היא אהבה את השקט.
השעות הכי יפות שלה היו מאוחר מאוחר בלילה ומוקדם מוקדם בבוקר.
השעות האלה שאפשר לשמוע את השקט, שאפשר לשמוע את הטבע מדבר.
השעות האלה שאפשר לשמוע את ריבונו של עולם..
השעות האלה שאפשר לשמוע את עצמך.
היא התמכרה לשעות האלה.
לטיול הלילי עם הרוח שעפה בפנים, שעושה סדר בכל היום..
סדר? לא יודעת אם אפשר לקרוא לעשרות המחשבות שמתפרצות לראשה אחת אחרי השנייה סדר, אבל אלו היו כמעט השעות היחידות בה היא נתנה להם ככה להתפרץ.. ככה להוביל אותה למקומות חדשים, לתובנות חדשות..
לשעות הבוקר הקסומות, בהם הכל היה שלה, בלי שום אדם אחר.. בהם היא יכלה להתנהג כרצונה, בלי שאף אחד יראה..
בהם היא יכלה להוריד את המחסום מעל הלב ולתת לרגשותיה לצוף, להתערבב.. בהם הצלילות של הבוקר עזרה לה לסדר אותם קצת, לקרוא להם בשמות, אבל כמובן יחד עם העייפות של הבוקר שלא נתנה לשכל להשתלט עליהם..
וככה היא התנהלה, בימי השגרה.. עם שעות קסומות של בוקר, כשכל השאר עוד ישנים, או עדיין עסוקים בהתארגנות, ועם טיולים ליילים לבד, בחושך, עם אויר קר וצלול שחודר פנימה..
אבל היו גם ימים אחרים. היו ימים שהיא לא הספיקה, או לא הצליחה, להגיע לשעות האלה.. המוקדמות מוקדמות בבוקר והמאוחרות מאוחרות בלילה..
ולפעמים זה היה חסר לה מאוד, והיא הייתה מחפשת תחליף, לא תמיד מוצאת, אבל תמיד מנסה.. ולפעמים זה אפילו לא היה חסר לה.. ואז אפילו בלי לדעת או להרגיש נשארו בפנים כל המחשבות של הלילה, וכל הרגשות של הבוקר יצרו לה גוש, מתחת ללב, גוש שגדל וגדל עם כל יום שהיא לא הצליחה להגיע לשעות האלה ולא חיפשה תחליף.. עד שהגוש כבר נהיה ענק, ויום אחד כבר עלה על המקום של הלב, ואז כבר לא היה אפשר לא להרגיש אותו..
והיו גם ימים שהשעות האלה המוקדמות מוקדמות והמאוחרות מאוחרות לא הספיקו.. והגוש מתחת הלב נוצר, אפילו תוך כדי השעות האלה.. ובימים האלה היא שנאה את השעות האלה, המוקדמות מוקדמות והמאוחרות מאוחרות, היא השתדלה לא להגיע אליהם.. להתחמק..
וגם היו ימים, לא הרבה, אבל הם היו פה ושם, והשאירו טעם של עוד, שלא היה צורך בשעות האלה, המוקדמות מוקדמות והמאוחרות מאוחרות.. המחשבות נכנסו לראש, בלי להתפרץ, כאילו עמדו בתור, והרגשות גם הם, הגיעו, כל אחד בזמנו, והסתדרו..
אבל הימים האלה היו בודדים.. ואם נגיד את האמת- גם קצת משעממים..
היא הכי אהבה את הימים של השקט.
את הימים עם השעות הכי יפות שלה שהיו מאוחר מאוחר בלילה ומוקדם מוקדם בבוקר.
את הימים עם השעות האלה שאפשר לשמוע את השקט, שאפשר לשמוע את הטבע מדבר.
השעות האלה שאפשר לשמוע את ריבונו של עולם..
השעות האלה שאפשר לשמוע את עצמך.
)
)
אתה פותח את הדלת, הוא שם נוזל מהתקרה.
ברוך הבא לסרט, אתה העלילה.
אתה מנסה להתווכח, פעם אחרת, לא היום.
זה בסדר הוא מרגיע, רק עוד ביקור בגהנום.
ובחסות החשכה, מתגנב השיגעון.
בורח מהשפיות ומתפזר לכל מקום.
ויש דובים בארון ופילים שחורים בחדר,
והקירות כמו הנפש רועדים על קו התפר.
ויושב שם גם ילד שאומר רק אמת.
אבל על כל מילותיו הוא מיד מתחרט.
גם הטירוף הגיע, אתה מתמסר, הוא שלך.
לפתע לוחש הילד: אני קללה, אני ברכה.
אתה נושם עמוק, חושב על מקום אחר,
האם מחר בבוקר הלילה יגמר?