פורום פרוזה וכתיבה חופשית (עמוד 588)

הנפש בנויה כמו אגוז מלך.

הקליפה היא הדיכאון,הפסימיות,

וכל הרבדים השליליים.

והאגוז שבפנים(זה טומן בחובו את 

האופטמיות,השלווה,והשמחה)

ממתין שנגיע אליו.

אך אנו עדיין תקועים בקליפה.

כותבים קטעים ושירי דיכאון וחסרי אופטמיות

(או שלפחות הרבה פחות מראים את הקטעים 

השמחים...)

שלא רק שלא מפצחים את הקליפה,

אלא לפעמים מעבים אותה.

אז לפי דעתי כדאי שנעשה שינוי,

ונפצח את הקליפה המכוערת הזאת...

אז יאללה מי זורם על השירשור היפה והאופטימי ביותר?!

(זה לא נכתב כלפי אפח'ד חלילה..אני אומרת את אותם דברים לעצמי!!)

תודה על ההקשבה(הקריאה..)

נר שלהבת עומד זקוף,

              להבה.

רוח מנענעת

אך הנר אינו נכבה.

ורק כשנשפו עליו בחוזקה,

                  כלה.

משאיר אוד של עשן מתאבך

ופתילה שחורה.

שטיפה של כתום עוד מנצנצת בראשה.

וגם טיפה זו לבסוף,

                     נכבתה.

והשעווה שעדיין לא התקררה,

                        חמה למגע,

ורכה.

עד שגם היא מתקשה,

ומתקררת.

-נכתב בעקבות הירצחו של עדן אטיאס.-

הרצח,

הותיר בי רושם עז.

לקחתי עט ורשמתי שני שירים.

זה השיר השני..

(לאחר תקופה ארוווכה שלא כתבתי משו רציני..)

וצליליה רכים.

כל תו מחושב, כל הפסקה בעלת משמעות.

והם מתגנים כולם יחד, כל כך הרמוניים זה לזה.

אבל לפעמים אני רוצה מרגוע. שתנוח המנגינה. שתשקוט.

מנגינה מטבעה רוצה להיות מעניינת, לחדש, להסעיר.

פתאום עולה, פאום יורדת.

פורטה חזק שמציף את הכל, פייאנו חלש ומרטיט לבבות.

לא נשארת אותו דבר. תמיד מתנגנת.

לא עומדת במקום.

אני יודעת. לולא המנגינה הייתי נאבדת.

אבל אני מחפשת עכשיו את השקט. את המעבר בין המנגינות.

זמן לעכל את המנגינה. לכוון את המיתרים.

והמנגינה- נמשכת.

אבוד במבול של צרות

צועק אייכה אלוהיי

בינות לרסיסים של חלומות

של זיכרונות חיי

כבר נמאס שוב לשכוח

את ההד של צלילי

לפסוע כמו מוכה חלום

אל עומק שאול דימיונותיי

והרוח שוב לוחשת

מבטיחה הבטחות

פיתויים,ומזימות שיגעונתיי

כל רצונה רק אחד הוא

לערפל את תחושתיי

והנני יודע אך אנצור בלבבי

את אשר ביקשתי בעת משברי

רק רצון לחוש שוב את חום אהבתה

עת נפלתי אבדתי געשתי בדומיה

כי אהבה לא קונים בחנות

אלא שותלים בשדה פורח

מחכים לניצנים שיבשילו בסתיו

וקוטפים בבוא האורח

ודממה אז תיפול

שום הס לא יושלך

לחלל האויר בלי דעת

רק שלכת תיפול ללא צליל או אדון

ואני כך אמשיך בלי לגעת

נעלם

אני כבר לא רוצה להיות אני,

גם לא רוצה להיות אתה.

זורק הכובע, לא עני-

כן, אני, האחד שבנותנים שיטה.

לא רוצה להיות יותר גיבור,

או מלאך, או אביר, או חכם.

לא רוצה להפעים וגם לא לעבור

את עצמי, את כולם- לא רוצה את כוחם.

לא רוצה להיות.

לא הבנתם, נכון,

לא תבינו אותי לעולם.

כי כמו להבות

שדלקו בגאון,

הגיע זמני- עכשיו נעלם.

אין לי כח לצאת מהגולם הזה,

לא רוצה לשבור את הביצה.

לא רוצה יותר עומק, לא מעלה מחזה

שיגרום לי לתפוס תאוצה.

אני עכשיו גמור- נמאס, נשבר.

אני כבר לא רוצה להיות הלפיד.

כבתה לה האש ונשאר רק אפר,

מתעופף אלי חול, אלי ים- בלי עתיד.

לא רוצה להיות.

לא הבנתם, נכון.

לא תבינו אותי לעולם.

כי אם את עצמי לא אבין,

איך אוכל להנחות

את דרכנו- עכשיו נעלם.

החיים יפים.כ"כ יפים,

שאין שום צבע בעולם שיכול להמחיש ולהראות את זה..

היום הזה מושלם.כ"כ מושלם שאנשים היו עושים הכל כדי להיות כמוהו..

הסביבה שלי פורחת.כ"כ פורחת,

עד שכל הצמחים נובלים מקנאה..

ועוד קטע:

מה מאפיין אותך?!

את כ"כ רכה ומלטפת..צובעת את סביבתך בצבעים חיים ויפים,

וגורמת לאנשים סביבך לפרוח ולהתאהב.

אבל כמה חבל שכשנוגעים לך בעמוד השדרה כדי לייצב אותך,

את פוגעת,פוצעת,ואנו שוטטים דם..

כן,כן,אני מדברת אליין,

ורד...

אשמח להערות...

אתם לא מבינים?

אני כזה קטן, ולבד. תמיד לבד. כשקר לי, אני מנסה להתכופף מתחת לסלע הגדול. לפעמים הוא מחייך, לפעמים שופך עלי מים מהגשם.

אולי מבחוץ אני נראה חזק וקשוח, אבל בפנים אני עצוב. זה קשה להגן על עצמך, כשאתה ככה לבד..

וכל יום באים אלי, וצוחקים. אני תמיד לבד.

בעצם, אני לא לבד, אני פשוט בודד.

הם יכולים לעשות לי מה שהם רוצים, והם רוצים. ואין לי מה לעשות, חוץ מלהתכופף ככה למטה, ולהראות כאילו שלא אכפת לי.

בפנים קר לי, ויבש ועצוב, אבל בחוץ אני צבעוני ובדרך כלל שמח.

למה אתם עושים לי את זה? אתם לא יודעים שאסור?

אסור לכם בכלל להתקרב אלי, למשוך או ללטף. אסור לכם לדרוך, לפצוע ולהכאיב.

אולי עדיף לי להישאר לבד, אבל לגמרי לבד. ככה אני שמור, ככה לא כואב.

אתם לא יודעים שאסור לקטוף אותי?

אני פרח,

מוגן

(?)

רצתה שיאמינו בה,

אבל ידעה-זה לא יכול לקרות!

הרי העולם הוא כמו אינספור מראות,

ואם היא בעצמה לא מאמינה,

איך ציפתה שאחרים יראו 

שהיא משתנה?!

לצערנו, זוהי דרך העול,

בה לא האמינו,

היא איבדה את האמון בעצמה ובכולם!

פרוש תחושות נכתב בחופש הגדול אאל"ט..

לרוץ. מרוץ החיים אז ממשיכים.

אי אפשר לעצור.

מסתכלים ימינה ושמאלה

מחפשים תשובות, לשאלות,

האלה שנשאלו והאלה שלא.

מגיעים לרע ולשחור,

אז מנסים, מנסים

לרוץ לאור.

אבל רצים והאור מתרחק,

ושוב, ומתרחק.

ממשיכים הלאה-הלאה,

כי חייבים.

אי אפשר לעצור בתוך מרוץ החיים.

לשאלות אין תשובות.

ככה הקב"ה ברא את העולם,

צריך להאמין בקלישאות

אמונה בעיניים עצומות.

יותר פריקה מכתיבה..

משיל את עליו מעליו.

הגשם יורד, הקור מתגבר

הרוח מכה בפניו.

עומד לו גבעול בחוץ

מאבד לאיטו את גווניו

קומל הוא אט אט

נושר וזוכר

את אותה השמחה שעזב.

כואב לו לפרח

עצוב ובודד

וקר וגשום מעליו

רוצה הוא לחזור

רוצה הוא לשוב

לסוב על עקביו.

בודד הוא הפרח

חסר העלים

מחפש את עצמו במרחב

מתחנן הוא הפרח, נואש ותלוש

זועקים איתו יחד עליו.

האם תוכלו לעזור לו לחזור

למוכר ולטוב בצבעיו

האם יוכל הפרח שלי

להשיב את יופי גווניו?

____________

רק הסבר לכותרת- מכירים שלוקחים פרח ותולשים עלה כל פעם? אז ככה.

פעם היינו חיים ביחד,

וידעתי בבירור מה אמת,

מה שקר,

ומה אני עושה..

אך היום הוא כ"כ מתוחכם.

ויש בו מן הערמומיות.

המלכודות שלו רק מתחזקות,

ומשתכללות עם הזמן,

ועם הניסיונות..

אני נופלת,

נלחמת,

קמה.

וממשיכה ללכת..

והסיטואציה חוזרת על עצמה כל פעם מחדש...

בפעם הבאה כשאפול למלכודת,

כבר לא אלחם.

כי כבר אין לי כוח מולו!!

כמה קטן,ככה שטן...

היצר!!

אשמח ממש להארות והערות..

20131123204450docx

20131123204630docx

יש פה שירים כל כך יפיפים שאני לא מסוגל להגיב עליהם

רק באיזושהי תגובה סתמית להרגעת המצפון,אלא בתגובה ארוכה ומנומקת

אך כיון שאני:

א. עצלן

ב. עסוק

זה לוקח לי הרבה יותר מידי זמן...

עימכם/ן הסליחה

כפיר גולן

מבט אחד לשמיים

מגלה

מה מצב הרוח, הטמפרטורה והגשם.

מגלה

מי אני היום.

מעונן חלקית,

חלק כאן

חלק שם.

בלבול.

שמיים בהירים

רואה את האופק

וצועדת קדימה.

צלילות.

סופות רעמים

נאבקת במערבולת,

נא להתרחק.

כעס.

רוח קלה,

חסרת תוקפנות

רגועה ומלטפת.

שלווה.

עננות גבוהה,

אי אפשר לעבור,

אני חסומה.

אטימות.

חם מהרגיל בעונה

מצב רוח מיוחד,

קופצת בלי סיבה.

שמחה.

התקררות קלה

לא מתעניינת,

חסרת התלהבות.

אדישות.

גשם מקומי,

כאן עד הסוף,

ממוקדת מתמיד.

ריכוז.

לחות גבוהה במיוחד,

הרגשה רעה שנדבקה,

לא נותנת להמשיך.

מועקה.

בחוץ סוער, יש ערפל וקר,

כ"כ קר.

אבל היום החלטתי-

היום יהיה לי יום טוב.

אני מזמין אתכם לבדוק ת'ערוץ החדש שלי ביוטיוב ששמו ראדו גורן או HebrewRap 

יש בו למעלה מ100 שירים של ראפ ישראלי אמיתי מכל הזמנים וגם חומרים נדירים של אמנים מחתרתים

אני מבטיח לכם שתתפלאו על מה שקיים שם ומהו ראפ אם לא כתיבה חופשית וביצוע שלה בצורה חופשית

https://www.youtube.com/user/HebrewRap?feature=watch

ושם ראיתי ביצוע יפיפה של איתיאל זינו לשיר "פרי גנך"

ראשית לא הכרתי לפני כן את השיר והוא פשוט הקסים וריגש אותי!

מה גם שהביצוע עצמו היה פשוט יפיפה!

מאז יצא לי להסתכל מספר פעמים על אותו ביצוע

והיום כתבתי שיר שמבוסס על השיר "פרי גנך"

אך לוקח את הסיפור לנקודת מבט שונה...

ליל כוכבים/ כפיר גולן

ליל כוכבים בינות לאפלה

שם נערתי יושבת ומחכה

עוד מעט עוד שניה

עת אגיע אל תוך ליבה

עוד מעט עוד שניה

עת אחדור אל תוך נשמתה

את אהבתך לי את תזעקי

עת אליך אבוא עת לך אשיר

יפה כפנינה הצחורה בעדרים

רוצה לבקש רוצה להמתין

והנה קרבה לה אותה השעה

בה הבטחתי לשוב אל תוך חיקה

והנה קרבה לה אותה השעה

בה הבטחתי לשוב אל תוך חיקה

בדממה ציוץ לא נשמע

רק מלאכים לוחשים שרים בערגה

שעה חולפת עודך ממתינה

מביטה בחלון ולי מצפה

שעה חולפת עודך ממתינה

עת בושש לבוא שכח עזבונה

את אהבתך לי את תזעקי

עת אליך אבוא עת לך אשיר

יפה כפנינה הצחורה בעדרים

רוצה לבקש רוצה להמתין

והנה קרבה לה אותה השעה

בה הבטחתי לשוב אל תוך חיקה

והנה קרבה לה אותה השעה

בה הבטחתי לשוב אל תוך חיקה

4-5 חודשים וכלום, פשוט כלום!!

אני מרגיש כל כך מוגבל!

מה עושים עם זה?

אני כמו פרך בגנך.

שתולה אבל לא קשורה.

צומחת ולא פורחת.

מקבלת אבל לא נותנת.

מכירה ולא מוקירה.

נובלת ורק אז עוזבת...

אשמח ממש להארות והערות לתיקון שיפור,וסתם בכללי!!

תודה מראש...

ב"ה

עדיין קפואים

חיוכים

בתמונות של אחרים.

היו זמנים

וכמה מילים

בחיים של אחרים.

צליל גווע, ואז

שתיקה

בשירים של אחרים.

אפור לבן שחור

כמו חסר צבע

בציורים של אחרים.

געגוע שלא כאן

דמעות,

בכאב של אחרים.

ואני, אני אני

אך אני גם

אחרת.