פגשתי אותך ליפני שנה
כשאני המדריך ואת המדריכה
רק אני ידעתי שזה הדבר
את נפנפת אותי אבל זה לא עבר
כל יום אני כמה אליך
רק ליפול לתוך ידיך
אך בינתיים אני מסתכל מרחוק
ואנחנו קרובים, איזה צחוק
ניסיתי להתקרב
לתת לך להתאהב
אך אמרת שאנחנו צעירים
שעדין ההורים לא מסכימים
4שנים עברו
גם שנות הצבא עברו
ואחרי בקשה סוף סוף הסכמת להיפגש
ואז אלוקים הכלית שהמכונית תתנגש
והיום אני בחליפה שחורה
ואת לבושה באחת לבנה
אך לא כחתן וכלה מתחת לחופה
זה ניגמר מהר מידי, באתי אליך להלוויה
אלו לא היו הם, בסופו של יום.
היו אלו רק החושך והשמיכה בשעת ערב מאוחרת,
וכפות הידיים שאצרו את נשיפותיה החפוזות ביניהן.
עצמה עיניים ברעד. כמו תמיד כשניסתה לברוח
אבל היא, הייתה גם שם
מאחורי העפעפיים הדקות. באוויר שהתפתל בין צלעותיה
במגירות הזיכרון שמצליחות לכלוא בקושי את הריח הירוק-צהוב המתפרץ
בכל נים ארור. היתה היא
תמיד היו אנשי העולם השחקנים רעי הלב בטלנובלת חייה
וכשכף רגלה הייתה מתחככת בלפיתה המעט חזקה מדי של ידיו
וכשפיסות הצלילות האחרונות שלה היו נמעכות בדקירה הקטנה
היתה מדברת בראשה הקודח אליהם. תמיד אליהם.
"תראו לאן הובלתם אותי. ואני קטנה כל כך מול הכאב הזה שהסבתם לי"
היתה מצהירה, ובגופה עובר רעד נורא. זר
תמיד היתה עמה אשמתם. פתחה למצפונה שערים זרים. מתירנים, מתועבים
היתה מהלכת בודדה, מלופפת בחוטים של אכזבה ואי צדק נוראי
מותירה את מילותיהם המבקשות לבנות גשר חדש של סליחה להיחרך באש הכעס
ובורחת. בורחת. בורחת.
זו הייתה היא, כשמצאה בה רק ריקנות צורבת ונשימות מהבילות, חפוזות,
נלחשות בשקט אל תוך כפות ידיה.
בשעת ערב דוממת, כשהתפכחה אל המציאות הנוראה כל כך
שבה כל מה שנותר לה, בסופו של יום,
זו היא.
כתוב מדהים. במלא רגש.
סוף כל סוף הצלחתי לרחם עליה.
הצלחתי להבין את המקום שלה.
תודה
גרמת לי להוריד עכשיו דמעות
זה..זה כואב
וכלכך אמיתי
אני אוהבת אותך
למה אתם כותבים פה?
למה באלכם לפזר תלב שלכם בכל מי שקורא פה.
תכתבו זה בסדר. תשמרו את זה לעצמכםם
למה כל אחד שעובר פה ציך לדעת איך אתם מרגישיםםם
לפעמים הרבה יותר קל לתת לו להחשף מול אנשים שאני לא מכירה...
ולפעמים גם זה הדרך היחידה שלי לשתף כי זה נכתב על האנשים שמסביבי....
נ.ב.
מסכימה עם כל מילה של "נפתלי הדג"
את לא חייבת לכתוב כאן אם את מרגישה שזה חושפני, וגם לא לקרוא. לנו זה מתאים. אולי לא לכל אחד
וכן, זו בהחלט שאלה שצריך לחשוב עליה לפני שמעלים משהו, האם אני חושף יותר מדי אבל זה כל אחד מול עצמו
ואם למישהו שקה לקרוא משהו אישי שיפסיק באמצע.
"יש חופש דיבור במדינה הזאת"
בהצלחה.
אוהו איזה ניסוח מעניין להודעה שלך
רוצה שנעיר לך על זה?
הממ, כתיבה יפה, זורמת ועוקצת
^^ בשביל זה
לקבל הערות והארות
על השירים שאנחנו משקיעים עליהם
כדי שאנשים יראו
זה כמו לשאול.. למה את משתפת אנשים?
שיר מבחינתי הוא כמו דיבור,
להראות משהו שאי אפשר להעביר בדיבור
משהו מתוך הנפש שלי, אז פה
וכדי לשפר את עצמנו.
מה איתך?
איזה שיר את מפרסמת בשבילנו?
סליחה כל מי שנפגע כי הוא חשב שדיברתי בתוקפנות ירה.
ממש לא. אני ממש לא באתי בקטע התוקף.
פשוט זעקתי את זה מהלב. אני לא מסוגלת לראות אנשים שככה חושפים את עצמם.
אחיות שלי וחברות שלי מהכיתה לא יודעות שאני כותבת, (ואני כבר מזמן לא כותבת בגלל הסיבה הזאתי) לא יודעות מתי אני שמחה ומתי עצובה, לא יודעות מה מפחיד אותי. אני לא יכולה לראות אנשים שככה מפזרים את עצמם אצל כולם.
אז אני פשוט לא מצליחה להבין. למהההה???
סליחה אם זה היה נראה גס רוח. זה ממש לא היה הכיוון שלי אפילו. מתנצלת.
שכמעט ואין קטעים שאני מראה לאנשים מסביבי...
ויש קטעים שחשוב לי לדעת מה הם מעלים באנשים אחרים לפעמים דווקא בשביל להצליח להסתכל על מה שכתבתי בצורה אחרת ולכן הרבה פעמים זה המקום...
נשמח לראות משהו לא אישי מדי שלך פעם...
זה פשוט ולגמרי לגמרי כדי לקבל פידבק מאנשים אחרים , שלא מכירים אותי .
בן אדם שלא מכיר אותי , יעיר לי על הכתיבה בלבד , וזה בעצם מה שאני צריכה ורוצה .
וזהו , את בעצמך לא חייבת לשתף , ואם קשה לך לראות אנשים שמפזרים את עצמם לכל מקום פשוט אל תכנסי לכאן .
כי יש משהו בלהראות את מה שכתבת לאנשים אחרים שמשלים את הכתיבה וזה ממש קשה להראות לאנשים שאתה מכיר מה שכתבת אז כותבים פה.
וכן לפעמים זה מאוד קשה אבל גם קשה לא להראות לאף אחד (מניסיון)
ברוב סדנאות הכתיבה המנחה נותן תרגיל, כל אחד כותב משהו, ואז מקריאים ומדברים על הקטעים.
ואז כל הכתיבה שלך מתארגנת ונכתבת כשאתה יודע שמישהו אחד עוד מעט ישמע את זה.
ובעצם, קשה מאוד לכתוב ככה בחופשיות.
בישיבה שלנו יש סדנת כתיבה עם אבישר הר שפי.
הוא עושה את זה אחרת.
הוא עובד מאוד חזק על כתיבה חופשית. שהעט ירוץ על הדף.
הוא לא תרגיל אחד מראש. שרשרת שכל פעם הוא נותן הכוונה.
(כאילו כל פעם יגידו לך לאיזה כיוון אתה צריך לפנות.
לא דרך מסודרת או עיר. פנה צפון מזרחה. או למטה במורד הנהר. כאלה דברים.)
ובסוף אחרי שעה של כתביה כל אחד בוחר קטע אחד מתוך הארבע קטעים (בדר"כ) שהוא כתב ומקריא.
אני מרגיש שכשאתה כותב ואתה יודע שאתה הולך להראות את זה למישהו
אוטומטית הכתיבה שלך מארגנת את עצמה, מסתדרת בשורות, מחליקה חספוסים.
אתה יודע שמישהו יקרא את זה
ואתה רוצה להיות יפה בשבילו.
מטבע הדברים בכתיבה העצמית היא יותר פראית, ולא מדויקת.
רק שלפעמים
יושב לך משהו בלב.
יותר מיושב, מועך.
ואתה חייב להוציא אותו.
ולפעמים, ההרגשה הזו, שאהיה יפה.
היא עצמה מניע להוצאה.
ואז זה טוב.
כי הצלחת להוציא.
כי ככה הנשמה שלפעמים היא מיוסרת לפעמים היא נשרפת מבפנים לפעמים היא ממש בוערת
מצליחה לנשום לרווחה.
וטוב לה
גם אם זה רק לרגע.
אהבתי נורא!!!
אני טובעת, מרגישה את הגלים סוגרים עלי מטביעים מטלטלים. נזרקת לסלעים מתנפצת, לרגע עולה שואפת אוויר ובמשנהו למטה לכלום. נאבקת בכל כוחי להגיע לחוף לשלווה לשקט, אך לא מוצאת אותו, לא יודעת לאיפה לשחות לאן להגיע. והגל עולה מטביע ואני שוקעת למטה לים למקום השקט האטום הנורא. אבל הם עוד שם מנסים לעזור שולחים יד להציל לעזור ואני שואפת אוויר מחייכת לפתע ואז הם עוזבים נותנים לי לטבוע. ואני שוב במים נאבקת בגלים מנסה לעלות לחיות להיות. ואז מוותרת שוקעת טובעת ושוב עולה, רואה אותם שם למעלה בסלעים בחיים. קוראים לי לבוא לחיות להמשיך. ואני לא רוצה מפחדת להישאר. אבל יודעת שאם לא אעלה הם יבואו אלי ואז גם הם יהיו בים האכזר.
מוקדש לכל החברים באשר הם
שפה נפלאה.
ועמוקה.
וחודרת.
ורק שתדעי, לפעמים זה לא רע לקבל עזרה.
אולי אפילו טוב
ובינתיים עדיף להמשיך
בשביל התקווה שעל החוף
לפעמים אין תקווה על החוף ולפעמים אין מחר שבו הכל יהיה טוב.
לפעמים אין אור בקצה המנהרה והמנהרה נמשכת לנצח ואנחנו סתם מחכים לסופה.
תנסי להסתכל אחורה.
המנהרה לעולם לא ריקה.
והסיפור.
פשוט מדהים...
בתור אבא שלי, אהבתי אותו, והוא אותי. הוא חיבק אותי, ואני החזרתי לו חיבוק, וניהלנו שיחות ארוכות לפני השינה. ידעתי שהוא איתי ומגן עלי, וידעתי שאם אתנהג לא יפה הוא יכעס. אז התנהגתי יפה, כי רציתי שהוא יאהב אותי, כי אני אהבתי אותו.
ועכשיו, עכשיו אני מתגעגעת. כי אני עדיין אוהבת אותו, והוא עדיין אוהב אותי, אבל שנינו כועסים אחד על השני, והוא לא חיבק אותי כבר כמה שבועות, ומוגנת? מוגנת אני כבר לא מרגישה כמעט שנה. ואם פעם מכות היו הדרך שלו לכעוס עלי, היום מכות זה הדרך שלו לאהוב אותי. אז ככה הוא אוהב אותי. דרך מכות. וככה אני אוהבת אותו. דרך צעקות. ואני מתגעגעת לחיבוקים האלה, ולשיחות לפני השינה. ולפעמים נמאס לי מלצעוק ולבכות ולכעוס ולאהוב, והייתי רוצה לא להרגיש בכלל רק כדי לאהוב אותו בלי שום רגש אחר. אבל אני לא מצליחה לעשות כלום,
כי הוא,
הוא אלוהים,
ואני,
אני גרגר חול שהוא אוהב במקרה.
הרגשתי שמישהו נכנס לי ללב וכתב אותו פה
את מדהימה
והסוף...אין מילים
אין לי מושג למה. הכתיבה הזו מדמיעה אותי.
אולי אלו המילים החודרות, אולי זה אתה. ה' יודע.
אחד השירים הכי יפים והכי עוצמתיים שקראתי פה
ככ ככ ככ.. כואב
אני לא ממש יודעת לכתוב אבל לפעמים אני פשוט חייבת
אני מחייכת ואתם רואים את הקיץ ושוכחים את החורף.
אני מחייכת ואתם רואים את השקט ושוכחים את הסערה.
אני מחייכת ואתם רואים את האור ושוכחים את החושך.
אני מחייכת ואתם רואים חיוך כל כך שמח ושוכחים שאת הכל אפשר להפוך.
אני מחייכת כי גם אני כבר שכחתי את החורף הסערה והחושך למרות שהם עדיין פה איתי.
אני מחייכת כי גם אני כבר לא יודעת איך להפוך את החיוך,
אני מחייכת כי אני כבר לא מצליחה לבכות.
פשוט הרגשתי שאני צריכה לכתוב את זה
זה טוב. וכואב ועצוב ועצום ויש לך כישרון אין ספק
הן נורא פשוטות, אבל השילוב הזה, המנצח, גורם לי להבין למה בעצם אני בוכה.
אני מחייכת כי אני לא רוצה להבין מי אני.
ומעבר חד-
פורים שמח לנו ולכל ישראל!! יהי רצון מלפני ה' שכל חיוכנו יהיו גם מבפנים וגם מבחוץ, בעיקר מבפנים.
אמן.
חור שחוראחרונהאתה מתחפש כדי לשחק
אנחנו מתחפשים כדי לחיות
אנחנו מתחפשים כדי להיות אנחנו
אם אתה מצטרף
תזכור, אל תסמוך על אף אחד
זה לא נעים להשבר אחר כך
ולוקח הרבה זמן להדביק את עצמך
אל תוריד מסכות
המסכות הן המגן שלנו
המסכות הן אנחנו
ואל תטרח להיות אתה
זה אף פעם לא עובד
רק תזכור, אל תספר לאף אחד
אף אחד
אף פעם אי אפשר לדעת מה יקרה
זה לא נעים להיות מרוקן אחר כך
ולוקח הרבה זמן לאסוף את החיים שנשרו ממך
אז בינתיים, עד שתחליט מה אתה רוצה
תמשיך לשחק בלהתחפש
ואנחנו נמשיך לחיות בלהתחפש
ולהיות אנחנו רק כשאנחנו מחופשים
rakontoזה כל כך יפה...
אני שונא שכולם ככה.
למה לא לסמוך על אנשים?
אני סומך על כולם
סמכתי פעם על אנשים, אבל הם די ניצלו את זה לרעה.. אז אני לא סומכת על אנשים
וגם אני שונאת את זה. מסכות זה הדבר הכי נורא וכשאתה שוכח את עצמך בפנים זה עוד יותר נורא.
אה, ותודה גדולה מאוד.
פשוט... נראה שכולם ככה.
וזה רע.
ומי שרוצה לוקח.
לא להתרוקן יותר מדי
מניסיון
תודה על העצה
אויש זה מרגיש נורא מזויף כשאני כותבת את זה אבל ברצינות שיהיה בהצלחה
אני פשוט סומך על אנשים.
נראה מתי זה יפגע בי (אם בכלל)
rakontoפוגע בול
"בצאתי לכאן החלטתי לבחור לי מסכה.
ההגיון אומר שמוטב בלי שום מסכה, בדמותך שלך,לא כן?
אין לך דבר מחוכם יותר מלהופיע בדמותך שלך.
כי איש לא יאמין לך" (דוסטיובסקי)
להיות אתה לא אומר להפקיר את עצמך, ואפשר להיות אתה ולא לסמוך על אנשים(מנסיון) ואפשר להיות אתה ולסמוך על אנשים ולדעת לשמור על עצמך.
הלוואי שבחג הזה נדע לגלות לעצמנו מי אנחנו ולחיות את זה באמונה.
הכתיבה יפה..
אבל התוכן!!!
למה אנשים חושבים שהם לא טובים?!
למה אנשים מאמינים ברוע?!
למה אנשים לא יכולים לסמוך על עצמם?! הקב''ה ברא אותם כנראה שהם שווים!!!
יש פה אמירה, אבל מאד מבולבלת. חזק, אין ספק.
את יכולה לבחור נקודה אחת\שורה אחת מהקטע ולהרחיב עליה, נראה לי זה יכוון אותך לקטע טיפה יותר בנוי,
גם ככה זה מאד עוצמתי, וכנראה דווקא בגלל שיש פה הרבה נקודות לא סגורות. שאלה של טעם ושל מה את מנסה להשיג בכתיבה.
חזק וכואב.
מזדהה איתה.
א. זה טוב. מדי.
ב. בעעעע העולם מעפן.
ג. אין לי מילים...
בלקרוא מחשבות ולכתוב אותן
וכל מילה מיותרת. כולל המילים האלה (טיפש שכמותי).
הסוף יפה
ואתה
נשארת יושב
ובוהה בעולם החרב
ששרפת בשתי ידיך
כשכולם בורחים
מאימת הכאב
אתה מהרהר וחושב
חיים שהרסת
עולמות שניתצת
קמים ונופלים לפניך
אנשים זועקים
מול גלים מתנפצים
פסי הקול של מעשיך
האינך שומע
או רואה את חרדתם
כמו עיוור-חירש-אילם נהיית
אוטם את ליבך
והורס ביסודיות
דברים שאתה בנית
ואתה
נשארת יושב
ובוהה בעולם החרב
ששרפת בשתי ידיך
נגעת באחת הנקודות הכואבות בי.
לצערי, מזדהה יותר מדי...
הכתיבה הזו... מדהים.
רק שתדעי שהתגובה שלך חשובה לי.
מקווה שתזדהי פחות..
ושוב תודה.
תיאור מדויק
שמרגיש כמו סכין מלוטש היטב
שחודר ודוקר בבשר
בבשר החי
בשר חייך
שהולך ומתהווה
דווקא תחת השיברון הגדול.
החזרה על השרפה,החרב והחורבן
מעצימים אותו מאוד
השורות הקצרות
המבנה הרציף-אחיד
משרה את האווירה המתואמת ביותר עבורו.
היטת לתאר את רחשי ליבך
חשפת את עצמך כקלף הפוך
ועל כך מגיעה לך הערכתי.
תודה לך
בברכה
כפיר
אני לא מצליחה להרחיב מעבר לתודה. תודה רבה רבה.
השיר הזה מזכיר כמה אני טיפש לפעמים.
והוא עושה את זה טוב מדי.
תודה...
לא התכוונתי לפגוע.. סליחה
וכולנו טיפשים לפעמים -"צרת רבים חצי נחמה"
rakontoאני מפחד להיות טיפש שוב.
אני מתפלל שלא אמעד לעולם.
ושכל אחד אחר גם.
רק תזכור "שבע יפול צדיק וקם"
rakontoאם אני אפול...
זהו. הכל נגמר
בהצלחה ענקית
ויש אנשים טובים בדרך (סליחה אני בקטע ציטוטי היום) ונחמד להיעזר בהם לפעמים
אולי אם לא נאמין שזה יגמר זה לא יגמר
מצטער...
כשהפסקת לצחוק, לא חייכתי יותר.
כשהפסקת לנגן, לא שמעתי מוזיקה יותר.
כשהפסקת לצייר, לא נהניתי יותר.
כשהפסקת לרצות, לא זזתי יותר.
כשהפסקת לנשום,
זה קצר ועוצמתי באותה מידה. העצירה באמצע משפט משדרגת את זה לרמות אחרות. אין מילים, אתה פשוט מוכשר.
אולי בכל זאת יש איזה פגם?
אולי תנסה להחליף את "לא שמעתי מוזיקה" במילה אחת? אין לי ממש רעיון איזה מילה.. סליחה.
rakontoמחפש משהו. תודה
מוזיקה? מוזיקהאבל מה אני אגיד לך? "התמזקתי"?
אולי תנסה הקשבתי? או שמעתי?
נחכה לו.
כשהפסקת לנגן, לא שמעתי יותר.
וחייבת להגיד שנגע
rakontoאחרונההפורום הכי יצירתי לא התחפש.
יצאתי אני וחיפשתי לו תחפושת.
פניתי למוחי, אך הוא היה עסוק. הציע רק מילה ראשונה, דווקא די שנונה.
פניתי לליבי.
אח אוי, ליבי נוגה ואינו מצחיק כלל...
נאלצתי לסמוך על ידי.
בשובבותן פשוט כתבו ככל העולה על דעתן, ומוחי אמר, נו טוב, ישחקו הילדים לפנינו.
וכך זה קרה (כותרת)
יעללמה נשית?? אפשר אישית
כמו שראית, המוח של הידיים שלי קטן...
פינג.אחרונההנהלת הפורומים 
עצמי את עיניך,
הניחי ללהבתך הפנימית
להמיס את המסך
החוסם את מבטך.
לגמי מלא הכוס
צלילים מרקדים
האם אין ליבך
מרחף כעת בחלל?
מוסרותיך נותקו
ליבך שוב חופשי,
הניחי לו להתלכד
עם עיני רוחך,
הניחי להם להביט על חיינו
ממעוף הנשמה.
