבו שהחל פועם בחזהו.
השוטרים אחזו בשתי ידיו מוליכים אותו כצאן לטבח, לתחנת המשטרה. הוא לא ידע אייך הוא אמור להרגיש. אם צער שהבית שהיה שלו מתרחק לו, או שמחה שהוא לעולם לא ידע, לא יתאכזב שוב.

לאחר שמונה שעות:

הוא פקח את עיניו, ובקיבתו החלה מהומה. לא מבין מה הוא עושה על הרצפה ומהיכן הצחנה, החל פתאום להיזכר כי ליבו לא עמד לו, והדמיון השתלט עליו.
כנראה שלאחר ההתפרצות שלו על השוטרים הנאצים ועל מה שהם עשו למשפחתו, הם פשוט היכו אותו באלה.
כמו זו השחורה והקשה שממנה חטף כל כך הרבה רק לפני שנתיים.
לפתע, נשמע קשקוש מפתחות בדלת.
"קח את עצמך והסתלק מכאן!" פקד עליו אחד השוטרים שעמד בפתח הדלת.
"הכרטיס שלך נמצא בכיס הפנימי של המעיל. ההשתוללות היתה מיותרת" המשיך השוטר ביובש.
הוא החל להניע את אבריו לכיוון הדלת, מקפיד שלא להסתכל לכוון השוטר. מקפיד שדמיונו לא יבגוד בו.
כשיצא מהתחנה, הוא החל ללכת לכיוון תחנת הרכבת. היום כבר לא יחזור לעיירה, כבר לא ילך לביתו. ליבו לא יעמוד בזה. אולי כך עדיף.
היה זה מעשה שטות לחשוב שאפשר כך סתם לבדוק, סתם לראות, לקוות אולי..אולי.
בתחנת רכבת קנה כרטיס נוסף, מצמיד אותו לגופו כאילו היה חלק ממנו, כשלפתע ראה אותה.
היא עלתה לרכבת, ורגליו כאילו מישהו אחר שולט בהם החלו ללכת אחריה.
היא נכנסה אל התא הראשון שבקרון, והוא אחריה.
"האם שמך אינו רבקה? רבקה אברמוביץ?" הוא שמע את פיו אומר את השם, השם שלא חשב שיחזור ויאמר שוב.
"לא! מאין לך לחשוב זאת?" שאלה בנוקשות.
"אינך ילידת וולאזין?" המשיך פיו לדובב את עצמו בעקשנות. ליבו שפעם במהירות נוראה, מתחרה במהירות הרכבת, החזיק את גופו עומד איכשהו.
"וולאזין?" צחקה בעניים כבויות. "לא, אני פשוט עובדת כאן".
לא עוד לא שוב. הוא לא יוכל לספוג שוב פעם את התחושה המרוקנת הזאת. עיניו החלו זולגות מעצמם, מחלחלות אל לחיו היבשות, מטעימות את פיו הסורר מטעמם המלוח, זה שלא הרגיש כבר זמן רב.
"אתה..מכאן?" שמע אותה לפתע שואלת.
"הייתי, פעם, לפני המלחמה" לפני שהכל נגמר ומת.
"יופי" אמרה בטון שסיים את השיחה הקצרה שלא הובילה לשום מקום, מלבד כאב עצום ותחושת ריקנות משמימה.
"כן, טוב שלום" אמר והחל לשוב על עקביו לא מרשה לעצמו, להסתובב שוב לאחור, לא מאמין שזה שוב קורה לו.
כשהגיע לתא הסמוך זה קרה. החומות נפרצו. אלו שהוא בנה במשך יותר משנתיים. גדולות ענקיות בלתי חדירות לכאורה.
הם נפרצו ומעיין דמעותיו החל זורם בשטף, מכבה את השריפה שעלתה בליבו היבש שנדלק לפני רגע.

לאט החל להרגע, ונשימותיו הסתדרו להם. גם הגשם שהחל יורד לפני כמה דקות, החל להחלש, יורד בנחת.
"אני כן". שמע קול מאחוריו.
הוא החל מסובב את ראשו, לא בטוח אם שמע קול ממש או רק דמות קול.
"אני כן מוולאזין" אמרה הנערה שמהתא הסמוך.
"אבל רבקה מתה..במלחמה" שמע אותה אומרת.
אוזניו נאטמו מלשמוע, לא רוצה ולא יכול לשמוע.
לפתע מצא עצמו עומד, תופס ראשה בחוזקה וצועק: " ל-א נ-כ-ו-ן! ה-י-א ח-י-ה! א-ת ח-י-ה!
כמו משותקת, הנהנה הנערה בראשה, ושתקה.
הגשם שירד בחוץ, החל יורד חזק יותר, מרווה את האדמה והלבבות שהחלו לפעום שוב, בתקווה.

אז אני אוהבת

וזה אסור

וזה כואב

עצם הידיעה

המודעות

לבדידות

שסופה להימשך לעד

אם אלך ע"פ האמונה

האידאל

האם זה מה שהוא רוצה

אז מה המטרה

לקיום

לפעמים זה עוזר

זה ממלא

אבל מה הטעם

אם  זה רק מזיק לך

כ"כ ריק

הלב מתפוצץ

מאבדת רצון להמשיך

אבל גם את הרצון לאבד עצמי לדעת

עוצרת האמונה

שכ"כ ממלאת

וכ"כ מרוקנת

מאבק אינסופי

"יש אינסופים שגדולים יותר מאינסופים אחרים" ג'ון גרין

מישהו פה יודע ממי אני יכולה להשיג טקסט למלכה בעל כורחה כמה שיותר דחוף!

 

                                                            כמו פוקהונטס

 

אישה פסעה ברחוב, הדמעות זלגו על פניה והיא לא טרחה למחות אותן. גופה עגלגל, קומתה נמוכה ושיערה תלתלים בהירים. המראות התערפלו מול עיניה - הרחוב השקט, עצי האורן שענפיהם נעו ברוח הלילה הקלילה ובתי האבן שגגותיהם רעפים אדומים. היא נתקלת בצינור המפלט של מכונית חונה, כבשה אנקת כאב והמשיכה ללכת. כלב קשור בשרשרת חרץ שיניים לעומתה. היא חשבה שזו הפעם השלישית בה היא חולפת ליד מפלצת הרוטוויילר הזאת, משוטטת ברחובות כמו כלב עזוב ולא מסוגלת להיכנס לדירתו.  

 

הטלפון הנייד צלצל. היא גיששה בתיק, נתקלה בקלטתDVD , הסיטה אותו ברכות ודלתה את הטלפון הנייד. זה שוב הוא.

"סמדר, איפה את? קרה משהו?"

"אל תדאג מנחם, אני תיכף מגיעה. נתקעתי בפקק תנועה."

פקק באמצע הלילה? תהה  פרופסור מנחם אלוני, ובפיהוק גדול נכנס מתחת לשמיכת הפוך. הוא הניח את הביפר על השידה ליד מיטתו והתפלל שלא ישמיע את קולו, שהמחלקה הפנימית לא תקרוס הלילה, לשם שינוי.

 

הטלפון הנייד צלצל. מנחם נהם חרש והושיט יד למכשיר.

"אבא, מה נשמע?"

הוא נשף בהקלה.

"הכול בסדר, חמודה. למה את מתקשרת בשעה כזאת? הילדים בריאים?"

"בריאים כמו אריות." הבת שאפה אוויר,  "נו, החלטת?"

"כן."

"מה ההחלטה?"

"רוניתי,  אדבר אתך מחר, מצלצלים בדלת".

 

מאוחר יותר באותו הלילה, התרפקה סמדר על חזהו הרחב, החמים, מתחת לשמיכה. היא הביטה בפניו בשנתו. בשיער החלק, שנשמט על מצחו ובשפתיו הדקות, ההחלטיות, שחיוך זחוח נסוך עליהן. זקנו החום בהיר דגדג את פניה. היא נשקה לצווארו, שאפה את ניחוח הבושם הגברי המעורב בריחות של בית חולים, בפעם האחרונה. לשמר את ריחו בנחיריה, לצרוב את מגע עורו בקצות האצבעות.

 מתוך שנתו, הוא הידק את אחיזתו סביב מותניה. "כמה טוב שאת כאן. אני אוהב אותך."  המהם בעיניים עצומות.

 

היא תדבר איתו בבוקר, היא הידקה את החיבוק וצנחה לבאר של שינה.

                                                                        ***

היא הקיצה לבית ריק וקר. בשקערורית בה היה מונח ראשו על הכרית הונח פתק:

"נקראתי לניתוח דחוף. נשיקות."

היא הביטה בשעון, התלבשה במהירות של טירונית לפני מסדר ורצה לעבודתה במחלקה הפנימית בבית החולים.

 

הטלפונים על שולחן המזכירה שלה צלצלו כמו בחדר מלחמה. נחש תור של חולים נרגנים השתרך ליד הדלפק. "סליחה על האיחור, היה לי פנצ'ר במכונית," היא מלמלה לפניה הזעופות של האחות הראשית, מתחה חיוך וענתה לחולים שלה בסבלנות, כדרכה. ומתחת לחולצה הלבנה עם סמל "הדסה" הלב שלה פרפר. היא לא הספיקה לדבר עם מנחם, לצפות בקלטת, לספר על הנסיעה. היא חייבת לדבר איתו הלילה.

 

בחמש בערב היא סיימה יום עבודה בבטן מקרקרת וגרון ניחר. וכשהלכה, בכיסא הכחול עליו ישבה נותרה גומחה בצורת הגוף שלה. שנים ארוכות שהיא מחממת את  הכיסא הזה, מביטה בציור החמניות הזהובות על הקיר ממולה- קמצוץ אור במחלקה ללא חלון. היא קנתה קפה, שירכה רגליים לפיאט הקטנה שלה ונסעה לדירתה. חנתה ליד שיכון ארוך, שכביסה מתנפנפת מחלונותיו, ריחות קובה וסחוג מיתמרים בחדר המדרגות וקולו של אייל גולן מסתלסל בין הקומות. בדירה לא המתין לה איש, פרט לפליקס, החתול הסיאמי הזקן, המכורבל על הספה המהוהה בסלון.

 

היא גדשה את צלחתו של הנסיך הסיאמי במזון לחתולים, מרחה שוקולד על פרוסת לחם,  והשליכה אותה לפח האשפה. ארזה תיק קטן עם בגדים נקיים ונעלה את הדלת.

 

היא חצתה את הדשא הגזום שליד ביתו כמעט בריצה.  ואולי היא תמתין. תתענג על גופו, על ידיו המיטיבות ללטף. רק עוד קצת. שנים ארוכות חייתה במדבר של בדידות. היא תדבר איתו מחר, עדיף מחרתיים.

 

היא הניחה את ידה על פעמון הדלת והסיגה אותה מיד. הדלת הייתה פתוחה כדי סדק, וקולות זעם כבוש בקעו  מהמטבח. היא  הכירה את הקול נוטף הארס.

 

"אתה השתגעת?!" צעקה אפרת,  גרושתו של מנחם.

"מה את רוצה עכשיו?" מנחם יילל כמו ילד שאמו לא חדלה לנדנד.

"רונית וענת סיפרו לי." אפרת אמרה.

דממה.

"אין לך מה להגיד? לכולכם חסרים לכם ברגים בראש!" אפרת געשה, " הבנות שלנו בשנות ה -30  לחייהן. אמהות בעצמן. מה פתאום הן תומכות בסמדר?"

"הן מחבבות אותה. היא קרובה בגילה אליהן, והן מרחמות עליה."

"אני לא אתן לך לאמץ אינדיאנית קטנה מדרום אמריקה!"

"אפרת, הדלת שם".

 

נקישות עקביה של אפרת, כפעימות לב עצבניות, התקרבו לדלת. סמדר זינקה  מאחורי שיח שושנים גדול.  

הסדק  התרחב, והאור מהמטבח הגיח החוצה והאיר את אפה הארוך ועיניה הקטנות של אפרת.

"בילדות שלנו לא טיפלת אף פעם!" היא צווחה ליד הדלת הפתוחה, "רק אני קמתי אליהן בלילות! רק אני רבצתי בגני שעשועים, נשארתי בבית כשהיו חולות. ואתה נעלמת בבית החולים, או  במעבדה עם המחקרים המזופתים שלך! ועכשיו נזכרת לשחק  באבא-אימא? בגילך? עם אישה עקרה וילדה שחורה?"

"אפרת, די! כל השכונה שומעת אותך!".

"מצידי שתשמע חצי העיר! והבנות שלנו חולמות פתאום על אחות קטנה. מגיע לסמדר, הן אמרו לי. בחורה חמודה, בת 38. זו הרכבת האחרונה שלה. והאינדיאנית תירש שליש מהווילה, את קרן הפנסיה וחשבון הדולרים? על גופתי המתה!"

"אפרת, חבל שתאבדי את הקול שלך. אין לי שום כוונה לגדל עם סמדר ילדים."

 

ומאחורי השיח, סמדר קימצה את ידה לאגרוף ותחבה לפיה. היא המתינה עד שדלת הווילה נסגרה ומכוניתה של אפרת נעלמה בעיקול הרחוב. אז רצה למכוניתה והתרחקה בחריקת צמיגים.

 

בבוקר, כשעיניה נפוחות ואפה אדום, גררה סמדר את רגליה אל הטלפון, התקשרה לסוכנת הנסיעות וביקשה להקדים את הטיסה. לאחר מכן התקשרה לעבודה שלה, והשאירה הודעה בביפר שלו. 

                                                                        ***

פרופ' אלוני אחז בביפר, לבוש עדיין בחלוק המנתחים הירוק וכפפות הניתוח על ידיו. הוא קרא את ההודעה ופניו התעוותו בכאב. הוא ידע. סמדר סיפרה לו, זמן קצר לאחר שהפכו לנאהבים, שהיא מתקשה להיכנס להריון, שעברה טיפולים מפרכים וכואבים, לשווא. ושהיא תחבק תינוק, גם אם לא יהיה בשר מבשרה. ובימים האחרונים, חש שגופה מתוח כמו קפיץ, שהיא רוצה לדבר, אך המילים עומדות על קצה לשונה ולא מוצאות את דרכן החוצה. ועכשיו היא נסעה מבלי לומר שלום ומבלי להותיר מספר טלפון.

 

הוא הסיר את החלוק והכפפות, שטף את ידיו, עלעל בספר הטלפונים וביצע שיחה.

                                                                        ***

 

ימים אחדים לאחר מכן, פסעה סמדר בעיר זרה בדרום אמריקה בה השמש קופחת והספרדית מתנגנת בסמטאותיה. היא הייתה עייפה מהטיסה הממושכת, ממלון עם שמיכה דקה מדי, יצורים עם שש רגליים וצפירת מכוניות מהרחוב שנמזגה בהלמות ליבה. ובימים שהתה במשרדים, מילאה טפסים ועוד טפסים ושלשלה שטרות הכסף לידיים של ההוא ולכיסה של ההיא. היא ברת מזל על שהוריה תמכו בה, היא חשהבה ממשכורתה  הצנועה לא היה עולה בידה לפרנס אף את פליקס החתול.

 

ועכשיו, אחזה בפתק עם הכתובת, וגיששה את דרכה בין שיכונים מקולפי טיח ומכוניות  ישנות שפקקו את הכבישים.  היא עצרה ברחוב צר ליד בניין אפור וארוך, ללא עצים, דשא או פרחים, וחלונותיו ערומים ללא וילונות. דחפה את שער הברזל החורק ונכנסה למסדרון ארוך בריח של אקונומיקה. במשרד המתינה לה לואיסנה, מנהלת המוסד לילדים יתומים ותינוקות נטושים. יחד עימה טיפסה סמדר במדרגות המעוקלות, ונאחזה  במעקה הברזל החלוד שלא למעוד. היא עומדת לפגוש פנים אל פנים את התינוקת שעד כה ראתה בקלטת בלבד.

 

הן נכנסו לאולם גדול. ריח עז של חדר שלא אוורר, מעורב בריחות אוכל ושתן עלה באפה. גל בחילה גאה בה. מיטות תינוק, הסורגים שלהן מורמים, ניצבו בשתי שורות לאורך האולם, כחיילים במסדר. המצעים היו אפרוריים, המרצפות שבורות, ולא היו תמונות, צעצועים, אף לא עלה ירוק או פרח שישמחו את העין. האולם הואר בנורות ניאון חיוורות. ידיים קטנות נישאו לעברה, מתחננות למגע אנושי. עיניים כהות ועצובות ננעצו בה כאשר חלפה על פני המיטות.

 

רגליה נשאו אותה אל המיטה של תמר. זה היה השם שבחרה עבורה. היא לא הייתה צריכה לחפש. כבר הכירה את מבע עיניה, את שערה השחור הבוהק, את פעמוני קולה. היא רצה לעבר מיטתה, מותירה את עובדת המוסד מאחור.

 

עיניה השחורות של הפעוטה הוצפו אור, והיא הרימה את ידיה אל סמדר.

"שלום ילדה שלי..." סמדר אחזה בפעוטה תחת בתי שחייה, הרימה אותה בזרועותיה ונשקה על לחייה הרכה, כמו משי.

"תמרי, היית בת שנה לפני שבוע, נכון?" לחשה באוזנה. "אני מצטערת שלא הגעתי קודם. כל כך רציתי, אבל זה היה נורא קשה".

הילדה הניחה את ראשה על כתפה של סמדר. היא מלמלה דבר מה, אך סמדר לא הבינה, כי זה היה בספרדית.

"אני אלמד אותך עברית, ואת תלמדי אותי ספרדית, בסדר?" היא נשקה לפעוטה על הלחי השנייה.

                                                                        ***

המסע לישראל היה ארוך ומתיש. לימודי אימהות מזורזים בתנאי שדה – קניית בגדים ונעליים בספרדית, החלפת חיתולים בשדות תעופה ובתי מלון, ערבוב פורמולת החלב והרתחת הבקבוקים, נשיאת המזוודות ביד אחת ופעוטה מייבבת ביד השנייה. מבטי הרחמים. ומבטי הזעם של הנוסעים במטוס שמצאו את עצמם עם סירנה מייללת.

 

הן נחתו בנתב"ג באמצע הלילה. סמדר חשבה על חדר הילדים הריק, על ריהוט התינוקות שלא העזה לרכוש מראש, מחשש עין הרע. היא נשאה את המזוודות והמנשא לאולם היציאה, ועיניה התרוצצו סביב, חיפשו אותו,  אך רק החיבוק של הוריה המתין לה ביציאה.

 

 וכשעלו אל דירתה, היא נשקה להוריה וביקשה להשאיר אותן לבד.

היא נטלה את הפעוטה בזרועותיה ואמרה: "תמרי, בואי נעשה סיור בביתך החדש."  היא הראתה לה את הסלון, את הטלוויזיה (אקנה לך את סינדרלה, מלך האריות והיפהפיה הנרדמת, היא הבטיחה), המטבחון והנוף המדהים אל השיכונים ממול.

"ופה יהיה החדר שלך, מחר נקנה מיטה, שידה, בובות בראץ ו..." סמדר הדליקה את האור וקפאה. החדר היה מרוהט להפליא – מיטת תינוק עם מזרון ומצעים ורודים וציורי פרפרים ופיות עליהם, שטיח סגול תואם, וילון תחרה לבן התנופף על החלון, ושידת טיפולים עמדה ליד הקיר, ועליה ישבו דובון ובובה. לצד השידה ניצבה עגלת טיולים, ובתוכה בלונים ורודים.

ועל הקיר, ליד תמונה של חתלתולים מתוקים, היה תלוי פתק:

 

"מזל טוב סמדר.

מאחל לך הצלחה ואושר באימהות הטרייה.

אני יודע שתהיי אימא יחידנית נפלאה,

באהבה,

מנחם.

 

סמדר השכיבה את תמר במיטה החדשה, כיסתה בשמיכת המלמלה והתקשרה להודות לאיש שלא רצה להיות האבא של תמר.

אחרי שהניחה את השפופרת, שלחה יד למחות דמעה שהתגלגלה על הלחי, אך לא הספיקה כי תמר קראה: mama, beber agua! וסמדר הגישה לה כוס מים ונשיקה.

 

                                                                        ***
לאחר חודשים אחדים:

שתי נשים פסעו ברחוב, כל אחת אוחזת בידו של פעוט. הן נכנסו לגן השעשועים, צנחו באפיסת כוחות על הספסל  והושיבו את ילדיהן בארגז החול עם  דלי וכף בידיהם.

הבן של רונית עלה על המגלשה והתגלש כשראשו כלפי מטה, היישר לחיקה של ילדה כהת שיער ועיניים שבנתה ארמון בחול, סמוך למגלשה.

"תראה! הנה פוקהונטס!" הוא קרא אל בן דודו.

"בחיי, אינדיאנית קטנה! מאיזה שבט ברחת?"  בן הדוד התכופף ונעץ את עיניו בתמר.

 

סמדר הניחה את הספר שקראה, זינקה מהספסל, כרעה בארגז החול וחיבקה את הפעוטה המבוהלת בטרם תפרוץ בבכי.

"איזו מתוקה!" קראו קולות נשיים מעליה. היא הרימה את עיניה אל ענת ורונית, בנותיו של מנחם.

"תודה..." סמדר קמה וניערה את החול מבגדיה.

"איך קוראים לה?" ענת שאלה.

"תמר."
"שם מקסים." רונית אמרה. "בת כמה היא?"

"כמעט שנתיים".

"היא כל-כך חברותית לגילה!" התפעמה ענת למראה הפעוטה שכבר בנתה ארמון בחברת ילדיהן של ענת ורונית.

"היא אוהבת חברה", אישרה סמדר בחיוך רחב.

 

הנשים המשיכו בשיחה, ונוכחו לדעת ששלושתן מבקרות בגינה הזו לעיתים קרובות. האחיות הביעו את רצונן להיפגש שוב עם סמדר, ואף הזמינו אותה ואת בתה לבקר בבתיהן.

 

"אנחנו צריכות ללכת", הניחה רונית את ידה על כתפה של סמדר. "נפגש בקרוב".

"חבל..." מלמלה ענת.

"מה חבל?" נעצה בהן סמדר את עיניה הבהירות, כה שונות מעיני הפחם של ילדתה.

"חבל שאת ואבא שלי לא נשארתם ביחד. הוא מתגעגע אליך מאד". ענת אמרה.

"גם אנחנו", לחצה רונית את ידה בחום.

סמדר לא השיבה, רק חייכה בהכרת תודה וחשבה על רפיון הגוף לאחר לילות ללא שינה,  על  הכמיהה לחיבוק שלו, לקול הנמוך, למגע השפתיים שוודאי נושקות לאישה אחרת, אישה שאין לה תינוקות שצווחים באמצע הלילה.

 

"אבא שלנו לבד," רונית קראה את המחשבות.

"הוא יכול להתקשר אליך?" ענת  שאלה.

"הוא..." קולה של סמדר רעד, "רוצה?"

"הוא לא הגבר שיחליף חיתולים וימעך מרק ירקות..." רונית מלמלה,

"הוא לא בדיוק אב השנה..." ענת הבהירה,

"אבל  הוא מאד רוצה לפגוש אותך ואת תמר," רונית שלפה עט, "יש לך אותו מספר טלפון נייד?"

זה היה כ'כ מוזר

היא ממש משוגעת

 

העיניים שלה, מפחידות, היא מביטה בי במבט של משוגעת שצריכה ללכת דחוף לבית חולים פסיכיאטרי ומספרת לי שיש לה סיפור חיים לא פשוט

 

לא ידעת מה לחשוב זה התחיל בפחד עבר לדחייה אח'כ רחמים ואח'כ קבלה עוד לא הגעתי להבנה

 

אני הספקתי לברוח ממנה, נתתי לה את זה והלכתי והיא ממשיכה להודות לי , נו באמת, זה לא שמגיע לי תודה

 

אני רואה אותה מתבוססת בכאב של עצמה אני רואה אותה מתמרמרת ומגיע לתחתית של רחמים עצמיים והיא בוכה, היא כ'כ בוכה, והיא משתחררת ומתוך הבכי הזה נבע משהו טוב, אני לא רציתי להסתכל עליה בכלל, זה עיצבן אותי משום מה, כי אני ברחתי ממנה והיא קופת לי מול העיניים

 

ואני כמו טיפשה קטנה שמחה שהצלחתי לברוח, לברוח

 

אח'כ היה לילה ושכחתי ממנה ויום אחרי זה אני רואה אותה שוב, והמצב השתפר, זה עשה לה טוב, וזה הרגיש לי קצת כת וגם אני עשיתי לה טוב שוויתרתי לה על השטות הזאת שהיא נתלית בה

 

וזה עדיין עיצבן אותי לראות אותה והיא קפצה לי מול העיניים ורציתי שתלך 

 

אבל לאט לאט היא התרוממה ושמחה "בערב ילין בכי ולבוקר רינה" היא עדיין הייתה היא, אותו דבר, מתמרמרת וחושבת על עצמה יותר מדי אבל הפעם היא חשבה איך לרומם את עצמה גם, ושוב היא אומרת לי תודה

 

ואני הייתי נחמדה למרות שזה היה קשה

 

היא אומרת לה בואי נרקוד, וזה לא הלך לה אז היא אומרת לאחרת והיא נותנת לה הערכה, היא כ'כ מקסימה, והיא שימחה אותה והיא הייתה נראית לי כמו ילדה קטנה וטיפשה, ואני כועסת על עצמי שאני מעיזה לחשוב ככה אבל היא באמת נראית לי ככה, והם רקדו, ורקדו ולא ידעתי מה לחשוב אז התחלתי לצחוק

 

 

ולצחוק, והרגשתי צבועה ורעה מאד, מה את צוחקת?

 

גם אני הייתי פעם ילדה קטנה וטיפשה, והייתי מתמרמרת ככה, לא טיפשה עד כדי כך ולא עם עיניים משוגעות ומפוחדות כאלה, לא, אני תמיד הייתי חזקה ונחושה, וגם כשנפלתי לא פחדתי, אז אולי, אולי לא סתם ראיתי אותה, והיא לי אינטרקציה איתה, והיא נגעה בי והרגשתי אותה, את ליבה וזה הפר את שלוותי

 

 

כמובן שזה לא היה סתם

 

וזה בכלל כ'כ קצת ממה שהיה שם, היה כ'כ מוזר

 

יש לי עוד הרבה מה להגיד על זה ועל שם וזה היה קצת כמו כת

תמיד אתה מנסה
לתפוס אותי; לעולם
לא תצליח.

אני נופלת
מדי, חמקמקה,
בלתי נתפסת, לא
נאחזת בכלום.

בוא נשחק
תופסת גובה:
אדמה ושמים.


(בהשראת שיר כלשהו של מאיר אריאל ששמעתי ברדיו ואני לא זוכרת מה הוא)