פורום פרוזה וכתיבה חופשית (עמוד 430)

 

ריבונו של עולם
אני כל כך רוצה
לברוח מכולם
ולמצוא אותך.
ריבון העולמים
תן לי להרגיש
שכל האנשים
רצים 
על אותו כביש
ומכוונים
להיות שליחים
לדברי אלוקים חיים
 

בדידות אינה תמיד כאב

 

בחרתי לי את זה, ואני מתמודדת כרגע

 

אם היה יותר אולי היה אפילו יותר טוב

 

אבל עם אנשים אני מבולבלת ולא יכולה למצוא את עצמי

 

את השיר הזה אני לא אכתוב
על שום קיר, ולא אפרסם
בשום במה
ולא אלחין ולא אנקד:
אחרי שאגמור לכתוב
אמחק אותו לגמרי מראשי.
במחשבית אתה קורא לזה "אתחול".
---
הי, כן
אני עדיין מפחדת ממראות.
זה לא שיר פרידה.
זה גם לא שיר פגישה
הי, כן
אני שוב פוגעת.
לא בך, לא באף אחד
בי אני פוגעת
(השוחה, זוכר? והרקפות וה)
(אני בעיקר מתגעגעת.)
---
ולאתחל ולאתחל ולאחל
שיהיה לי רק טוב.
ולך?
לך, הו, כן. יום נפלא.

 

הוא לבד בחושך
נושא תיק על גבו
כל חייו באחת
נערמים שם איתו

הבית הפך לדירה
והבדידות זועקת מכל עבר
לבדו- הוא נאבק
לא להיגרר עם העדר

נאבק בדמעות
שחונקות בגרון
מנסה לא לצרוח
אחוז שיגעון
לא נותר לו דבר
והבדידות כה זועקת
בתוך ים של דמעות
הוא מייחל קצת לשקט

הוא עומד בתחנה
מחכה לבאות
לרכב שיקח אותו מכאן
אל תוך חלום בלהות

ועברו כך שנים
את עצמו הוא בנה
נחוש לתקן
למצוא ת'דרך חזרה

נאבק בדמעות...

לא הביט לאחור
לא עצר - לא נכנע
לנצח- הוא אמר
אין עכשיו שום ברירה

תרמילו עתה ריק
מבט פניו כבר מואר
הוא השלים עם עצמו
ונושא מבט למחר

לעיתים רחוקות האדם מלטף בנימי נפשו,

את נשמתו

רק כדי לחוש קצת מן האור הגנוז בה

לעיתים מלטף ולעיתים מכאיב

וכול זאת רק כדי לזכות בצעקתה,

לדעת את כוחה,

לדעת את כוחו.

 

 

 

 

 

בס''ד

אני FAKE MC דפוק אני אומר זאת בגאווה
דוחף אותך לארון מתים ועושה לך הלוויה
יש לי IQ של גאון ומחשבות של פסיכופט
פרופיל 21 נפשי בהוראת צו בית משפט
השאיפות שלי הם לא כבוד ולא בית עם מרפסת
ולא איש הייטק לא מתאים לי כל היום ליד מדפסת
פעם העולם היה יפה נהפך למושחת כל וכך זול
היום זה אלימות וזימה,יש לי פנס בעין שמאל
האם אני באמת משמיע קול?או שזאת סתם עוד אשליה?
אולי אנחנו כולם לא קיימים ומה שאנחנו רואים זאת תופעה?
קהלת אמר את זה פעם ''הכל הבל הבלים''
בבית הספר מוליכים אותנו שולל במשך עשרות שנים...
 

 

4 שורות הראשונות דמיוניות לגמרי.

אבא הגשר הזה צר מאוד, מאוד.
אבא הגשר מתנדנד כל כך חזק.
אבא אני כמעט נופל, לא מפסיק למעוד.

אבא אבא
תחזיק אותי חזק
שלא אפול.

אבא הגשר כל כך ארוך,
אני לא רואה את הסוף.
אבא הצעדים שלי,
כל כך קטנים
כל כך איטיים.

מאחורי כל כך הרבה אנשים
קוראים, צועקים, זועקים
תחזור, תחזור!
מתחתי תהום,
כל כך עמוק
כל כך אפל וחשוך
ומתוכו מישהו צועק בקול
תוותר! תיפול!
ומהאופק מישהו לוחש אלי
תמשיך, אתה יכול

אבא אבא
תחזיק אותי חזק
שלא אפול.

אבא,
הרגליים כבדות
הידיים חלשות
הכתפיים כואבות
מהמשקל שסוחבות.

אבא אני מועד ומועד
והגשר ממשיך להתנדנד ולהתנדנד.
עוד מעט אגיע אל הסוף
ואגלה שתמיד היית מאחורי
ולא נתת לי ליפול.

אבא אבא
תחזיק אותי חזק
שלא אפול.

אשמח לתיקונים הערות וכדומה מקווה שאהבתם

היא רצתה לטוס , לכבוש את העולם,
להתפרע ולמצוא עבודה .
אבל היא קצת פחדה ממה שיחשבו כולם,
אז בינתיים היא נשארה פקידה.

הוא כל כך רצה לשמוע מסבתא את הסיפור,
ועל כל מה שהיה במלחמה .
אבל הבוס , הוא יכעס על האיחור ,
אז בינתיים היא מספרת לעצמה.

פעם הוא הופיע מול אמא כל היום ,
ולהיות זמר הוא רצה כל כך .
אך הוא פחד שיעלם , שיתנפץ החלום.
אז הוא ממשיך לשיר ללקוחות במוסך.

הוא חלם לרכב על אופניים,
כמו כל ילד שראה אז בגן.
אך הוא כבר לא צעיר , עבר זמן בינתיים,
אז הוא ממשיך להסתכל עליהם כל הזמן.

היא כל כך רצתה ילד קטן,
ובחור אוהב , שרק בה הוא יבחר.
אך היא היתה עסוקה בעבודה כל הזמן
אז עכשיו כבר מידי מאוחר.

הם כולם רצו אך לא הספיקו לנסות,
והזמן עובר והבינוניות ממשיכה.
אז תתחילו לקום , לאהוב ולעשות,
אתם תרגישו יותר טוב - מבטיחה.

"טיפשים" הא מלמל תוך שהוא אוסף אותם לשק.

"טיפשים" הפעם הוא מוסיף מנגינה

"טיפשים שכמותם, בחייהם ומותם, טיפשים טיפשים טיפשים"

הוא עובר בניהם, מחפש רק את הטובים ביותר ומכניס לשק.

הוא מרים אחד, בוחן משך דקה ארוכה ולבסוף שומט לרצפה.

"לא טוב..." הוא חושב בקול "מאוד לא טוב..."

אחרי שעה קלה הוא מניף את השק על גבו ועוזב לחדר אחר.

בחדר הוא מעביר את השק לידיו של התורן שממשיך בעבודה.

התורן עובר עליהם שוב, זורק את אלה שלדעתו לא טובים מספיק,

ושופך את המוצלחים למיכל.

בסוף הוא מתרחק, מסתכל על פסי הסימון ורוטן.

עוד 9,999,999,999,999 מתים מוצלחים לגאולה.

 

???נראלי סתם דפוק.....

אמא תמיד אומרת שנייר סופג טוב יוצר מטישו רגיל. הוא סופג יותר, ולא צריך המון ממנו כמו מטישו, כדי להכיל את מה שנשפך.
אז ניסיתי . בכיתי ובכיתי לתוך גליל נייר סופג שמצאתי על הרצפה, הספגתי בו את הדמעות והנזלת והכאב. אפילו הרשתי לעצמי לבכות קצת יותר ממה שרגיל, כי הוא אמור לספוג עוד.
מוזר, דווקא לא הרגשתי הבדל. אולי חוץ מזה שהוא שפשף לי יותר בפרצוף מאשר הטישו.
אולי זה בגלל שהוא מיועד לזה, הנייר הסופג הזה. הוא כבר קהה מרוב דמעות ונזלת וכאב שאנשים הספיגו בו, אבל הטישו לא מיועד לזה, אז הוא רך כל פעם מחדש.
או שזה סתם כי הוא עבה יותר, ואמור לספוג מים ולא דמעות. אולי אני זו שלא הבנתי .

זה קרה, ומאז הכל נגדע.
המילים לא יוצאות מתוכי,
השירים טמונים בליבי.
היד רוצה לכתוב
והעט רוצה לרשום,
אך הכל טמון חסום.
ואני יושבת עם עצמי,
מנסה לשחזר את כוחי.
איפה ואיך הכל נעצר?
ואיך מחזירים חיים לחלל שנוצר?
אות ואות, מילה למילה,
ולנסות לחבר לכולם מנגינה
הכל ישוב יש בי תקווה,
נשוב למיטב כמו שהיה.

שוב נשלחת יד

מתוך החור, 

ומעי הומים.

 

רק ליבי חמק,

עבר את הגבול

עם הצללים,

ואותי מצאו השומרים

בידיים נוטפות ואצבעות מלאות.

 

עד שמצאתי את

שאהב נפשי,

אחזתיו ולא ארפנו.

 

ועדיין הוא ישן

ואהבתי - עד שתחפץ,

וליבי נחתם

וכבר פסק מלדפוק.

 

 

(סליחה על הקיטשיות)

הלב הזה שמתגעגע,
מתרפק על זכרונות.
הלב הזה שדומע,
רואה פניה העצובות.
מבט נוגה, חיוך שונה,
ישיבה שפופה
אל מול עבר כואב.
מנסה להיאחז במי שהיה לצידי תמיד,
ועכשיו
הוא
נעלם.
מועדת מחולשה,
מבכה, כה עזובה,
ריקה מאהבה.

רוצה להתעודד, להיות אחרת.
מחליטה להשתנות,
להיות שמחה
ויהי מה.
מסובבת ראשי לאחור,
רואה במטושטש אור זרקור-
שולחת יד רועדת,
אחוזת התרגשות,
אולי זו העת
שבה הוא מושיט לי גלגל הצלה.
תופסת באור, מוחצת אותו בחיבוק אל חיקי
עם מבט כה יגע,
רק רוצה להתכרבל בחיבוקו המלטף.

הלב הזה שמתגעגע,
החל להתרפא.
הלב הזה, מחייך לאיטו,
עד שחוזר לקדמותו.

אותו הלב,
שלי הוא.

"אתה שומע דוב?" לחשה מיכל הקטנה בשקט לדובון פרווה לא גדול, ששכב מחובק בזרועותיה הקצרות "אני מצטערת שכמעט שכחתי אותך. זה בכלל לא היה בכוונה, אמא אמרה שצריך לצאת מהר מהר, ושמה לי מעיל מעל הפיג'מה.
היא אמרה לי לנעול נעליים מהר ורצה להעיר את רות.
היה ריח מוזר כזה מבחוץ, אבא אמר שיש שרפה.
רק כשהיינו בדלת וראיתי את השמיים האדומים נזכרתי בך, דוב."
מיכל ליטפה בידה הקטנה את הפנים הלבנות של הדובון והסתכלה בעיניי הזכוכית התכולות שלו.
"אבל אתה קצת אשם" החליטה לפתע. "עזבת לי את היד בלילה, למרות שאמרתי לך לא לעשות את זה, נכון, דוב?" אמרה בקול סמכותי.
"אל תבכה" חיבקה אותו. "אתה דוב טוב, וכולנו פה ביחד עכשיו, מחכים שיגידו לנו מתי כבר אפשר לחזור הביתה. אמא אמרה שהאש עברה מבית לבית במהירות. יותר מהר באוטובוס אפילו! "
מיכל התעטפה טוב בשמיכה ובדקה שגם דוב מכוסה היטב. "אם קר לך, תגיד לי" לחשה לו באוזן הימנית, זו עם הקרע הקטן.

"מיכלוש, לישון עכשיו." אמרה אמא.
"אבל דוב בוכה!" אמרה מיכל, וניגבה דמעה קטנה.
גם היא בכתה.

(אני בדרך כלל לא רגילה לכתוב קטעיםאז אני אשמח להערות/הארות וכו')


היא הולכת אבודה ברחובות הצפופים, מחפשת פרצוף מוכר
רק לרגע היא עזבה את ידה של אמא כדי לראות מקרוב את הבובה הלבנה, זאת שזרוקה ליד הפח הגדול, וכבר היא נעלמה
מותר לבכות. גם אם היא כבר ילדה גדולה. ככה יהונתן תמיד אומר לה
כמה היא רוצה חיבוק שלו עכשיו. היא כובשת יפחה
הוא בצבא, אבל הבטיח שכשיחזור לשבת יביא לה את השמלה ההיא שעושה אותה כמו מלאך. ככה הוא אומר
יהונתן הוא כל עולמה. האח הגדול שלה
הם רק שניים - אבא, אמא, יהונתן והיא, תחיה.
פעם היה גם את דוד, אבל המחלה העבירה אותו לצד שלה
לפני שהוא הלך בפעם האחרונה הוא הביא לה את הדובי הגדול שאין לילה שהיא עוברת בלעדיו.
'זה בשביל שתחיי' הוא לחש לה
והיא חיה. הוא זה שעזב ראשון
כשדוד הלך, הסנדוויץ, הדבק של המשפחה, יהונתן החזיק את אבא ואמא בשיניים
כשהיא התעוררה באמצע הלילה מסיוטים הוא היה קם ומחבק עד שנרדמה
כשלאמא לא היה כח (או רצון) לקום בבוקר, יהונתן היה דואג לה לאוכל ולוקח אותה לבית הספר.
בסוף הם חזרו לעצמם
ככה תחיה חושבת.

אחרי שהיא קצת נרגעת היא רואה שאמא עומדת בדיוק מאחוריה, לא הלכה לשום מקום
אבל היא חוזרת ומחזיקה לה את היד. ליתר ביטחון

הדפיקות הגיעו בערך שעה אחרי שהם חזרו
היא שמעה את הצרחה של אמא, את המבט הקפוא של אבא שלא צריך היה לראות כדי לדעת שהוא שם
כשהם ראו אותה יורדת מהחדר מישהי באה וחיבקה אותה
היו לה את אותם המדים כמו של יהונתן
- - - -
כשהגיעו החפצים שלו הם הביאו גם שקית קטנה
בתוכה נחה מקופלת שמלה לבנה.
תחיה שילחה מבט לאמא ורצה לחדר, להסתכל בלי שכולם רואים
זאת הייתה המידה שלה.

היא לא הורידה את השמלה כל השבעה.
יהונתן הצטרף לתמונה הגדולה של דוד והיא מרחפת עם השמלה הלבנה
כולם הלכו, השאירו אותה עם אבא ואמא שבורים
זה בסדר, היא חושבת בעודה מסתובבת עם השמלה ומחבקת את הדובי, זה מגיע לה.
שלפחות מישהי אחת תחיה