מחשבות שעלו לי בעקבות המסע כיסופים, ובכללי מהגרוש.
אני אישית לא הייתי בגוש.
הייתי בכיתה א' כשכל זה קרה.
אבל אחד הדברים שאני הכי זוכרת משם זה המאבק.
אני זוכרת את עצמי בתור ילדה קטנה, קוראת לאמא שלי-
אמא, בואי נלך לעזור להם, נלך, נגור שם.
אבל אף אחד לא הקשיב לילדה בכיתה א'.
מה כבר יש לה להגיד? סתם היא לא מבינה כלום מהחיים...
הדבר היחיד שעשינו היתה השרשרת האנושית.
זה היה חזק.
אחרי שנה, באתי לאמא שלי, ואמרתי לה-
אמא, בואי נלך שוב להחזיק ידיים לכותל.
ואמא ענתה לי-זה נגמר. אין למה להחזיק ידייפ.
וביום של הגירוש מנווה דקלים, אנחנו עברנו דירה.
לא משו קיצוני, עברנו לישוב במרחק חצי שעה נסיעה מהבית הקודם.
ובאותו יום הייתי אצל סבא וסבתא שלי.
ראינו את הגירוש בטלוויזיה, ושתי הרגשות נחרטו בזכרוני במיוחד.
הרגשתי שככה בדיוק עושים לי.
מפנים אותי מהבית שלי, מהבית שבו גדלתי, עם כל החוויות שלי.
והרגשתי גם שאני חייבת לחבק אותם.
את כל האנשים שיצאו מהבתים, בוכים, צועקים, נאבקים על הבית שלהם,
ואין מי שייתיחס...
החיילים עומדים באדישות, והצלמים מצלמים, ולא עוזרים.
אז רציתי לעשות משו.
אבל הייתי קטנה בשביל ללכת ולעשות דברים.
וגם היום אני קטנה.
ילדה בת 15 וחצי, שעוד לא יכולה לעשות כלום בלי רשות מההורים.
וההורים לא מאמינים בי.
מה כבר אני יכולה לעשות?.
עוד רצון שעלה בי היה פשוט לשאול את החיילים האלה
-למה??
למה הרסתם משפחות שלמות?
הוצאתם אותם מהבית, מהזיכרון הכי חזק של הילדות!
כשאגדל אחפש אותם.
את החיילים שלא סירבו לפקודה.
אבל בנתיים אני כאן, ואני יודעת שיש מגורשים מהגוש שקוראים את זה.
ואני רוצה להגיד לכם- אני יחד עם כל עם ישראל מחבקים אתכם מפה,
מהמקום שלי כקטנה מהעם- אני אוהבת אתכם, ומערעיכה אתכם מאוד מאוד מאוד!!!
ולכח עם ישראל-תישארו חזקים ומאוחדים כמו שאנחנו עכשיו!!!!!
).
..