עולם שקט
בלי רעש,
בלי אנשים,
בלי רגשות.
כשהחברים הטובים והיחידים
הם המחשב, והספרים.
מין גן עדן גנוב.
דממהמפוחית
פתאום תפסתי את עצמי עם חיוך...תודה.אור מ
למרות שזה לא הכי מתאים!
אופס.
אופס.
זה העציב אותי משום מהחלילית אלט
בדידות, לא?
וזה כתוב יפה.
וזה כתוב יפה.
..כי אין פיסבוקאחרונה
וואי אהבתי את הסוף הוא משתלב למרות שהוא יוצה מהסדר...
ממש תודה, חידשת לי נקודת הסתכלות
כל מה שיש לי מתחת למיטהחלילית אלט
מתחת למיטה, איפה שתמיד התחבאה לה מפלצת שחורה ושעירה שהפחידה אותי עד מוות בלילות חסרי שינה, יש לי מדרגות. כאלה שאף פעם לא חורקות כשיורדים בהן, למרות שהן די זקנות.
המדרגות מובילות למרתף קטן, אבל לא מסוג המרתפים החשוכים והמלאים בעכבישים ובקורים המגעילים שלהם, שצריך לרדת אליהם בזהירות עם פנס ביד אחת ומטאטא ביד השניה ליתר ביטחון.
מתחת למיטה שלי יש מרתף קטן, צבוע כולו בלבן מבריק, ומתקרתו משתלשלת לה בחן מלכותי נברשת זכוכית קטנה ויפהפיה, שמאירה את המרתף במה שנקרא, אור יקרות.
במרתף שמתחת למיטה שלי אין דבר, מלבד הנברשת האמורה לעיל, וארגז עץ בודד, מעוטר בתחריטים מעניינים ובאבנים בצבע לבן שמתחלף לסגול או לכחול כשהנברשת מתנדנדת בזווית מסויימת ומאירה על הארגז מאותה זווית מסויימת.
ארגז העץ סגור כמעט תמיד. הוא נפתח רק כשאני יורדת למרתף, מה שלא קורה לעיתים קרובות כל כך. כדי לרדת למרתף אני צריכה לחכות ללילה נטול ירח, לילה שחור כזה, ששום אור, גם לא הקלוש ביותר, יחדור לתוכו. רק בחושך אני יכולה למצוא את המדרגות. בחושך מוחלט, ובלי שאף אחד בעולם יראה אותי. כי ברגע שמישהו יראה אותי, הסוד הכי גדול שלי יתגלה, ואז הוא כבר לא יהיה סוד. והמרתף היקר שלי, עם נברשת הזכוכית וארגז העץ, ייעלם.
***
אני יורדת במדרגות. סוף סוף כולם כיבו את מנורות הלילה הקטנות הארורות שלהם והלכו לישון.
ביד השמאלית שלי רועדת צנצנת זכוכית קטנה. אני משקשקת מרוב פחד. חושך תמיד היה החולשה שלי, והמפלצת השעירה והדוחה עוד מבקרת לי בחלומות מדי פעם.
כשאני מגיעה למרתף, אני מתמלאת בהקלה עצומה. הנברשת מטילה אור בהיר על כל החדר, ואני מופתעת כמו בכל פעם איך היא לא מפסיקה להתנדנד למרות שאין במרתף אף לא חלון אחד.
הארגז כבר קורץ לי, כאילו מבקש שאפתח אותו ואניח בתוכו את הצנצנת שעוד רועדת לי ביד.
מאות צנצנות, במאות גדלים וצבעים שונים, נחות בתוכו בשלווה. כל צנצנת טומנת בחובה סוד אחד שלי. סוד קטן לצנצנת קטנה, וסוד גדול לצנצנת גדולה. סוד נעים לצנצנת וורודה או סגולה, וסוד אפל ומכוער לצנצנת שחורה או אדומה-כהה.
הצנצנת שאני מחזיקה עכשיו היא בצבע לבן, רמז לסוד החבוי בתוכה. החלטתי לפתוח דף חדש ונקי, להיות ילדת טיפש-עשרה טובה וממושמעת, וכדי שאצליח לעמוד במשימה שהצבתי לעצמי, אסור בתכלית האיסור שמישהו יידע. אנשים תמיד הורסים לי את התוכניות.
ולכן, הסוד נקבר לו בצנצנת הלבנה. אני מנשקת אותה בעדינות ומניחה אותה בזהירות בין סוד אהבת חיי הזהוב לבין הסוד האפור-כחלחל שהכיל את המידע המסווג, מה עשיתי לאוגרת של אחותי הקטנה לפני שלושה שבועות וחצי.
הארגז נסגר מעצמו, ואני מנופפת לו לשלום בחיוך ועולה למיטה. הדרך חזור פחות מפחידה, והמדרגות, כמו תמיד, שקטות להפליא.
***אף פעם לא באמת פחדתי מהמפלצת שמתחת למיטה, וגם לא מחושך..;)
המדרגות מובילות למרתף קטן, אבל לא מסוג המרתפים החשוכים והמלאים בעכבישים ובקורים המגעילים שלהם, שצריך לרדת אליהם בזהירות עם פנס ביד אחת ומטאטא ביד השניה ליתר ביטחון.
מתחת למיטה שלי יש מרתף קטן, צבוע כולו בלבן מבריק, ומתקרתו משתלשלת לה בחן מלכותי נברשת זכוכית קטנה ויפהפיה, שמאירה את המרתף במה שנקרא, אור יקרות.
במרתף שמתחת למיטה שלי אין דבר, מלבד הנברשת האמורה לעיל, וארגז עץ בודד, מעוטר בתחריטים מעניינים ובאבנים בצבע לבן שמתחלף לסגול או לכחול כשהנברשת מתנדנדת בזווית מסויימת ומאירה על הארגז מאותה זווית מסויימת.
ארגז העץ סגור כמעט תמיד. הוא נפתח רק כשאני יורדת למרתף, מה שלא קורה לעיתים קרובות כל כך. כדי לרדת למרתף אני צריכה לחכות ללילה נטול ירח, לילה שחור כזה, ששום אור, גם לא הקלוש ביותר, יחדור לתוכו. רק בחושך אני יכולה למצוא את המדרגות. בחושך מוחלט, ובלי שאף אחד בעולם יראה אותי. כי ברגע שמישהו יראה אותי, הסוד הכי גדול שלי יתגלה, ואז הוא כבר לא יהיה סוד. והמרתף היקר שלי, עם נברשת הזכוכית וארגז העץ, ייעלם.
***
אני יורדת במדרגות. סוף סוף כולם כיבו את מנורות הלילה הקטנות הארורות שלהם והלכו לישון.
ביד השמאלית שלי רועדת צנצנת זכוכית קטנה. אני משקשקת מרוב פחד. חושך תמיד היה החולשה שלי, והמפלצת השעירה והדוחה עוד מבקרת לי בחלומות מדי פעם.
כשאני מגיעה למרתף, אני מתמלאת בהקלה עצומה. הנברשת מטילה אור בהיר על כל החדר, ואני מופתעת כמו בכל פעם איך היא לא מפסיקה להתנדנד למרות שאין במרתף אף לא חלון אחד.
הארגז כבר קורץ לי, כאילו מבקש שאפתח אותו ואניח בתוכו את הצנצנת שעוד רועדת לי ביד.
מאות צנצנות, במאות גדלים וצבעים שונים, נחות בתוכו בשלווה. כל צנצנת טומנת בחובה סוד אחד שלי. סוד קטן לצנצנת קטנה, וסוד גדול לצנצנת גדולה. סוד נעים לצנצנת וורודה או סגולה, וסוד אפל ומכוער לצנצנת שחורה או אדומה-כהה.
הצנצנת שאני מחזיקה עכשיו היא בצבע לבן, רמז לסוד החבוי בתוכה. החלטתי לפתוח דף חדש ונקי, להיות ילדת טיפש-עשרה טובה וממושמעת, וכדי שאצליח לעמוד במשימה שהצבתי לעצמי, אסור בתכלית האיסור שמישהו יידע. אנשים תמיד הורסים לי את התוכניות.
ולכן, הסוד נקבר לו בצנצנת הלבנה. אני מנשקת אותה בעדינות ומניחה אותה בזהירות בין סוד אהבת חיי הזהוב לבין הסוד האפור-כחלחל שהכיל את המידע המסווג, מה עשיתי לאוגרת של אחותי הקטנה לפני שלושה שבועות וחצי.
הארגז נסגר מעצמו, ואני מנופפת לו לשלום בחיוך ועולה למיטה. הדרך חזור פחות מפחידה, והמדרגות, כמו תמיד, שקטות להפליא.
***אף פעם לא באמת פחדתי מהמפלצת שמתחת למיטה, וגם לא מחושך..;)
מהמם!!!!!!!!!! ממש התחברתי........דניאלה הגיטרה
תודה
חלילית אלט
מדהים!אי אי אי
את ממש מוכשרת!
..כי אין פיסבוק
ווא, מדהים, תמיד זה זרם בחצי מנגינה.. ממש יפה
ממש אהבתי את המטפורות ואת התיאורים..
(במיוחד:ומניחה אותה בזהירות בין סוד אהבת חיי הזהוב לבין הסוד האפור-כחלחל שהכיל את המידע המסווג, מה עשיתי לאוגרת של אחותי הקטנה לפני שלושה שבועות וחצי)
ממש תודה
- - -אור מ
מכירים את זה שאתם עושים משהו ואז אתם שמים לב ש- אופס..שכחתי לנשום.......
וכל המוסיף גורע...אז נשאר רק תודה♥
תודה לך
וכל המוסיף גורע...אז נשאר רק תודה♥
תודה לך
תודה לכולכם, באמתחלילית אלטאחרונה
אני שמחה שאהבתם. זה אחד הסיפורים שיותר נחמדים שלי.. (מבחינת התוכן)
הגן הנטועכי אין פיסבוק
סוף סוף שיר שמח, אוהבים אותך פורים
לא תרכיז ללא מים
ולא אדם בלי ידיים
לא שאלה ללא תשובה
ולא שאיפה בלי הגשמה
גוף ונשמה
שאיפה ונשיפה
כולם שווים
כך אנחנו, פשוט שני חצאים שנפגשים.
מהגן הנטוע באהבה.
(כל הזכויות שמורות לכותב הקטע)
אהבתי!!!חלילית אלט
אהבתי.מאוד.אור מ
(ייאא..שינית חתימה. ..?! יפה)
ממש תודה, מקדםכי אין פיסבוקאחרונה
הדרך אל המיטה האחרונהחלילית אלט
המוות אורב מכל פינה.
מכוניות, משאיות, שועטות מכל עבר,
מאיימות למרוח אותה על האספלט השחור.
ארון התרופות גדוש עד להתפקע.
כדורים, בשלל צורות וצבעים.
זהירות, כתוב בצהוב על גבי שחור,
רעל!
גולגולת זוהרת עם חיוך מאיים,
וסגירה הרמטית של כל בקבוקון אקמולי או נורופן.
סכינים, זכוכיות, פיסת מראה שבורה,
שקורעים לה את העור
ומנזילים על החולצה טיפה אדומה וכהה.
חלונות נפתחים בכל קיר.
והגג כל כך קרוב, כל כך נגיש,
מזמין אותה להתקרב אל הקצה.
המוות אורב בכל פינה,
והיא רצה אליו בזרועות פתוחות.
נ.ב. זה לא עליי.
עוד נ.ב. אם מישהו מכיר את זה מאיפשהו, זה כי פרסמתי את זה באתר "קוראים, כותבים סיפורים." לא העתקתי את זה.
מכוניות, משאיות, שועטות מכל עבר,
מאיימות למרוח אותה על האספלט השחור.
ארון התרופות גדוש עד להתפקע.
כדורים, בשלל צורות וצבעים.
זהירות, כתוב בצהוב על גבי שחור,
רעל!
גולגולת זוהרת עם חיוך מאיים,
וסגירה הרמטית של כל בקבוקון אקמולי או נורופן.
סכינים, זכוכיות, פיסת מראה שבורה,
שקורעים לה את העור
ומנזילים על החולצה טיפה אדומה וכהה.
חלונות נפתחים בכל קיר.
והגג כל כך קרוב, כל כך נגיש,
מזמין אותה להתקרב אל הקצה.
המוות אורב בכל פינה,
והיא רצה אליו בזרועות פתוחות.
נ.ב. זה לא עליי.
עוד נ.ב. אם מישהו מכיר את זה מאיפשהו, זה כי פרסמתי את זה באתר "קוראים, כותבים סיפורים." לא העתקתי את זה.
את כותבת יפה ממש.פינג.
התיאור הזה מדוייק.
המקום הזה שתופס הכל חזק חזק.
המקום הזה ששואב את המוח והלב והעיניים,
שגורם לכלום בעולם הזה להיות קיים חוץ ממנו.
תודה..חלילית אלט
אמנםזה לא עלי אישית, כתבתי את זה לפני כמה זמן על חברה שלי שניסתה להתאבד.
אבל אני יכולה להזדהות עם חלק מהשורות.
אז זה כן קצת עלי..
אבל אני יכולה להזדהות עם חלק מהשורות.
אז זה כן קצת עלי..
אני חושבת שכל מה שאנחנו כותבים הוא עלינו.פינג.
אז נכון, לפעמים הנושא הוא מישהו אחר ומכיון שכך הדימויים והתפאורה שונים,
אבל המסר, גרעין האמת הכי עמוק של המילים, הוא אנחנו.
אני לא יודעת אם תמיד או רק פה,
אבל הכתיבה שלך טעונה מאד ומרגישה מאד.
זו מחמאה, אבל עצובה.
הלוואי והיית מרגישה אמיתות אחרות. כואבות פחות.
הצגת את זה יפה למרות מה שזה באמת.אור מ
אהבתי.מזכיר לי דברים שהצלחתי לשכוח...
אני מצטערת...חלילית אלט
זה בסדר. הרי הצלחתי לשכוח..אור מ
.........זה נכוןחלילית אלט
והכתיבה שלי טעונה תמיד, גם בסיפורים שהמצאתי. וגם בסיפורים עם הומור, עדיין יש נקודה של עצב, תמיד.
אני לא יודעת אם לקבל את המחמאה, פשוט כי אף פעם לא הצלחתי לכתוב משהו לא טעון רגשית.
אבל תודה למרות זאת.
אני לא יודעת אם לקבל את המחמאה, פשוט כי אף פעם לא הצלחתי לכתוב משהו לא טעון רגשית.
אבל תודה למרות זאת.
אני ממש אשמח לקרוא עוד דברים שלך.פינג.
את מעלה לפה לפעמים?
הטעינות היא מחמאה, אם את שופטת לפי מידת הנגיעה של מילים בקוראים;
מילים טעונות הן מילים שמקפיצות. שמחברות או מסעירות אבל תמיד גורמות להרגיש.
וזה התפקיד של סופר, לא כך? פשוט לגעת.
אני מעלה פחות לפה, אבל אני כן מעלה יותר באתר אחרחלילית אלט
אם את רוצה את השם משתמש שלי שם את יכולה לשלוח לי הודעה פרטית ואני אכתוב לך
מפחידפלונית 1
וואאוומושבניקית גאה
חולנייי!!!מושלםם!!! על מה/מי/למה כתבת אתזה בעצם??
חולני ומושלם? חח אהבתיחלילית אלט
כתבתי את זה על חברה. אבל כמו שפינג אומרת כל מה שאנחנו כותבים זה קצת על עצמנו, והיא צודקת...
הזדהתי עם מה שהגיב פינג.בפואחרונה
הצלחת לתאר במדויק
את איבוד השליטה כשאתה מרגיש שמאבד הכל
ואין לך עוד מקום על פני האדמה
מקווה שזה לא טעות...jung
קולות נפץ מאחור
הכל נשאר שלם
שקט מחריש אוזניים
מנסה לצעוק
כאבים
פנים מוכתמות בנוזל אדום מריר
שפתיים יבשות
בלי מילים להסביר
חזרתי
-------
בגדי התלכלכו
מבוץ שדבק בדרך
רק אל תשכחי-
אלו רק בגדיי
עיניים אדומות
צללים שחורים על הקירות
תכירי
אלו חבריי
שנשארים איתי גם בחושך
לא כמוך
---
פעם ראשונה אחרי הרבה זמן של מחסום כתיבה...
אשמח להערות ולהארות
♥
הכל נשאר שלם
שקט מחריש אוזניים
מנסה לצעוק
כאבים
פנים מוכתמות בנוזל אדום מריר
שפתיים יבשות
בלי מילים להסביר
חזרתי
-------
בגדי התלכלכו
מבוץ שדבק בדרך
רק אל תשכחי-
אלו רק בגדיי
עיניים אדומות
צללים שחורים על הקירות
תכירי
אלו חבריי
שנשארים איתי גם בחושך
לא כמוך
---
פעם ראשונה אחרי הרבה זמן של מחסום כתיבה...
אשמח להערות ולהארות
♥
זה יפהחלילית אלטאחרונה
קצת עצוב ומלחיץ,
וכתוב מדהים
וכתוב מדהים
כל הפושט יד נותנים לושאלה1
בס"ד
בפורים כל הפושט יד נותנים לו,
אז אני פושטת את ידי
ומבקשת שתפשיט ממני את כל
הפחדים, הבלבולים והספקות.
המן קורא לי מבפנים, מבלבל את הסדר
ומפיל את בניין הקלפים שבניתי בשתי ידיי.
פי נותר פעור לרווחה
וליבי נסגר.
אני פושטת את ידי
ומבקשת שלא תשפוט אותי על
אגואיזם אנוכי, עין צרה ודריסת רגל
זה הפחדים! אני צועקת בדממה
ומתפללת מתוך פחד תפילת עני
הסגור במיצרי עצמו.
אני כלואה במחשבות שרוקדות בסיבוב
בהרקדות ומשתה של עמלק עם נשמה
מחליפות את הרגליים שקפאו בלחץ
של מינוס מעלות עצבות.
שכחתי מהי אהבה
שכחתי מה הוא טעם של חסד
שכחתי מהי שינה רצופה
גם אם אחפוץ בו
יין- אין
אבד ממני חן
גם ניצוץ בעיניים
ואם נא מצאתי חן
בעינייך המלך
למרות הכול
תינתן לי נפשי
בטהרתה, בשמחתה
ברווחתה, בנעימותה
הבראשיתית
בבקשה- תי.
מצאתי את עצמי שם הרבה פעמים.....אור מ
איזה יפהפה. תודה.פינג.
תודה על התגובות!שאלה1
..כי אין פיסבוקאחרונה
וואו זה פשוט מדהים נדהמתי מהדיוק של הנשמה שיצא לתטור בשדה....
והמשך שבוע משודרג
אסתרכי אין פיסבוק
-ממחשבות פורים-
שאלה פשוטה
קושיה קטנה
מאיפה את בא אלינו
והאם את מצרינו ואויבנו
אם אפשר הסבר קצר
לאן אנחנו שואפים להגיע
גלי לי את הסוד הזר
וביחד את האמת נשמיע
אך היא נשארת בשלה
לא מוכנה להיות בשלה
נשמה סרבנית ויתומה
הנשמה בהסתר.
אינה מגדת את עמה ואת מולדתה.
מהגן הנטוע באהבה.
(כל הזכויות שמורות לכותב הקטע)
.
....אור מ
אני ככ אוהבת את השירים שהם בהשראה מפורים...יש ככ הרבה השראות.......
כמו תמיד אתה כותב יפה. אני מציעה לשנות את שם השיר להסתר....(?? רק מציעה...)
כמו תמיד אתה כותב יפה. אני מציעה לשנות את שם השיר להסתר....(?? רק מציעה...)
זהו השיר מוסתר כמו המגילה....הסתר נראה לי יותר...איש חשובאחרונה
אנחנו. האנשים ההם.חלילית אלט
שיעור חברה. המורה סופקת כפיים - תנועה אופיינית לה כשהיא מתחילה לדבר. הנושא שנידון בשיעור הוא הפרעות נפשיות ואיך צריך להתייחס לסובבים אותנו ברגישות.
ברגע הראשון אני מרימה את הראש בבהלה, ואחרי שניה אני מרכינה אותו בבושה.
"לא צריך להשתמש במילים כמו 'דיכאון' או 'OCD' בשפת היום-יום. אף פעם אי אפשר לדעת אם זה לא פוגע בנקודה רגישה של מישהו. יש בחברה אנשים שמכירים את המושגים האלה מקרוב כי יש להם איזשהו חבר או קרוב משפחה שסובל מזה, ואפילו הם בעצמם. תהיו רגישות, בנות. קצת רגישות, כי אתן לא מבינות מה זה דיכאון ואלו אסוציאציות זה מעלה לאנשים מסויימים."
המורה צודקת. אני קוברת את הראש שלי בין הידיים. שאף אחת לא תראה את הפרצוף האדום שלי.
"אבל מה הבעיה בזה?"
"אנשים כאלה לא צריכים להיפגע, הם כבר יודעים שזאת השפה המדוברת."
"אני לא מבינה למה יש פה בעיה."
"הם צריכים להבין שאנחנו מתכוונים בצחוק!"
הם. כלומר, אנשים כמוני. אנשים עם הפרעות נפשיות.
אנחנו לא צריכים להיפגע כשצוחקים מהבעיות שלנו. אנחנו לא צריכים לכעוס אם מזלזלים בנקודה הכי רגישה אצלנו. אנחנו לא צריכים להתקומם בגלל שאנשים לא מנסים להיות קצת רגישים.
נכון? זה לא צריך להפריע לנו, הרי דיכאון וOCD כבר הפכו לסלנג בחברה.
מה שהחברה לא מבינה שאצלנו הסלנג הזה פוגע כמו חץ בלב. שכשאני שומעת מישהי שואלת חברה "למה את בדיכי?" זה צורם. אנשים לא סובלים מדיכאון בגלל ציון גרוע במבחן.
"אל תתייחסו לדיכאון כמו לעצב, אלה שני דברים שונים." המורה מנסה לגבור על בליל הקולות הרועש בכיתה. "דיכאון הוא מחלה, זה לא משהו שמזמינים. כמו שאף אחד לא מזמין לעצמו סרטן, כך אף אחד לא מזמין לעצמו דיכאון."
את צודקת, המורה. רק חבל שהבנות בכיתה לא מסוגלות לקבל.
"אבל מה הבעיה?"
"למה הם נפגעים, מה פוגע בזה?"
"הם צריכים להבין שאף אחד לא מתכוון לפגוע."
אני מרימה את הראש וצורחת על שירה. דווקא היא, חשבתי שתבין. היא מודעת למה שאני. סיפרתי לה. היא היתה כל כך אמפתית אז. כנראה שהיא לא כמו שחשבתי.
"את לא יכולה לדעת איך מישהו שסובל מדיכאון מרגיש כשמדברים על זה!" אני מרימה את הראש וצורחת עליה. אבל היא מתעלמת, כמו שאר הבנות. הן ממשיכות לצעוק דברים שרק מראים עד כמה הן טיפשות.
כמה ילדות ילדותיות במיוחד מגחכות. אולי הן נבוכות.
אני מרכינה את הראש בחזרה לשולחן ונותנת לדמעות לפרוץ. אני זועמת. "סתומות! הן לא מבינות כלום, כלום!!!" אני חושבת בכעס.
המורה שותקת, ככל הנראה מההלם על חוסר הבגרות שהבנות הפגינו. והן מצידן ממשיכות לצעוק.
"הם לא צריכים להתייחס, הם לא צריכים להיפגע, מה הבעיה להתבדח, זאת רק בדיחה, זה לא אישי..."
הם. אנחנו. אני.
בפעם הראשונה אני מרגישה חריגה באמת.
ואז קמה שרון, והיא היחידה שמצדדת בדברים של המורה. "נכון! זה בדיוק כמו לומר לאדם שחולה בסרטן 'איזה מסורטן אתה', זה פוגע!"
דווקא שרון. דווקא היא, שזרקה לי כל כך הרבה משפטים כאלה. דווקא היא שהיתה הכי פחות רגישה אלי תמיד. "את חולת נפש!", "יש לה מאניה דיפרסיה, רק בלי הדיפרסיה" [גיחוך], "את אל תדברי על דיאטות," "תפסיקי לתלוש לעצמך שערות!" [מחזיקה את היד שלי בכוח], "סוף סוף את אוכלת!" [מוחאת כפיים].
ועכשיו היא צועקת, כאילו היא לא בעצמה כמו כולן. כאילו שהיא איזו צדיקה בסדום. כמו תמיד, מנסה להראות איזה אדם טוב וחכם היא.
אפילו שהיא הכי לא.
השולחן מתמלא בשלוליות קטנות של דמעות. אני רוצה לקום ולצעוק. אני רוצה לצרוח על שרון, לצרוח על שירה, לצרוח על כולן. אני רוצה שהן יראו את הלב שלי, הסדוק. שידעו שזה כואב. שיראו את הדמעות.
אבל אני לא רוצה להביך אותן, אז אני קמה ויוצאת מהכיתה, תוך כדי ניסיון עלוב להסתיר את הפנים שלי. אני בוכה בשרותים עד הצלצול, ואז אני נכנסת לכיתה, לא מסתכלת על אף אחת, לא רוצה לדבר עם אף אחת. אני דוחפת את החפצים שלי לתיק ומכתפת אותו.
"לאן?" המורה להיסטוריה כבר בכיתה.
"הביתה" אני אומרת לה ויוצאת מהר, עוזבת את בית הסםר ברגליים רועדות ואגרופים קפוצים מזעם ובושה.
הם לא צריכים לכעוס, נכון? הם לא צריכים להיפגע. הם צריכים לשבת ולחייך, להיות כמו כולם, נכון? או שאולי עדיף שהם פשוט לא יהיו שם.
ברגע הראשון אני מרימה את הראש בבהלה, ואחרי שניה אני מרכינה אותו בבושה.
"לא צריך להשתמש במילים כמו 'דיכאון' או 'OCD' בשפת היום-יום. אף פעם אי אפשר לדעת אם זה לא פוגע בנקודה רגישה של מישהו. יש בחברה אנשים שמכירים את המושגים האלה מקרוב כי יש להם איזשהו חבר או קרוב משפחה שסובל מזה, ואפילו הם בעצמם. תהיו רגישות, בנות. קצת רגישות, כי אתן לא מבינות מה זה דיכאון ואלו אסוציאציות זה מעלה לאנשים מסויימים."
המורה צודקת. אני קוברת את הראש שלי בין הידיים. שאף אחת לא תראה את הפרצוף האדום שלי.
"אבל מה הבעיה בזה?"
"אנשים כאלה לא צריכים להיפגע, הם כבר יודעים שזאת השפה המדוברת."
"אני לא מבינה למה יש פה בעיה."
"הם צריכים להבין שאנחנו מתכוונים בצחוק!"
הם. כלומר, אנשים כמוני. אנשים עם הפרעות נפשיות.
אנחנו לא צריכים להיפגע כשצוחקים מהבעיות שלנו. אנחנו לא צריכים לכעוס אם מזלזלים בנקודה הכי רגישה אצלנו. אנחנו לא צריכים להתקומם בגלל שאנשים לא מנסים להיות קצת רגישים.
נכון? זה לא צריך להפריע לנו, הרי דיכאון וOCD כבר הפכו לסלנג בחברה.
מה שהחברה לא מבינה שאצלנו הסלנג הזה פוגע כמו חץ בלב. שכשאני שומעת מישהי שואלת חברה "למה את בדיכי?" זה צורם. אנשים לא סובלים מדיכאון בגלל ציון גרוע במבחן.
"אל תתייחסו לדיכאון כמו לעצב, אלה שני דברים שונים." המורה מנסה לגבור על בליל הקולות הרועש בכיתה. "דיכאון הוא מחלה, זה לא משהו שמזמינים. כמו שאף אחד לא מזמין לעצמו סרטן, כך אף אחד לא מזמין לעצמו דיכאון."
את צודקת, המורה. רק חבל שהבנות בכיתה לא מסוגלות לקבל.
"אבל מה הבעיה?"
"למה הם נפגעים, מה פוגע בזה?"
"הם צריכים להבין שאף אחד לא מתכוון לפגוע."
אני מרימה את הראש וצורחת על שירה. דווקא היא, חשבתי שתבין. היא מודעת למה שאני. סיפרתי לה. היא היתה כל כך אמפתית אז. כנראה שהיא לא כמו שחשבתי.
"את לא יכולה לדעת איך מישהו שסובל מדיכאון מרגיש כשמדברים על זה!" אני מרימה את הראש וצורחת עליה. אבל היא מתעלמת, כמו שאר הבנות. הן ממשיכות לצעוק דברים שרק מראים עד כמה הן טיפשות.
כמה ילדות ילדותיות במיוחד מגחכות. אולי הן נבוכות.
אני מרכינה את הראש בחזרה לשולחן ונותנת לדמעות לפרוץ. אני זועמת. "סתומות! הן לא מבינות כלום, כלום!!!" אני חושבת בכעס.
המורה שותקת, ככל הנראה מההלם על חוסר הבגרות שהבנות הפגינו. והן מצידן ממשיכות לצעוק.
"הם לא צריכים להתייחס, הם לא צריכים להיפגע, מה הבעיה להתבדח, זאת רק בדיחה, זה לא אישי..."
הם. אנחנו. אני.
בפעם הראשונה אני מרגישה חריגה באמת.
ואז קמה שרון, והיא היחידה שמצדדת בדברים של המורה. "נכון! זה בדיוק כמו לומר לאדם שחולה בסרטן 'איזה מסורטן אתה', זה פוגע!"
דווקא שרון. דווקא היא, שזרקה לי כל כך הרבה משפטים כאלה. דווקא היא שהיתה הכי פחות רגישה אלי תמיד. "את חולת נפש!", "יש לה מאניה דיפרסיה, רק בלי הדיפרסיה" [גיחוך], "את אל תדברי על דיאטות," "תפסיקי לתלוש לעצמך שערות!" [מחזיקה את היד שלי בכוח], "סוף סוף את אוכלת!" [מוחאת כפיים].
ועכשיו היא צועקת, כאילו היא לא בעצמה כמו כולן. כאילו שהיא איזו צדיקה בסדום. כמו תמיד, מנסה להראות איזה אדם טוב וחכם היא.
אפילו שהיא הכי לא.
השולחן מתמלא בשלוליות קטנות של דמעות. אני רוצה לקום ולצעוק. אני רוצה לצרוח על שרון, לצרוח על שירה, לצרוח על כולן. אני רוצה שהן יראו את הלב שלי, הסדוק. שידעו שזה כואב. שיראו את הדמעות.
אבל אני לא רוצה להביך אותן, אז אני קמה ויוצאת מהכיתה, תוך כדי ניסיון עלוב להסתיר את הפנים שלי. אני בוכה בשרותים עד הצלצול, ואז אני נכנסת לכיתה, לא מסתכלת על אף אחת, לא רוצה לדבר עם אף אחת. אני דוחפת את החפצים שלי לתיק ומכתפת אותו.
"לאן?" המורה להיסטוריה כבר בכיתה.
"הביתה" אני אומרת לה ויוצאת מהר, עוזבת את בית הסםר ברגליים רועדות ואגרופים קפוצים מזעם ובושה.
הם לא צריכים לכעוס, נכון? הם לא צריכים להיפגע. הם צריכים לשבת ולחייך, להיות כמו כולם, נכון? או שאולי עדיף שהם פשוט לא יהיו שם.
בבקשה תקראו. רק כי זה נושא חשוב.חלילית אלט
לא חשבתי מהכיוון הזה, קצת כמו הבנות בכיתה.הארת את עיניי...פלונית 1
אני שמחה, זאת היתה הכוונה שלי..חלילית אלט
אהבתי מאוד את מה שכתב התחברתי לזה . הילד ה"שונה -חריג"אבני חן
שלום לך
לפי דעתי צריך להסביר לאנשים ולתלמידים בפרט .
קצת יותר על דיכאון (וכל מה שכתב והסברת ) .
כי אנשים (ותלמידים) לא אומרים את זה מרוע לב (לא תמיד הם מבנים את המשמעות ).
גם אני ,שאני כבר אמא חשבתי לתומי שזה סוג של עצב , עצב גדול -ארון שמתמשך להרבה זמן .
עד שלא קראתי מה שכתב , לא היה לי מוסג וידע (אולי בסיסי ) על הדברים האלה .
החברה שלנו לא רעה היא פשוט לא תמיד מודעת להשלכות על מילים -סלנג שהם אומרים סתם כדי להיות איין בחבר'ה .
אני יכלה לספר לך ולהגיד לך שהחברה צוחקת על כל מיני אנשים שהם לא ב"נורמה המקובלת".
(רזים מידי/שמנים מדי , נכים , צבע עור שונה , ......) מה לעשות לצערנו החברה לא מודעת מספיק (או לא רוצה )
שדברים כאלה ואחרים מעליבים ופגעים מאוד.
נ.ב אני רזה ונמוכה יחסית כאשר הייתי במסגרות למוד . גם אני "קיבלתי" מחמאות.
על זה שאני רזה וקטנה , לאט לאט אם השנים (וההרים נסו להרגיע ולהסביר .....)
הבנתי שאין מה לעשות ולפעמים צריך להתעלם או להגיד .
סבבה אני נמוכה /רזה מה יש . יש לכם בעיה ? חפשו ת'חברים שלכם ....
* יש לי ילד בן שלוש שעבר הרבה , כיום הוא עם פרוטזה באחת הרגליים ויש לו 9 אצבעות בגדלים שונים.
יד אחת בלי אצבע . (4 אצבעות ו5 אצבעות ).
אמנם הוא עוד קטן ובנתיים החברה , בסדר אתו ..... וכשהוא יגדל עוד קצת , לא יהיה לו קל .
לבת הגדולה שלי (בת 6 בכיתה א') כבר התחילו להגיד לה על אח שלה .... הוא נכה , הוא שונה ....
הוי כמה בנות (חברות) שלא רוצו לבוא או שהוא היה לידם כי הוא שונה .....
אז אני הסברתי להם עליו , מה יש לו ושלא צריך לפחד , הוא כמו כולם בגלי 3 וחצי ....
אל חלק זה עבד , בכל זאת כיתה א' ....
לצערנו זאת החברה שלנו , ומאוד קשה לשנות את זה .
כדי לנסות לא לקחת אישית . אני יודעת שזה קשה ,ושהיה בהצלחה .
תודה רבהחלילית אלט
על ההשקעה בתגובה, והכל.
כל הכבוד שהסברת לילדים.. אבל אני לא חושבת שאני אלך להסביר על דיכאון כי זה לא משהו חיצוני, לא משהו כמו אצבעות שאפשר לראות.
אני חושבת שאם היו יודעים עלי כן היו נזהרים...
כל הכבוד שהסברת לילדים.. אבל אני לא חושבת שאני אלך להסביר על דיכאון כי זה לא משהו חיצוני, לא משהו כמו אצבעות שאפשר לראות.
אני חושבת שאם היו יודעים עלי כן היו נזהרים...
וואו! וואו!אני והאני
פשוט מרגש, עצוב, תאוריה של רגשות!!!
תודה..חלילית אלט
כן אבל אם לא תסביר / יסבירו וידברו על זה ....אבני חן
אז אנשים /תלמידים לא הוי מודעים לזה ,וחבל שאנשים נפגעים סתם.
בלי כוונה רעה. החברה שלנו (כנראה) צריכה הסברים ודבורים על השונה והאחר בחברה .....
אולי כך היה יותר טוב לכולם . מעיין עולם מתוקן יותר .
נ.ב
זה שהסברתי לחברים שלה ולשכנים כאן בשכונה (בישוב שאני גרה ) זה לא אומר שהיה לו קל .
עדיין יהיה לו קשה , כי לחברה קשה ( מאוד ) לקבל את השונה .
זה גם תלוי מאוג מה משדרים בבית .
* לבת שלי יש בכיתה ילדה אם תסמונת דאון .....
וכן הם מקבלים אותה יפה (לפחות חלקם , לא שומעת ממנה על משהו חריג ....).
ואני זוכרת שביום הראשון ללימודים (יום הכרות אם המחנכות וצוות בית הספר ....)
האמא שלה באה ודברה ,והסבירה (אחרי דבר המנהלת , מורות .....) לכל הורי תלמידות כיתה א' .
היא אמרה שיש לה בת אם תסמונת דאון , הביא רקע כללי .
והוסיפה שמי שרוצה לשאול שאלות /לדעת מוזמנת לבדבר איתה .
והיא מאוד תשמח שנסביר לבנות , ושינסו לקבל אותה בחברה ....
לפי דעתי זה מאוד חשוב שהחברה תהייה מודעת לשונה ולאחר .
המשפט האחרון, וואו. חד ומדויק.ריעות.
אממאאמושבניקית גאהאחרונה
דמעות. דקירה. כאב. דם.
אני רוצה לברך אותנו לקראת פורים.L ענק
הרי יש סוג של מוזרות, אי שפיות
באמון הגדול הזה שאנחנו נותנים במילים.
והכל אנחנו יוצקים לתוכם. רגשות, הלכי רוח, אמירות מסוגים שונים
זה כמו לקחת רגש חם ולעטוף אותו הטב היטב בצלפון ולתת אותו מתנה
שהכל בסדר,
רק שלכם זה נשמע נורמלי.
לקחת רגש חם ולעטוף וכו'.
אנחנו לוקחים מילים ומרחיבים אותם הרבה הרבה מעבר למשמעות הרגילה שלהם,
ויש בזה תום ויופי
ואולי גם מן התחכום הפשוט.
אני רוצה לברך אתכם בחיים רחבים,
נעימים, ושמחים.
ובפורים.
באמת באמת שיהיה לכם פורים.
חברה טובה אמרה לי שכתוב שלא טוב היות האדם לבדו.
זה לא רע, זה לא לא בסדר
זה פשוט
לא טוב.
אני מברך אתכם שבפורים הזה תהיו ביחד.
עם עצמכם.
עם הלב שלכם.
שתצליחו (עם אלכוהול, בלי אלכוהול. לא עקרוני.
שתצליחו עם אחוז שמחה גבוה בדם) להיות יחד עם הנשמה שלכם, ועם ההשם שלכם.
כל אחד באשר הוא שם.
פורים טוב. פורים שמח. פורים שלכם אבל ההכי ביחד שיכול להיות.
(אוהב)
צור
כל הכבוד ותודה❤חלילית אלט
אילו מילים נוגעות ונכונות. תודה רבה. והמברך יתברך.פינג.
יפהפה. תודה.פסידונית
תודה, נוגע פורים שמיייייייחכי אין פיסבוקאחרונה
שיר : אביב וקיץ (כתבתי מזמן )אבני חן
האביב בעיצומו והקיץ מתקרב אלנו.
מרגישים את החום ואת המזגן.
הסנדלים וחולצות קצרות ,
כבר יצאו מזמן מהארון .
הקיץ כבר כאן ,
והחופש עוד מעט מתחיל .
מרגישים את סוף השנה ,
מסיבות סיום ,
הרשמות לקייטנות השונות .
הקייטנות, הים והבריכה
החברה עוד מעט בדלת .
איך אפשר לשכוח את הקניונים ,
הסרטים , הצגות וכל מיני בלויים.
סבא סבתא וחברים
המון שמחה וכייף נעורים.
השמש צהובה וקופחת .
חלצה קצרה או גופיה ,
מכנס-תחתון או טיטול .
להזיע בחוץ ולהחזיק ארטיק
או פלח אבטיח קר ומתוק .
הלב גדוש מכף רגל ועד ראש.
להתפרק ולשמח עד לב השמיים .
על זה שגדלנו ובגרנו בעוד שנה או שנתיים.
השמחה והצהלה מול בגרות ואחרות .
ימים משומשיםרון א.ד
המנגינה הנוגה
המתנגנת באוזני,
והשמש השוקעת
מאחורי גבי
מעוררות בי מעין
משיכה משונה
לאותם ימים
שכבר אין בהם צורך.
כי את אותם ימים
כבר השלכתי לאחור,
כלאחר יד –
הסרתי מליבי.
אבל,
כמו אותם כדורי נייר
של שירים משומשים,
כמו צליל שבור
המוסיף להדהד,
הם עודם נחים
בעליית הגג של חיי
וממשיכים,
בכל יום מחדש
להזין
מחלבם ומדמם
את השירים,
את הימים החדשים,
לרצף
את נתיב חיי בתקווה.
יפה! דיבר אלי!פלונית 1
יפה ונוגע, תודהכי אין פיסבוק
מהממםמושבניקית גאה
"המנגינה הנוגה..." כבר במילים הראשונות זה עשה לי אתזה
תודה על התגובות!רון א.ד
לא מרגישה שיש צורך במילותיי.מקום אחר
כי.. כי.. וואו. זה מדהים! השארת אותי ללא מילים..
מתאר בשירטוטים כל כך מדוייקים מה שכמעט כל אחד עובר..
מה שאיפה שהוא, באיזה חדר בלב, מקשה קצת על כולם..
זה מטורף. תמשיך לכתוב. תודה לך!
תודה רבה!רון א.ד
תאמת....אור מ
כל פעם שאני רוצה לתת לשירים שלך תגובה אני אומרת רגע- אולי לא הבנתי מספיק אז אני דוחה את זה וקוראת שוב....וכל פעם מתוודע לי משו חדש.
אז קטונתי. ...ותודה.
אהבתי בשיר ( כמובן אחרי אלף פעמים שקראתי. מקווה שלא אהרוס את המשמעות)
שהוא כאילו בשלבים כאלה קודם עבר, אתה נזכר וזה...ואחכ זה הווה ועתיד...אבל-
משהו לא מובן לי בבית האחרון. אתה כאילו משלב עבר ועתיד. וזה לא כזה מסתדר לי.כי איך אפשר להתקדם הלאה ועוד יותר שיש לך תקווה כשהעבר עוד משפיע על התקווה זתומרת על העתיד...? משהו כאן מוזר. ואולי זה רק לי. ליודעת.
סליחה שחפרתי.
נראלי בחיים לא כתבתי תגובה כזאת ארוכה.....
מקווה שהייתי מובנת.
ושוב תודה.
אז קטונתי. ...ותודה.
אהבתי בשיר ( כמובן אחרי אלף פעמים שקראתי. מקווה שלא אהרוס את המשמעות)
שהוא כאילו בשלבים כאלה קודם עבר, אתה נזכר וזה...ואחכ זה הווה ועתיד...אבל-
משהו לא מובן לי בבית האחרון. אתה כאילו משלב עבר ועתיד. וזה לא כזה מסתדר לי.כי איך אפשר להתקדם הלאה ועוד יותר שיש לך תקווה כשהעבר עוד משפיע על התקווה זתומרת על העתיד...? משהו כאן מוזר. ואולי זה רק לי. ליודעת.
סליחה שחפרתי.
נראלי בחיים לא כתבתי תגובה כזאת ארוכה.....
מקווה שהייתי מובנת.
ושוב תודה.
ממש לא חפרת!רון א.ד
אני מקווה שהבנתי נכון את השאלה שלך...
העבר תמיד משפיע על העתיד שלנו. גם אם אנחנו לא שמים לב לזה תמיד. חוויות שחווינו פעם יוצרות אצלנו תחושות מתמשכות שמלוות אותנו הלאה ימים, חודשים ואפילו שנים רבות. אלו לא חייבות להיות חוויות גדולות במיוחד, אלא אפילו הדברים הקטנים שמשאירים אצלנו חותם משמעותי. במקרה של השיר הזה לדוגמא, התחושות שנזכרתי בהן כשכתבתי אותו היו השמירות השקטות שעברו עלי מול השקיעה, בסופו של היום כששרתתי על פסגת החרמון. על פניו לא היה בהם משהו גרנדיוזי במיוחד אבל משום מה אני זוכר אותם גם הרבה אחרי השחרור... וזה נותן לי השראה.
אני מקווה שעניתי. אם עדין את רוצה לשאול אז ממש בכיף, תרגישי חופשי
ממש תודה. אבל-אור מ
יש לי עדיין משהו לא מובן. נכון שכתבת שהימים האלו או הרגעים משפיעים על העתיד אבל בשיר כתבת שהשלכת אותם. הבעיה שלי זה שאתה(!!) השלכת אותם לי זה נשמע כאילו שכחת מהם או אולי ניסית לשכוח...(?)
גם אני לא יודעת מה מפריע לי בדיוק אבל משהו שם כואב לי.מאוד.
ולמרות שיש לי הרבה שטויות להגיד זה לא אומר שאני לא אוהבת את השיר. שלא תראה את זה ככה. מצטערת שוב.
ותודה.באמת.
גם אני לא יודעת מה מפריע לי בדיוק אבל משהו שם כואב לי.מאוד.
ולמרות שיש לי הרבה שטויות להגיד זה לא אומר שאני לא אוהבת את השיר. שלא תראה את זה ככה. מצטערת שוב.
ותודה.באמת.
לאוו דווקארון א.דאחרונה
זה הרעיון של השיר:
גם מה שכביכול שייך לעבר עדיין לא בטל מן העולם...
בכל מקרה, אני שמח שאהבת את השיר!
תודה לך.
החלטנו לתת עוד 20 שעות לשליחת משלוחי המנות האחרונים.L ענק
למי שמעודכן:
זה ההזדמנות האחרונה.
בטוח יש לכם מישהו שאתם רוצים לפנק אותו
להגיד תודה, לאחל, סתם לצ'פר.
אפילו יכול להיות מישהו שסתם הגיב לכם בצורה שמגיע לו מתנה ווירטואלית שתשמח אותו.
מהר, הכינו את היצירה שלכם
שלחו אלינו, לפסיפס.
מחר בבוקר, יפורסמו משלוחי המנות ויכריזו רשמית על כניסת ערוץ שבע למסיבות הפורים הבעל"ט.
(החלפת שמות פורומים, משתאות בנוג'ה, ומסיבת תחפושות בכל הממלכה..)
שיכורים מתבקשים להתרכז בעצמם.
נסיכות ואבירים, ליצנים וחדי קרן מוזמנים להתרכז בלפזז ברחובות הערוץ.
למי שלא מעודכן:
נו באמת. מה יהיה איתכם.
צוות פסיפס.
קפיץ קפוץפיתה פיתהאחרונה
משימת רתיבה - עם מוזיקה .(אשמח לשם לקטע)אבני חן
משימה -כתבה עם מוזיקה
ים וגלים גבוהים ונמוכים ,ים תכלת -כחול כדגל.
הים נהפך בהמשך לגלים גדולים וגבוהים ,בצבע כחול עז עד שחור.
סירה -אוניה קטנה בנונית שיש בה 4 אנשים ,2 מבוגרים ו2 ילדים קטנים.
הילדים הקטנים נמצאים מאחורה .
המובגרים לעומת זאת ,נמצאים מקדמה ומנסים להשתלט על הסירה -אוניה.
שחס וחלילה שהסירה -אוניה לא תטבע בים יחד עם כולם.
ולפתע הם רואים אי קטן , חוף חום צהבהב.
מעיין חוף מבטחים עם עצים ובנינים גדולים וגבוהים.
הם מנסים להתקרב לחוף, הנכסף.לקח להם מעט זמן ולבסוף הם מצליחם להגיע.
הסירה אוניה נקשרת בחבל לאחד העצים, היא נמצאת בתוך המים.(מיים רדודים כאלה.)
במשך הזמן הסירה אוניה נמשכת לתוך הים וחוזרת לאזור החוף , מתרחקת ובאה לסרוגין.
עד שהאיש הולך לנסות להביא אותה קרוב יותר לחוף שלא תברח.
לאחר עצירה קצרה בחוף הם חוזרים לסירה אוניה כדי להמשיך את המסע.
* משימת כתיבהאבני חןאחרונה
חדר ריק . פעם כתבתי את הקטע הזה ....אבני חן
חדר הריק
חדר ריק, מזכיר לי משהו חסר, לא שלם ולא גמור.
כמו כיסא ריק כאשר מחכים ומצפים, למשהו שישב עילוי והוא לא באה.
ריק זה משהו מעורפל ולא ברור כמו אוויר וחלל.
זאת תחושה מוזרה כזאת של פחד מהלא נודע, מהעתיד משהו מרוחק.
כאילו שיש משהו פגום וחסר כל.
החדר הריק הזה מזכיר גם משהו שלו ונקי.
מעיין זרימה של אוויר חדש ומעניין (וגם קצת מאתגר.)
פוריםפלונית 1
פורים.
זה אומר-
לפקוח עיינים לצעוק משמחה,
לרדת במהירות מהמיטה ולרוץ למטבח.
לארוז משלוחי מנות לשכנים
ולדפוק על דלתות.
זה אומר
לצאת מהבית עם רעשן ותחפושת.
לשמוע מגילה ולהרעיש ב"המן"
זה אומר
לרוץ לחלק משלוחי מנות.
זה אומר
להגיע הבייתה.
אני בדיאטה,
אבל לא זה זה מה שגורם לי להרגיש רע.
3 משלוחים- אפס חברות.
ילדה אחת מהסניף,
הקשבתי, חייכתי,
ומאז, מבחינתה, אנחנו החברות הכי טובות.
לא משנה שהפסקתי להגיע לפעולות,
מזל שהפתק מזכיר לי מהו שמה.
משלוח שני-אין מה לעשות,
המשפחות חברות,
קשר הדוק,
חייבים משלוח ענק לילדה.
לא חשוב שהיא מתנהגת מגעיל,
לא משנה שעצרתי את הדמעות והמשכתי כרגיל.
משלוח אחרון,
לילדה מהבית ספר שגרה בשכונה.
לפעמים מחיכת, תמיד אומרת שלום,
פה ושם משאילה עיפרון.
לא באמת חברות.
פורים,
זה אומר
שנייה אחת של חולשה,
אחר כך להמשיך במרוץ,
צריך להספיק לסעודה.
פורים
זה חג של שמחה.
יפה מאוד . התחברתי לקטע הזהאבני חןאחרונה
לחזור הביתהבצל האל
ב"ה
תהיתי כשה אובד
בעולם רחב
כשרק אש
מאירה דרכי
אצעד בדרך
מפותלת
להבעיר
שקר וכזב
כולי שיריון
לאחי
נועדתי לספוג
מהלומות מלחמה
עוד יבוא יום
ואשכב לנוח
אחזיר פיקדון
ואשכון לבטח
בין כנפי נשרים
אוכל אז להגיד
עשיתי תפקידי
נאמן היה ליבי
להבתי טהורה
ולא אהיה
עוד לבד
בין אחי
אחזור
הביתה
אל
אלוקי
תהיתי כשה אובד
בעולם רחב
כשרק אש
מאירה דרכי
אצעד בדרך
מפותלת
להבעיר
שקר וכזב
כולי שיריון
לאחי
נועדתי לספוג
מהלומות מלחמה
עוד יבוא יום
ואשכב לנוח
אחזיר פיקדון
ואשכון לבטח
בין כנפי נשרים
אוכל אז להגיד
עשיתי תפקידי
נאמן היה ליבי
להבתי טהורה
ולא אהיה
עוד לבד
בין אחי
אחזור
הביתה
אל
אלוקי
אוי... אבל כתוב מהמם!פלונית 1
עצוב , עשה לי קצת רע ..... ובכל זאת קטע יפהאבני חן
ממממקום אחראחרונה
משהו במבנה של השיר לא הסתדר לי..
הבית האחרון מדהים וחזק כ"כ!
קצת כואב, מייאש ומבלבל..
אבל קטע יפה וכתיבה טובה ממש!
גורלהפי
עכשיו זה כואב לך
את יודעת
תגידי אולי פרק מזמור
אל תתפרקי כי הכל הגיוני
ואולי ישתנה לך הכל
גם הצפוי שנראה כחרוט
יכול להוזיז עולמות
גם החיוך שנראה כה אבוד
כפרח שמסרב לגדול
מה קרה ליום
שהפך לגורל
למה הוא ממשיך
להכות בך לעד
מסתכל לך בעיניים את כה גיבורה
הכאב שלך מוחבא עמוק באדמה.
את יודעת
תגידי אולי פרק מזמור
אל תתפרקי כי הכל הגיוני
ואולי ישתנה לך הכל
גם הצפוי שנראה כחרוט
יכול להוזיז עולמות
גם החיוך שנראה כה אבוד
כפרח שמסרב לגדול
מה קרה ליום
שהפך לגורל
למה הוא ממשיך
להכות בך לעד
מסתכל לך בעיניים את כה גיבורה
הכאב שלך מוחבא עמוק באדמה.
נחמד . יש תחושה של עצב ומוות .....אבני חןאחרונה
לסבא שלא הכרתיבצל האל
ב"ה
שלום לך אדם עם סיפור חיים
מאיפה באת? למה לכאן הלכת?
האם אי פעם הייתי הנכדה שלך, באמת?
האם היית אדם טוב ונעים ושמח
לפני שהכרתי אותך?
לפני שהפכת למראית עיני,
למריר וכועס וזועף?
למה סבתא התחתנה איתך?
האם מאהבה? האם אלו היו רק נישואי שידוך?
האם עדיין הייתה אהבה ביניכם עד יום מותך?
האם עד יום מותך החלטת לקבל אותי כנכדתך?
האם אם אבא שלי היה מאותו מוצא של אמא שלי והייתי נראית מתאימה מבחינה חיצונית למוצא שלכם, האם היית מקבל אותי? או שהיה לך יותר קל לקבל אותי?
האם אתה סולח לי?
על הגניבות? על התעלולים שלי?
האם אתה סולח לי שנולדתי ונאלצת יחד עם סבתא לטפל בי?
איך היו החיים בישראל?
האם היית מעדיף, אחרי שראית את המצב שלך כאן, לחזור לארץ שממנה הגעת?
מה היית, שם, בארץ ההיא?
פקיד או בנקאי או נהג אוטובוס?
האם זה אתה, האיש שמכר צעצועים קטנים מקופסה
בשביל להרוויח עוד כמה שקלים?
מה חשבת כשלא רציתי לקחת את מה ששילמתי עבורו?
האם הבנת למה עשיתי זאת?
האם וזה היה אתה, האם זיהית אותה או לפחות ניחשת?
איך חיית מאז ועד שנפטרת?
חיים שמחים יותר? או פחות?
האם הסתדרתם כלכלית?
האם גדלת בבית דתי או עם ערכים יהודיים?
האם ידעת בילדותך מה זאת שבת ומה זה חגים יהודיים?
האם זה קרה רק בגיל מאוחר יותר שעזבת את היהדות?
האם כשהייתי קטנה, אצלכם, אכלתם רק 'לא כשר' או ממש טריפות ונבלות ואפילו בשר וחלב וחזיר?
האם המשכתם עם זה?
מה אתה חושב על להיות יהודי?
האם אתה האמנת באלוקים?
מה חשבת על ביתך שחזרה בתשובה?
מאיפה הגעתם? מכפר מעיר ממטרופולין?
כמה שפות ידעתם?
מה אתה הכי אהבת לאכול?
כמה אחים ואחיות היו לך?
היו לך פעם חיות מחמד?
האם אי פעם העברית שלך הייתה טובה?
כי אני זוכרת כשהייתי קטנה בקושי דיברת עברית....
באיזה גיל נפטרת?
והאם הייתה לך חרטה והיה לך חסר שעדיין לא פגשת אותי לפני הפטירה שלך?
למה אתה וסבתא מאז שאני זוכרת את עצמי אף פעם לא ישנתם באותו החדר?
האם אתה יודע איזה אוצר האישה הזאת?
האם ידעת גם אז?
האם היא יודעת שאתה יודע שהיא אוצר?
האם המחשבה האחרונה שלך לפני שאיבדת הכרה היה על סבתא שלי?
על מה הייתה המחשבה האחרונה שלך?
האם היו לך חרטות על חייך?
על מה הן היו?
אם היית יכול לבחור מוצא, איזה מוצא היית בוחר?
למה נתתם לאמא ודוד שלי את השמות שלהם?
על שם מה?
האם בגלל שהם היו שמות יפים? או על שם קרובי משפחה?
איך קוראים לאבא שלך? מתי הוא נפטר?
היית קרוב אליו?
האם עכשיו, כשאתה כבר בעולם הבא, במקום אחר, האם אתה מקבל אותי למשפחה? האם אתה שמח בי?
האם בחייך היית גאה בבנך ובביתך? ועכשיו? אתה עדיין גאה בהם?
מה הסיפור שלכם, משפחה שלי?
האם אם ארצה, אוכל יום אחד לצאת לטיול שורשים בארכיונים ולמצוא את השושלת המשפחתית שלי?
האם אני אצליח להגיע עד אברהם אבינו?
האם אבא שלך או סבא שלך היו רבנים? היו דתיים?
האם שמע ישראל היה שגור בליבך כשהיית קטן?
האם ידעת מה זה?
האם יש לך ולסבתא קרובים שנספו בשואה או שרדו אותה?
האם אי פעם היית חייל? האם אהבת את זה?
אם היו נותנים לך להחליט, באיזה עבודה היית רוצה לעבוד?
מהי הייתה המשאלה הכי עמוקה וחשובה שלך?
האם פיספסת היזדמנויות? למה?
אם נסיבות החיים היו רגילות, והיינו משפחה רגילה של סבא וסבתא, ואמא ואבא, איך המצב היה? היית רואה בי נכדה?
היית מספר לי על החיים שלך שם?
מה הבני דודים חשבו עלי? אני זוכרת בת דודה אחת, כשהייתי בגן או בכיתה א' היא הייתה בכיתה י'.
שלום סבא.
.ת.נ.צ.ב.ה.
שלום לך אדם עם סיפור חיים
מאיפה באת? למה לכאן הלכת?
האם אי פעם הייתי הנכדה שלך, באמת?
האם היית אדם טוב ונעים ושמח
לפני שהכרתי אותך?
לפני שהפכת למראית עיני,
למריר וכועס וזועף?
למה סבתא התחתנה איתך?
האם מאהבה? האם אלו היו רק נישואי שידוך?
האם עדיין הייתה אהבה ביניכם עד יום מותך?
האם עד יום מותך החלטת לקבל אותי כנכדתך?
האם אם אבא שלי היה מאותו מוצא של אמא שלי והייתי נראית מתאימה מבחינה חיצונית למוצא שלכם, האם היית מקבל אותי? או שהיה לך יותר קל לקבל אותי?
האם אתה סולח לי?
על הגניבות? על התעלולים שלי?
האם אתה סולח לי שנולדתי ונאלצת יחד עם סבתא לטפל בי?
איך היו החיים בישראל?
האם היית מעדיף, אחרי שראית את המצב שלך כאן, לחזור לארץ שממנה הגעת?
מה היית, שם, בארץ ההיא?
פקיד או בנקאי או נהג אוטובוס?
האם זה אתה, האיש שמכר צעצועים קטנים מקופסה
בשביל להרוויח עוד כמה שקלים?
מה חשבת כשלא רציתי לקחת את מה ששילמתי עבורו?
האם הבנת למה עשיתי זאת?
האם וזה היה אתה, האם זיהית אותה או לפחות ניחשת?
איך חיית מאז ועד שנפטרת?
חיים שמחים יותר? או פחות?
האם הסתדרתם כלכלית?
האם גדלת בבית דתי או עם ערכים יהודיים?
האם ידעת בילדותך מה זאת שבת ומה זה חגים יהודיים?
האם זה קרה רק בגיל מאוחר יותר שעזבת את היהדות?
האם כשהייתי קטנה, אצלכם, אכלתם רק 'לא כשר' או ממש טריפות ונבלות ואפילו בשר וחלב וחזיר?
האם המשכתם עם זה?
מה אתה חושב על להיות יהודי?
האם אתה האמנת באלוקים?
מה חשבת על ביתך שחזרה בתשובה?
מאיפה הגעתם? מכפר מעיר ממטרופולין?
כמה שפות ידעתם?
מה אתה הכי אהבת לאכול?
כמה אחים ואחיות היו לך?
היו לך פעם חיות מחמד?
האם אי פעם העברית שלך הייתה טובה?
כי אני זוכרת כשהייתי קטנה בקושי דיברת עברית....
באיזה גיל נפטרת?
והאם הייתה לך חרטה והיה לך חסר שעדיין לא פגשת אותי לפני הפטירה שלך?
למה אתה וסבתא מאז שאני זוכרת את עצמי אף פעם לא ישנתם באותו החדר?
האם אתה יודע איזה אוצר האישה הזאת?
האם ידעת גם אז?
האם היא יודעת שאתה יודע שהיא אוצר?
האם המחשבה האחרונה שלך לפני שאיבדת הכרה היה על סבתא שלי?
על מה הייתה המחשבה האחרונה שלך?
האם היו לך חרטות על חייך?
על מה הן היו?
אם היית יכול לבחור מוצא, איזה מוצא היית בוחר?
למה נתתם לאמא ודוד שלי את השמות שלהם?
על שם מה?
האם בגלל שהם היו שמות יפים? או על שם קרובי משפחה?
איך קוראים לאבא שלך? מתי הוא נפטר?
היית קרוב אליו?
האם עכשיו, כשאתה כבר בעולם הבא, במקום אחר, האם אתה מקבל אותי למשפחה? האם אתה שמח בי?
האם בחייך היית גאה בבנך ובביתך? ועכשיו? אתה עדיין גאה בהם?
מה הסיפור שלכם, משפחה שלי?
האם אם ארצה, אוכל יום אחד לצאת לטיול שורשים בארכיונים ולמצוא את השושלת המשפחתית שלי?
האם אני אצליח להגיע עד אברהם אבינו?
האם אבא שלך או סבא שלך היו רבנים? היו דתיים?
האם שמע ישראל היה שגור בליבך כשהיית קטן?
האם ידעת מה זה?
האם יש לך ולסבתא קרובים שנספו בשואה או שרדו אותה?
האם אי פעם היית חייל? האם אהבת את זה?
אם היו נותנים לך להחליט, באיזה עבודה היית רוצה לעבוד?
מהי הייתה המשאלה הכי עמוקה וחשובה שלך?
האם פיספסת היזדמנויות? למה?
אם נסיבות החיים היו רגילות, והיינו משפחה רגילה של סבא וסבתא, ואמא ואבא, איך המצב היה? היית רואה בי נכדה?
היית מספר לי על החיים שלך שם?
מה הבני דודים חשבו עלי? אני זוכרת בת דודה אחת, כשהייתי בגן או בכיתה א' היא הייתה בכיתה י'.
שלום סבא.
.ת.נ.צ.ב.ה.
אהבתי והתחברתי מאוד ( למורות האורך ....)אבני חןאחרונה
אני גם כתבתי מכתב מזמן (לא זוכרת הכין הוא "קבור" ....) לסבא וסבתא שלי , שנפטרו .
לעומתך סבא וסבתא שלי נפטרו כאשר הייתי נערה בחטיבת , (נערה בת 14 ) .
ההורים של אמא שלי , והייתי מאוד מאוד קשורה אליהם .
מגיל צעיר מאוד הם גידלו אותנו (הורי לא חיו ביחד .... אמא הייתה מסורבת גט המון שנים .....) .
ככה זה לבדבצל האל
ב"ה
אני
משפחה
של אדם אחד
אני
מחנה
של אחד אחד
אני
עם
של אדם אחד
אני זה תמיד אני
לעולם לא אנחנו
קיבלתי על עצמי
הצדקת הדין
מוזרה שכמוני
לא יפה שאני
חסרת כישורים
חברתיים
מי ייתן וה'
ייתן לי אבר כיונה
ואעופה אל ארצות החיים
היכן שהמתים שוכנים
כי לבד..
נימשלתי עם יורדי בור
כי בדד
בשאול אנוכי
מתחתיות
אשאגה
ואעירה לבבות בודדים
ממעמקים
אשירה
ויקרעו המים
תן לי יד
ואביטה נפלאות
בעולמך
אבא.
אני
משפחה
של אדם אחד
אני
מחנה
של אחד אחד
אני
עם
של אדם אחד
אני זה תמיד אני
לעולם לא אנחנו
קיבלתי על עצמי
הצדקת הדין
מוזרה שכמוני
לא יפה שאני
חסרת כישורים
חברתיים
מי ייתן וה'
ייתן לי אבר כיונה
ואעופה אל ארצות החיים
היכן שהמתים שוכנים
כי לבד..
נימשלתי עם יורדי בור
כי בדד
בשאול אנוכי
מתחתיות
אשאגה
ואעירה לבבות בודדים
ממעמקים
אשירה
ויקרעו המים
תן לי יד
ואביטה נפלאות
בעולמך
אבא.
עצוב... אבל ממש יפה!פלונית 1
וואו... מהמם ונוגע ללב!!!אני והאניאחרונה
חדר הסודותשירה חדשה~
היו היה
סוד קטן
שחור.
שישב לו בלב
עמוק בקרקעית
כפות היטב
ושותק.
הוא היה לבד
בחדר סגור
ולא היה לו הרבה עם מי לדבר
רק מידי פעם
הוא הרגיש שהכבלים קטנים עליו
ונרעד.
עברו ימים חודשים
ושנים
ולחדר הסגור נדחפו עוד ועוד סודות
כפותים
מסוגרים
ושותקים.
חלקם נפלו פנימה כמו אבנים קטנות
ומצאו להם שם מקומות קטנים
ונשארו שם.
חלקם נדחפו פנימה באלגנטיות
והתיישבו באמצע הלב, בדיוק על הפצע מאתמול.
חלקם נדחפו גדולים וכבדים וכואבים
ושולחים מידי פעם אותות תזכורת
שהם עוד פה
ולא לשכוח.
וחלקם-
חלקם נכנסו קטנים
וגדלו
מיום
ליום
מיום
ליום...
ואני רק צופה מן הצד
יודעת שסודות לעולם אינם נמחקים
רק מכווצים את עצמם עוד קצת, בכוח,
לתת מקום לבאים בתור.
מביטה בחדר הסודות המלא עיגולים שחורים
והתפללתי, אלוקים
רק שלא יתפוצץ פתאום..
אלוקים,
רק שלא יתפוצץ
***
מוקדש לכל אלא שמחזיקים חדר סודות בלב..
ולכל אלה העומדים מן הצד
אומייגד, זה הרס אותי, מדבר בדיוק עלי..........דניאלה הגיטרה
יפה ,חזק. נכנסתי לקטע והצלחתי לדמין אותו ......אבני חן
וואו...יש לי דמיון מפותח אז כנראה שזה הלך טוב..אור מ
ואת עשית לי משו שם...בחדרים.בלב.
ניראלי נכנסת לי לראש וכתבת את מה שיש שם! כל כך נכון!פלונית 1
תודה..שירה חדשה~
..כתם דיואחרונה
עשית את האנלוגיה פשוט נהדר, באמת.
מאוד אהבתי את ה:
מיום
ליום
ליום
...
שזה נותן הרגשה של שקיעה בשגרה כזו, שהכאב הוא חלק בה.
מוזר, אבל מרגיש לי כאילו השתפרת תו''כ השיר..
ההתחלה הזכירה לי משום מה את ''הביצה שהתחפשה.
ומ''חלקם נפלו פנימה...'' זה נהיה מיוחד יותר. כאילו נכתב בקצת ציניות מרירה כזאת, שזה נפלא.
הכתיבה שלך נהדרת.
מאוד אהבתי את ה:
מיום
ליום
ליום
...
שזה נותן הרגשה של שקיעה בשגרה כזו, שהכאב הוא חלק בה.
מוזר, אבל מרגיש לי כאילו השתפרת תו''כ השיר..
ההתחלה הזכירה לי משום מה את ''הביצה שהתחפשה.
ומ''חלקם נפלו פנימה...'' זה נהיה מיוחד יותר. כאילו נכתב בקצת ציניות מרירה כזאת, שזה נפלא.הכתיבה שלך נהדרת.
~~~~ כותבים וכותבות, ניקים וניקיות, קבלו אותו ~~~~חיוכים תשע"ו
הופט'
קפיץ קפוץפיתה פיתה
יענו אני ניכנס לניק ושולח למישתמש אחר שיר לכבוד פורים?כי אין פיסבוק
ממש כך.L ענק
פעם ראשונה שהבנתי את ההודעות האלה, תודה!כי אין פיסבוק
רק עוד כמה ימים בהם תוכלו לתת למישהו חיוךL ענקאחרונה
לומר לו, שמנו לב לכתיבה שלך/אתה חבר מדהים/ נכון זה כיף לקבל משלוח מנות אנונימי?
ואולי בכלל,
נראלי לי שבא לי להשקיע בשבילך.
ממש תשקיעו.
זה באמת משהו שווה.