פורום פרוזה וכתיבה חופשית (עמוד 464)

צעקתי

ואף אחד לא שמע

זעקתי

 ואף אחד לא ענה

נשמתי

וכולם נחרדו

חייתי

וכולם הצטווחו

נחתי

וכולם התלוננו

פרחתי

וחוץ מאמא כולם החמיצו פנים

צעקתי

ואף אחד לא שמע

ברחתי

ומישהו הניד עפעף

שלום לכולם

 

אני מאוד אוהבת לכתוב ולכן אני כאן . מבקרת מדי פעם באתר .

מקצת הביקורים שלי (והתפקדויות של גיל ותחום כתיבה ...) גליתי שהרוב הן בני נעור וגיל ההתבגרות.

(רוב רובכם סביב גלאי חטיבה ותיכון /אולפנה .... נכון?)

אשמח לדעת איזה נושאים אתם אוהבים , נשאים שמעניין אתכם.

(כדי שתגיבו יותר לדברים שלי  .... אולי מה שכתבתי לא מעניין אתכם ).

ואשמח גם לדעת אם יש כאן אנשים קצת יותר גדולים סבבי שנותה20  + (25 -30) .

 

* פשוט אני מרגישה קצת (אולי ) לא כל כך שייכת , בצד .....

אולי כי אני גדולה מדי לפורום זה . לכל המעוניין אני בת שלושים .

(אולי יש מקום אחר שבו אוכל לשלוח את מה שאני כותבת , אשמח לדעת )

 

 

תודה

יש למעלה סוכה ללא פתח

בין עמק עצב להר התקווה

בסוכת האבלים של הנצח

אושפיזין יושבים שבעה

 

כי שוב אפילו כשעדיין אין גשם

אנחנו כעבד שבא למזוג לרבו 

והבין שאינו רצוי רק אחרי ש

שפך קיתון של דם על ליבו 

 

ורק שלשות הכינו על חטא ופשע

ואתמול ביקשנו הושע נא וגם תרגיש

והיום שתקנו מול ילד בן תשע

שגמר את ההלל עם קדיש

 

לא לנו המילים "שנאה" "ורצח"

אנחנו מכירים רק "שיר" "ודמעה"

ובסוכת האבלים של הנצח

אושפיזין יושבים שבעה

 

ושמחת והיית אך שמח

אבל היום חג ואנחנו לא נשמח

היום נבקש ממך, אתה שומע?

בחגך והיית אח

 

לולב ואתרוג שוכבים עכשיו לבטח

ערבה להדס אמונים לעד נשבעה

כי בסוכת האבלים של הנצח

גם אלוהים נטל ארבעה

- למי?

 

|משחק חדש משחק חדש משחק חדש|

 

יש לנו משחק כזה בבית, בהתחלה הוא נראה ממשחקי טיול שנתי אבל כשהוא תופס זה די אדיר.

וזה נורא משמח כמישהו אומר לך תודה.

 

נדגים לכם

 

מישהו צועק:

- אני רוצה להגיד תודה.

שואלים:

 -למי?

- לשרשורי מוצ'ש

- על מה?

- שיש לי למי לספר על האוטובוס הזה שאני מטלטל בו.

 

ואז כולם מוחאים כפיים ושמחים ומבסוטים מזה שצעקנו ואמרנו תודה.

 

ממש אפשר לשחק את זה כאן

לצעוק: אני רוצה להגיד תודה.

למי?

לכל הדיונים של הארבעים הודעות

 

או לאנשים פרטיים.

אני רוצה להגיד תודה.

למי? 

לסנורקה המיולין

על מה?   וכו' בקיצור הבנתם.

 

 

תעשו את זה מצחיק, זה יהיה מצחיק.

 

****

 

ואתם יכולים לבוא לצעוק תודה בשורה אחת.

או שאפשר לשנס מותניים, לגייס את כל הכישרון שיש בכם

ולחשוב איך אפשר לעשות משהו שיפנק ויפתיע את מי שאתם רוצים לומר לו תודה.

 

 

נגיד.. 

תוכלו לשלוח משלוח מנות יצירתי ואומנותי

שיגיע לאדם בהפתעה בימים שלקראת פורים

תחשבו רגע,

הוא מחופש לילד בן שלושים (ווינטג' זה באופנה עכשיו.)

הוא באוטובוס בדרך למשתה במדרשה.

(ברוך המן, ארור המן ארור.. לא חשוב)

ופתאום הוא רואה 

משלוח מנות במיוחד בשבילו

 

טהדההה!!

 

 

 

זה פשוט מאוד

ערב טוב לכולם, בוקר טוב וצהריים טובים - תלוי כמובן באיזור בו אתם נמצאים על השעון כרגע.

כמו בכל שנה, פורים נוחת פתאום ודורש את שלו. בדרך כלל זה שלל ממתקים וצלופנים.

מה דעתכם לגוון קצת?

אמנם קבעו חכמינו את מידת משלוחי המנות - שניים לאיש או אחד לשניים - אבל יש גם את הרוח שמעבר.

לפעמים אפשר לשגר משלוח מנות מפואר, צבעוני ומתוק גם ממרחק קילומטרים, ושהריח שלו יישאר באוויר גם אחרי פסח. לא, הוא לא מחמיץ לעולם.

המשלוח הזה מיועד לאדם שאתם אוהבים, מעריכים או סתם רוצים לשמח.

המשלוח הזה יכול לעשות למישהו את היום, הוא יכול לצבוע לו את החודש בוורוד. אולי הוא גם יציל חיים, אם נגזים קצת.

 

יוצרים, יוצרות ויצורים מוכשרים - זו ההזדמנות לשמח אדם שאוהבים!

 

 

מיצב, מיצב שעל הקיר,

מי ביה"ס הכי מוכשר בעיר?

התעוררה משפחת מיצב, שיפשפו עיניהם,

והתווכחו אל מי מופנית השאלה מביניהם.

 

מיצב אנגלית, זקף ראשו ואמר במבטא:

דונט יו נו? שאלה כה פשוטה!

השאלה הופנתה לשפה השלטת,

אין אול דה וורלד האנגלית כה בולטת.

שירים, חנויות, פיצריות ומוצרים,

בניו יורק ומנהטן את עצמם מפארים.

ובבית ספרנו הרכזת משקיעה ומחכה שכבר יגמר,

אוורי סקול וונט טיצ'ר לייק הר.

מוסדנו יזכה בדירוג איכותי,

ונשב כל הצוות על קאפ אוף טי!

 

השתחל לו פתאום לתוך הדברים,

מיצב עברית, מעונב, מסורק ומרשים:

מחילה על הפרעתי, לשוני לא תידום,

עדיפים אנו על פני כל עם ולאום.

ניכר עמנו בכך שלא שינה לשונו ושפתו,

וכי יש עוד מקצוע מובחר כמותו?

בניינים, שורשים, התפעל ונפעל,

מעט גאווה לא תזיק לעמנו הדל.

רכזנו משלב מילותיו במשלב לשוני כה גבוה,

היוכל בית ספרנו שלא להצליח?! אתמהה!

 

שלח מבטים זועפים וציקצק בלשון,

עמד שלוב זרועות, כך המיצב בחשבון.

חישב מה השעה ואם כדאי לענות,

עשה אחד ועוד אחד ושיתף במסקנות:

וכי בשפות עסוקים, השכחנו חוכמה?

חישובים, נוסחאות ותרגילים קומה על קומה.

חוכמת המספר היא כלל עולמית,

לא שפה מצומצמת, פרטית ומקומית.

וכי כיצד תוכלו להתקדם בחיים,

בלא לדעת לפתור תרגילים ושברים?!

רכזנו בוגר פקולטה להנדסה לשעבר,

הצלחתנו מובטחת. הדיון נסגר!

 

נדחף ביניהם מיצב קטן ושמנמן,

הסתכלו עליו ותמהו מיהו החוצפן.

פתח המיצב ובקול צייצני הכריז:

פנו דרך למיצב אקלים! קדימה, זריז!

אין חשוב ממני, ואינכם יודעים עד כמה,

בלעדיי, ביה"ס תלוי על בלימה.

האם ניגשתם בחודש האחרון למפקחת?

מה מספר הפעמים השבוע שנשברה כאן צלחת?

אלו שאלות מהות, תשתית ויסוד,

האם הייתם ממליצים לחבריכם בבית ספרנו ללמוד?

אך ההנהלה לא דואגת, והכל יעבור בשלום,

משחדים תלמידים, ודואגים מי לא יגיע באותו יום.

 

 

עד שהסתיים הויכוח, משרד החינוך כבר סגר,

תלה שלט האומר: שיגעתם את השכל. אחזור מחר.

ענו לו כל בתי הספר ולא בפוליטלי קורקט: 

אנחנו שיגענו?! נרביץ לך עם מחבט!

איך אפשר לחיות בכפיפה אחת עם משפחת מיצב?

דוחקת, מגבילה ויושבת על הזנב!

"תנו לנו קצת חופש!", צעקו הרכזים והמורים,

ואחריהם החרו-החזיקו כל התלמידים.

"תנו לי קצת חופש" זעק כל העולם,

-אז לכו למילואים, זה הפיתרון המושלם...

 

 

 

ארץ הצבעים /אסתר קאהן

 

פעם אחת היתה מדינה של צבעים. והוי בה המון צבעים וגוונים.

המדינה נראתה כמו עפיפון קטן וצבעוני , שיש לו פסים ושטחים לפי צבעים וגוונים שונים.

המדינה היתה מחולקת לכל מיני אזורים וחלקים שונים , הרים וגבעות , עמקים ומשורים , שדות גדולים ורחבים.

כמעט לכל צבע או גוון נציג בממשלה ובשלטון.

השלטון התנהל כשלטון דמוקרטי ומדי כמה שנים הוי בחירות למשרות ותפקידים שונים .

בתקופה האחרונה שלטו במדינה אנשים ביד רמה וחזקה.

ובמשך השנים צצו כל מיני רעיונות ודעות שונות.שבעקבותם פרצו המון מריבות וויכוחים פנימיים .

עד שעלה רעיון והחלטה לפצל את הממלכה ושכל חבל ארץ יקבל שטח משלו.

חבל ארץ לאדומים והכתומים. וחבל ארץ לירוקים ולכחולים.

ביום שיש אחד בחודש מאי . הכריזו על הפרדת המדינה לשתי מדינות .

מיד לאחר הכרזה האזרחים והתושבים הפשוטים לא הסכימו לזאת החלוקה .

ופרצו מהומות וויכוחים שהתגברו והתעצמו עד לב השמיים .

כמעט שפרצה מלחמת אחים , או יותר נכון להגיד מלחמת הצבעים.

באמצע המהומות והמחלמה אשר באופק קם לו איש אחד קטן וצנוע .

כמעט ולא מוכר ,אדמוני כחול עניים ואמר : "אחים אנחנו אז באו ונרגע .

אנחנו צריכים אחדות ושיטוף פעולה, אי אפשר שלכל צבע או גוון תהיה מדינה

ושלטון משלה. באו ונתאחד וכך נהיה חזקים מול שאר המדינות שמיסביב "

לאט לאט התקבצו ובאו אנשים לשמוע את האיש הקטן והאדמוני.

התאספה לידו קבוצה של אנשים ששמעו לו והסכימו לדעותיו.

הם החליטו להפגש באיזה ערב אחד, בבית קפה סמוך ולהגות רעיונות ותוכניות משלהם.

וכך נפגשו כמה וכמה פעמים, עד שהתגבשו ויצרו מעין מפלגה קטנה .

עם הזמן הכריזו אנשים על עמצם כמפלגה ,כדי שבעת הבחירות לשלטון , אז יכירו בהם כמפלגה .

כאשר יתקימו בחירות למפלגות אשר בשלטון.

נבחר האיש האדמוני שלנו ליצג את המפלגה החדשה, שרק נולדה.

במקביל להקמת המפלגה החדשה, המשיכו המהומות ואי סדר בערים וברחובות.

המפלגה גדלה וצמוחה וקבלה החלטות חשובות ומהותיות יותר.

במקביל לשלטון החדש שנוצר לאחר ההפגנות והמהומות .

לאט לאט נרגעו התושבים ונהיה שקט יחיסית.

התושבים השונים למדו עם הזמן להבין ולכבד כל דעה ורעיון.

ולחיות בשלום זה עם זה גם כאשר אין הסכמה בינהם .

ולהבין שיש גם שוני אחד בין השני. ולכן גם עם כל השוני ישנם גם דברים משותפים.

למשל: עבודה -תעסוקה,חינוך, עול פרנסה ,כלכלה ומעמד חברתי.

השקט והפיוס נמשכו זמן רב. בחלוף השנים נהפכה המדינה למקום שמח ופורח יותר.

הכלכלה פרחה ,השלום והביטחון חזר לתושבים. תיירים ואורחים רבים באו, לראות את המדינה השקטה.

במדינה הזאת יש חוף ים והמון חול.

לכן אפשר להביא סחורות באוניות ונמלים וגם לדוג דגים בים .

מכוון שהיא נמצאת על פרשת דרכים , בין כמה מדינות שכנות.

נמשכים אלה הרבה תיירים ואנשים שעוברים באמצע הדרך ובאים לבקר באזור.

התיירים הרבים שבאים לאזור, רואים את המדינת הצבעים.

ומתפעלים מהם, מן האחדות והעזרה ששכנת בינהם.

אחד התירים שבא מאזור הדרום , אזור חם במיוחד.

בא עם בגדים קצרים ומעט בגדי מעבר.

וכאשר הגיע הסתו והחורף הוא היה "בצרות" כי לא ממש היה לו מה ללבוש.

ואנשים טובים מסביבו עזרו לו וארגנו לו בגדים מתאימים לעונה.

התייר שלנו התלהב מן העניין של העזרה לאחר.

עם הזמן התייר דרום האפריקאי שלנו החליט להשאר עוד בארץ הצבעים.

למשך כשנה נוספת , מהתיכנון המקורי שלו .

הוא חשב לבוא לכמה חודשים ולהפוך את זה כביקור על הדרך ,"לעולם הגדול".

בהמשך הזמן הוא למד על ההבדלים בין האזורים השונים, הקבוצות השונות.

והמחת שלפני השטח ,ויכוחים, דיונים סוערים עד כצעקות והתלהמות הרוח …..

באחד הימים התייר הדרום אפריקאי, נקלע למהומות והפגנת ענק ,שלא ראה כמותה עוד.

היה מעיין מעגל גדול עם המוני אנשים , צעקות והרמת ידים עם שלטים.

ההפגנה התקימה מול משרדי הממשלה . התייר שלנו התקרב לשם כדי לראות מקרוב את מה שקורה .

בנתיים הוי שם גם קבוצת נערים ונערות שנסו להכנס למעגל המפגינים ….

נער אחד קטן ונמוך יחסית נתקע בין כל האנשים שהוי ונפל ארצה, כמעט ואף אחד לא שם לב אלוי.

חוץ מהתייר שלנו שראה אותו ורץ להושיט לו עזרה.

עזר לו לקום ולעמוד על רגלוי , ראה שהוא פצוע ומדממם ומתנדנד ובקושי רב עומד.

הוא שרק שריקה גדולה וחזקה כדי שיבאו לעזור לו ….

האנשים מסביב הזעקו עזרה ואמבולנס שבאה כעבור דקות אחדות .

לקראת שעות הערב יצא מהבנין של משרדי הממשלה , בחורינו דוד האדמוני וכחול העניים.

הוא סידר את בגדוי ,מכנסי הג'נסי וחלצתו הבהירה . והלך לקאתם המפגינים בסנדלי שורש כחולות וכובע .

וחצה את הכביש לכיוון ההפגנה ופתאום ראה את האמבולנס מגיע וצופר .

הוא שאלה למה ומדוע יש אמבולנס , האנשים ספרו לו על הנער שנפצע.

ושהוא קצת מסכן מפני שהוא לבד , כי המשפחה שלו גרה רחוק .

ולכן המשפחה שלו, לא תוכל לבוא ולהיות איתו בבית החולים.

אם הזמן לאט לאט ובשקט התפזרה ההפגנה וכל אחד הלך לדרכו.

גם דוד האדמוני והתייר האפריקאי הולכים לדרכם.

הם משוחחים בנהם וממשיכים בדרכם , הם הולכים באותה הדרך.

הם מחלטים להפגש אחרי הצהריים , בכניסה לבית החולים. כדי לבוא ולבקר את הנער הפצוע .

לאחר הפרדה אחד מן השני , התייר שלנו הגיע הביתה וחיכתצה לו " הפתעה".

בית פתוח ומבולאגן. ומאחוריו צצה דמיות חשודה ,רעולת פנים עם רובה ביד .

וצועק לעברו משפטים בלתי מובנים. הדמיות החשודה קושרת אותו בפינת החדר המום ולא מבין כלום. לאחר זמן מה ,ממשיך הברנש רעול הפנים "לנקות " את הבית והולך לדרכו.

למזלו הטוב של התייר,הברנש רעול הפנים שכח לסגור את הדלת .

הוא התחיל לצעוק ולבעוט בכיסא שעמד בדרכו .כך אישהו הצליח להתגלגל החוצה מעבר לדלת .

הוא המשיך לצעוק ולשרוק, עד שאחד השכנים שם לב אלוי ובאה לעזור לו , להשתחרר מן החבל.

במקביל דוד האדמוני ישב וחיכה לו בכניסה לבית החולים .כי הרי הם קבעו להפגש , כאן.

הוא חיכה וחיכה לו . לבנתים התייר האפריקאי הולך עם השכן לכיון המשטרה ,

להגיש תלונה על ה"אורח" הלא צפוי שפגש אחר הצהריים.

ובדרך הם פגשו אותו ונמלטים במהירות הבזק מאזור , השכן המבוגר נופל ומתגלגל.

התייר האפרקאי עוזר לו לקום. ושניהם צועדים לכיון לבית חולים הקרוב שנמצא בקרבת מקום .

כדי שיחבשו לו את הרגל הכואבת , הפצועה שמדממת .

כשאר הם מגיעים לבית החולים הם רואים את דוד האדמוני יושב בפחת השער.

התייר מספר לדוד האדמוני, את כל מה שקרה לו ואיך הם הגיעו בכלל לכאן , לבית החולים .

הם נכנסים לבית החולים לחפש אחות שתחבוש לשכן המבוגר את הרגל.

המזכירה אומרת להם לשבת כאן ולהמתין עד שהאחות תתפנה .

בזמן שהם יושבים וממתינים לאחות את מי הם פוגשים ? את הנער הפצוע מהבקר.

יושב לבדו בצד וקצת עצוב . הם באים אלוי ושאלים אותו למה הוא עצוב .

ומה קורה איתו עכשוי , איך הוא מרגיש . הנער משיב ומספר להם את קורות חיו העצובים.

כעבור דקות מספר הם נהפכים למעיין חברים. בעיקר הנער הבודד והשכן המבוגר.

 

אותיות צהובות זועקות משלטים אדומים,
צועקות מילים הכתובות על ספר לבן,
ספר שהשחיר וכוסה בכתמי דם,
צועקות את הסיפור.
שלו, שלה, שלנו.

אחרי שנה, הספר נסגר בחבטה רמה,
והסיפור כבר לעולם לא יסופר.
לא לתינוקת הרכה המצפה שיושיט לה יד.
לא לאישה השוכבת בערגה במיטה הזוגית.
ולא לאחותו, שיום אינו עובר מבלי שתחשוב על הספר המושחר.

אחרי שנה, השיר נשכח זנוח בפינת המגירה,
והמנגינה כבר לא תתנגן עוד לעולם.
לא לחבריו, המשתוקקים לקרבתו וגעגועיהם רבים.
לא להוריו, שנותרו עם לב שבור ופצע מדמם שלא מגליד.
ולא למכריו, שיש בם חוסר כלשהו.

וזהו זה.
סיפור חייו לא יסופר ומגנינת לבו לא תתנגן.
ואני אתגעגע.
ואותיות צהובות יזעקו מילים. יצעקו קטעי חיים שנגדעו באיבם.

ב''ה

 

נדנדנה מתנדנדת

ריקה.

דשא צומח

בנין נבנה.

שני אנשים יושבים

גב אל גב

מסתובבים תמיד

לפגוש בשני.

מטוס ריק עף בשמים

אוניה שקטה עוגנת בנמל.

אוטובוס מלא בועות סבון

נוסע ברחוב העמוס.

שני אנשים עומדים

גב אל גב

מחפשים

אחד את השני.

עיר שקטה,

ארץ דוממת.

בועות סבון עפות

אחת מתפוצצת.

שקט, דממה.

בועות באות והולכות.

נוגעות

לא נוגעות.

מחפשות.

שולחן משפחתי ריק

ברכה דוממת

ערסל מתהפך ברוח

שקט.

בועות.

אחת עם אוזניות.

אחת משחקת.

אחת עושה ספורט.

אחת משתזפת.

אחת רעבה.

אחת ישנה.

אחת מתחתנת.

דממה.

עיר שקטה

ארץ דוממת.

יש הרבה יותר שקט ברחובות.

הרבה פחות אנשים.

יש הרבה יותר יכולת.

הרבה פחות חיים.

עיר שקטה.

מלאה במסיבות.

ארץ דוממת.

מלאה בדרכי התקשרות.

ספסל ריק.

חנות שקטה.

קניון דומם.

סערה.

שני אנשים רצים.

גב אל גב.

לעולם לא יפגשו.

לעולם לא יזכו למבט.

עיר שקטה.

ארץ דוממת.

עולם אילם.

חרש.

צולע.

דממה מנתצת.

 

נדנדה ריקה מתנדנת.

בועה עליה.

בועה מנדנדת.

נדנדה ריקה.

שקט.

פונה למיטתי מידי ערב

לאגור כוחות ליום המחר

לא מעלה על קצה דעתי

שבעוד רגע קט יהיה מאוחר.

עולם כמנהגו נוהג

הירח נראה כלועג

אייל,נפתלי וגיל-עד

עושים את העם מאוחד

 

מה ששלושה נערים יכולים לעשות

לא ניתן לכתוב בין השורות

אין חרדים,אין דתיים,אין חילונים

כי כולנו יהודים.

 

אווירה מלאה דאגה

נאחזים בקש,מבקשים ישועה

כי בלב כולנו נגע

פונה,מחפש,מצפים לגאולה

הנערים בבור נמצאו

את כל הלבבות שברו

האומה המאוחדת בכתה

מעיניה הזילה דמעה                         מילים:נ.ש   אם הייתם שומעים את הלחן וואו שלמות!

שאלה, שני מילים אותו דבר בעלי משמעות שונה, הם חרוז?

 

לב שחדל לפעול

מעודף ריק ושקול

ששוררים בבלגן בחלל (חלל,אוויר וכו)

שניפער בגוף החלל (משהוא שמת)

 

בתוך הלב והריאות

שפעם גרמו ליראות

שיש חיים יפים

עכשיו מיושבים באויבים

 

וצמח קוצני צומח 

בתוך הרובוט מבשר ודם

הוא היחיד שפורח

בתוך הגוף שהיה בנאדם

 

האדם ימשיך להלך

אם הצמח הזר

הצמח את הבנאדם מושך

זה טוב לשניהם, אותו המוות המר.

 

מהגיהינום

באהבה

(כל הזכויות שמורות לכותב הקטע)

להתעורר מסיוט וליפול לרצפה הקרה

אני בוכה וצורח, בלי בושה

לא מפחד מיסתם חלום, זה קרה

חלמתי על היום בבוקר

 

לפחד מהסיוט כשנרדמים

לפחד מהמציאות כשערים

נישאר לאהוב את הדמדומים

המקום היחיד בלי הכאבים.

 

 

מהגיהינום

באהבה

(כל הזכויות שמורות לכותב הקטע)

פעולה? אני צריכה את זה לעוד שבוע

 כורע על הברכיים ומרים ידיים
קורע תשמים בצעקה מחרישת אוזניים
תולה את העיניים ליושב במרומים
תולה את העיניים ונקרע מבפנים
נופל באפס כח
תוהה איה 
אך בליבי אני בוטח
ומחכה

 

 

כשהמבטים שלי ושל המוכר בדוכן הממתקים מצטלבים

והמחשבות שלנו מסתנכרנות, וצוחקים, כי הבנו שקלטנו את אותה מוזרות בהתרחשות שמולנו ברחוב.

 

כשזקן עם חיוך מתחת לשפם נכנס לחנות ושופך עלי את כל האוטוביוגרפיה האישית שלו, כאילו ניחש שאני מכורה לאנשים כמוהו.

 

כשאותו הזקן משוטט להנאתו במדרחוב, וההליכה האיטית והמתכוונת שלו משדרת לי איך שנים יכולות בקסם לא מוסבר להפוך אדם לשלו יותר, ולגלות לו את סוד הסיפוק מהחוויות הפשוטות. ואני רוצה לרוץ אחריו, ולנסות לסחוט ממנו את הסוד הזה, שיגלה גם לי! מה אכפת לו? אבל מתחרטת כשאני מבינה שאי אפשר להעביר שנים בהעברה בנקאית, ושלי יש הזדמנות בלתי חוזרת לבנות לעצמי אוטוביוגרפיה מהסוג שידהים את המוכרות של עוד שבעים שנה.

 

כשנער ברחוב עוצר להסתכל עלי, בחורה שיושבת בספסל לבדה, ואפשר לראות בעיניים שלו שהיה רוצה להגיד לי שהוא מכיר את התחושה מהבפנים שלו, אבל הוא לא מעיז- לא ליד חברים שלו, ולא ליד עצמו.

 

כשהתיירים צצים ברחובות כמו פטריות אחרי הגשם, והגשם גשם קללה הוא, ושמות רבים לו, מ"המצב", דרך"כל הבלאגן הזה", עד ל"אינתיפאדה השלישית" ו"טרור הסכינים".  וכשירושלים מתמלאת בהם אט אט בחזרה, רק עד הגשם הבא, אני זוכה לראות בעלי חנויות מחייכים.

 

כשמול החנות שלי, בחדר מדרגות צר, כמעט כמו הגשר בשיר המפורסם, מתקיימת תפילת מנחה במפלסים.

 

כשהרחוב מתמלא בילדים שהציפיות שלי מהם הסתכמו בתעודת בגרות והשכלה מעמיקה בסדרות מתורגמות, והם, בלי להתבייש, למצמץ או להתלבט, רוקדים ברחוב כדי להצליח לממן את מבצע החסד השנתי שלהם.

 

כשאני מצליחה לקלוט קורט זעיר ממש מהדופק של המשולש האדיר הזה, את העיוור שתמיד עובר ב17:34 ואת סוחר המזכרות שתוקע בשופר כמעט כל שעה, אבל רק כשיש תיירים, ואת הטראנסים של הנחמנים בשבע, ואת השקט של השעה שמונה כשהעיר עדיין ישנה, אני חושבת שאני מתחילה להבין שירושלים היא יצור בפי עצמו, ויש לה חיים, ומצב רוח, וחום לפעמים, ושגם אני בורג זעיר בתוכה. חלק מהדבר הענק הפועם הזה שהוא בירת מדינת ישראל.

 

פעם ראשונה שאני כותבת.. אם אתם יכולים לתת הערות לשיפור אשמח.

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

האביב בעיצומו והקיץ מתקרב אלנו.

מרגישים את החום ואת המזגן.

הסנדלים וחולצות קצרות ,

כבר יצאו מזמן מהארון .

 

הקיץ כבר כאן ,

והחופש עוד מעט מתחיל .

מרגישים את סוף השנה ,

מסיבות סיום ,

הרשמות לקייטנות השונות .

 

הקייטנות, הים והבריכה

החברה עוד מעט בדלת .

איך אפשר לשכוח את הקניונים ,

הסרטים , הצגות וכל מיני בלויים.

סבא סבתא וחברים

המון שמחה וכייף נעורים.

 

השמש צהובה וקופחת .

חלצה קצרה או גופיה ,

מכנס-תחתון או טיטול .

להזיע בחוץ ולהחזיק ארטיק

או פלח אבטיח קר ומתוק .

 

הלב גדוש מכף רגל ועד ראש.

להתפרק ולשמח עד לב השמיים .

על זה שגדלנו ובגרנו בעוד שנה או שנתיים.

השמחה והצהלה מול בגרות ואחרות .

 

 

 

שיר : סבתא בשמלה לבנה ומטפחת כחולה . / אסתר קאהן

 

 

כמו משפחה מאוד גדולה וענפה .

שיש בה כמה אחים ולא כולם שווים .

כך גם במדינתנו "הקטנה" והיפה .

יש אנשים שונים , בערכים ובהשקפת החיים .

 

יש המון זרמים ותתי זרמים .

יהודים ודרוזים .

מתנחלים וערבים .

צברים ותיקים ועולים חדשים .

 

דתיים וחילונים .

מסורתיים וחרדים .

אשכנזים וספרדים .

תימנים ,מרוקאיים ואתיופים .

 

יש בה אקדמאים ומשכלים .

אנשי עסקים ורופאים .

אנשי רוח וחקלאים .

בעלי מלאכה ותלמדי חכמים .

 

כמו שלבני המשפחה ישנם תפקידים שונים .

סבא וסבתא , אמא ואבא , ילדים ונכדים .....

גם במדינה שלנו ישנם תפקידים רבים וגוונים .

 

המדינה שלנו היא כבר לא עלמה ולא בחורה .

היא " סבתא צעירה " בת 66 שנה .

אוספת את כולם ,לחיקה .

ומחבקת באהבה רבה .

 

 

 

 

 

 

 

בס"ד

געגוע מעורבב עם

בלבול יוצר

עצב. אני

מצאתי את המתכון הסודי

שלי בלב. אותו לא אגלה.

נוסיף לו מעט כמיהה

יחד עם ציפייה.

מתערבבים בלחץ לעצב

עמוק והופכים לעיסה

בצקית שנתקעת בגרון

ויוצרת מחנק ודמעות

בעיניים.

 

 

לשחרר, לשחרר ולגלות הרבה טוב מתחת. רק טוב

 

 

ב"ה

 

 

 

שיר לכבוד סוף שנה / אסתר קאהן

 

 

אנחנו נמצאים בסוף חודש סיוון .

וסוף שנה הלימודים כבר כאן .

עוד כרגע קט לחופש יוצאים כל ילדי הגן .

 

דיבורים ,טלפונים והכנות מרובות .

שירים, הפתעות, מסיבות, ומתנות .

שלום ולהתראות ,עצב וקצת שמחה .

אולי נפגש כולנו, גם בשנה הבאה .

 

 

אין מילים, שברי משפטים

בין השורות, עברתי תלאות

הדמממה הזועקת התחזקה

צרמה באוזני,

ולא עשיתי דבר.

ההד החזק בין הקירות,

גרם לי להבין

שהוא כבר לא מקשיב...

 

צעדתי בדרך לא דרך,

פגשתי אנשים עם סיפורי חיים,

וכל אחד מרגיש לבד,

ואין ביחד,זה כבר עבר

 

תפסתי מקום על צלע הר,

טמנתי ראשי בין כפות ידיי,

משהו חמים לחלח את עיני

גלש על פני

הפך לגשם של חיי....... 

החיים רצים מהר

ועכשיו אני כואב,

כי אין אף אחד איתי

בקצב שלי.

נשארתי מאחור

בנאדם עם כישלון.

 

ועכשיו אני אחר

מנסה להתעורר,

להשיג את כולם

להשאיר אותם לבד,

לדקור להם בלב

לגרום להם כאב.

 

נסיתי לשנות את העולם בכף ידי

הבנתי שאולי הבעיה היא אצלי

וניסיתי לשנות ניסיתי לתקן

 

ועכשיו זה כבר אחר

אני לא מרגיש כאב,

אני מדחיק תרגשות

ומכניס בלב תקווות,

לעתיד חדש וטוב יותר 

אז יאלללה תתבגר/תתגבר......

....................................

...................................

 

ומה קרה בסוף???

ממממ....כן יש התקדמות אפשר לומר!!!!