היא היתה שם, תמיד היא היתה שם, באותו המקום.
כאילו מחכה רק לך. מחכה לכל האנשים שיבואו, מחכה להיות אוזן קשבת, כתף לפריקה, יד מנחמת, ועיניים של השתתפות בצרה.
היא היתה שם, מחכה. לפעמים הגעת, וראית שיש כבר מישהו לידה, אלו היו הזמנים, שאתה חיכית לה.
עברו שנים, והתרגלת לראות אותה שם, באותה התנוחה, עם אותו מבע מתענין, ואותו מבט מופתע – נרתע כשסיפרת על משהו רע.
ולא שמת לב שבין פעם לפעם היא קצת השתנתה, היא עוד היתה שם, כמו תמיד, והקשיבה, והכילה, וניחמה, בדיוק באותה הצורה, אבל משהו כבר היה שונה, לא ידעת להגדיר בדיוק מה.
מדי פעם בפעם כשאף אחד לא היה לידה, היית יכול לראות מין צל מהיר עובר בזכרונה, אבל גם אם ראית אותו פעם או פעמים, היית בטוח שזה רק ריצוד האור על עיניה, איזה מין ענן שהסתיר את השמש שמאירה אותה. לא ניסית להבין מה קרה.
והיא, היא עוד היתה שם, ומדי פעם כשהשקט שלה השתתק פתאום היא הצליחה לשמוע, דברים שהיו, דברים שהיא לא רוצה לדעת, לא רוצה להרגיש. אבל הם היו שם, והעבירו צל בעיניה, ולאט לאט היא הקשיבה לך ולאחרים קצת פחות. ופחות היתה מסוגלת לנחם ולעזור, ואנשים הרגישו שכבר משהו השתנה ולאט לאט עזבו אותה לנפשה, ונתנו לה עוד זמן להקשיב לדברים האלה שהיא לא רצתה לזכור.
אז יום אחד, כשהקולות היו חזקים מדי, והאנשים שקטים מדי, היא קמה, והלכה לה, הלכה למקום בו אין איש שמכיר אותה, אין איש שנשבה בקסמה, ולא רואה את הצל שמעיב על חייה.
ואז אתה הגעת, והיא לא היתה שם, בשבילך, אפילו פתק, מכתב, משפט על החול לא השאירה אחריה, היו רק זוג עקבות יחפות וקטנות שהטביעו חותמה על החוף.
אבל אתה לא חשבת ללכת אחריה, אז נשארת, חיכית שתשוב.
ולא הבנת, שלא רק אתה צריך אותה,
לפעמים,
גם היא צריכה אותך...
אבל יום אחד תבין, אני בטוחה,
ואז תמהר אחריה, להחזיר לה מעט אהבה,
אבל אז,
תגלה,
שהגלים כבר שטפו את העקבה האחרונה...
