פורום פרוזה וכתיבה חופשית (עמוד 514)

מה זה 'פסיפס'?

כיאלו נכנסתי והסתכלתי ו... לא לגמרי הבנתי...

ושאלה נוספת – המשלוחי מנות האלה... הממ מישהו יכול להסביר?

משלוחי מנות פסיפס - תשע"ה יצאו לדרך!! - יצירה לאומית

ממרחק, ראיתי אותך קרובה מתמיד.

ממרחק, כאילו מתוך חלום, הזיה

ממרחק, אי שם בעתיד,

או שמא את בעבר, לבדך, דהויה.

 

לו רק הייתי יכול, היית רואה

רואה מה וכמה ואיך,

איך בכיתי כחיה פצועה

פצועה ומדממת את דמך.

 

כאב, מחבק ותומך ואוהב,

הייתי ניצב לידך.

מעמקי נפשי כוחות שואב,

רק עוד ועוד בשבילך.

 

לו היית רואה, מבינה

בלי חומות של זכוכית וברזל,

מאזינה לנפשי כנגינה,

כיין צח ונוזל.

 

כי מרחקי ממך הוא אדיר,

גם אם הוא רק קילומטרים ספורים,

ואני כבר קיבלתי כדין,

לא עוברת נפשי במכשירים.

 

אך עכשיו, לאחר השנים,

והזמן שעבר וכלה,

תתבונני לי בפנים,

ותראי את נפשי השכולה.

 

מקרוב, אין עוד מחסומים,

מקרוב, הכל כבר נשבר.

מקרוב, בפח שבבים נערמים,

זכרונות אמיתיים ממחר.

 

--

זה שיר עם די הרבה משקל אז מצטער אם הוא עמוס מדי...

מביט אל תוך עיניים עצובות
ומנסה רק לנחם
רק רוצה להיות איתו
רוצה להשתתף עמו בצרתו

רואה דמעה שזולגת
וליבי עוד מעט מתפקע
האם אותי ישתף בצערו
האם יפתח את סגור לבו

רוצה רק לשמח,
רוצה רק לעשות טוב...
רוצה שיהיו כולם מאושרים
רוצה לראות חיוך על הפנים

יותר חשוב לי שמחת חברי
מהשמחה של עצמי
לראות אותו מחייך
מאושר במה שיש...

וכך אראה אותו עומד מולי
מחייך את חיוכו
ואז אוכל לשמוח בשמחתי
אז באמת תהיה גאולתי...

(נכתב אחרי תקופה של יובש, ובעיקבות רקע מסויים..)

כבוא חום היום
תפסע נא בתום
אלי קרב-
אחותי הקטנה.
וליד הגרדום
זעקת היתום
תישמע כמו שירת אלמנה.

ולחישת הדמים
וקינת החולמים
ובובות מתבלות של ילדות
- כמאה עדים
וכאלף עומדים
ניצבים, בדממה ואבלות.

איך צינה תעלוז
כששרף יחרוז
ניגונים על צחה אבודה.
עת חלום שיגוז
עת כאב שיאחוז
לראשונה, בשמלת הילדה.

מאותה הארץ התחוחה
בה נקבר הצדק המת
צמחה האמת,
החיה.

ידיים משרטטות
בין הרגבים המתים
החיים.
את תסיסתו של הצער
הממית, המחיה.

תמציתו ניתזת באחת
ביניהם
והם מלחשים לה בחזרה
ונושאים אותה אל
על.

כף אחר כף של
אדמה תחוחה
ערמתי על גופת הצדק
פניי זולגות
ריחי נישא.

ואת אמרת לי אתמול
ששנינו אנשי אמת
אנחנו.

מתי הרגנו את הצדק,
ילדה?

מתי זרענו אותו
בחול
וישבנו כך,
כתף אל כתף,
ממתינים לרקבונו
ולאמת שתצמח בינינו?

הוא, אני, והספר.

קורא הוא לי, שומעת במעומעם

אני נמשכת אחריו

כך מוחי אומר, אך הלב- עושה כרצונו.

וביטלתי רצוני מפני רצונו.

ליבי גוררני אל דרכו הרעה, הסוררת, ואני נקרעת-

מוחי ולבבי, נשמתי אל מול גופי.

 

וראיתי הספר

הרחתי כריכתו

ליבי מושכני אליו

ומוחי רק בורח

ואני נקרעת

ליבי ומוחי-

נשמתי אל מול גופי.

 

ואז הגעת, וסימנת טוב ורע,

וסייעתני למצוא את דרכי.

או-אז ידעתי שאחרי זה הספר אלך, והוא יהא אור לנתיבתי.

 

ואנוכי שלימה עם בחירתי-עזרתך

וכולי תודה, וכולי אמונה.

והלכתי אחרי ספרי, תורתך, ושבע ביום הללו-יה.

 

תודה על עזרתך

בכל התלבטויותיי, מכשולי

שהצבת לי.

שלחת תרופה ועזר, שאעברם בשלום.

 

תודה על התורה והתפילה, הללו-יה.

 

---

נכתב לשכינה הקדושה

באהבה עצומה

וביד רועדת.

ראיתי שמחה

שנשקפת בעיניך,

וצללים

של עבר שחור,

שנגמר ונמוג

אל מול לבך.

 

ראיתי צחוק

שיוצא מכל חדריך,

ועצב

דק וחלש,

שהסתיים כשראיתי

את תוכך.

 

ראיתי

אותך

נמס

לאהוב גם את זה. בנוי על שתיהן

 

שלום כולם. כאן הילדה הקטנה של ריעות כותבת.

אני לא אמיתית. אני גם לא מומצאת. אני פשוט קיימת בעולם אחר. עולם הדמיון. אני יודעת שזה נשמע קיטשי ומוזר, אבל כן. אני קיימת סתם כך, בעולם אחר. וריעות מצאה אותי והיא חיה אותי.

קוראים לי שרה. אני בת שמונה עכשיו. יש לי שיער צהוב סבוך עד לשכמות, ועור לבן. יש לי עיניים כחולות גדולות ופה אדום קטן ומכווץ. ריעות אומרת שאני יפהפיה מושלמת אבל אני לא מסכימה איתה. אני יפה כמו שילדות קטנות יפות וזהו. אני חמודה בגלל הלחיים השמנמנות שלי, אבל כל שאר הדברים בי בכלל לא חמודים.

היום אני לובשת שמלה ורודה. כלומר, פעם היא הייתה ורודה. היום היא ורודה מלוכלכת. מעל השמלה אני לובשת ברדס שחור שהביאה לי מישהי ברחוב כשראתה שאני קופאת מהשלג. יש לי גם גרביים לבנות עם המון כתמים אפורים וחומים ושחורים, ונעלי עור שחורות קטנות מלאות באפר ואבק. השיער שלי אסוף בסרט שחור מבריק שמצאתי אתמול בגן מתחת לשלג. ניקיתי אותו והוא נראה ממש כמו חדש.

נולדתי בגרמניה בשנת 1946, מייד אחרי המלחמה. מעולם לא פגשתי את ההורים שלי. איש אחד מצא אותי בארגז באמצע הרחוב. הוא הביא אותי לאחותו שהייתה רופאה, והיא טיפלה בי כמה חודשים ואז מסרה אותי לבית יתומים בשוויץ. לפני שנה באה ריעות לקחת אותי משם. היא אמרה שהיא אמא שלי מהעתיד והיא רוצה שאגדל במקום טוב יותר, אז היא לקחה אותי אליה כבר אז. ריעות נולדה בשנת 1999, אז זה קצת מוזר שהיא אמא שלי. אבל היא לקחה אותי משוויץ כשהייתי בת שבע, ומאז עברה שנה. אני עכשיו בת שמונה וריעות שהיא אמא שלי בת שש עשרה כמעט.

אני אוהבת לקרוא ספרים ולשחק עם הבובות שלי. אני אוהבת לצפות בהצגות, בקונצרטים ובאופרות. אני אוהבת להאכיל יונים בכיכר ולשבת על מדרגות הבנק הגדולות ולחלום. אני אוהבת את העץ שבגינה שלי, ואת ספסל האבן שמתחתיו.

יש לי ידיד קטן בן שש שקוראים לו אלפרד. זה שם מצחיק. אני קוראת לו אלפי למרות שריעות אומרת שאלפי זה לא שם רומנטי בכלל וזה לא מתאים לחיים שלי. לי לא אכפת. אלפי הוא ילדון קטן ושובב. יש לו שיער חום שקופץ כל הזמן, ועיניים ירוקות כמו העלים על העץ שלי. הידיים שלו תמיד בכיסים.  יש לו חולצת דיגיים לבנה עם שרוולים קצרים ומכנסיים חומות. הוא נועל תמיד מגפיים, גם כשקיץ. גם לאלפי אין הורים. כלומר, אני מניחה שיש לו היכנשהו בעולם, אבל לא כל כך אכפת להם ממנו. הוא אומר שהם עשירים נורא וגרים בצרפת אבל את שוויץ הוא אוהב יותר. אז כשהיה בן שלוש ברח מהבית אל שוויץ ושם שוטר הכניס אותו לבית היתומים. כשריעות באה לקחת אותי הייתי שמחה אבל קצת הצטערתי בשביל אלפי שלי. אני הייתי עם דמעות בעיניים והוא רק גיחך אליי ואמר שלא אדאג כל כך. כן דאגתי, אבל אחרי שלושה ימים, כשישבתי על ספסל האבן בבית של ריעות ושלי, הוא צץ פתאום מאחורי הגדר. הוא אמר שעקב אחרינו ושהוא מצא לו חורבה נהדרת לגור בה. ומאז בכל אחר צהריים, כשאני חוזרת מבית הספר, אלפי מחכה לי מתחת לעץ ואנחנו משחקים בגן. כשריעות קוראת לי לתה מנחה היא מזמינה גם אותו, והוא תמיד נכנס. הוא שותה את התה שלו ברעש וזולל את העוגיות מהר מהר כאילו שאין קופסה שלמה במטבח ועוד המון חומרים במזווה. כשאנחנו מסיימים ריעות ניגשת למטבח להכין ארוחת ערב, ואני עולה למעלה להתרחץ. ריעות מזמינה את אלפי, שהיא מתעקשת לקרוא לו "מר אלפרד הצעיר", לארוחת הערב אבל הוא תמיד אומר "לא תודה אמא של שרה. להתראות" ובורח מהר דרך הדלת.

אני שומעת את כל זה מבעד לדלת החדר שלי, כשאני אוספת בגדים לארוחת הערב. דלת העץ החומה שלי עבה מאוד, אבל ריעות אומרת שיש לי אוזניים מחודדות מקסימות ששומעות הכל. גם הרצפה עשויה עץ, אבל הקירות עשויים אבן. יש לי חלון גדול בקיר ממנו אפשר להשקיף על העץ שלי ועל ספסל האבן, ובלילה הוא תמיד מוגף והוילון הלבן הכבד מכסה אותו. יש לי מיטה גדולה במרכז החדר, עם המון כריות ושמיכות. בקצה החדר יש לי שולחן כתיבה קטן ועליו מפוזרים המון דפים. ריעות לא מסדרת אותם. לטענתה, הבית הכי רומנטי כששלחנות הכתיבה מלאים בדפים כתובים. על כיסא העץ שליד שולחן הכתיבה מונחת כתונת הלילה שלי, ואני נוטלת אותה בזריזות והולכת להתרחץ. יש המון דברים בבית שריעות לא מתקנת או מסדרת כי הם רומנטיים. המדרגות החורקות, הסדקים בקיטון האח, עליית הגג המלאה בספרים ישנים ומעלי אבק. המרתף שלנו מלא בחביות ובשקים, ורק ריעות יודעת להתמצא שם. היא יורדת עם נר ועולה בחזרה כשבסינרה כל מה שהיא צריכה.

ריעות מעירה אותי בכל בוקר בנשיקה וחיבוק, ואנחנו מתכרבלות לנו יחד מתחת לשמיכה. אחרי שתי דקות ריעות קמה ומקימה אותי אחריה. אני מתרחצת ומתלבשת, וריעות מסדרת לי את השיער. אנחנו יורדות לארוחת בוקר וריעות מכריחה אותי לשתות את כל החלב שלי ולאכול את כל הדייסה. היא אומרת שלא אכפת לה שאוכל משהו אחר, אבל זה הרבה יותר רומנטי להתעקש על הדייסה. אחר כך אני מקבלת צנים מרוח בריבה, וכמה שזיפים ברוטב שריעות הכינה בעצמה.

ואז אני לוקחת את תיק הבד שלי ורצה החוצה. ריעות מנופפת לי ביד ונכנסת פנימה לנקות ולסדר, לעשות כביסה ולהאכיל את התרנוגולות והעזים בחצר האחורית. אנחנו גרות באחוזה קטנה הצמודה לעיר נחמדה ואפרורית, ואני צריכה לצאת לבית הספר כבר בשבע ועשרים כדי להגיע בזמן. יש לי שביל חצץ רחב ללכת בו כדי להיכנס אל שולי היער, ובו יש שביל צר ומלא בטחב. מייד בקצהו אפשר להגיע לסמטאות המלוכלות שבקצה העיר, ואני די בטוחה שאלפי ישן שם איפשהו, למרות שמעולם לא ראיתי אותו. בית הספר קטן ויש בו רק מורות, למרות שאנחנו בנים ובנות באותה כיתה. אנחנו לומדים עד השעה אחת בצהריים ואז רצים הביתה בדיוק בזמן לארוחת הצהריים באחת וחצי. בדרך כלל אנחנו אוכלות סלט עוף קר וקותלי חזיר (הערת המתרגמת: אני יודעת! אני יודעת! אני בכלל צמחונית. ויהודיה, אין לפקפק. אבל זה הרבה יותר רומנטי ככה), ותפוחי אדמה ותבשיל ירקות כלשהו. כשאני מסיימת אני מתיישבת לקרוא ולרקום במשך שעה, וכשאני מסיימת אני יוצאת החוצה לשחק. בשלב הזה אלפי מגיע ואת כל השאר אתם כבר יודעים. תה מנחה. רחצה. ארוחת ערב. ואז ישר למיטה. ריעות מכבה את הנר שעל השולחן ומגיפה את החלון וסוגרת את הדלת.

סלילים של שתיקות
עטפו את גדרות התיל
שעטפו הם עצמם
את קרניו הארוכות
של אותו האיל

ילדה קטנה, שמטה ידה
של נשמה קפואה בינות השלג.
והאיל כרע ברכו לידה
שוטף דמה במימיו של פלג.

מחבוא באסם ומסתור ביער,
והאיל קרניו לא סבך,
עת נלחם פרטיזן בגשמים ובסער
על מולדת אשר לא שכח.

ועת קרב על אבני אדמת האומה,
גם שם האיל נכח.
וקרניו שם ניצבו, עדות לתקומה
של לוחם, תושב ואזרח.
וקרניו שם ניצבו, עדות לפחדים,
לתקומת מדינת יהודים.

וביד איתנה ,מלאת תעוזה,
תקיעה, תרועה ושברים.
ויד קרבה אל יד, מחפשת אחיזה,
בין השבר לאושר,
בנפול נערים.

השיר הזה נכתב על דף גמרא,
שאורה נלחם קלושות בשחור הדיו;
ותישאני רוחי בקול איום, נורא
ואשא עטי ואכתוב השרפים והחיות.

האותיות שבגווילים נזעקות מתוך האש
הזרה לי, כי רחקתי ממנו יום והוא יומיים
עזבני. וכתבתי מילים זרות לזר לוחש
שהפילני, מכרני ועקבני זה פעמיים.

וגווילים נשרפים בי, ואותיות בי פורחות
ואין חבר בתוך הספר שיענה שאלותיי.
ריקנותי המשגשגת, אמיתותי והלוחות
המושלכים כי חטאתי - כי שכחתי דברותיי.

אטחן בי כל ניצוץ זהוב של בערה פנימית,
ארים חושכי ואשרבט אותו על דף גמרא;
ואצפה לחיל, לכח, לברק ממית
ואז, עירום בשקט יבוא הקול מן הסערה - -

נפשי תקשיב שירו

 

 

נפשי תקשיב שירו
שירי שלי שירו שלו
כבמין מחול אינסופי
חגים אנו יחדיו
כמו רקיע ומים
כמו אדמה ושמיים
סובבים אט אט
נוגעים ומתקרבים
נרתעים ונסוגים
אך שבים ונפגשים

 

"ואולי זה רק הזמן
שמתיימר לפתור הכל
ואולי אי שם למעלה
אלוקים אחד גדול
אולי זה סתם רגע מאושר
אולי אני עדין שר"

(אז,עידן עמדי)

 

את ככ חמה וזוהרת
וקשה כבר לראותך
מרוב הזוהר שנסוך עלייך
כמעט שלא רואים אותך
נבלעת בתוך עצמך

מבט חטוף אחרון אליך
לשאוב קצת עוד מחום גופך
והעניים מסונרוות
תוהות היכן קיים הצל הרחק ממך

את יפה כ'כ,ומום אין בך
אז למה מפנייך עוד אסתרר
שלחי מעט אור אליי, שארגיש אותך יותר
שאוכל לדעת שלא שווה עוד להסתגר


שמש שמש מתי אזכה שוב לראותך..
געגועים לקיץ, לחום, לשמש..

הגידי לי,
מדוע כל השירים כה עצובים
מדוע אחים במקום להתחבק,רבים.
הגידי לי.
בתוך תוכנו כולנו לך מייחלים.

לא רחוק ממני,במרחק עולם,
אנשים מיואשים רוקדים,
רודפים אחר אושר נעלם,
בתוך רחבת הבודדים.

גם אני,מאבד את עצמי,
בחיפוש אחר קצת סיפוק גשמי.

אחים,זה כלפי זה מתריסים,
שניהם את אותה אמת מחפשים.

הגידי לי,
מתי נפסיק להיות כל כך מסונוורים?

היה זמן, 

מלא חיים, נורא עוז ועלילה.

 

ורזי סודות-שברי מילים

נלחשו בשבט האדרה.

 

ואזי קול שקט נשמע,

כמין שואל אך גם חושב.

האם אדם אתה נברא,

האם הגיע זו העת?

 

ומלאכים אז דממו,

רק קול כנפים מרפרף.

ולמשמע הדומי

אז נראו,

רקיעים-שרפי אש.

 

ובעת ברוא,

יוצר חיים,

מן האפר והאדמה.

חיים יצק,

וגם נתן,

נשמת אדם,

במתנה.

 

ויפקח עיניו

ואז ראה,

את כל היופי

סוד נעורים.

 

ונשיקת נחש קטנה

אז תשימו

במחשכים.

 

ובעת בוא

יום השישי

זה הגדול והנורא.

ורוחות

הרים-חיים

לפני נראו

כסערה.

 

ובעת עוברם

אז קול נשמע

מקצה עולם

ועד סופם.

יוצרנו

גם נא בנו

וגואלם מייסורם.

 

ובא בורא

ובאדנת ידו

אז שלח

וגם נגע.

וכל עצם

וכל אבן

הסתיר צופנו

בחשיכה.

 

ובעת זו

נהי נשמע

שירת אדם

ומלאכים.

וכל אבן

וגיא נהר

חותמו לקח

לעולמים.

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

נ.ב אשמח לעצות איך

לסדר את זה

הוא הביט בה שוב, חצי סקרן אל מול דמותה המתרחקת.
הוא ידע את הדפוס בעל פה ובכל זאת המשיך להביט כל לילה מחדש. מגיעה על השביל, מניחה פרח על מצבת השיש, עומדת חמש דקות, משחקת בעלי הכותרת של הפרח של אתמול, נובל בתוך ידה, שומטת אותו לצד גופה וחוזרת בצעדים מדודים למקום שממנו היא באה.
הוא, מצידו, ישב שורת מצבות אחת מאחוריה, משכל את רגליו, יושב ומביט, מביט ויושב.
הוא מעולם לא אמר לה מילה. אבל היא חשה בו.
פעמים רבות תהתה מתי יגיע תורה לפגוש בו.
אבל הוא, הוא מנע ממנה.
הוא, הילד הבלונדיני עם החיוך גומות. שגדל להיות נער בלונדיני עם חיוך גומות.
הוא מעולם לא נתן לה להתקרב אליו. הוא היה מלווה אותה מרחוק, ממתין לה כשהלכה להניח את הפרח החדש וממתין לה כשמיששה בידיה את עלי הכותרת הנבולים מאתמול.
הייתה לה בחירה קשה, אף אחד לא הטיל ספק בכך.
בין הגומות שנחפרו בלחיים המחייכות והגומות שנחפרו באדמה, מכסות באדמתן על המוות.
היא מעולם לא הצליחה להחליט. אז היא חיכתה. חיכתה שאחד יעזוב את משמרתו ויותיר אותה בודדה, נתונה לידיו של השני.
בסופו של דבר, כשהבחירה הגיעה, הצטער נער הגומות שלא ידע כי אף שלשקר אין רגליים, הוא בועט את המציאות בכוח אל פניו של יריביו.
יום אחד.
מגרש כדורגל, ושני פרחים.
האחד מלבלב.
השני גוסס.
נער הגומות הושיט לה פרח ויד.
תבחרי בי.
היא הביטה בו ועוד לפני שהתפשט הקור בלחייה הבין דבר אחד.
מההתחלה ועד הסוף, הייתה בה כמיהה לנער המצבה.
הטיולים ההם, החיים לצידו. העמדת פנים שכמותה כשקר הכו בלחייו ומחקו את גומות החיוך.
היא מעולם העדיפה את המצבות.
היא רק הייתה צריכה הזדמנות לומר זאת.
והיא ניצלה אותה.

הוא חפר את הגומות שנמחקו מלחייו מחדש. אבל חפר אותן באדמה. קובר את שלל פרחיה הנבולים יחדיו עם אהובה-
המוות.
הוא לא יכל שלא להשתאות אל מול פני השיש שלה,
אלו ששימשו לה מצבה
והסתירו אותה אפילו מעיניו.

ביום אחד

הלכו שניהם

יחדיו

אשכבה לוהטים

בני אדם.

 

ומוצא אני

מר ממות

את החיים

חיי אדם

שאול דמים

 

ובעת אשיר

שיר נדם

מבועי חיים

נעלמים

 

שירת הדם

אבדה לעד

שירת הילד

התמים

 

ומלאכים

במר יבכו

על זר הכסף

הנכסף

 

ולמשמע קולם

אז ירעדו

מוסדות הרים

מעוז כזב

 

ושמים אז נפתחו

שרפי אש, אופני חיים

ובלא אלם ללא קול

קינות-זמירות

מרננים

 

וכס ספיר

בעת מחשך

אז יתגלה

ויתנצץ

 

וזלעפי-

שרעפי קדושים

בעת אשאג-

אבכה הנס

 

ובת קול

אזי תשמע

בקול אדיר

משבר הרים

 

פנו מקום

לבני הזך

בסתר כנפי יחסה

לעולמים.

 

 

 

 

מוקדש לסבי האהוב

שנפטר כשעה לפני שבת

ת.נ.צ.ב.ה.

שלום

אין לי קישרון כתיבה בכלל אבל אני צריכה לכתוב איזה קטע

אז מי שיכול לעזור לי למצוא סוף זה מאוד יעזור

הקטע בנושא חודש אלול

 

 

חודש אלול אגיע,

עבודתו של רבי ישראל רק גדלה אך הוא,

הוא רק רווה מכך נחת

טוב ונעים היה לו לצעוד ברחובותיה העתיקים של ירושלים

וכמו מן שלווה הייתה יורדת עליו

תמיד היה מערער בכך שלא רק את גופם של שכניו הקיץ

אלא גם את ליבם

אל הקדוש ברוך הוא

אלוהים לא מכיר אותי.
ולא את הנשמה שהוא נתן לי.
אני פרט קטן, ולאלוהים אין מקום או זמן
לפרטים.

אני לא מכירה את אלוהים.
ולא את הנשמה שהוא נתן לי.
אלוהים זה כמו התגשמות של חלום גדול, בעוד שלי אין יכולת או רצון
לחלום.

אני לא מפחדת מאלוהים,
אני פשוט לא רוצה להתלכלך מהצבע השחור שנוטף ממנו.
אומרים שהוא מלוכלך כי הוא עסוק בלנקות את העולם, אבל לא כל כך אכפת לי.

אני לא רוצה שנתקרב בכלל...
אנחנו לא מכירים אפילו.

זה לא אחד מהסיפורים שאני מתגאה בהם

הוא כתוב גרוע והתוכן שלו קשה

כך שאקבל את זה אם ימחק

אבל אבקש לשלוח לי אותו קודם במסר אישי

תודה.

 

 

תוך שהיא שוטפת כלים

היא מגניבה מבטים דאוגים לעבר ביתה

ומתפללת לשוב בעלה מהעבודה

תמיד סופיה הייתה מעט שונה

ותמר הייתה גאה בה על כך

היא נהגה תמיד לומר לבעלה

שסופיה היא חכמה

ובמקום להסחף אחרי הזרם הכיתתי למסיבות

היא יושבת בבית בשקט עם עצמה וקוראת

אבל לאחרונה

גם לתמר לא הייתה בררה אלא להודות שמשהו בסופיה שונה

זה התחיל בתלונות מתמידות על כאבים גופניים

שכשנבדקו אצל רופאים התגלו כלא קיימים

והמשיך בשקיעה בספרי פילוסופיה

אבל השיא היה לפני שבוע

כשתפסה את סופיה מרוכזת בנקודה עלומה באוויר ומדברת אליה

זה היה מדאיג

אבל היה אפשר לתרץ את זה כדבר חד פעמי

ובכל זאת תמר הקפידה מאותו יום להשגיח עליה יותר

והיום

היום כבר לא יכלה להתעלם

כשראתה את סופיה עושה זאת בפעם העשירית

ופניה היו מעונות

הפעם היא נכנסה לחדר

והעזה סוף סוף לשאול אותה למי היא מדברת

 

המחשבות של תמר נקטעות כשהוא נכנס לבית

היא רצה עליו ומחבקת אותו בחוזקה

והוא כמתורגל במצבי לחץ פולנים

גורר אותה אחריו לחדר

ואחרי שלב הציחקוקים על השארתה

הוא מרצין כששומע מה אמרה לה סופיה היום

בחצי חיוך הוא מודה שתמיד חשש שביתו תסתובב עם בנים

אבל אף פעם לא דמיין שאלו יהיו בנים יצירי דמיונה

תמר לא צוחקת איתו

היא מודאגת

ושואלת אם הוא חושב שאולי זה סתם חבר דמיוני

וליבה נשבר כשהוא פוסק שהיא גדולה מידי בשביל זה וצריך לבדוק אותה

 

דווקא אז הם רואים אותה עומדת בכניסה לחדר עם דמעות בעינה

תמר הייתה הראשונה שרצה אחריה למטבח

מוכנה לחבק אותה בכל רגע

אבל לאימתה ראתה שם את ביתה עומדת עם סכין

ורועדת מתחננת על נפשה מהאיש שלא היה שם שיווותר לה

מתמקחת ומתייפחת

כנראה שהמלחמה הזאת הייתה גדולה עליה

כי ברגע הבא הסכין הייתה נעוצה בתמר

ילדה.
שומע אני את כאבך.
הניחי.
הרפי.
אל תתני לו להכאיב על פצעייך.
מכיר אני אותו יותר מכל,
ומבקש ממך-
עזבי אותו.
הניחי לו להלך לדרכו,
שלא יוסיף וימלא את ליבך.
צרותייך מספיקות הן.
ולא צריך עוד כובד משקולת
שיוסיף על כובדן.
שמעי נא לי ורוצי אל מקומך,
שם השמחה תמלא אותך.
ולא יהיו עוד כאבייך מכים בך,
כבעבר.

אני רוצה לאהוב אותך חזק, אולי חזק מדי
עד שהעולם יכאב ויבער כמו האש
שמאיימת לשרוף את הלב שלי.

אני רוצה לאהוב אותך חזק, אולי חזק מדי
עם כל העוצמות, הרגשות שעוד נשארו בי
שמנסות לצאת כדי לחפש אותך.

אני רוצה לאהוב אותך חזק, אולי חזק מדי
עד שגם אתה תתחיל לבכות, בלחישות
שיישמעו כמעט כמו הצרחות שלי.

אני רוצה לאהוב אותך חזק, אולי חזק מדי
עד שאלוהים ינגב את הדמעות שלי
וילטף אותי, וירגיע אותי, ויבטיח לקחת אותי גם
לאיפה שהוא לקח אותך.

שם, אני אוכל לאהוב אותך חזק.
אבל לא חזק מדי.