פורום פרוזה וכתיבה חופשית (עמוד 429)

גלבוע

 

פעם, נסיעה בכביש

וראיתי. איך

נחשי האורן הדקים שעל גבו

החליקו כרוח מחליפת האוויר

על פניהם.

 

וראיתי

כמה מוחלש כח הכבידה כאשר

הדקים מזנקים

משוטטים

אל

יעד אחר.

 

ולהיות תה

פרושו

בסך הכל

להיות מתוק

גם כאשר אתה מעט וקר

בתחתית כוס.

ולהישאר על הכביש

*

כפור יורד על העיר.
מנצנץ מול ירח מעונן.

כפור עוטף הכל.
בתים, גינות וחצרות,
פנים אדומות,
ידיים קטנות.

כפור לופת בחזקה
את המעיל, והמגף.
את הריאות הפולטות אדים.
את העורק הראשי.

כפור מתגנב ללב.
בחשאי,
הכל דמם.

שיר ישן שמצאתי לא מזמן. ועכשיו שיניתי אותו...

(משיר משבר שכזה לשיר של אחרי.)

 

הוא זקוק לעוד עיבוד.

פתוח להערות, לשינויים.. ולשם.

 

 

זֶה אוֹתוֹ מַנְעוּל, רָאִיתָ?

הוּא שָׁבוּר וּמְפוּיָח.

וּכְשֶׁהוּא עוֹד הָיָה שָׁלֵם,

פַּעַם, (זוֹכֵר?)

שָׁעוֹת שֶׁהָיִיתִי 

כּוֹסֶסֶת צִפָּרְנַי בַּחֲרָדָה

וְעֵינַי דְּמוּמוֹת וַאֲדֻמּוֹת.

וּמְחַכּוֹת.

  לְפִיתַת הַפַּחַד.

  הַבְּרִיחָה.

  כְּאֵב הַבְּדִידוּת.

וְהַמַּנְעוּל, בֵּינִי וּבֵינָם,

בֵּינִי וּבֵינְךָ.

 

הַבֵּט:

אֶצְבְּעוֹתֵיִי כְּווּיוֹת וּפְצוּעוֹת.

שֶׁקֶט, וְאַתָּה...

הִתְגַּעְגַּעְתִּי.

בוא אלי
קח ידי
בוא ולמד
עמדי

בוא אלי
אל תפחד
אנא בוא
ונלמד

לנצח יחד/רב מג של מילים

 

ילד

שעוד לא טעם

טעם של חיים

שעוד היה צריך לגדול

ולא להיות עם מלאכים

 

להיכן הלכת?

להיכן כבר עפת?

ללקט זר

של שושנים

 

הוא היה עלם חמודות

עם מבט של כוכבים

הוא היה אב אהוב

שצפה למרחקים

 

ויחדיו בגלגול אהבה

של מוות

נשמו את נשמתם האחרונה

מחובקים לנצח

אב ובן

בזרועות האהבה.

 

אב שהלך

ומבטו מפליג למרחקים

מעבר להרים וגבעות

אל שבילי הנדודים

 

ובעודו עולה

על סולם געגועים

בא שטן אחז ידו

וצלל אל הצוקים

 

הוא היה עלם חמודות

עם מבט של כוכבים

הוא היה אב אהוב

שצפה למרחקים

 

ויחדיו בגלגול אהבה

של מוות

נשמו את נשמתם האחרונה

מחובקים לנצח

אב ובן

בזרועות האהבה.

 

כפסע בינם

לבין ארץ נושנה

צעדו הם יחדיו

את דרכם האחרונה

 

ועלי שלכת מוריקים

בכו שם למולם

על אב ובן

שיחדיו ניצבים

שם לנצח-

לעולם.

 

 

 

 

http://rotter.net/cgi-bin/forum/dcboard.cgi?az=show_thread&om=366612&forum=scoops1&viewmode=all&keywords=%F0%F7%E1%F2%20%EE%E5%FA%E5

הם יודעים את זה ולא צריך לומר!

-הינך טועה שוב ידידי, מבחינתם זה כבר נגמר!

-לא, הם זוכרים, ומחכים, זה שמור אי שם בפנים

-אתה אופטימי מדי עם הראש בעננים.

הם אנשי האתמול ,היום ומחר. מי זוכר לפני חודש

מעניין אותם חדשים לבקרים רגשות של חול וקודש

אז כן, הם מעניינים חלק חכמים וחלקם יותר חולי פגיעות

משפטים של גאונים? זה משפיע לכמה שעות!

תכניס למוח, אתה כבר פאסה! הדיכאון הרגשות עולם מלא

כולם בטוחים שאתה מת או שאתה כבר לא חולה!

ומי שלא חולה, כולם יודעים מה מצבו

הוא בריא מן החיים "התבגר" מלבבו

מה שווה זקן שהוא ממזמן כבר מת?

מה שלא שמעו אצלם זה לא אמת.

אצלם שמיעת שפיכת נפש זה סם מיוחד

ואתה? אליך מי מכור?! אף אחד!

בקיצור תשמע, אין לך באמת ומעולם לא הייתה אוזן שומעת

וגם אם כן- היא הייתה די צולעת

היא התנוונה מרוב שקט של צלילי הכאב

שפס קולם מזמן כנגינת מיתרי הלב

וכן, הוא פס! מבחינתם, מהתחלה אתה מנסה

ולמה שפס והולך קוראים היום- פאסה!

 

-אני מאמין, שיש אנשים שמבוכתם לאמת

ועד שמישהו לא נפטר כנראה שהוא לא מת

הוא פשוט בהמתנה, הוא לא יכול בנתיים

מבחינתם זה לגיטימי שיחזור בעוד שנתיים

וברור שלא הכל הוא עוד יאמר לא כל מבוכותיו

אבל הם עוד יאזינו בקשב רב לאנחותיו

כי הם ייזכרו לעת יחזור ואיך אפשר לשכוח

יהודי עם לב ונפש שמנסה קצת  את המוח

ואת הבטחותיו ידרשו בשקט אולי אפי' ללא קול

את שירותיו יקבלו ולא יעצרו לשקול

את בכיותיו הפרטיות את מבוכותיו האישיים

את מחשבות ליבו והתסבוכות הנפשיים

ואת דאגתו לכלל למצב הלאומי

בין בגלל דבר ספציפי בין מהלך קיומי

ואת מה שביניהם בין הכלל לפרט

יחרוז אחרי השקט שאת העצבים מרט

ואיזכורים פה ושם מנפש נבוכה והומיה

הם יפנימו בין בקול ובין בדומיה

הם יבינו, לפחות החכמים שביניהם

שאי אפשר את כל הבכיות והשירות להציע לפניהם

כי בתכל'ס אדם עובר הרבה וכל מילה יש להחשיב

וכדי להבין יצטרכו גם הם קצת להקשיב

הם זוכרים לב נשפך וסערות גועשים

ולקול אנחות ופציעות לקראתך הם מתרגשים

ואני יודע שהם זוכרים ומתגעגעים

אני יודע, הם יודעים!

 

בחלומי מצאתי את רוב אבדותיי.

אחר כך, במהלך היום,

נזכרתי בהן אחת אחת

אך לא ידעתי היכן הן.

 

בחלומי סידורי האבוד נמצא

על מדף הסידורים; איבדתי אותו

לפני שבועיים בבית הספר.

כשניגשתי למדף היו בו המון סידורים אחרים,

אך לא שלי. (ושמי היה חרוט עליו)

 

השרשרת שקיבלתי במתנה

מהחברות שכבר עזבו

פתאום התגלתה על צווארי.

גם בחלום לא הבנתי לאן הלכה,

ומאין באה.

 

את אהבתי השכוחה לא מצאתי

על הבגד שאהבתי לא חלמתי.

 

סך הכל, יש לומר,

בערך הכל מצאתי.

רק את אהבתי, את

אהבתי לא מצאתי.

 

הן רק אתמול היה זה וזרח האור?

נדמה כי שוטחו הרים וגבה מישור

נראה כי נשתנה גם לבב האדם

והשמש ששקעה זרחה מחדש

אדומה מאמש וצורבת כדם

רק ענן קט אל האופל שייט בדד

ומימי קדם הוא היחיד ששרד

אני חייב עזרה דחוף!!!

להפוך את המפלצת הזאת למשו נורמלי...

 

בית

ועוד בית

פיזמון

 

בית

ועוד בית

פיזמון

 

בית

ועוד בית

פיזמון

 

אפשר אפילו רק 4 בתים

אבל חייב פיזמון

ורצוי חריזה

ומילים לא גבוהות מידי

שיוכלו לשיר אתזה

והכי חשוב שיהיה

תוכן.

 

 

 

 

בלעכס איזו זוועה

 

 

לא שחור ולא לבן

 

תחת שלל גווני הקשת

מסתתרים גם חיים

בבית אפור בערבה

מתנגנים גם צלילים

 

ובבית לבן אי שם

חי לו איש שחור

עם רגשות, דמעות ותשוקות

שלפעמים גם רועד מקור

 

כי חיים הם

לא רק שחור

או לבן

הם מערבולת

של צבעים מסחררים

עוד טיפת צבע כאן

וטיפת אהבה שם

יוצרים יחדיו

חיים פשוטים

 

ואישה אדומה

בבית ירוק

מטאטא שטיחים

של חיים

 

וילד צהוב

בתוך בית ירוק

דובר לשקיעה

בלי מילים

 

כי חיים הם

לא רק שחור

או לבן

הם מערבולת

של צבעים מסחררים

עוד טיפת צבע כאן

וטיפת אהבה שם

יוצרים יחדיו

חיים פשוטים

 

אז בואו נפסיק

לשפוט כל אחד

לפי מראהו

או שפתו

 

נאחוז יד ביד

וננסה שוב עכשיו

להיות קצת קשובים

להיות איתו

 

בס"ד

 

נימים של דיו.

הביטי

כיצד הם מתפרשים,

נימים – נימים

על פני הדף הלבן.

רשתות של חיים,

מקווים דקיקים של רגש

מרכיבות

אנטומיה של שיר.

 

ומי כמוך יודעת,

רק את יודעת את שיריך.

המפתח

לצופן נימי הדיו

שוכן עמוק בשרשי נשמתך,

נוגע – לא נוגע

הוא מכווין את חייך,

מתווה את דרכך.

 

כמו נהר מתפתל

הוא סובב את ליבך,

מתווה את דרכו.

בעקשנות הוא מפלס לו נתיב,

עוד נים מנימי

שיר השירים כולם.

צולל פנימה,
אל תוך הנשמה
בדידות שחורה
עלתה אפילה.

נושף על האבק,
הצטבר הרבה בפינה.
מטטא רשמים,
רשמים סוררים
של אנשים אחרים.

חיפוש עמום
של הלא נודע
של עירבול חושים
של אור
השראה

כמה זמן היית כלוא כך?
ליבך זב דם ועיניך בוהות
רק צועק וצועק חלומות
בלילות ארוכים
שורט
ופוצע

כמו חתול רחוב
שטום עין וקטוע זנב
אחרי קרבות עם כלבים
גדולים ממך פי שניים
מלקק את השפה בגאווה
ונשאר עם המון חרטות
עד הקרב הבא.

כמה זמן היית
כלוא בתוך עצמך?
בתוך הגוף שלא בחר בך
ואתה לא רצית בו
גיבור שאיננו מנצח אף פעם
אלא עסוק בלהפסיד
את אהבתו

איך אתה אף פעם
לא מוצא לך בית
כמו אחרון החתולים
העזובים בחוץ
אתה לא מרשה לי לגעת
לא נותן לי ללטף
לחבק את השגעונות,
את הצרחות שלך
בלילות ארוכים

כמה זמן היית כלוא כאן?
מחכה לקרב הבא
כדי להפסיד שוב את עצמך
ולקבל
קצת.
ממש
מעט,
טיפה
של
גאווה;

ואהבה מלוכלכת
בדמך.

"אני יתומה מאמא. את זה אתה יודע?"

הוא מביט בי מופתע.

"לא אמרת לי את זה אף פעם", הוא אומר בשקט, ואדום מטפס במעלה לחייו.

"אז הנה. עכשיו אני אומרת," אני מתריסה ודמעות בעיני.

"למה לא אמרת לי את זה עד עכשיו?" הוא שואל בשקט, בכאב.

אני משפילה את עיני, כמתנצלת על חולשתי.

"אני לא יודעת," אני לוחשת בקול חנוק, "פשוט לא יכולתי." אני משתתקת, מוחה דמעה סוררת. היא לא הייתה אמורה לצאת עכשיו. הבטחתי לעצמי שלא אבכה על זה מולו, הוא רק ייבהל יותר. 'יופי,' אני מחמיאה לעצמי, 'את פשוט מקסימה. עכשיו אין ספק שהוא ירצה אותך אחרי כל זה.'

גם הוא שותק, ושתיקתו מכאיבה. אני חייבת להסביר את עצמי.

"פשוט, אתה מבין" אני מעיזה להסתכל עליו לרגע אחד, מופתעת לגלות דמעות בעיניו. "תמיד סיפרתי את זה רק לזרים, לאנשים שיכולתי לכפכף את התגובה שלהם, לצחוק להם בפרצוף על הזעזוע והמבוכה ולהגיד ש'מה, הכל מושלם עכשיו, הכל בסדר, אני חיה כמו כולם בעצם..'

אבל לך לא יכולתי להגיד את זה, כי כבר מזמן עברת את הגבול של הזר. ולא יכולתי לרכך לך את המכה כמו שעשיתי לכולם, ולא יכולתי לתת לך לחשוב כמה גיבורה אני כי אתה יודע שאני לא, ולא יכולתי לתת לך לראות את החור הזה בחיים שלי. פחדתי להפיל עליך את זה. אני רגילה להתמודד לבד."

דיברתי אל הידיים שלי. בטוחה שהוא כבר קם והלך, בורח מהאישה המשוגעת שפעם הוא אהב, אבל בטח זה יעבור לו ולא כדאי להכניס ראש בריא למיטה חולה וכל השטויות האלה.

ורק בשביל להגיד משו לאוויר שעוד נשאר לידי אני שואלת: "לא ניחשת את זה כבר?"

והשקט שעונה לי מספר לי שאכן הוא הלך, משאיר בידיי את ליבנו המדמם.

אני מרימה את עיניי לחפש אותו, מתכוונת לרדוף אחריו להחזיר לו לפחות את הלב שלו, שיטפל בו בעצמו, לי קשה גם ככה..

ואני מגלה את העיניים שלו מביטות בי, שקטות כמו ים אחרי סערה.

"לא," הוא עונה לי בשקט, "לא ניחשתי. לא רצית שאראה אותך ככה, אז לא ראיתי אותך ככה."

הפעם תורי להיות מופתעת. אני שותקת רגע, ואז קובעת בדממה. "אז ידעת.", והדמעות עולות לעיניי שוב כשהכאב הזה משתלט עלי, במקום ההקלה שצריכה הייתה לבוא.

הוא שותק, ושתיקתו מאשרת את ניחושי.

אני שמה ראש על השולחן ופורצת בבכי. בכי ארוך, מתמשך, בלתי נשלט.

אני ממררת על הכאב שהוא ידע ולא שיתפתי אותו. טיפשה. על ההקלה שהוא, אחרי הכל, ידע - ובחר להמשיך. על הוויתור שהוא הולך לעשות, ועל הידיעה הכואבת-אוהבת שלמרות הכל, הוא נשאר איתי.

ועל אמא שלא הייתה איתי פה בכלל וגם לא תהיה, ועל החופה שלנו שתהיה מלאה בדמעות..

אני בוכה ובוכה, והוא יושב לידי בשקט שלו, בביטחון הזה, בידיעה שיהיה בסדר, שעוד רגע אני אירגע ובאזכרה הבאה כבר לא אהיה לבד..

אני בוכה עוד קצת, לשחרר את הגוש הזה שישב לי על הלב כל כך הרבה זמן, ולאט לאט מוחה את עיניי האדומות.

הוא מביט בהן. אוהב אותן ככה, כמו שהן, אדומות ונפוחות ומלאות כאב.

"בואי," הוא לוחש לי, "בואי נספר להם שניצחנו.."

אתה אלי צור חילי
צוֹר חילי וגבורתי
רפא צירי והכן לי
צוֹר למכתי.

צרור צורר המיצר
אשר צוררני כצורתו
צר צורה בתוך צורה
לי להצר.

צרור המור דודי
הגם כי לי יָצר
עוד קשור בי כצרור
באהבת דודו לי.

שריינו כולם- מפגש יוצרים חנוכה.

נר חמישי. יום חמישי. כט כסלו, 29/12

יהיו סופגניות (אם תביאו)

 

ומוזמנים גם לאשר הגעה בפייסבוק או לעשות לייק לדף תחרות 

עם צוות ניהול תותח.

עם שופטים מהשורה הראשונה.

עם פרסים שכל אחד היה שמח לקבל.

 

עם פרסים למשתפי הפוסטים.

 

קבלו אותו ואותנו:

 

 

כל אחד רשאי לשלוח צילום אחד ושיר אחד.

כל אחד יכול.

כל אחד.. מתחיל לחשוב. ברגע זה. על הקיים סביבו.

 

 

לתקנון:  http://www.inn.co.il/Forum/Forum.aspx/t832138#9081537

 

לשליחת יצירות:         http://www.inn.co.il/Mosaic/Post

לפרוייקט:        http://www.inn.co.il/Mosaic/Project/27

לדף הפייסבוק שלנו:  https://www.facebook.com/%D7%9C%D7%94%D7%A1%D7%AA%D7%9B%D7%9C-%D7%91%D7%A7%D7%A0%D7%A7%D7%9F-686343748199941/?fref=ts

 

 

#ההגרלה על שיתוף הפוסטים, פתוחה גם לשיתוף בפורומים כאן בערוץ.

מי שיעתיק את כ-ל הפוסט ויפרסם אותו בפורום, כאן בערוץ, שעוד לא פורסם בו הפוסט הזה.

יזכה להיכנס להגרלה שלנו

 

אחרי שפרסמתם נא להיכנס לעמוד המודעה בפורום יוצרים ולכתוב בכותרת: שיתפתי בפורום נוג"ה, בפורום בני הישיבות, וכו'

 

#מחכים לכם#

#צוות פסיפס והנהלת התחרות#

תשוחחו עם מישהו
רצוי מישהו שאתם לא מכירים
(למשל מישהו/י מהערוץ- דרך ש.א)
ובעקבות השיחה תכתבו שיר
זה לא חייב להיות שיר על מי שדיברתם איתו
אבל חייבים שהשיר ישאב השראה כלשהי מהשיחה.




שוטו!

 

 

 

 

תהיות

האם זה חכם
לקלף
קליפה חיצונית
שאותה בכיף
אני מגלמת.
כמו גולם
עטוף בכנפיים
אבל הוא עדיין
גולם.
יש לי כנפי רוח
כנפי נשרים אבירים
חיצוניים.
אני כמו 
נשר חזק
שאין לו את הבינה
לתפוס את הרוח
שמזמינה
לברוח מהמחנק
שבתוכו.
והוא עף,
למעלה ולמטה.
אבל נשאר
כל הזמן
מעל אותו
אפר
ועפר
שהינו.

ואתה,
אתה רואה הכל.
שומע את הכל.
ממך,
אי אפשר להסתיר.
את החזיר,
שלא נכנס לפה
אבל בראש שתול יפה
ועושה שם שמות
ומשכיח את השמות
שבהם הייתי קוראת
כשרציתי לצאת
מהמציאות.
המציאות
שבה הכל חנוט
בתוך הכבוד והתדמית
שאותה רוצה להמית
ולקבור.
ולשמור,
את האני האמיתית
שמתחת לתדמית
של הצדיקה המזיעה.
אותה אחת שאני לא רוצה להיות
שמציבה לי רף שבו לא אוכל לחיות -
לפחות עכשיו,
כשאני דומה לחגב
כל כך קרוב לאדמה.
וכשנפשו הומה
קופץ לקומה
אחרת.
שהיא בעצם
בדיוק אותו דבר.
כי גם בקומה ההיא יש עוד אנשים
וגם בתוכה מסתתרים מרעין בישין
וגם מעליה יש עוד הרבה קומות
שמובילות לעוד הרבה מקומות
שלתוכם נופלים
או צומחים
עד האינסוף
ומעבר לו.