פורום פרוזה וכתיבה חופשית (עמוד 510)

אני
ככל שאשמח
כך אתרוקן
ואולי עדיף לא לחייך
אתם יודעים, לא להישבר
כן
אני יודעת
אסור להשאיר בעיה בלי פתרון
אבל אני
אני לא רוצה לאבד את עצמי
בגלל תרופות שאתם נתתם
אני
אם אשקע
זה יהיה מבחירה

ב"ה


"למה עשית את זה?"

"למה עשיתי מה?"

"למה סיפרת את זה, למה זה היה טוב?"

"אה את זה, כי... כי רציתי להשתייך... רציתי שיחשבו שגם אני כזאת"

"אבל כבר אמרתי לך אלף פעמים ואת הסכמת איתי, לא לעשות את זה. זה שקר! את שקרנית! ובסוף תשברי את הלב שלך ואולי גם את הלב שלו!"

"אבל.. אולי באמת זאת אני? אולי הסיבה שאני מנסה להתחפש לזה? כי משהו פנימי שאני לא מצליחה להראות?"

"אל תדברי שטויות, האמת הפנימית שבי, הדמות שבי, אז מה? יש לי אמת פנימית שבי שמחכה להתגלות בצורת חסיד שרוקד על מכוניות, ובצורת תלמיד ישיבת מוסר מלא בבושה ובתלמידת תיכון פאקצ'ה ומיליון דמויות אחרות זה אומר שכולן אני? שאני חייבת ללכת בדרך שלהם? אולי אני יתחפש כל יום למישהו אחר?"

"אבל.. אבל.. אני מחפשת מי אני, מה אני בעולם הזה,ןיש איזשהו קול פנימי שצועק בי, שרוצה אמת, ורוצה יושר, ורוצה דרךוורוצה כיוון ברור, שרוצה להשתייך להיות חלק, אבל באמת.. שרוצה לחיות חיים."

"אני בסך הכול לא רוצה שתתעוררי יום אחד, נשואה למישהו שהתחתנת איתו כי חשבת שזה רומנטי, חייה חיים כי חשבת שזה מגניב, ומגדלת את הילדים שלך למציאות שבתור חלום זה אחלה, אבל במציאות זה אחרת.
את מוכנה לזה עם מה שזה אומר?
כלומר,
כאב ראש, כאב ראש, כאב ראש, פחד, פחד, חוסר אמון, חוסר אמון, עול, עול, אקשן, עול, שיעמום, שיגרה, חוסר אמון, שיגרה, כעס, כעס, שנאה, אקשן סבבה, כעס?
ולא רק לחיים האלה, לכול חיים שתבחרי לחיות,
האם את מוכנה להקריב את הזהות שלך תמורת השייכות והחלום להיות חלק מקבוצה שלעולם לא תהיי באמת באמת חלק ממנה?"


"אבל אבל...... אם זה לא אני וזה לא אני וזה לא אני, אז מה אני באמת?
אבל אם אני מזדהה עם המטרות שלהם, עם הדרך חיים שלהם אז מה לא בסדר? איך אני לא הם? הרי זה מה שהופך אותם ל'הם' ?"

"את לעולם לא תהיי 'הם', גם אם תנסי בכול כוחך, תתלבשי כמותם, תדברי כמותם, תתנהגי כמותם, תגורי איתם, תלכי לאן שהם הולכים, את לעולם לא תהיי 'הם', וכדאי שתפנימי את זה מהר ככל האפשר.הם תמיד ירגישו את המסיכה גם אם תשכחי ממנה, וגם את יום אחד, תגרדי פה ותגרדי שם ותגלי שמודבקת לפנייך מסיכה אולי תבחרי להשאיר אולי תורידי , אבל אלו לא החיים שלך, אלו החיים של-'הם'."

"טוב, הבנתי זה חיי שקר. אבל כל בחירה וכל צורת חיים שהיא נובעים כתוצאה מדמיון שלנו את עצמנו ומדמיון של מה שאנחנו רוצים שיהיה, אז בכול מקרה אני אלבש.מסיכה"


"לא בדיוק, את תוכלי לחיות עם 'הם', לדבר כמו 'הם' ולהתנהג כמו 'הם' בפרצוף מגולה, שאת לא 'הם' אבל דומה ל'הם', שאת 'את' ובעלך יהיה 'עצמו' ןילדייך יהיו 'עצמם' בלי ניסיון להתנהג כ'הם' רק מפני שזה 'הם'.
לדוגמה, אם 'הם' יעשו מעשה, עשי זאת אם תרצי, אך מתוך עמדה ברורה של את עושה את זה כי זה 'את' לא בגלל שזה 'הם'."


"אני חושבת שהבנתי, קצת, אבל איך אפשר לעשות את זה? ואיך אפשר להיות 'אני' מבלי להיות 'הם' אבל עדיין שייתנו לי חלק בלבבם? בביתם? בחברותם? גם עדיין כשאני לא 'הם'
ואיך בכלל אפשר להיות אני מבלי להיות חלק מ'הם' כולשהו בעולם?"

"האם יש לך חברות מרקעים שונים? מסגנונות שונים?כן. אחת לייטית, כמה חבדניקיו"ת בנשמה עם אור בעיינים שמחפשות את הרבי במועדונים, כמה מתנחלות/נערות גבעות לפי הסטיגמה, כמה פאקצות מתוקות, כמה דוסות חשוכות אבל עם לב ענק, כמה דתיות ממלכתיות לייטיות, כמה מסורתיות, כמה קוקניקיות,אברכית אחת לפחות, כמה עולות חדשות, כמה נשמות מיוחדות שאין איך לתאר אותן, כמה נשואות, כמה רווקות, שמאלנית אחת לפחות, כמה חוזרות בתשובה.

ועוד ועוד.
את תמצאי את 'הם' שלך, אבל קודם תהיי 'את', ומשפחתך תהיה 'היא', ואז אחרים יגידו ה'הם' ה--
ועוד משפחה ועוד משפחה שתחבור אליכם ואתם אליה כש'אני' הפרטי שלה מובן ומובנה וביחד אלרים יגידו ה'הם' אחלה אנשים/אידיאלוסטיים/אנשים טובים/שומרי תורה ומצוות/עובדי ה'/עם אש בעיינים.
וזה קשה וזה כואב וזה בירור.
לכי, תעשי, תעצרי, תלחמי,תשתקי, תלמדי,תחיי, תצעקי, תצביעי, תתכונני לפי המצפון הפנימי שלך.
תתייעצי, תבררי, תשאלי
אך בסוף לכי לפי האמת שלך ולא לפי של ה'הם'.
יש את 'הברי מזל' שנולדו לתוך ה'הם' והם חלק.בלתי נפרד ממנו, יש את האלה שאי אפשר להסביר אחרת שהם חלק מה'הם' גם אם הם הצטרפו מאוחר יותר, כי ככה. ויש את האלו שלעולם לא יהיו ה'הם'. הם יהיו קרובים, ביחסי ידידות ושלום, אך לעולם לא יהיו 'הם' והם יצטרכו להקים 'הם' משל עצמם."

היא כמו בובת חרסינה. תיגע בה בטעות והיא תיפול ותישבר.
אבל אתה לא נזהרת. הזזת אותה קדימה בטעות. כשראית שלא נשברה, הסתקרנת. רצית לראות עד לאן היא מסוגלת להגיע. ודחפת עוד קצת. התכוונת לטוב. רצית שתתעורר. אז המשכת קצת. ועוד קצת. ועוד קצת. הפסקת לשים לב אליה, אלא רק לסנטימטר שתיים שהזזת אותה. לא ראית שהיא התעוררה כבר. שהחלה מגיבה. המשכת והמשכת. וזה קרה. היא נפלה.
כמו בובת חרסינה.
היא נשברה.
ואתה נבהלת. ברחת. לא היית שם כדי לעזור לאסוף את השברים.
אז היא קמה לבד.
או שלא קמה בכלל.
לא יודעת.
רק שהיא בובת חרסינה, שהתנפצה לה.

חזק וברוך
חזק ואמץ
חזק ומוצלח
חזק ונפל

בע"ה לא מאבדים תקווה.

נכתב ברוח תוצאות הבחירות הכמעט סופיות.

//www.youtube.com/watch?v=LGCxUh-eMV0

 

 

אהבה זה כמו שריפה,
זה מעניין כשזה בלב שלך
וכואב נורא כשזה בלב שלי.

אני חושבת שכנראה אנחנו לא אהבנו מספיק
או שבעצם יותר מדי

כי כשהלב שלך נשרף כאב לי נורא וצרחתי בלי שאף אחד יבין למה

אבל כשהלב שלי בער באש לוהטת
צחקתי ביחד איתך ומעמידה פנים שאיזה לב אחר בשכונה נשרף והעשן הזה לא בגללי.

אהבה זה כמו שריפה
אף פעם אין עשן
בלי סיבה.
וגם אם לא רואים את האש,
היא כאן,
שורפת בלהבות
את הלב שלי.

ב"ה

מה זה
הכוח
שמושך
אותך
למטה

מה זה
הכוח
שמרסק
אותך
לקרקעית

כבר שנים עברו
ואת באותו מקום
מאמינה
מקווה
מצפה

שיום אחד זה ייגמר
שיום אחד זה ייעלם

ובינתיים
את כתר הזהב
מגלה
מעל ראשי
עד יעבור זעם
ויעברו שנות הרעב

אולי אוותר
אתן
לחורבן לסובב אותי
בריקוד המוות שלו

אולי אלחם
בזעם
בזעף
עד שאפול ואמות
נואשת
לגאולה

אם אני אני

ואתה אתה,

ואתה לא מכיר אותי,

אבל אני, אוהו, מכירה אותך.

אם אני של פעם בנתה אני של היום,

ואתה של פעם, נשארת עם אותו החלום,

אם אני כבר מצאתי אנשים חדשים

ואתה עוד מתגעגע לזכרונות נושנים.

אם אני כבר יודעת מי אני,

ואתה עוד לא,

אם אני בניתי לי בית וגב,

ואתה עוד מחפש הר של זהב,

אם אני גיליתי עולם טוב מסביבי,

ואתה עוד פסימי,

אם אני הבנתי מה אני רוצה מעצמי

ואתה עוד מדחיק את העולם הפנימי,

אם אני רואה בך את מה שאני לא רוצה להיות,

ואתה עוד רוצה כמוני לחיות,

אם אני כבר רוצה לשלוח אותך לחופשי,

ואתה עוד נשאר מסביבי.

אם אני יודעת שיש בי חסרונות

ואתה גם.

אבל אני יודעת גם על יתרונות...

ואתה...

שם.

אז מי אני בעצם?

ומי אתה?

ולמה בעצם עוד נותרנו רק שנינו?

אני ואתה.

נסיון ראשון בסגנון הזה

 

בשמלה אדומה ושתי צמות

ילדה קטנה יחידה ותמה

עמדה ושאלה למה?

 

למה ההורים שקראו לה במיטה

כל לילה את הסיפור על גם זו לטובה

יושבים מול הטלוויזיה עם פרצוף תשעה באב

 

למה השכנים שבחופש היו יושבים

קרוב כל כך ומרגיעים באזעקה

מסתכלים על אמא במבט מעורר מעוקה

 

למה אחינו כל בית ישראל

זה שיר שבת

ולא מציאות ביום המפולג הזה

 

למה

למה יצאנו בחירות?

 

וכל הכתבים

וכל הנבחרים

כל הדוגמים

וכל פרשנים

עמדו

חוורי פנים

ולא מצאו תשובה

הכל כבר מזמן נהפך לחסר ערך.

העולם הזה הוא רק פרוזדור לעולם הבא.

ולא יותר מזה.

הלואי אבא,הלואי שאתגבר!

 

אנשים זה דבר שביר.

תעמיד איש או ילד באמצע סערה

ותוכל לראות אותו נשבר לרסיסים, 

ואת כל החלקים טובעים עמוק בסערה ונעלמים.

וכשתעבור הסערה תראה את כל השברים מצטרפים בחזרה,

אבל עכשיו,

כמו חרס שהדביקו מחדש יש קווים בנקודות החיבור.

צלקות פתוחות מדממות

גם כי אלך בגיא צלמוות,

אראה בסדקיו פרחים.

עד בואי אל ארץ נושבת,

שכל אנשיה שמחים.

 

בלכתי בארץ לא זרועה,

בודד וללא כל אדם,

לא תיזל מעיני אפילו דמעה

הוא איתי אף שקולו נדם.

 

ואם תבקשו בי לפגוע,

לדקור את ליבי ובשרי,

אגחך ואשב במרגוע,

כי רוחי מכך רק תמריא.

 

אושיב אתכם כאן לידי,

אשיר שיר וחיוך אחייך,

כאשר תשמחו בעדי,

אוכל להמשיך להלך.

 

כי בדרך טובה יש לצעוד,

ולב טוב היא נקראת,

אף אם תגרמו לי למעוד,

את מלכי אמשיך לשרת.

 

כי הוא מלכי והוא אבי,

גם אם אינו תמיד נראה,

אותי יפדה מבור השבי,

גם אם הוא בעצמו השובה.

אני רוצה ללחוש לך לחישת אהבה,

שתבין כמה עוצמות

יש ביני לבינך.

 

משתוקקת

להראות לך את הגאווה

שיש לי, כשחושבת עליך

ועל הקשר המסור שלנו.

 

אני חושבת שהדיבור בינינו

טוב הוא ומבורך,

 

ולכן, אנא--

 

לחש אלי, אבא אוהב.

 

 

 

אני שומעת.

אנחנו מסתובבים,מסתובבים,מסתובבים
מנופחים,גאים,גדולים מהחיים
סוגדים לעפר שלרגלנו
מרגישים כל כך מקוריים
כל כך מיוחדים
כאילו אף אחד לא
חשב את המחשבות שלנו
מיליוני פעמים
כאילו אף אחד לא עבר ברחוב הזה
מיליוני פעמים
כאילו
אף אחד לא גסס לאיטו
מיליוני פעמים
מרגישים כל כך מבודדים
בצרות היומיומיות
כל נערה חושבת שהיא היחידה שמרעיבה
את עצמה
כל נער חושב שהוא היחיד שחותך
את עצמו
כל הומוסקסואל חושב שהוא היחיד
שסולק מביתו
כולנו בעצם קבוצת תמיכה גדולה
לא מודעים לכך
תקועים באותן צרות,אבל לא מודעים
וכך אנחנו נשארים כל כך בודדים
וכל כך גדולים מהחיים

ב"ה



רציתי לקבל
מילה אחת טובה
חיבוק אחד חם
רציתי לקבל
עידוד
ולא ניכור

רציתי
שידעו
שזה לא קל
זה קשה
כל ההתעלמות
המכוונת הזאת.

רציתי
רק חיבוק אחד
רק מילה אחת
שייתנו לי כוח
להמשיך

רציתי
חיים
ולא מוות
רציתי
לקוות
רציתי
לחיות.

ב"ה


"למה עשית את זה?"

"למה עשיתי מה?"

"למה סיפרת את זה, למה זה היה טוב?"

"אה את זה, כי... כי רציתי להשתייך... רציתי שיחשבו שגם אני כזאת"

"אבל כבר אמרתי לך אלף פעמים ואת הסכמת איתי, לא לעשות את זה. זה שקר! את שקרנית! ובסוף תשברי את הלב שלך ואולי גם את הלב שלו!"

"אבל.. אולי באמת זאת אני? אולי הסיבה שאני מנסה להתחפש לזה? כי משהו פנימי שאני לא מצליחה להראות?"

"אל תדברי שטויות, האמת הפנימית שבי, הדמות שבי, אז מה? יש לי אמת פנימית שבי שמחכה להתגלות בצורת חסיד שרוקד על מכוניות, ובצורת תלמיד ישיבת מוסר מלא בבושה ובתלמידת תיכון פאקצ'ה ומיליון דמויות אחרות זה אומר שכולן אני? שאני חייבת ללכת בדרך שלהם? אולי אני יתחפש כל יום למישהו אחר?"

"אבל.. אבל.. אני מחפשת מי אני, מה אני בעולם הזה,ןיש איזשהו קול פנימי שצועק בי, שרוצה אמת, ורוצה יושר, ורוצה דרךוורוצה כיוון ברור, שרוצה להשתייך להיות חלק, אבל באמת.. שרוצה לחיות חיים."

"אני בסך הכול לא רוצה שתתעוררי יום אחד, נשואה למישהו שהתחתנת איתו כי חשבת שזה רומנטי, חייה חיים כי חשבת שזה מגניב, ומגדלת את הילדים שלך למציאות שבתור חלום זה אחלה, אבל במציאות זה אחרת.
את מוכנה לזה עם מה שזה אומר?
כלומר,
כאב ראש, כאב ראש, כאב ראש, פחד, פחד, חוסר אמון, חוסר אמון, עול, עול, אקשן, עול, שיעמום, שיגרה, חוסר אמון, שיגרה, כעס, כעס, שנאה, אקשן סבבה, כעס?
ולא רק לחיים האלה, לכול חיים שתבחרי לחיות,
האם את מוכנה להקריב את הזהות שלך תמורת השייכות והחלום להיות חלק מקבוצה שלעולם לא תהיי באמת באמת חלק ממנה?"


"אבל אבל...... אם זה לא אני וזה לא אני וזה לא אני, אז מה אני באמת?
אבל אם אני מזדהה עם המטרות שלהם, עם הדרך חיים שלהם אז מה לא בסדר? איך אני לא הם? הרי זה מה שהופך אותם ל'הם' ?"

"את לעולם לא תהיי 'הם', גם אם תנסי בכול כוחך, תתלבשי כמותם, תדברי כמותם, תתנהגי כמותם, תגורי איתם, תלכי לאן שהם הולכים, את לעולם לא תהיי 'הם', וכדאי שתפנימי את זה מהר ככל האפשר.הם תמיד ירגישו את המסיכה גם אם תשכחי ממנה, וגם את יום אחד, תגרדי פה ותגרדי שם ותגלי שמודבקת לפנייך מסיכה אולי תבחרי להשאיר אולי תורידי , אבל אלו לא החיים שלך, אלו החיים של-'הם'."

"טוב, הבנתי זה חיי שקר. אבל כל בחירה וכל צורת חיים שהיא נובעים כתוצאה מדמיון שלנו את עצמנו ומדמיון של מה שאנחנו רוצים שיהיה, אז בכול מקרה אני אלבש.מסיכה"


"לא בדיוק, את תוכלי לחיות עם 'הם', לדבר כמו 'הם' ולהתנהג כמו 'הם' בפרצוף מגולה, שאת לא 'הם' אבל דומה ל'הם', שאת 'את' ובעלך יהיה 'עצמו' ןילדייך יהיו 'עצמם' בלי ניסיון להתנהג כ'הם' רק מפני שזה 'הם'.
לדוגמה, אם 'הם' יעשו מעשה, עשי זאת אם תרצי, אך מתוך עמדה ברורה של את עושה את זה כי זה 'את' לא בגלל שזה 'הם'."


"אני חושבת שהבנתי, קצת, אבל איך אפשר לעשות את זה? ואיך אפשר להיות 'אני' מבלי להיות 'הם' אבל עדיין שייתנו לי חלק בלבבם? בביתם? בחברותם? גם עדיין כשאני לא 'הם'
ואיך בכלל אפשר להיות אני מבלי להיות חלק מ'הם' כולשהו בעולם?"

"האם יש לך חברות מרקעים שונים? מסגנונות שונים?כן. אחת לייטית, כמה חבדניקיו"ת בנשמה עם אור בעיינים שמחפשות את הרבי במועדונים, כמה מתנחלות/נערות גבעות לפי הסטיגמה, כמה פאקצות מתוקות, כמה דוסות חשוכות אבל עם לב ענק, כמה דתיות ממלכתיות לייטיות, כמה מסורתיות, כמה קוקניקיות,אברכית אחת לפחות, כמה עולות חדשות, כמה נשמות מיוחדות שאין איך לתאר אותן, כמה נשואות, כמה רווקות, שמאלנית אחת לפחות, כמה חוזרות בתשובה.

ועוד ועוד.
את תמצאי את 'הם' שלך, אבל קודם תהיי 'את', ומשפחתך תהיה 'היא', ואז אחרים יגידו ה'הם' ה--
ועוד משפחה ועוד משפחה שתחבור אליכם ואתם אליה כש'אני' הפרטי שלה מובן ומובנה וביחד אלרים יגידו ה'הם' אחלה אנשים/אידיאלוסטיים/אנשים טובים/שומרי תורה ומצוות/עובדי ה'/עם אש בעיינים.
וזה קשה וזה כואב וזה בירור.
לכי, תעשי, תעצרי, תלחמי,תשתקי, תלמדי,תחיי, תצעקי, תצביעי, תתכונני לפי המצפון הפנימי שלך.
תתייעצי, תבררי, תשאלי
אך בסוף לכי לפי האמת שלך ולא לפי של ה'הם'.
יש את 'הברי מזל' שנולדו לתוך ה'הם' והם חלק.בלתי נפרד ממנו, יש את האלה שאי אפשר להסביר אחרת שהם חלק מה'הם' גם אם הם הצטרפו מאוחר יותר, כי ככה. ויש את האלו שלעולם לא יהיו ה'הם'. הם יהיו קרובים, ביחסי ידידות ושלום, אך לעולם לא יהיו 'הם' והם יצטרכו להקים 'הם' משל עצמם."

(מֻקְדָּשׁ־לְאֶלְעָד)

 

וְחָיּוֹת אֲשֶּׁר־הֶמָּה 

גֹּעֲרֹת

לֹחֲכֹת בִּי

וְאֶרְאֶלֵּי־שָֹחָק

שִׁנְאֲנֵּי־רוּם

יִדְחֲקֻנִּי

 

כִּתְּרֻנִּי חֶזְיֹנוֹת

פֹּצְצוּ־נִשְׁמָתִי

אָנָה־וָָאָנָה

כִּמְטֹרָף

חֲגֹּתִי

 

וַאֲנִי מָה־אָנִי

כִּי־אִם־דַּל

שְׁפַלְפַל

בָּאָדָם

וְחָבָל

בהשראת 'אל בורות המים'. אולי זה ישמע מוזר, כי יש גם לחן, ובלעדיו זה מוזר. אבל תשרדו.

 

 

מאהבתי

ירדתי אל המדבר 

בארץ לא זרועה חיכיתי לדודי.

 

מאהבתי

כבר לא נותר בי כח

תמונת פניו עודנה חקוקה בזכרוני

 

מאהבתי

נותרו רק פירורים של חלום

היה ואיננו עוד

חסד נעורים.

לטלטל אותך חזק.

לתת לך איזושהי סטירה,

שתחזיר אותך בבת אחת למציאות,

לחיים.

שתסיר ממך את כל חלקיקי האדישות המזויפת

שטבעת סביבך.

שתשאיר אותך נקייה,

חשופה,

ערומה.

שתסיר ממך את שכבות ההגנה(?!)

שבהם את אוגרת את עצמך.

כמו גולם שעטוף בפקעת,

מחכה לרגע בו יהפך לפרפר.

שבו יוכל לפרוש כנפים סוף סוף.

חשיכה,

לשכוח,

לברוח,

לנבוח,

יש שבורחים עם בקבוק אלכוהל,

ויש שבוחרים בבריחה כדי לברוח.

ואת בורחת

אלוהים עדי,

כמה שאת בורחת...

האם לא הגיע הזמן להתפכח?

להביט אל הזמן ישר בעינים מבלי למצמץ?

במקום לעשות נגדו תחרות נעיצת מבטים,

תתבונני בו,

תתמקדי בו,

תקשיבי.

הוא לוחש לך סודות.

סודות שרק את והוא יכולים לשמוע.

אבל את?!

לך יש אוזניות משלך,

אוזניות שבהם את שומעת את מנגינת כולם,

חוץ משל עצמך.

וזאת מנגינה כה חרישית,

צליליה לחישות,

קולותיה מהלומות,

מקצביה תופים,

והדיה צרחות.

אבל יותר מכל את שונאת 

את השקט.

כי שהמנגינה מסתיימת

את יודעת שהגרוע מכל הגיע.

החלק שאותו לא ניתן להביע אף בצלילים.

החלק שהינו

זעקה אילמת.

ורק בגלל
שאני סוגרת כל פתח,
נועלת כל חדר וחדר
מחדרי ליבי עם מפתח,
אתה נשאר בחוץ.
אל תדאג,
אני רואה
שאתה מחכה להיכנס-
אבל עדיין לא פותחת.
אני לא יכולה.
אבדו לי המפתחות.
אבל אני לא מחפשת אותם.
אני רואה
שאתה עומד בחוץ.
אל תדאג.
גם כשאתה בשקט.
גם כשאתה מתחבא.
אני יודעת שאתה מחכה.
גם אני מחכה.
למצוא את המפתח.
זה שנאבד
ואני לא מחפשת אותו.
טוב לי ככה.
כשנעול.
אבל אתה בחוץ.
וזה,
לא טוב לי.
אני לא יודעת מה יהיה.
התוכל לעבור את הכבישים הרטובים,
את לילות הקור?
את הסופות שישתוללו בחוץ?
יהיה לך קר.
אולי תלך?
אני אקרא לך
כשאני אמצא את המפתח.
אני הולכת לחפש אותו.

לא כתוב מאה אחוז אבל הסוף שלו חזק אז רציתי..והנה הוא לפניכם:

 

זה התחיל לאט. ממש לאט.

אף אחד בכלל לא שם לב שזה קורה.

בהתחלה הכל היה נראה רגיל. היא חייכה, כמו תמיד, את החיוך היפה והמתוק שלה. היא המשיכה לרחף מעל החיים בקלילות כזאת, בלתי מוסברת, סוחפת. רק מי שהיה מביט לה מספיק עמוק לתוך העיניים, היה רואה שהם כבר לא זורחות כמו פעם. התחיל להזדחל לשם איזשהו צל שחור, כבד.

אבל זה היה כמעט בלתי מורגש.

אחר כך, היא התחילה לעשות הפסקות בין החיוכים שלה. רק ככה, לפעמים, ממש לעיתים רחוקות. פעם ב.. היו תופסים אותה בלי החיוך המקסים שלה על הפנים היפות שלה. אבל ממש רק לפעמים.

אחר כך, ככל שהזמן עבר, החיוכים הלכו והתקצרו, והפעמים שהעיניים היפות שלה היו עצובות הלכו ותכפו. הפנים שלה הפסיקו לזרוח ולסנוור את כולם ביופי המופלא הזה שלה. הפנס הפנימי הזה, שתמיד דלק בתוכה ואיר לכל הסביבה שלה, התחיל להתעמעם.

אבל עוד לא שמו לב. כי הילוכה המרחף, והמוזיקה התמידית שנשמעה לה באוזניים וגרמה לה ללכת כמו מתוך ריקוד תמידי עודם היו לה. ומרחוק- רואים את זה.

לא את העיניים שעכשיו לא היה בהם אפילו צל- צילו של אור.

עבר זמן. היא? היא רק התפללה שיבוא כבר מישהו ויסתכל לה בעיניים, ויראה כמה חושך יש לה שם. היא לא באמת האמינה בזה, אבל אולי בכל זאת מישהו יוכל לעזור לה. אולי.

אבל אף אחד לא בא. אולי כי כולם האמינו לריקוד הסוחף שלה. אולי כי התרגלו לעיניים הזורחות שלה, ואף אחד לא העלה על דעתו לבדוק אם הן אכן עדיין שם.

-

הזמן עבר, התקדם בקצב המטורף של מרוץ החיים.

היא, כמובן, רצה. מהר. קצת יותר מהר מכולם. היא כבר ידעה- אם היא תתעכב, אפילו קצת- היא תיפול, ותתקע למטה לתמיד. היא גם לא רצתה שיראו את הדמעות שהציפו עכשיו את עיניה בנהרות, והשקו את כל הפרחים והפירות שבדרך. כל מי שרץ אחריה התפעל: איזה פרחים יפים יש בזכותה! אילו פירות גדולים!

אבל אף אחד לא עצר לטעום לרגע את הפירות, ולהבין שבעורקיהם הזעירים זורמות דמעות מלוחות, במקום מים חיים.. הם הרי היו באמצע המרוץ, ולא הספיקו לעצור.

בוקר אחד הם קמו, כולם, להמשיך במרוץ החיים.

אבל לאורך הדרך כבר לא היו פורחים פרחים יפיפיים. הם לא נתקלו בשום חיוך זורח ועיניים יפות. לא היתה שם אפילו אוזן קשבת אחת. המנגינה הנפלאה שתמיד ליוותה אותם- נדמה.

מה קרה?

בצד הדרך, מטרים ספורים קדימה, הם מצאו פתק קטן.

"לא הצלחתי כבר. נגמרה לי הנשימה.. מצטערת"

ליד הפתק, עמדה תמונה. תמונה של עיניים יפות מאירות, של חיוך מתוק ואוהב.

וסוודר אחד עם ריח שלה, למי שלא יצליח להתחמם לבד.

וזהו.