פורום פרוזה וכתיבה חופשית (עמוד 429)

בס''ד

שנאה רוצה לצאת העט שלי על סף פריקה

מנסה להמשיך קדימה אבל הדמות שלך מציקה

היא לא נותנת לי מנוח פשוט תצאי כבר מהסרט

כי אני לא כותב עלייך אלא על על מישהי אחרת

החגיגה פשוט נגמרת כי הסתיימה לה עוד משמרת

ותגידי את שוטרת שאני צריך לרדת למחתרת!?

את כל כך מיואשת שאת עוקבת אחריי בהודעות

כמה נמוך אפשר לרדת...זה כבר לא יכול להיות

אני מבקש ממך סליחה לא רציתי לגרום לך לבכות

 רק תכבדי את הפרטיות שלי ובלי דעות אנוכיות...

 

 

ברוך השם יתברך יצא!

זה בראפ,כרגיל,ברוך השם יתברך.

מקווה שהמסר ברור

מערכות חיים שונות
חיות במקביל
חוויות
מונחים, מושגים
מחשבות

כאבים שורטי לבבות
עם דמעות שנוטפות על הלחי

גיל מאושר, שמחה עולה
שלמות, הכל מתחבר ביחד
לכדי תמונה מרהיבה
עם נגיעות צבע עמוק
ומלא משמעות

ואני,
חי בינייהם
בתוך
אבל בחוץ.

עם כולם
אבל במדבר
עם צוקים נישאים
ותחתיות שאול שחורות
לוחשות
רוחשות אש יוקדת,
בוערת במעמקים
עם רוחות מלאות בצלילים מרגישים
ונקרות מים בסופים נידחים
שמשקים
את הצמא הזה
בים החול
של עצמי

ורק מחכה
שמתי
ואולי
מישהו יכנס שם
אלי

בירושלים - אשמח שתפנו אליי באישי.

(אני נמצאת בסדנת כתיבה מקסימה, שהתפנה בה מקום, ונשמח מאוד למצטרפות חדשות!)

"אלעד."

היא מרימה אליו מבט המום. "אתה פה?"

הוא משפיל מבט, בוחן את נעליו הצבאיות ומדיו הכחולים – שחורים. לא, מה פתאום. הוא לא פה. לא פה בכלל.

איך דווקא אותה מכולם הוא היה צריך לפגוש פה. את הבחורה היפה והרחוקה הזו, שתמיד רצה להכיר מקרוב. היה בה משהו מרתק כזה. סודות טהורים בעיניים. אז הנה, זה קרה. איזה יופי.

"מה אתה עושה פה?" היא שואלת, ומילותיה מחוררות. "באת לפנות אותנו?"

הוא שותק, מודה באשמה.

גם היא שותקת. לא מאמינה. רגע של שקט מביך עובר עליו, ואז היא מטיחה בו בשקט: "הייתי בטוחה שאתה יותר מזה."

הוא ממשיך לשתוק באשמה, ורק מסתכל לרגע על העיניים שלה, שתמיד הביעו כל כך הרבה חום וטוב, ועכשיו היו בהן אך קור ובוז – מיועדים לו, ולו בלבד.

"הייתי בטוחה שאתה יותר מזה..."

****

"קומו. עכשיו. אתם צריכים לצאת מפה, זה שטח צבאי סגור. אין לכם אישור לשהות פה יותר."

הפעם הקור בעיניו שלו, ואילו עיניה שלה חמות ורטובות, מורמות אליו בתחנונים צובטים. הוא לוקח ממנה צעד אחורה, לא להישבר. "נו, קומו!" הוא מצווה בקור, "אנחנו לא רוצים לעשות את זה בכוח."

"אבל למה אלעד?", היא לוחשת בקול שבור, "למה? אתה אוהב את אמא אדמה פחות ממני? למה אתה לוקח בזה חלק?"

"בבקשה אלעד. קח את החיילים שלך ולך מפה. אתה לא באמת יכול לעשות את זה. אתה יותר מזה, אלעד.."

היא בוכה. הוא מעביר את הפיקוד למישהו אחר, רק לרגע אחד, ויוצא החוצה לנשום אוויר, לפני שהוא יצטרך ללכת לכלא בגללה. ורק בגללה. באמת, הוא מפקד בצבא הגנה לישראל, יש לו אחריות. הוא לא יכול לעשות מה שהוא רוצה רק בשביל נערה אחת אמיתית כל כך!

מרחוק הוא רואה כמו מעולם אחר את החיילים שלו מוציאים אותה מהבית, צורחת ובוכה. "למה אלוקים?" היא מייבבת בחולצה קרועה, "למה שוב, ה'? למה??"

הוא מסב ממנה את מבטו, וחוזר אל החיילים שלו, שכבר עברו לבית הבא. הרי הוא מפקד בצבא ההגנה לישראל. הוא לא יכול להגיע לכלא בגללה.

****

השטח נקי. אין פה אפילו חצי אזרח. אפילו כל מגודלי הפאות כבר שוחררו בערבות מזמן. הוא נושם עמוק, מתענג על הנוף הבראשיתי, המרחיב לבבות. נוף של ארץ ישראל. באמת, חבל שהיו צריכים לפנות כאן.

מרחוק עולה דמות דקת גוו במעלה ההר, תלתלי שערה הקצר מתפרעים ברוח. הוא לא מבחין בה. הוא עוד מביט על הנוף הזה, המשגע.

"בבקשה, תנו לי לעבור.." מאחוריו בוקע קול מתחנן, צרוד מבכי. "אני מתחננת. תנו לי לעבור. פעם אחרונה.. אני רוצה להיפרד מהמקום הזה. להבטיח להתראות. בבקשה."

"תשמעי גיברת, יש לנו פקודות. אסור לך להיכנס, אסור להכניס לפה אזרחים."

"בבקשה, רק לרגע אחד ואני יוצאת. אני רק רוצה להיפרד.."

"מה פתאום, אסור. את רוצה שניכנס לכלא בגללך?"

"בבקשה.."

"אסור, אין מצב. ותעופי מפה עכשיו, לפני שאני עוצר אותך."

"תנו לה לעבור." הוא אומר, וקולו הסמכותי תמיד נעשה עייף, צרוד קמעה.

"אבל המפקד," מנסה אחד.

"בלי אבל. תנו לה לעבור."

הם מביטים בו מופתעים, במפקד שההוראות מלמעלה היו לו כמו תורה מסיני. הם לא באמת מאמינים שהוא התכוון לזה.

היא מרימה אליו את עיניה, ואין בהם תודה. "נו, תפתחו כבר," הוא מתעצבן, בעיניו משתקף מבטה הקר. "יש לך שתי דקות."

הם פותחים לה את המחסום, כמובן, והיא חולפת על פניו, עולה למעלה בפעם האחרונה. הוא שומע את הבכי מחלחל בגרונה, ומסיר את מבטו ממנה, משתדל לשמור עליו קפוא.

מזווית עיניו הוא רואה אותה נעצרת בראש ההר החרב.

"אבאאאאאא!"

צרחה נוראית, מיוסרת, פורצת משפתיה, מהדהדת מקצה העולם ועד קצהו. "אבא שלי," היא משתנקת, "אבא, תראה מה קרה בסוף, תראה כמה השתדלנו וכמה לא הצלחנו.. כמה העם שלך התבלבל, אבא!" היא קורסת על האדמה, מתייפחת. "אמא, אמא אדמה, סליחה. סליחה שלא הצלחנו לשמור עלייך, סליחה שעוד לא הצלחנו לאהוב את האחים שלנו מספיק כדי להצליח להפוך לחלק ממך. סליחה שלא הצלחתי למנוע מאלעד לקחת בזה חלק.."

היא מייבבת לה בשקט עוד כמה סליחות לאמא אדמה, והד יפחותיה החלושות, הכואבות, קורע את הדממה. ואילו הוא מסמיק עד שורשי שערותיו, אינו יודע מה מביך אותו יותר – העובדה שכל החיילים שמעו אותה, או זה שהיא לא הצליחה למנוע ממנו לעשות את זה.

עוד כמה דקות של בכי ומלמולים כואבים ולא מובנים, ומשתרר שקט. היא קמה ממקומה בתשישות, ומתחילה לרדת חזרה לכיוון המחסום, כמו מרחפת. כל העיניים של הפלוגה מלוות אותה – חלקן המומות, חלקן מובכות, ורובן אדומות. היא בכלל לא שָׁם כדי לשים לב.

הנה היא שוב חולפת על פניו ולא עוצרת. רק במחסום היא נעמדת לרגע, ופונה לחיילים. "סליחה אחים אהובים שלי", היא אומרת בקול רועד ועיניים רטובות, " סליחה שלא הצלחנו לעצור אתכם.."

הם משפילים מבט, לא מסוגלים להביט באש השחורה שבעיניה. היא פונה חזרה למטה, מכריחה את עצמה להמשיך לרדת, וכל צעד למטה משאיר חלק ממנה על ההר.

הוא עוקב אחריה במבטו, אחרי הרוח הזו. והקרח שבליבו נמס טיפה – טיפה.

יעידו כאלף עדים
רסיסי נפשך ברוח
יעידו כאלף עדים
כיסופי פסגות השמחה
למחשוף רגלייך
יעידו כאלף עדים
בלואי אמונתך
יעידו כאלף עדים
נופי בארות דמעתך
יעידו כאלף עדים
חושך יסורייך
יעידו כאלף עדים
אכזבותייך, חשדותייך
יקטרגו עליו בצערם
יענו בו אֱמֶתם
ויעטרוך כאלף עדיים
כל אהבותייך
יאמצוך כאלף קרובים
כל קמטי צחוקך
ימליכוך כאלף זרים
כל גלדי פצעייך
יצהלו כאלף שירים
כל כמיהותייך
ילמדו אותך לאהוב אותך
שוב
מחדש
מההתחלה.

זריחה יפה מידי.
אנשים טובים מידיי.
ערכים חזקים מידיי.
כאב גדול מידיי.
דמעות מרות מידיי.
אדמה קדושה מידיי.
עוול נורא מידיי.
אלימות קשה מידיי.

ממלאי פקודות פחדנים מידיי.

~שחכתם אותנו? תוצאות התחרות והזוכים של התחרות - להסתכל בקנקן - יוצרים

ריבוע.
משולש אדום מעליו.
שני ריבועים קטנים.
וילונות.
אדניות פרחים,
ושלט תלוי.

דשא ירוק,
ועץ עקום.
פרח צבעוני מידי.

שמש, עגולה ומושלמת.
מחייכת.
שמיים בהירים,
ואחים.
במדים כחולים.

מה היא ביקשה?

רק קצת שקט לנשמה,

להתעטף בתוך האדמה.

תלולית של עפר,

פתק עם שם.

מי ביקש לחיות??

תגיד לי ה'!!!!!

שוב השמש פוצעת
חוטים של לילה פרום.
אני אורגת אותי לאט לאט
אל תוך היום,
מושכת שק פחמים
שתי וערב:
את שמלת השבת שלי
ינקה כבר הירח הבא.

ליבי בעמונה.
נרמס תחת מגפיים כבדות של חיילים.
שותת דם.
עלוב, מוזנח, ונטוש, נטוש ביידי אחיי.

עיניי בוכות,
דמעות של כאב,
דמעות של אמונה,
שאפילו בהסתרה, שבתוך הסתרה,
בוודאי גם שם נמצא ה' ית ברך.

ידיי כותבות,
כותבות את העוול הגדול הזה,
מנסות לתרגם את מה שהולך פה,
מג'יבריש-לשפה אנושית מדוברת.

ונשמתי אצל אבא,
מבקשת רחמים,
מבקשת כוחות,
לא כאלה שלבושות מדים,
כוחות שממלאות את פקודותיו של הבורא.

ליבי,שדחף אותי מבפנים,
נשמתי, שהאירה לי את הדרך הנכונה,
עייני, שהזהירו מפני מכשולים בדמות שוטרים,
וידיי, שנאחזו בסלעים מכוסי הבוץ,
ומשכו אותי מעלה מעלה אל ההר.
אל הר עמונה.

@רוש לילה. תייגתי כי זכור לי לטובה הסיפור שלך יש לך סיכוי טוב

סיפור שמתחיל מחר

איך לכתוב סיפור קצר ולהמריא לסופשבוע רומנטי בפריז?

"עברית" ספרים דיגיטליים ו– ynet מכריזים על תחרות שנתית
לכתיבת סיפורים על העתיד הקרוב




כתבו לנו סיפור קצר (עד 1,000 מילה) המתרחש בעתיד הקרוב (ובכל מקרה לא רחוק יותר משנת 2036). לא מדע, ולא בדיוני; רק סיפור שמתרחש בעולם המוכר שלנו, אבל צעד או שניים מאוחר יותר. ככל שדמיונכם מסוגל ורוצה להפליג.

וגם:

עליכם לכלול בסיפור לפחות שניים מבין שלושת האלמנטים הבאים:
1. ספר (כלשהו. לבחירתכם. קיים או מומצא, ספר כפריט או ציון שם של ספר).
2. דבר מאכל.
3. כלי תעבורה.


כל סיפור שיישלח עד לנעילת התחרות, ויענה לקריטריונים המבוקשים ייכנס לתחרות:
עד 1,000 מילה
מתרחש בעתיד הקרוב
כולל לפחות שניים מתוך שלושת האלמנטים המבוקשים
הרשמה לאתר "עברית"
​
* כל משתתף זכאי להגיש סיפור אחד בלבד




מועדי התחרות
פתיחה: יום א', 8 בינואר 2017
נעילה: יום ג', 7 בפברואר 2017

הפרסים לזוכים:
* מקום ראשון – סוף שבוע בפריז! וגם 20 ספרים דיגיטליים לקריאה ב"עברית"
* מקום שני – טאבלט במתנה, וגם 20 ספרים דיגיטליים לקריאה ב"עברית"
* מקום שלישי – 20 ספרים דיגיטליים לקריאה ב"עברית"

* עשרת הסיפורים הטובים ביותר יוצעו להורדה חופשית כספר דיגיטלי שיקודם ב"עברית"



צוות השופטים:
הסופרת דורית רביניאן
הסופרת נעה ידלין
הסופרת מירב הלפרין
עורך ראשי, ידיעות אינטרנט - יון פדר
מנכ"ל ומו"ל אחראי, ידיעות ספרים –דב אייכנוולד
העיתונאי רענן שקד
מבקר הספרות רן בן נון



אז מה קורה עכשיו?
מלאו את הטופס למטה, אשרו את התקנון ושלחו
תוך מספר ימים תקבלו מאיתנו מייל חוזר ובו פרטים למשלוח הסיפור שכתבתם
לא לשכוח לשלוח את הסיפור שלכם עד יום ג' ה- 7 בפברואר 2017
כחודש לאחר נעילת התחרות יפורסמו שמות הזוכים באתר "עברית

מתקתקת מתקתקת.
נרדמת?! לא! אני לא נשברת.
מאות לאות מתחברות מילים,
נוצרות מילים שירים וסיפורים.
מוסיפה דגש , משתנה הסיפרה,
העיניים נעצמות לאט בחשכה.
מורידה את הראש,
מרפה , לא מחזיקה,
מתעוררת בבהלה.
במסך האותיות כבר אינם
למילים הופכות.
מתערבבות בדף ולא נמחקות.
נשארות מוטבעות בדף הלבן,
מזהירות שזהו
שארית החלום הקטן.
"מודה אני" מברכת,
"מזמור לתודה" ממלמלת.
משאירה חותם
כאות תודה והוקרה לה' יתברך
"שהחזרת בי נשמתי
בחמלה רבה אמונתך".

ברוך ה'.

 

למה,

למה רק אני מחכה ומחכה

 

כן, אני יודעת את כל מה שידוע.

שיש השגחה פרטית,

ושכל דבר מגיע בזמן שלו.

 

אבל זה לא מצליח לטשטש את הצביטה

שהנה היא הגיעה לשם,

והיא גם. והיא גם.

וההיא בטח גם.

וגם ההיא שעוברת עכשיו.

 

ומה איתי?

מתי גם אני אגיע?

מתי גם אני אהיה בקצב של כולן?

ואיך זה שנראה שאני לבד בעולם?

לאיפה נעלמו כל מי שכמוני גם?

 

סוף פריקה.

כמה זמן זה אמור לקחת?
יש מישהו אחראי לזה?

אשמח מאוד לשמוע!!

"תה פירושו
להישאר מתוק
גם כאשר אתה מעט
בתחתית כוס" (צור ונטורה)

אז עכשיו זה כמעט אמיתי ויש מקום ויש אנשים ורוצים שזה יגיע לעוד וזה חדש ובאווירה חדשה.
אם חיפשתם זמן לכתוב, מקום לכתוב, נחת לכתוב, ורצון, זה כנראה בשבילכם.

📝 *סדנת כתיבה עם צור.*📝

_בימי רביעי בערב, בגוש עציון_.
(מיקום מדויק יישלח למעוניינים).

*עלות-*
30 ₪ למפגש וקפה.
*מי מגיע?*
כל מי שרואה מילים בכל מקום. חי אותן ואוהב אותן. כל מי שמחפש מקום חיצוני ופנימי לכתוב ולהיכתב. מי שרוצה שיקראו אותו או שרוצה לקרוא את עצמו.

בסדנא נשמע תוצרים, נלמד תרגילים, נארגן לנו את המילים לכדי כתיבה ממשית. ונשתה קפה. ☕

*המפגש הראשון מוזל ולניסיון למי שירצה לבדוק. 15₪*

הרשמה מראש. בואו בטוב!

לעוד פרטים- *0526071736*
(אפשר גם בהודעה) או באישי)

הסדנא מיועדת לבנים 17+

ניפגש ☕🖊

"ואמרתי: לא אזכרנו ולא אדבר עוד בשמו;
והיה בליבי כאש בוערת עצור בעצמותי;
ונלאיתי כלכל ולא אוכל." (ירמיהו, כ')

א.
הנביא חוזר לירושלים:
האותיות הפסיקו לפרוח, השמיים צלולים
מלהבות ומעשן
השפתיים
לא סדוקות כמגילות של אש.

(ב.
הנביא מסרב לזכור:
איכה)

ג.
הנביא נזכר:
מצרים מלאה בכל טובה,
עצמותי עצרו מלכאוב לפני כשנה, איני
זוכר באיזה יום הפסיקו ראשי העוללים להנתץ
האם
כביתי כבר אז.