מתחת למיטה, איפה שתמיד התחבאה לה מפלצת שחורה ושעירה שהפחידה אותי עד מוות בלילות חסרי שינה, יש לי מדרגות. כאלה שאף פעם לא חורקות כשיורדים בהן, למרות שהן די זקנות.
המדרגות מובילות למרתף קטן, אבל לא מסוג המרתפים החשוכים והמלאים בעכבישים ובקורים המגעילים שלהם, שצריך לרדת אליהם בזהירות עם פנס ביד אחת ומטאטא ביד השניה ליתר ביטחון.
מתחת למיטה שלי יש מרתף קטן, צבוע כולו בלבן מבריק, ומתקרתו משתלשלת לה בחן מלכותי נברשת זכוכית קטנה ויפהפיה, שמאירה את המרתף במה שנקרא, אור יקרות.
במרתף שמתחת למיטה שלי אין דבר, מלבד הנברשת האמורה לעיל, וארגז עץ בודד, מעוטר בתחריטים מעניינים ובאבנים בצבע לבן שמתחלף לסגול או לכחול כשהנברשת מתנדנדת בזווית מסויימת ומאירה על הארגז מאותה זווית מסויימת.
ארגז העץ סגור כמעט תמיד. הוא נפתח רק כשאני יורדת למרתף, מה שלא קורה לעיתים קרובות כל כך. כדי לרדת למרתף אני צריכה לחכות ללילה נטול ירח, לילה שחור כזה, ששום אור, גם לא הקלוש ביותר, יחדור לתוכו. רק בחושך אני יכולה למצוא את המדרגות. בחושך מוחלט, ובלי שאף אחד בעולם יראה אותי. כי ברגע שמישהו יראה אותי, הסוד הכי גדול שלי יתגלה, ואז הוא כבר לא יהיה סוד. והמרתף היקר שלי, עם נברשת הזכוכית וארגז העץ, ייעלם.
***
אני יורדת במדרגות. סוף סוף כולם כיבו את מנורות הלילה הקטנות הארורות שלהם והלכו לישון.
ביד השמאלית שלי רועדת צנצנת זכוכית קטנה. אני משקשקת מרוב פחד. חושך תמיד היה החולשה שלי, והמפלצת השעירה והדוחה עוד מבקרת לי בחלומות מדי פעם.
כשאני מגיעה למרתף, אני מתמלאת בהקלה עצומה. הנברשת מטילה אור בהיר על כל החדר, ואני מופתעת כמו בכל פעם איך היא לא מפסיקה להתנדנד למרות שאין במרתף אף לא חלון אחד.
הארגז כבר קורץ לי, כאילו מבקש שאפתח אותו ואניח בתוכו את הצנצנת שעוד רועדת לי ביד.
מאות צנצנות, במאות גדלים וצבעים שונים, נחות בתוכו בשלווה. כל צנצנת טומנת בחובה סוד אחד שלי. סוד קטן לצנצנת קטנה, וסוד גדול לצנצנת גדולה. סוד נעים לצנצנת וורודה או סגולה, וסוד אפל ומכוער לצנצנת שחורה או אדומה-כהה.
הצנצנת שאני מחזיקה עכשיו היא בצבע לבן, רמז לסוד החבוי בתוכה. החלטתי לפתוח דף חדש ונקי, להיות ילדת טיפש-עשרה טובה וממושמעת, וכדי שאצליח לעמוד במשימה שהצבתי לעצמי, אסור בתכלית האיסור שמישהו יידע. אנשים תמיד הורסים לי את התוכניות.
ולכן, הסוד נקבר לו בצנצנת הלבנה. אני מנשקת אותה בעדינות ומניחה אותה בזהירות בין סוד אהבת חיי הזהוב לבין הסוד האפור-כחלחל שהכיל את המידע המסווג, מה עשיתי לאוגרת של אחותי הקטנה לפני שלושה שבועות וחצי.
הארגז נסגר מעצמו, ואני מנופפת לו לשלום בחיוך ועולה למיטה. הדרך חזור פחות מפחידה, והמדרגות, כמו תמיד, שקטות להפליא.
***אף פעם לא באמת פחדתי מהמפלצת שמתחת למיטה, וגם לא מחושך..;)
המדרגות מובילות למרתף קטן, אבל לא מסוג המרתפים החשוכים והמלאים בעכבישים ובקורים המגעילים שלהם, שצריך לרדת אליהם בזהירות עם פנס ביד אחת ומטאטא ביד השניה ליתר ביטחון.
מתחת למיטה שלי יש מרתף קטן, צבוע כולו בלבן מבריק, ומתקרתו משתלשלת לה בחן מלכותי נברשת זכוכית קטנה ויפהפיה, שמאירה את המרתף במה שנקרא, אור יקרות.
במרתף שמתחת למיטה שלי אין דבר, מלבד הנברשת האמורה לעיל, וארגז עץ בודד, מעוטר בתחריטים מעניינים ובאבנים בצבע לבן שמתחלף לסגול או לכחול כשהנברשת מתנדנדת בזווית מסויימת ומאירה על הארגז מאותה זווית מסויימת.
ארגז העץ סגור כמעט תמיד. הוא נפתח רק כשאני יורדת למרתף, מה שלא קורה לעיתים קרובות כל כך. כדי לרדת למרתף אני צריכה לחכות ללילה נטול ירח, לילה שחור כזה, ששום אור, גם לא הקלוש ביותר, יחדור לתוכו. רק בחושך אני יכולה למצוא את המדרגות. בחושך מוחלט, ובלי שאף אחד בעולם יראה אותי. כי ברגע שמישהו יראה אותי, הסוד הכי גדול שלי יתגלה, ואז הוא כבר לא יהיה סוד. והמרתף היקר שלי, עם נברשת הזכוכית וארגז העץ, ייעלם.
***
אני יורדת במדרגות. סוף סוף כולם כיבו את מנורות הלילה הקטנות הארורות שלהם והלכו לישון.
ביד השמאלית שלי רועדת צנצנת זכוכית קטנה. אני משקשקת מרוב פחד. חושך תמיד היה החולשה שלי, והמפלצת השעירה והדוחה עוד מבקרת לי בחלומות מדי פעם.
כשאני מגיעה למרתף, אני מתמלאת בהקלה עצומה. הנברשת מטילה אור בהיר על כל החדר, ואני מופתעת כמו בכל פעם איך היא לא מפסיקה להתנדנד למרות שאין במרתף אף לא חלון אחד.
הארגז כבר קורץ לי, כאילו מבקש שאפתח אותו ואניח בתוכו את הצנצנת שעוד רועדת לי ביד.
מאות צנצנות, במאות גדלים וצבעים שונים, נחות בתוכו בשלווה. כל צנצנת טומנת בחובה סוד אחד שלי. סוד קטן לצנצנת קטנה, וסוד גדול לצנצנת גדולה. סוד נעים לצנצנת וורודה או סגולה, וסוד אפל ומכוער לצנצנת שחורה או אדומה-כהה.
הצנצנת שאני מחזיקה עכשיו היא בצבע לבן, רמז לסוד החבוי בתוכה. החלטתי לפתוח דף חדש ונקי, להיות ילדת טיפש-עשרה טובה וממושמעת, וכדי שאצליח לעמוד במשימה שהצבתי לעצמי, אסור בתכלית האיסור שמישהו יידע. אנשים תמיד הורסים לי את התוכניות.
ולכן, הסוד נקבר לו בצנצנת הלבנה. אני מנשקת אותה בעדינות ומניחה אותה בזהירות בין סוד אהבת חיי הזהוב לבין הסוד האפור-כחלחל שהכיל את המידע המסווג, מה עשיתי לאוגרת של אחותי הקטנה לפני שלושה שבועות וחצי.
הארגז נסגר מעצמו, ואני מנופפת לו לשלום בחיוך ועולה למיטה. הדרך חזור פחות מפחידה, והמדרגות, כמו תמיד, שקטות להפליא.
***אף פעם לא באמת פחדתי מהמפלצת שמתחת למיטה, וגם לא מחושך..;)
.........
ומ''חלקם נפלו פנימה...'' זה נהיה מיוחד יותר. כאילו נכתב בקצת ציניות מרירה כזאת, שזה נפלא.