א.
תגידו לי שאני משהו
שאני הכי הכי בעולם
הכי יפה
עם החיוך הכי
ועם העיניים
והמבט.
תגידו לי
שרק לראות אותי עושה לכם
טוב.
ואיך זה
שאני יודעת לאהוב
ואני לא יודעת אם הם יודעים
לאהוב בחזרה.
ב.
איך מראים אהבה בכלל?
חוץ מלהסתכל בעיניים וכו'
איך מראים שבחיים האלה
יש משהו
לעמוד בתחנת אוטובוס עם
שקית גומי
זה באמת כך, כמו התיאור הזה!
איזה כתיבה יפה!!!
תודה לך.
(את יודעת, אני מדמיינת ממש את השיר הזה מולחן.
הוא יפיפה ממש.)
כשקראתי את זה פעם ראשונה פשוט התנגנה לי לזה מנגינה, אז ישר ישבתי עם הגיטרה וחיברתי לזה אקורדים, תקשיבי, השיר הזה כ"כ פשוט ויפה שבא לי למות........
-נר רטוב-
נר רטוב
שוכב בכלוב
עשוי מקרח
נר קודח
יושב ומבקש בשקט נחמה
רק תרוץ לראות אהבה
שלהבת שתיבש ותוציאו מהשממה
גם שלא ידלק, לפחות יקח נשימה
אך למה שיתיבש ואף ינץ(מלשון ניצנים, מקווה שתקין..)
אם מימנו אור לא יופץ
אז שבינתיים ירקב לו בכלוב
ויצעק מהנשמה בקול רקוב
ושלהבת שהתעוררה משנתה
רצתה ליבש נר במצוקה
חיפסה בכלובים עד שמצאה
את הנר שתילתל את ליבה
אך השומרים גירשוה בזעקה מרה
שומרים על מצוות המלך לבל נעבורה
אולצה לצאת והשארתני בחשכה (השאירה אותי, מקווה וכו...)
איבדתי כל שביב של תקווה.
מת בנשיפה,
נר נשמה.
אשמח לתגובות, בעיקר על מה הרגשתם כשכרתם.
בהתחלה כתבתי סוף אחר שלא לגמרי אהבתי, מחקתי, ואז הבנתי שהוא היה אחלה אבל לא זחרתי אותו, בצר רב וביגון נאלצתי להתפתל עד שהצלחתי להגיע למשהו דומה...
והסוף באמת יצא מדהים!
כתיבה מוצלחת מאוד.
כי אין פיסבוקאחרונהזה יצא יותר מפולפל ממה שרציתי וקצת מסובך, אשמח לתגובות ואם הבנתם...
הוא הסתכל בתמונת זרון
היא מתה בתאונת דרכים
אהובתו לעולם תהיה בארון
ומעתה והלאה יחיה בשקרים
כל בוקר יתעורר מחלומות
שכלואים בתוך התמונה
וברב ישב במסעדות
מול בבואתה השקופה.
אך האמת אותו תציל
כי תקווה היא מוסג נזיל
וכשהיא תיגמר הלאה ימשיך
בלי להביט ובלי להרגיש
אבל להביט באישיותה בצפייה
ואז להתקעה בנשמה רחוקה
כי לעד אלי תישאר קפואה
אלי בחייה כאליו במותה
אם - אז
יש לה ללחוש בשפתיים דבוקות
קורי שערותיה סבוכים כשהיא מניצה מתנומת התמיד של ליבה.
הפצרתי בה; השארי
כאן. הפיחי צבע בי
הלא אף חלומותי מאויירים הם בשחור-לבן.
והיא - אם.
חייכה את אותו עיקום שפתיים משומש
היטרפה אל תוכה, חזרה
לפקפק את חייה, אמש ועוד אמש
באותו הרווח הצר שבין קצף שפתיהם ולעגם המלוטש.
ואני אבן מחוטבת כמידתה
אבן חלולה ומזולפת דמעות געגוע.
אותן שפתיים דבוקות שואגות אליי מבין
חרכי בדידותה:
- אם תאהבי אז, נשבעת,
אשוב
- לא! לא! לא!
אש הגאווה והניכור נאחזת בקורות הגשר.
סרבניות ופצועות נסובות אני ועצמי זו מזו.
) אז רק תודה. את מיוחדת.אילו מילים מחממות.
(כמה מתוק לי ההדהוד,
הידיעה כי לב ששלחתי על פני מים נמשה ואובטח ביבשה כלשהי)
"הקשב, בני, לקולות המטר
לא קול חד הוא,
רבים ויפים הם צלילי הגשם הנוקש על חלונך.
היום הוא יום חג, בני
לא תראה אף לא כתר,
שום מסיבה בשמי עננה.
חג לשורשים, חג לאדמה"
ומדביק אני נשיקה חמה
למצח בני
ונרדם.
כה רבים הריחות
בחודש שבט;
בין החורש לעצי ההדר,
לנפט שבוער בסלון
לגזע העץ הרטוב בגני
לאדמה,
לדשא שנגזז בטרם צמח.
והטעמים שבחורף;
חמוץ ומתוק
(הן ההדר לא מוגדר הוא)
עוטף, מכרבל
טעם החופש
טעם האהבה בתוך היער הצפוף.
ובחודש שבט האילנות ערומים,
שורשיהם יונקים את מי המלקוש.
רק השקד ממתיק את יומנו בשבט
ואני מוצץ טעמו ומכסה את בני בשמיכה;
השלג צונח ברכות על החלון.
ואני מוצאת לנכון לספר לך, שהשיר הזה מתרצף לי ברוח שלו לכמה אחרונים שלך (אלו שפרסמת)
האמירה החדשה בהם כוללת שלווה, ורמז לסוג של שלמות עצמית.
משהו רפוי יותר ומעודן, כמו שקט אחרי סערה כשהגלים מתנפצים בחוף,
כמו השלמה כזאת.
אני לא יודעת בדיוק להסביר אבל אני מרגישה את זה.
זהו.
והתחלנו מן האבהות הפשוטה שבתוך ומתחת לגג עליו נוקש החורף, ומשם מדובר בריחות שהם גם ככה החוש הכי פחות מוחשי, (לדעתי האישית מאוד, גם ההכי טוב)
(וראוי לציין נעשה כאן שימוש נהדר בפסיק נקודה)
ומשם לטעמים, שבאמת יפים כל המילים האלה
ואז משהו שנע בין פסקת סיום ליציאה מתוך האדם עצמו
על מה קורה בשבט, זה שיר טוב.
אני קורא אותו ביחד עם השיר של @בר. גם קיץ הוא מקום
כותר כלשהו| - פרוזה וכתיבה חופשית
למרות שכאמור, זה קיץ וזה שבט
והשבט שלך הוא טוב ונעים
ושל בר הוא
הוא יותר מתוך חלום, הזייה.
אצלך נרדמים פעמים אבל אצלה יש יותר
ערפל שבתוכו המציאות גדלה.
כל אחד וסגנון הכתיבה שלו אבל עדיין מרגיש לי שכל אחת מכם הגיע למטרה שלה בדרך אחרת.
זה נחדמ לי לראות כאן את שתי השירים האלו, הם איכשהוא משלימים לי אחד את השני.
חוסר בהירות, מול בהירות נעימה.
קיץ מתבוסס מול שקט שבט נעים.
שינה לעומת ערפל מחשבתי.
תודה לשתיכם על זה,
וסליחה אם לא רציתם להיות ביחד באותה תגובה.
בוקר טוב,
צור
זה מעניין מה שאתה אומר.
כלומר, הדרך בה תפס אותך השיר שלי.
תודה שוב, זה עושה טוב לראות כזאת תגובה מושקעת
ארוך.
על המיוחד בשיר ועל היופי.
אבל לא הצלחתי לנסח כמו שרציתי.
רק שתדעי שהשיר הזה באמת טוב.
זה פשוט מפיע שמבלבלים,
משתמשים במעשים שלרוב מגונים
על ידי אנשים מוגנים
כי רק בי ניפערו הפצעים
שיכניסו אגרופים
לא ניפחד
אך כשיפעילו תעתועים
מיד אני נכחד
אבקש מהחיים שיביאו מים
והם יגישו בשקט חלב
אדע שטעיתי כשישרפו העיניים
ואת חיי לקח הגנב
בסוף אני ייתן לו חיבוק
אגיד תודה ואברח
כי הוא יחייך חיוך סדוק
וישלח חץ לדמי הנשפך.
מהגהנום
באהבה
(כל הזכויות שמורות לכותב הקטע)
בס"ד
את אישה
ולך יקרא חיים
נשימות שמיימיות
מתגלות בעוצמה בכל חלקי גופך
ואת הווה אותם
נותנת להם מקום
פה
לגדול, לאהוב, לרצות
להתממש
את אישה
תפארת והדר
שמחת היצירה
את
ידעת לצפות
גם כשראית בכאב הזרע הנרקב
והנה את
מגלה אמת נגאלת
בעצמותך היא אחדותית
האמונה חיה
(גושניקית. חווה את זה על בשרי)
כל פעם שאני עוברת שם,
צמרמורת.
כל פעם שאני שומעת את קול הסירנה,
צמורמורת עוברת בגופי.
וישר, נחל של דמעות נשפך ממני.
כמו הדם.
הדם הקדוש שעל קידושך נשפך.
ללא רחמים.
כן, פעם אחר פעם.
כל אחד מהם הוא אח שלי.
חבר שלי.
חלק ממני.
עד מתי?
עד מתי ?
זוהי הארץ שלי. שלי. שלנו.
של כל עם ישראל. בני ישראל.
שהגיעו לכאן רק בזכותכך.
אותה הצומת הנוראית, שכל יום ויום היא חלק מחיינו.
אותה העיר הקדושה, שכל יום היא חלק מחיינו.
אותה הארץ הקדושה, שהיא שלנו.
שלנו
שלנו.
שלנו.
לא שלהם.
שלנו. שלנו.
אן אפשרות לחיות ככה. בארץ שהיא שלנו.
אני מרגישה צורך לזרימה.
לאחדות.
לאפשרות לחיות חיים רגילים.
חיים של קדושה רחמים.
חיים שבהם נוכל לחוות על בשרנו מהי חרות.
חרות עולם.
לעד ולתמיד.
גוזלים קטנים הם היו. רכים, ומעורפלי מבט.
היא ידעה שהיא לא תעמוד בזה. ובכל זאת היא עשתה את זה. מישו דיבר פה על מזוכיזם?! כי הוא צדק.
הגוזלים הקטנים האלה מזכירים לה את מה שהיא אפעם לא הייתה.
הם היו קטנים, רכים, מכורבלים, רגועים, והכי חשוב, הם ידעו שעוד רגע תבוא אמא ותתן להם תולעים טעימות שיחליקו בגרון וימלאו את הקיבה במשו חם וטעים.
הם ידעו שתיכף אמא תבוא ותגונן עליהם בכנפיה, תגונן עליהם מכל דבר שהוא.
מקרני שמש מציקות,
מציפורים גדולות,
מחתולים מפחידים,
מתחושת רעב צמא או פחד.
הם ידעו שאמא תבוא.
וכל מה שהם ידעו, היא ידעה שלא.
היא הסתובבה משם, יש גבול לסבל שהיא מסוגלת להסב לעצמה.
משק כנפיים חפוז גרם לה להסתובב כשבעיניה מסך דקיק ומבהיק. היא באה, אמא שלהם.
ופתאום, מהכאב שאחז בה תמיד נולדה תחושה זעירה.
מין הבטחה, מין נבואה. שבועה.
לי לא הייתה כזו אמא.
לי לא הייתה כזו ילדות, לא הייתה לי בכלל.
אבל לי יש יכולת לתת אותה למישהו אחר.
אני יכולה להיות אמא. להעניק למישהו משו שאני מעולם לא זכיתי בו. ואפילו טוב יותר ממה שלא היה לי ורציתי.
אני יכולה!
ואני אעשה זאת!
היא הופתעה מכיוון המחשבה הזה. אבל היא הסכימה איתו.
היא אכן יכולה.
והיא אכן תעשה זאת!
שרירים זעירים נעו, לא הייתה זו תנועה שהם הכירו. אבל הפה הקפוץ תמיד, התרחב בחיוך קטן.
אצבע עדינה ליטפה את הגוזלים.
היא הלכה לבנות לה חיים.
כל כך יפה!
אופטימי ומלא חיות.
את כותבת כל כך טוב!
נהניתי מהכתיבה על העניין
מהכיוון של הגוזלים,
שבאמת תלויים באמא שלהם, כל כולם.
זה כל כך נוגע וממלא!
תודה1
-המגדלור-
הם צחקו כל הלילה
הוא הביא לה טבעת
ויום אחרי היא נעלמה
ובאדום מבולבל ליבו היא צובעת
ושוב בלילה חזר התעתוע
מהיר ארוך ופוצע כפיגוע
האם היא תחזיק בלב
או שתיתן לו להישאב
ועד היום אני כמגדלור
מסתובב סביב כל היום
מסרב להישאב לתוך השחור
אך קשה ליצעוד לחום.
מהגהינום
באהבה
(כל הזכויות שמורות לכותב הקטע)
מדהים!!
יש לך כתיבה מיוחדת ממש..
רב מג של מילים
)הזמן הזה המתאכזר, שרץ בלי להסתכל.
הולך צעד צעד באותו הקצב בכוונה כדי לתסכל.
השניות זזות והדקות חולפות, משאירות זכרונות.
מכאיבות.
הזמן הזה המכאיב כל כך מזכיר אותו. והזכרונות. הזכרונות, הכואבים השורטים את ליבה, פותחים את הפצע המסרב עוד להגליד. דמעות שורופות זולגות על לחייה, חורצות נקודות, משאירות צלקות עמוקות, צורבות, שורפות, מכאיבות, מדממות. הדמעות המתגעגעות הזוכרות. זוכרות את מי שהיה ולא יהיה, מי שאהב ולא יאהב, מי שאהבה ותאהב לנצח. יפה כ"כ בלי פגמי הזמן. לו רק יכלה לנשקו לחוש את מגע שפתותיו הרכות האוהבות. לו יכלה לחבקו חזק, להרגיש את ידיו הלופטות אותה ולשמוע את קולו המרגיע המבטיח. לו יכלה להניח את ראשה על חזהו הרחב להרגיש את ידיו המלטפות המגנות הבטוחות. לו יכלה לשמוע את קולו הצחוק.
לו יכלה שוב לראותו מתפלל, מאיר באור השכינה. לו יכלה להביט שוב בעיניו. לו יכלה לחוש את גופו מחמם אותה באהבתו. לא יכלה להרגיש שוב את מגע כף ידו,
לו יכלה שוב
לרגע,
לשניה.
לא יודעת למה הוספתי את הקטע "הדתי.." אשמח לתגובות...
האמת שזה קטע מתוך סיפורון שכתבתי..
התחלתי לכתוב שיר, ואני לא מצליחה לסיים.
גם התקיעה קשה לי, אבל בעיקר ההרגשה שלי, כי השיר הזה הוא ברמה הרבה יותר נמוכה מזו הרגילה שלי.
המשלב, הדימויים, המקצב. הכל.
קורה לכם גם, לפעמים?
ולבד מזאת, יש מה לדאוג? כלומר, נראה לכם שיכולת הכתיבה עלולה ביום מן הימים פשוט להתפוגג?
שירים שתחיים וישירים(לא יפים ולא מעניינים) אתה פשוט ממשיך הלאה..
לי זה קורה כשממש צריך להוציא משהו..
ולא נראה לי שזה יכול להתפוגג אם עובדים אם זה..
אני באמת חושבת שמיומנויות שנזנחות - מחלידות ואפילו מתפוררות, מחוסר שימוש.
מה שכתבת על החרוזים תפס אותי.
אני אמנם לא מאלצת עצמי לכתוב בחרוזים, אבל כן בסגנון נורא מסויים.
להוריד את רף הציפיות יהיה לי קשה, אבל כן, לנסות לכתוב ממקום אחר זה רעיון טוב. תודה.
נוגעת בלבצָנַח לוֹ זַלְזַל
צָנַח לוֹ זַלְזַל עַל-גָּדֵר וַיָּנֹם –
כֹּה יָשֵׁן אָנֹכִי:
נָשַׁל הַפְּרִי – וּמַה-לִּי וּלְגִזְעִי,
וּמַה-לִּי וּלְשׁוֹכִי?
נָשַׁל הַפְּרִי, הַפֶּרַח כְּבָר נִשְׁכָּח –
שָׂרְדוּ הֶעָלִים –
יִרְגַּז יוֹם אֶחָד הַסַּעַר – וְנָפְלוּ
אַרְצָה חֲלָלִים.
אַחַר – וְנִמְשְׁכוּ לֵילוֹת הַזְּוָעָה,
לֹא מְנוּחָה וּשְׁנָת לִי,
בָּדָד אֶתְחַבֵּט בָּאֹפֶל וַאֲרַצֵּץ
רֹאשִׁי אֶל-כָּתְלִי.
וְשׁוּב יִפְרַח אָבִיב, וְאָנֹכִי לְבַדִּי
עַל-גִּזְעִי אֶתָּלֶה –
שַׁרְבִיט קֵרֵחַ, לֹא צִיץ לוֹ וָפֶרַח,
לֹא-פְרִי וְלֹא-עָלֶה.
אלול, תרע"א.
זהו השיר האחרון אותו כתב ביאליק. שיר בו מתבטאת היטב התחושה של סיום תקופת היצירה שלו(כעשרים שנה לפני פטירתו). זו תופעה שכל כותב חושש ממנה.אך האמת היא שיש תקופות ויש תקופות.
יש תקופות בהן ביום אחד נכתבים חמישה שירים ברצף, וישנם ימים,לפעמים שבועות ואף חודשים ושנים בהן מעיין היצירה פוסק מלנבוע, אך כמו מעיין גנוז שנסתם באבנים, לפעמים צריך רק לפנות את האבנים החוסמות, לחתור אליו דרך (אפשר את הישנה או אחת חדשה מכיוון אחר), ולעזור לו לשוב ולנבוע מחדש.
מה המטאפורה בפועל?
לזהות חסמים לכתיבה ולפעול למען הסרתם (זה יכול להיות לחץ בחיים, חוסר פניות לכתוב, חוסר מציאת נושאים לכתיבה וכו,).
למצוא דרכים לעורר את הכתיבה מחדש:
לכתוב. גם אם לא יצירה. להפעיל שוב את השריר הזה שמשתמש במילים.
לעצור באמצע היום לחמש דקות של התבוננות - להפעיל ולאמן את העיניים להסתכל על העולם בעיניים אמנותיות. לקחת את הדברים הכי מובנים מאליהם והכי פשוטים לכתוב עליהם.
לקרוא יצירות של יוצרים. להגדיל את אוצר המילים היצירתי, להכיר מושגים ספרותיים חדשים, סגנונות כתיבה חדשים, סוגי חריזה שונים ולנסות אותם.
בהצלחה!
בדיוק מזה אני מפחדת. לא רוצה שיהיה סוף.
דבר ראשון, ממש תודה על התגובה המדוייקת והמועילה מאד.
דבר שני, במידה מסויימת אני מניחה שהתקיעה היא אבנים, ולא יובש סופי.
אני מרגישה את המעיין קיים ומפעפע בי, מניצים בי ביטויים וניסוחים מלוטשים ודימויים, כל העת,
בלי שום קו אחיד או כותרת.
את צודקת, אני באמת חושבת שזיהוי חסמים יהיה הצעד הנכון הבא.
וכמובן, התבוננות וקריאה.
(גם הפעלת השריר המשתמש במילים זו עצה מועילה מאד,
אך, הפרפקציוניזם הארור.
קשה לי להתיישב לכתוב ביודעי שהתוצר יהיה כל-כך-לא.)
ושוב, תודה רבה. עודדת.
לגבי הפחד, אני אישית מאמינה שאחד הכוחות שרק הולכים ומתעצמים בדור הזה הוא כוח היצירה והשירה.
שירה היא סוג של נבואה, ונבואה היא דבר שלא יעלם, אלא רק יגבר ויתעצם ויגיע לכל אחד. וכמו שהנבואה מגיעה מהמקור האחד האינסופי, כך גם השירה, כאשר היא מחוברת אל המקור הזה היא אין סופית.
היבט מסוים של האינסופיות הזו הן כל השירות שעד היום שגורות על פינו עוד מימות אבותינו ונביאינו.
על ראשון, שמחה שהועילה לך תגובתי.
על שני, אמת. חסמים הם כאבנים על פי באר שניתן להעביר אותן מעל פיה ולהניח למעיין לשוב ולפרוץ החוצה, הרי המים המפעפעים הם הכוח המחכה לצאת אל הפועל.
את הביטויים שעולים ולא רוצים להסתדר בתוך שיר, אלא כמו היו אבנים מפוזרות בשדה בר.
ממליצה לך לעשות מה שאני עושה במקרים כאלו :
קחי לך מחברת וכתבי הכל.
את כל הביטויים שעולים. תנצרי אותם. אולי התבוננות בהם בשל מאוחר יותר, או על חלקם ביחד תסייע לך ליצור מהם שיר.
פתאום תראי איך חוט זהב נרקם ביניהם וקושר אותם ליצירה אחת מופלאה.
כמו חרוזים על חוט דיג שכאשר מושכים אותם הם הופכים למחרוזת.
וטיפ - תכתבי. גם אם לא מלוטש מספיק.
תמיד אפשר ללטש. לגשת שוב אל השיר ולדייק אותו.
זה דומה לאדם הכורה אבנים טובות המבקש לכרות את האבן בצורתה המושלמת. אך הדבר אינו אפשרי.
אז הוא מוותר לגמרי על השגת האבן.
אם יאמר : אני מעדיף שהאבן תהיה אצלי ועם הזמן אעבוד עליה ואלטש אותה עד אשר תתאים לצרכי, הרי הוא נמצא מרווח.
הקושי הוא לכרות את השיר. לחצוב אותו מתוך מעמקי באר המילים, לברור את האבנים המדויקות ליצירתו זו.
ולעיתים, נדרש היוצר ללטש את יצירתו עד שהיא מושלמת.
נדרשת מיומנות רבה והקשבה מדוקדקת לקולות בכדי להוציא שיר מושלם באחת, מבלי להחליף או להרהר ולו על מילה אחת ברצף.
(על הדרך זה עוזר למצוא את האיזון לצד הפרפקציוניסטי שבנו).
היי אנשים!! שוטתי לי ברחבי ערוץ 7 עד שהגעתי למקום המדהיםם הזה!!!!
אז בתור התחלה יש לי שאלה..
השנה התחלתי לכתוב, אני כותבת בעיקר סיפורים, (לא מצליחה לכתוב שירים לצערי..)ואני לא מצליחה לכתוב עלילה יפה ומסקרנת בלי שהיא תיהיה עצובה וטרגית...
השאלה שלי היא איך בונים עלילה מסקרנת ומעניינת בלי לגרום לקורא לבכות כל משפט??
כלומר- עיקר הסיפור סובב על גילוי, התמודדות או התבגרות שלא קשורים לנושאים טרגיים.
לא חייבים להשתמש בכלים חזקים- בעדינות יש כח מהמם.
וזה קשה, מאוד,
בתור כותב סיפורים,
כי הכי קל זה ללחוץ על הכפתור של העצב...
אבל זה משתלם
תרגדי אז זה כי עובר עליך משו... תנסה יותר להצמד לרעיון ההתחלתי(הסיפור הראשוני) ולא לדפוק איזה סוף אחר....
מתן (באנגלית) אשמח לדוגמא..
תודה רבה..
{ואני בת!!!}
אם את רוצה רעיונות-
גילוי - קשר משפחתי כלשהו, שושלת שנעלמה, סיפור עבר של אדם מבוגר, חכמת חיים כמוסה
דילמות של התבגרות- עצמאות מול תלותיות, ניסיון לצאת מהגבולות
אתגר- משימה מורכבת, מבחן, עבודה וכו'
לא הזמנתי אותו לביקור
חבר ישן שאני אוהב
אבל עלי קפץ השיחזור
מעניק לי עצבות וגונב.
אנחנו משתקרים עד הבוקר
בניסיון לשכוח שאנחנו יחד
אבל מחזיר אותנו השוקר
שהוא מחזיק ושנתען מהפחד
כשאני אומר לו שלום הוא הולך
אני לו אומר
נישען עלי בשתי ידו וסומך
נכנס בי ואותי גומר
במקום להלחם התחברנו
אם הרוצח השקרן שמתחת לחומר
ואין הבדלים ויותר כל לשנינו
ועכשיו מחזיק השוקר
מהגיהינום
באהבה
*כשאני אומר לו שלום הוא הולך, אני לא אומר
כל חיינו סובבים בין הכמיהה
הבלתי ממומשת,
לאי ההבנה המוחלטת.
וקווי הגבול נחמקים באיטיות
על עוד אנחנו חיים.
אנשים חיים אנחנו.
נעים, מתמזגים באיטיות שכזו,
כל חיינו סובבים.
"סמוך להסקה הקפואה, שלא טורחת לחמם את לבי הסדוק"
איזו התנסחות יפה.
הדימויים ממש יפים, התיאורים, ומשחקי המילים (הספר שכריכתו טובעת בים המציאות, למשל. או, פנים בדמות פחדים).
גם השימוש הרב שאת עושה בצבעים, מפיח המון חיים ויופי בקטע.
(השמלה הכחולה, הכריכה הצבעונית, ארגז חום מול מעטפות צבעוניות)
יש לך פוטנציאל מעולה, וכישרון ממש גדול. באמת. בהצלחה. תמשיכי לכתוב, כמה שיותר!
(דבר אחד שקצת הפריע לי, היתה הקפיצה בין מספר גיבור למספר חיצוני.
כלומר, בתחילה השתמש באני ואח"כ בהיא.
זה קצת מבלבל, וגם לא כ"כ 'חוקי')
נוגעת בלבאחרונה