את שומעת טפטוף של מים.
פטפוט של ילדות,
כדרור של כדור
מעוף של ציפור דרור
רעש של אוטובוס,
זקנה שצועקת
מישהו לועס בקול,
שקל נופל,
צעדים נגררים,
מסור נגרים,
קבצן שפושט את ידו,
שופט שדופק בפטישו
מישהו רץ לאוטובוס,
מישהי מדברת בטלפון,
סב מספר לנכדו את "איה פלוטו",
מכונית שצופרת.
את הולכת ברחוב
ונכנסת לבית הספר.
אבל אני מקשיבה
לטפטוף של מים בקצב אחיד
ורוצה להיות טיפה,
אני מקשיבה לילדות מפטפטות בחדווה
ונזכרת, בפטפוטי מלפני ארבע שנים.
אני מקשיבה כדור מתכדרר ויודעת שמישהו פורק עצבים,
אני שומעת כנפיים של ציפור דרור
ומנחשת שבקן שוכנים גוזלים רעבים.
מקשיבה לזקנה שצועקת ויודעת ששוב
נהג האוטובוס לא חיכה עשרים שניות,
הוא סגר את הדלת ונסע.
אני מקשיבה לשקל שנופל
ומדמינת ילד שמרים אותו עם חמצוץ ביד השנייה,
אני שומעת צעדים נגררים
וידעת שהיום היו פיטורים.
אני שומעת מסור נגרים
ורואה ברוחי אדם מנגב את הזעה וממשיך בעבודה.
אי רואה קבצן שפושט את ידו
ומפשפשת בכיסי בחיפוש אחר מטבע,
אני שומעת את דפיקת הפטיש ויודעת שעוד דין נחרץ,
עוד פרצוף שנחמץ ועוד תיק נפתר.
אני שומעת מישהו רץ לאוטובוס
ויודעת שאם הוא יאחר בשניה יצטר לעזוב את העבודה.
אני שומעת מישהי מדברת בטלפון
וידעת שעל הקו מהצד השני נמצאת מישהי שבוכה עכשיו.
אני שומעת את איה פלוטו ואת האהבה
שנמסכת בכל מילה ומילה.
אני שומעת צפירת מכונית
ויודעת שמישהו נסע באדום.
אני הולכת ברחוב
ונכנסת לבית הספר.
את שומעת, אני מקשיבה