פורום פרוזה וכתיבה חופשית (עמוד 467)

כדרך שצובעת השמש את השמיים, כך צבע שקיק התה את המים שבכוס. צהבהב, צהוב, כתמתם, כתום... ורגע לפני שנצבעו המים בתכלת הבוקר, הוא הוציא את השקיק וזרק אותו לפח תוך כדי השארת שביל של טיפות בין השיש לפח.
אבל השמיים עדיין שחורים וזרועי כוכבים היו ואת כוס התה שלו הוא שתה במעלית עם לגימה אחרונה ליד דלת המכונית וזרק את הכוס בתנועה סיבובית לפח הירוק.

אבא הלך לעבודה, הוא יחזור לארוחת הערב.

זיכרון קטן
ושינוי גדול.
כשלא ידעתי לאן
ואיך לאכול
את העולם
הרבה נעלם.
בשבילה זה הכל.
זה היה מזמן
אך נראה כמו אתמול
הרבה השתנה.
אדם אבד
ורק מתנה
נשארה לי ביד

להתהפך בלילה במיטה
לנשקך במסתרי הסדינים,
הוי הלב העלוב שלא נותן מנוח

כזו היא אהבתנו.

האמנם אהבתנו?
- אהבתי היא, מוצפנת לאור יומך
מייסרת ואהובה כל כך היא
אהבתי אותך.

לא אבקש את ידך,
לא אחפוץ במילים טובות -
רק את זרועותיך
בתוך גופי לוטפות
אך זאת.

מי שאמר לחומץ וידלוק
יאמר לליבך

לברוח למקום נידח,

לנהל חיים בודדים.

יחשבו שאני שם, למעלה,

ביחד עם כל המתים.

כולם יזכרו אותי כצל,

כילדה שהיתה, והלכה.

ואני שם, באי הבודד,

עם חיים ללא עצב,

אבל גם בלי שמחה.

 

כי לפעמים אני חושבת,

שאולי יעזור,

לברוח מהבעיות ואותם לא לפתור.

ולפעמים אני חושבת

שאולי זה יעזור

פשוט להעלם מהחיים.

 

 

לא רוצה קשר עם אף אחד,

אפילו אם הוא בנאדם מיוחד,

כי כבר נדמה שאבדה התקווה,

לחזור לחיים עם רגשות ואהבה.

תגידו שאני מבולבלת, נסערת,

שעוד כמה זמן זה יראה אחרת,

אבל לי כבר נמאס לחכות,

עד שהכל ירגע.

עד שהכל ישקוט.

 

כי לפעמים אני חושבת,

שאולי זה יעזור,

לברוח מהבעיות ואותם לא לפתור.

ולפעמים אני חושבת

שאולי זה יעזור

פשוט להעלם מהחיים.

בס"ד

המילים שלא נאמרו

ורצו להיאמר אחרי שסגרתי

את הטלפון.

השתיקה שלא הייתה במקום

וניגון הביקורת הצורם

שאקווה שלא נשמע.

הייתי רוצה אותם למחוק

בהינף האצבע המתרגשת

לקראתך.

ובהינף השני ליצור מנגינה

חדשה של קבלה, אהבה

ושלום.

ואתה אותה תשמע

וחיוך יעלה על שפתיך

ולי זה יספיק כדי לשבור את מסך

המספרים והחשבונות המפריד

בינינו ושוב- להיות.

יחד.

 

הבינני אלוקי

לדעת דרכך,

ואת האמת לראות

 מעבר לקיר הברזל.

 

אנא תן בי את קור הרוח

לחצות את להבות ההווה,

ואת המעוף

להביט אל מעמקי העתיד.

 

אנא שטוף

את מסך העשן

במסך הדמעות

שמורידות מילותיי הכנות

והצב עמוד של אש תמיד

שיאיר את הורד

הצומח תחת רגלינו.

הייתי בפריז וגם בדוּמא
תיעדתי בארבע קצוות תבל,
פצועים והרוגים ראיתי כמה,
אך אין שקוף כמו דם של מתנחל.
מעט טיפות של דם זולגות
קצת אבנים וקצת דקירות,
אך אין שם עדשה של מצלמה,
ובדרכים מעמסה,
גם יריות וגם דריסה,
קטעי פסיפס מתוך תמונה שלמה.

שלום לך ארץ מרוחקת,
על גב ההר, בין שכם לתעאיוש,
גם אם לעתים מתים פה על הדרך,
זה רע מאוד, אך רע יותר כיבוש.

צריחי המגדלים בירושלים
וסמטאות השוק הצבעוני,
הרגו פה פעם יהודי או שניים,
זה רע מאוד, עצוב וגזעני.
אך מחבל בתל אביב,
כולם בפחד מסביב,
ומדווחים לאורך השבת,
כאן זה אחרת, זה מרכז,
כאן לא בכל יום דם ניתז,
לאן המחבל ההוא נמלט?

שלום לך ארץ מרוחקת,
על גב ההר, בין שכם לתעאיוש,
גם אם לעתים מתים פה על הדרך,
זה רע מאוד, אך רע יותר כיבוש.

אבני דרכים, שמשה שקצת נשברת,
ומשפחה בלחץ ומצוקה
זה לא מצדיק ליצור עכשיו כותרת,
אם לא הייתה שם לִיא המלכה.
במחשכים שבשומרון,
בעציון ובחברון,
מעבר לידוע המוכר,
אין איש יודע מה יטמון
המשך הכביש בעקלתון,
ואם יטמון – האם זה יסופר.

שלום לך ארץ מרוחקת,
על גב ההר, בין שכם לתעאיוש,
גם אם לעתים מתים פה על הדרך,
זה רע מאוד, אך רע יותר כיבוש.

כתב: רן חורי

משהו טוב יוצר זיכרון
זיכרון יוצר געגוע
געגוע יוצר חיפוש......

♥♥

שקיעה בחלון

אדום בשמיים.

תמונה מוכרת מחייכת,

והלב מתכווץ מגעגוע.

 

הוא יוצא לערבית, כמו כל יום

רק שהפעם החיוך מלווה אותו צמוד מידי

חונק יותר מתמיד.

הוא נכנס לבית הכנסת,

ותפילתו אחת-

שקולות התפילה ימחקו את הגעגוע..

התפילה לא בוקעת שום שער.

לא למטה, לא ללמעלה..

הוא מרגיש שרק שער אחד פתוח.

שער הדמעות.

אבל הוא לא יכול לבכות!

הוא כבר גבר, יש לו אישה.

בקרוב ילד.

איך יקראו לו?

 

הוא חוזר הביתה בצעד עייף.

היא עומדת בפתח, מחכה לו בחיוך כואב.

הם נכנסים יחד, וכמו כל שנה-

נעמדים יחד, מדליקים נר.

הפעם זה שלו, עוד חודשיים שלה.

 

אימהותיהם מחייכות אליהם מהתמונות שעל הפסנתר,

ועל פניה של אהובתו דמעות זולגות..

הוא אף פעם לא הצליח להכריע אם זה טוב שהם יחד בכאב הזה,

או שזה מכריע אותו כל פעם שהיא עוברת את זה גם.

הוא לא רצה שהיא תכאב,

הוא רק ביקש שלא תתגעגע..

והילד החדש-

על שם מי ייקרא?

 

הוא מביט באימהות המחייכות.

זה כבד עליו מידי.

הנר הדולק מיטשטש

זוהרו מסנוור.

אין לו כוח, אלוקים

אין לו כוח..

הוא צונח אל הרצפה בבכי,

כובש את פניו בברכיו.

מיטלטל בתוך עצמו.

גם שנה שעברה הבטיח לעצמו שלא יבכה-

הוא ידע שזה יכאיב לה כל כך..

 

והיא עוד מנסה להיאבק בדמעות,

מזכירה לעצמה שהיום הוא חגו שלו, לה מותר לבכות רק עוד חודשיים.

עכשיו היא בתפקיד התומכת.

אבל כתפיה חלשות מכדי לשאת אותו לבדה..

היא צונחת לידו,

עיניה אדומות,

מחבקת אותו חיבוק שמנסה קצת להחדיר חום של אם.

לו רק יכול היה להיות לה לאם גם הוא..

לו ידעה כמה נוכחותה מנחמת.

הוא מביט שוב בתמונות,

האימהות עוד מחייכות.

הוא רק רוצה לזעוק, לצעוק עליהן,

לזכות לכעוס פעם אחת בחייו גם הוא על אמא שלו-

מה אתן צוחקות??

הילדים שלכן בוכים ואתן צוחקות לכן..

הוא כובש את פניו בתוך ידיו,

מפורק.

הוא לא רצה שהיום הזה יגיע!!

לא רצה!

כמה הוא שונא את התאריך הזה,

איך שהלב פועם כל פעם כשהוא פוגש בו.

פעימה אחת יותר מידי.

הוא מביט פעם אחרונה על אמא שלו,

אמא שלה.

היא מחבקת את כתפיו,

מביטה יחד איתו בתמונות,

והם מתחננים יחד-

"הסבי עינייך מנגדי, שהם הרהיבוני.."

 

******

 

עוד שקיעה.

הפעם אחרת- הפעם היא שלה.

אבל התחושה..

אותה תחושה.

אולי אפילו יותר קלה.

הפעם זה רק הכאב שלה, היא לא צריכה לסחוב גם את שלו.

הפעם תורו להעמיס עליו גם את שלה.

רוב הזמן הם סוחבים את הגעגוע ביחד, בשיתוף מושלם-

עד שרוב הזמן הם שוכחים מהמשא שעל גבם..

אבל בימים האלה, כל אחד מקבל את הכאב שלו חזרה,

לסחוב לבדו.

ועוד לוקח על עצמו את הכאב של השני. מנסה להפחית מהעומס..

 

הוא בערבית, והיא יודעת שהיום הוא ימהר לחזור הביתה,

להיות איתה, להסתנוור יחד מאור הנר המחייך אליהם,

רק מגביר את זוהרו של הכאב.

 

הנה הוא נכנס בשקט, מחבק אותה.

הבטן הגדולה שלה מתכנסת ביניהם,

מזכירה לה את פחדה הכי גדול-

רק שגם הוא לא יישאר לבד..

שהם לא יישארו לבד.

אף פעם.

היא מפחדת כל כך..

הוא תמיד מצליח לחכות עם הדמעות עד אחרי שהנר נדלק.

היא כבר בוכה.

מותר לי.

'מותר לך.'

הוא לוחש באוזנה.

הוא מושיט לה את הגפרורים, והיא נעמדת בפינת הדלקת הנרות.

הפמוטים בוויטרינה,

אבל אורה של שבת נראה קרוב מתמיד.

היא מדליקה את הגפרור ביד רועדת,

ודמעותיה לא מפסיקות להתגלגל לה על לחיה.

הוא מחבק אותה מאחור,

היא מרגישה בליבו הפועם.

כואב לו עכשיו יותר משכואב לה,

היא יודעת.

אין דבר שמכאיב לו יותר מהכאב שלה,

מהכאב הזה שלה.

היא מושיטה את הגפרור אל נרה,

והלהבה מחייכת אליה, כמו כל שנה.

היא מביטה בה לרגע,

מנסה שלא להישבר מן האור..

אבל אחרי רגע היא מסתובבת אליו.

לא מצליחה לסחוב את זה לבד.

לאלפית השניה היא רואה את אמותיהם מחייכות אליה מן הפסנתר,

אותו פסנתר שהיא כל כך אוהבת,

אבל מסירה את עיניה מן התמונות המחייכות כל פעם שהיא מנגנת.

איך זה הן מחייכות תמיד?

היא תוהה בכאב.

חיים מתהווים בקרבה, עוד מעט תטעם טעמה של אימהות..

וכבר יודעת היא מהו כאב של אם.

הרי הן גם היו אימהות..

איך הן מחייכות תמיד?

היא כובשת את ראשה בתוך כתפו, ממררת בבכי.

לא מביטה, לא מביטה, לא מביטה.

רק מתחננת יחד איתו-

"הסבי עינייך מנגדי שהם הרהיבוני.."

כשהנשמה בוכה

אתה חש את נקודת האיזון

נשמטת תחת רגליך,

ושני קצותיך –

אש ומים

נפגשים במסך עשן

המסתיר את נתיבך.

 

אתה מסוחרר

מעולמות ריקים

המתפרקים ונופלים

ככוכבים בשמי הלילה,

פותחים פתח

לתפילה חדשה,

טהורה.

 

כי בשלושת דמעותיך

מכונסות

כל הדמעות כולן –

הרצון

לשוב למה שהיה,

להיות לים ואש

למענה.

(מוזר להעלות לכאן, מרגישה חשופה.. זה קטע שכתבתי מזמן ופתאום מצאתי)

 

את לא מדברת

רק לוחשת מידי פעם מילה

או סתם חושבת, כותבת לעצמך

שיר בלי מנגינה

 

את לא מנגנת

אפילו כבר לא צליל קטן

ידייך הפסיקו לפרוט

איבדת את הקצב מזמן

 

את לא מתקרבת

שמה מסביבך עוד גדר

מתכנסת בעצמך מתוך פחד

לא מתמסרת למישהו אחר

 

את לא חושבת

בכלל לא מעריכה את כוחך

מתי יגיע הזמן שתאהבי

את מי שאת, את עצמך

 

את לא נשארת

תמיד נמצאת צעד לפני כולם

עזבת את הכל פה

נסעת אל מעבר לים

 

את לא מדברת

רק לוחשת מידי פעם מילה

או סתם כותבת לעצמך

שיר בלי מנגינה

אף פעם לא עשיתי את זה לפני, מעולם לא הייתי אחד שכותב אבל החלטתי לנסות, אשמח לכל סוגי התגובות מצידכם

הסגנון הוא כתיבה חופשית של דברים שעלו לי לראש בעקבות דברים, חשבתי פשוט לנסות לפרוק טיפה בכתיבה וזה מה שיצא..

 

 

 

חיה קטנה ולא ממש מועילה
אך גם בתור חיה היא גם לא מזיקה

 

נכנסת לכוכים מתחבאת בסדקים
נצא לטייל ונראה אותה רק בנחלים

 

אך היא לא רק חיה שמסתובבת בחוץ
זה לפעמים נכנס לאדם ואוכל כל מה שנחוץ

 

בטבע זה יגמר אולי בסתם צביטה קטנה
אך אצל אותו אדם אולי....

 

 

 

כשתצא בטבע לטייל אתה לא תפספס דבר תראה את הכל
וגם אם תיפול ותשבור את היד עדיין תצא עם חיוך גדול

 

יצאנו למסע מעין טיול ארוך שנקרא "החיים"
לפעמים אתה מקבל הפתעות שחשבת שנמצאות רק בנחלים

 

בתור צופה מהצד ישנם דברים מדהימים
איך אפשר לחייך למרות שמסביבך הכל מתמלא בסדקים

 

המסע לא נגמר ויקח הוא גם עוד הרבה שנים
בנתיים פשוט נסתכל ולא נפספס בעיקר ת'פרטים הקטנים

 

כי לא הדברים הגדולים הם אלה שעשו לנו את הטיול
בסוף נצחק ונחייך על זה  שסיימנו את כל המסלול

 

קמנו בבוקר ויש לנו בגדים, 
רגליים ללכת וסנדביץ טעים

 

לא צריך יותר מידי כדי להשאיר חיוך על הפנים ונשאר  כך תמיד כי אלו החיים.

 
   

"כאן, על מרצפות אלו

ממש

היתה הנשיקה האחרונה";

כאן חיים, כאן תקווה.

המדריך סוגר את הספר

הצמח נובל בכניסה לבית.

 

המדריך מחולל שיר גאולה,

זמרת האסורה עוד מהדהדת

ברחובות

עולה למעלה

קורעת את השמים המעוננים,

נוטפת עליהם דם.

אז באמת תודה למנהלים/ות.......♥♥
ומשהו קטן:

מפחד מהקור שלו עצמו
שלא יקפיא אותו
מצא לו מקום עמוק בתוכו
לגור בו
מקום שישמןר עליו מהסופות בחוץ

מפחד מכל דבר שזז
שמתקרב אליו
שלא יפגע בו
חיפש לו לב להתחמם מעט
לנוח

והוא כבר לא מאמין
לאנשים שמנסים להתקרב
חיוך טבול בארס
שקוף כזה, שרק הוא
למד עם הזמן להבדיל
הגבול בין הטוב לרע
שמטשטש עם הזמן.......

♥♥

תמיד כולם רצים,

תמיד רודפים

כולם מנסים

משיגים.

 

הן כולם עייפים

תמיד מואסים

הם ממהרים

מפספסים...

 

האוטובוס בורח,

העלים כבר נשרו

הכביש עוד מתוח

תכף ייקרע...

בשחוק הם ידברו.

 

תמיד כולם רצים;

האדמה עונה לצעדים

בצחוק מתגלגל

בפרח שנופל

לאט.

אתם יודעים מהי ילדות?!
שצחוק נערות מתערבב עם חול הים
וגלים מתנפצים נמצאים רק אי שם
הכל היה כה שליו, מלא טוהר מלא שמחה.
כל כך הייתי רוצה לחזור לשם, לתקופה בה הייתי תמים,
תמים באמת. לתקופה בה כף חול ומכונית משחק הפכו לעולם שלם בכוח מחשבתי. לעולם אחר, עולם רחוק שבו הכל נכפף
לפי דמיוני.
אך רוחות רעות נשבו בעוז וימים קודרים החלו באים כגלים,
מאיימים לנפץ את כל צלי ילדותי השכוחה.
ניסיתי לאחוז בה בכל כוחי, כטובע הנאחז בגלגל הצלה.
אך היא חמקה ממני ונבלעה בעלטה.
ומני אז מחפש אני את שברי ילדותי האבודה
שואל אנה ואנה. לעיתים חש אני כי כל צלילי ילדותי נמצאים מעבר לפינה אך בטרם אחיש צעדי לחבור לאבדתי הנשכחת והיא כבר עברה חלפה, נמוגה ואיננה.
לו רק יכולתי שנית לשמוח את שמחת הילד התם, ילד שנמלא כאב שאין לו שם, פנים או מרגוע.
לפעמים עולה מולי דמותו של הילד התמים עם העיינים הכחולות,
ואני כל כך רוצה לחבק אותו, להגיד לו שלא ידאג, שעוד הכל יהיה בסדר. שאני פה איתו לאורך כל הדרך.
ואז, אני נזכר שהילד הזה
הוא אני.
ואני מתמלא זעם, זעם על החיים ועל האנשים
שבשביל תאוותם האישית, כבודם או עושרם
הרסו לילד חיים שלמים.
על הרוע שקיים, ואלוהים שלא מפסיק לשתוק,
ורק שצורחים עד שמתפוצץ לו הראש הוא שולח
איזה מלאך שיביא לנו אקמול קטן עד הפעם הבאה.
ואולי זה רק אני
הרי אחרי ככלות הכל
בי הייתה האשמה.
זה לפחות מה שהם כל הזמן אמרו...

הוא והוא והוא
היה מספיק לראות את המבט
טרם פצה את פיו
כדי לדעת שטוב לא יצא לי מכך.
פגע של ממש הם אמרו כולם
והסיסמא הכה שחוקה, נשארה רק סיסמא
כי ללמד זה קל ממש אבל ליישם?!
זה כבר סיפור אחר...

אז אין ילד שרע כי רע לו,
יש ילד רע כי המורה לא מספיק קשוח איתו
ויש מורה שרע לה בשיעור
ויש תלמיד שכואב לו ועצוב
ויש אותו
סתם ילד רע.

אז הוא נכנס ונכנס
והם לא הבינו
וכשביקשו שיצא
כבר היה מאוחר מידי.
הוא נכנס לשם לתמיד
וכמעט שעבר את נקודת האל חזור.
ולפעמים היה הוא מציא מעט את ראשו
מתוך הקונכיה, מרחרח בזהירות את האוויר
ותר אחר נתיב מילוט. והם עודדו אותו סיפרו לו כמה יפה העולם שבחוץ
ואך לו רק יצא מעט יגלה עולם ומלואו.
הם היו שם בשבילו (או כך לפחות חשב)
האמת היא שהם פשוט פחדו לקחת אחריות,
הם רק פחדו שיאשימו אותם.
ולאט לאט הוא יצא
עד שיום אחד הציץ ונפגע.
ומני אז גמר בדעתו שלא לסמוך עליהם שוב לעולם
אך לפעמים, לעיתים נדירות
מעד במעשיו.
ושב כשנית לסמוך עליהם כבראשונה
ושוב ושוב הכניס את ידיו לתוך הגחלים הלוחשות
ושוב ושוב
לא הבין למה הוא נכבה.
עד שיום אחד הם מצאו את קונכיתו ריקה
עם מכתב קטן שבו כתב:
עברתי דירה לבית אחר.






"במיטתי כבר שבועות ביקשתי את שאהבה נפשי ולא מצאתיו
חיפשתי בכל רחובות העיר העמוסת שקרים הזאת
ולא מצאתיו..."

גשם;

טיפות שמש זהובות

מלטפות את העורף,

מעקצצות בזרוע

 

גשם;

סערת רוחות חמות

ערפל של חלומות,

עננים כעבר זָרוּע

אור.

 

אף מטריה לא תעצור

אף שלולית לא תמנע -

 

גשמי ברכה

ניצוץ חמים

ליגעי מלאכה.

הטקסט הראשון שלי פה בפורומים

קטע שכתבתי. אשמח שתגיבו! 

 

רוּחַ הַבְּדִידוּת נוֹשֶׁבֶת בְּחַדְרֵי לִבִּי,

מְסוֹבֶבֶת מַפְתְּחוֹת יְשָׁנִים,

מֵאַבְקַת סוֹדוֹת עַתִּיקִים.
רוּחַ הַבְּדִידוּת זוֹרֶמֶת בעורקי,

מִתְפַּתֶּלֶת בֵּין חַדְרֵי הַלֵּב,

פּוֹתַחַת דְּלָתוֹת שֶׁרָאוּ יָמִים טוֹבִים מֵאֵלּוּ.
רוּחַ הַבְּדִידוּת מַקְפִּיאָה אֶת עצמותי,

מַשְׁאִירָה אֶת הַדְּלָתוֹת פְּתוּחוֹת לָרְוָחָה,

נוֹגַעַת בַּסּוֹדוֹת הָעֲמֻקִּים.
רוּחַ הַבְּדִידוּת מְמִסָּה אֶת עַמּוּד הַשִּׁדְרָה שֶׁלִּי,

מוֹתִירָה אֶת קַרְקָעִית הַלֵּב שְׂרוּפָה,

מַפְשִׁירָה אֶת עצמותי.
רוּחַ הַבְּדִידוּת צוֹרֶבֶת אֶת נִשְׁמָתִי,

פּוֹגַעַת בִּנְקֻדּוֹת רְגִישׁוֹת,

מְטַיֶּלֶת בְּגוּפִי הַדּוֹאֵב.
רוּחַ הַבְּדִידוּת מְשׁוֹטֶטֶת בְּנַפְשִׁי,

מַחֲלִיפָה אֶת הַזִּכְרוֹנוֹת הַמְּתוּקִים בכאלה שֶׁלֹּא,

נוֹעֶצֶת בִּי חִצִּים.

כמה טוב לרוץ כמו הרוח

אל מעבר לשמי האינסוף,

לנשום באוויר הפתוח

כעגל הרעב ללטוף,

 

כמים זכים המפכים בהמיה

אל הטוב והלא והלא נודע,

לנטות אוזניים לרחש ימה

לחוש בצדף שעוד לא נגדע;

 

חלק ורטוב

נוצץ לאור השמש

עוד יומו טוב.

 

ועודך פורש כפיך

כנשרי שמים,

ושמיך יחזירו לך כגמולך

משב רוח ומים.

וזה מגיע

הכל מתפרק

כל ההגנות וכל החומות

שבנינו שנים

 

והקול משתתק

מול אבק הדרכים

 

והדמעות מתערבבות

בחולות ניצנים

מזכירות לי את הלב

שפועם  מבפנים

 

וקולות התפילה

עברו מול שפתי

אז אמרתי לעצמי

עוד לא ביקשתי די

 

 

 

 

 

 

הדבר הראשון שעשיתי לאחר שפקחתי את עיני היה להביט ימינה. ערן כבר הלך. במרכז הכרית עדיין היה שקע, היכן שהיה מונח ראשו. חום גופו עוד היה מורגש תחת שמיכתו וריח הבושם שלו עוד היה מופץ בחלל החדר. הריח האהוב עלי.

 

כהרגלי התגלגלתי לצד הימני של המיטה מנסה לשאוב כוחות ליום החדש משאריות הימצאותו של ערן. משב רוח עדין חודר דרך החלון, הוילון הירוק מתנפנף ומתבדר ברוח. השמש כבר זרחה מזמן. ציפור דרור קטנטנה נוחתת על עדן החלון ומסתכלת עלי בעיניים סקרניות. אני מתכסה כל כולי ומתכרבלת בתוך השמיכה של ערן, מנסה לדחות את רגע הקימה.

 

הרהרתי ברגעי האושר של אתמול בלילה, רק אני והוא. הראש שלי מונח על חזהו, זרעותיו עוטפות אותי חזק, קצב הנשימות שלו מרגיע אותי, והשפתיים שלו מטיילות לי על הראש ומכסות אותו בנשיקות קטנות ומתוקות. ברגעים האלו העולם עוצר מלכת. אף אחד לא קיים מלבדנו. אני לא צריכה כלום ולא רוצה כלום. רק שנשאר ככה. תמיד. לנצח.

היום הוא ערן, שבוע שעבר הוא היה אמיר, לפני כן יונתן. אבל הוא תמיד הוא ואני תמיד אני. הוא לא משתנה, רק השמות. תווי הפנים שלו לא מוכרים לי כיון שלא ראיתי אותו מעולם.

 

אני אוהבת את הריח שלו, גם את ריח הזיעה שלו אני אוהבת. אני אוהבת כשהוא מחבק אותי, אני אוהבת אותו. מאד.

אני אוהבת כל מה שקשור אליו. אפילו שאני לא מכירה אותו.

הוא תמיד יודע מה אני מרגישה, ואיך להתנהג אלי, ומה בדיוק להגיד לי ומתי.

ואת השמות אני מחליפה לו כרצוני, איך שבא לי באותו רגע.

 

כי מותר לי.

 

בראש מותר לי הכל.

 

וערן הוא רק בראש. גם אמיר ויונתן היו רק בראש. כי במציאות אין שקע על הכרית, ואין בושם וחום גוף. אין וילון ירוק או ציפור דרור. וגם אין ערן או אמיר או יונתן.

 

לא, במציאות אין.