פורום פרוזה וכתיבה חופשית (עמוד 68)

מכתב לאחי
נשבע מתוך תוכי

לי צרוב בזיכרון
כל הרגעים
נרדמנו על המזרון
איך ספרנו כוכבים
היינו שם כשהשני בדיכאון
יצרנו צורות מעננים
קשר מוגדר ככישלון
רבנו כמו ילדים
מי שם על השעון?
השלמנו כמו גדולים
בלילות לא הולכים לישון
חשבו אנחנו אחים
אין גבול לדמיון
אמרת כמה אנחנו דומים
זוכר חלמנו על עתיד גם בלי הגיון
שעות הזויות, מחפשים אוכל וואלה מתבגרים
שעות רצוף מלחמת כריות איזה שיגעון
על כל דבר שזז צוחקים
ככה זה חוויות של החיים...

ואז, ואז התרחקתי
ואז פגעתי
טעיתי טעות הגדולה בחיי
אמרת אח יקר שכח מלדבר הגזמת די
אין מצב לפעם, שתשכח
היית לי אח
אז לפחות תסלח
אחי, אני מצטער.
אחי, אני מצטער.

שָׁם מֵעַל הֶהָרִים בּוֹקֵעַ אוֹר,
גּוֹאֲלָם שֶׁל יִשְׂרָאֵל, הִנֵּה הוּא נֵעוֹר!

דִּמְדּוּמֵי שַׁחַר, קֵץ הַגָּלוּת זוֹרֵחַ,
מָשִׁיחַ כְּבָר פֹּה, הוּא לֹא בּוֹרֵחַ.

וְאֶת כָּל הַחֲשֵׁכָה תִּדְחֶה קֶרֶן אוֹר,
בְּלַהֶבֶת יוֹסֵף יִשָּׂרֵף כָּל חָמֵץ וּשְׂאוֹר.

רָאִיתִי אֶת הַשָּׂפָה הַסְּדוּקָה
הַלָּשׁוֹן הָאִלֶּמֶת
הַפֶּה נִפְתַּח וְנִסְגָּר בְּחֹסֶר יֶשַׁע מֻבְהָק
עֵינַיִם מִתְעַכּבוֹת עַל כָּל כּוֹכָב וָפֶרַח מְנֻפָּץ.
מַבָּע עָמוּם, עָיֵף, מְנֻצָּח.

רָאִיתִי אֶת הִתְרַחֲבוּת הָאִישׁוֹנִים
עֵת הַנֶּחָמָה נָגְעָה בָּנוּ בְּיָדַיִם חֲשׂוּפוֹת.
פָּלְשָׁה לָנוּ אֶל תּוֹךְ הַנֶּפֶשׁ וְהַגּוּף
הֶחָשׂוּף הַכָּפוּף הַמֻתָּשׁ.

רָאִיתִי אֶת הַיִּסּוּרִים נִלְחָשִׁים אֶל תּוֹךְ אֹזֶן עֲגוּמָה.
בְּעוֹקְצָנוּת מְצַמְרֶרֶת.
יוֹצֵאים בְּרִקּוּד סְחַרְחַר מִתּוֹךְ הָאֹזֶן הַשְּׁנִיָּה,
הָרֶגֶשׁ הַשֵּׁנִי, אֲנַחְנוּ הָאַחֵר.

רָאִיתִי יְלָדִים וְזִקְנָה בִּפְנֵיהֶם
נְעָרוֹת נוֹהֲרוֹת לְמָקוֹם חָשׁוּךְ וְרָחוֹק.
חֹסֶן נַפְשִׁי עוֹמֵד בַּחֲלָלֵינוּ וּמְבַקֵּשׁ לִזְעֹק
לְהִקָּרַע מִתּוֹכֵנוּ.

רָאִיתִי אֶת עַצְמִי
וְלֹא יָכֹלְתִּי שֶׁלֹּא לְהַשְׁפִּיל מַבָּט.

אני המדרכה הנחבטת
שוב ושוב במשא העוברים ושבים.
עייפה בדיוק כמותם מנעיצת רגליים חפוזות.
ילדים ממהרים לבית הספר,
אבות לעמל יומם.

אני הגדר הדוממת
נואשת מן הידיים הנאחזות בה
שואבת כוח מן הילדים המקרקשים בידיהם.
משען יציב לאדם התשוש, הנרגש.
יד ימינו של קבצן מבויש.

אני הכותל.
כורה אוזניי למתרחש.
אהיה מסתור בלילה לאישה יפה
משען חומל ביום למצח עייפה
בהחבא אני טיוטת מילים.

אני הספסל התמידי.
נושא עליי זוגות רבים מספור.
מבקש לאמץ לי את צורת דרי הרחוב.
מדרגה זמנית לנער הקושר שרוכיו
אני הבדידות הנבלעת במרחב.

מן העדר שכזה.

הקטע הזה שליטרלי כל אחד שאתה רואה יש לו חיים ומציאות משל עצמו 

זה אמנם מחשבה טיפשית וקצת מוזרה

אבל אני חושב שזה מדהים בקטע אחר..

החיים האלה כ"כ מעניינים יפים.. ועצובים

הפרקים הקודמים- 

פרק 1- היה היה, או: איך הכל התחיל. אשמח לתגובות ארוכות | ערוץ ７,

פרק 2- https://inn.co.il/forum/t1331389#14393243

אשמח לתגובות מפורטות, שאוכל לשפר את הכתיבה שלי...

 

 

והניגון שלי... אותו קצרה היריעה מלתאר כאן, כלי חדש מלא ישן, כלי מלא יין טוב, הונגרי. ניגון של אמת, שאי אפשר לשמוע אותו. וכששרתי אותו העולם עמד מלכת. ציפור לא צייצה, רוח לא נשבה, וגם היא הפסיקה לנגן ורק הקשיבה. המים זרמו מאחורה לאט, כאילו הם רוצים לשמוע את הניגון הזה, שתלוי ועומד כאילו מששת ימי בראשית.

הניגון שלי הוא משהו אחר, שאף אחד לא יכול לנגן. דעו לכם, שכשם שלכל עשב ועשב יש ניגון מיוחד משלו- כך לכל איש ואיש יש ניגון שלו, ניגון שמספר את הסיפור שלו. ניגון שכל מהותו היא לקרב את האדם אל האינסוף.

הניגון שלי היה שם בין שתיקה לשתיקה. היא כמובן לא יכלה לנגן אותו, היא יכלה רק להקשיב לי מזמזם אותו, מהמהם אותו בין הפסקה אחת לזו שאחריה. זה לא עובד עם חלילית, זה לא עובד עם כלי נגינה כלשהו, כי זה לא ניגון רגיל- זה מהות של אדם, זה ייצוג של האינסוף שלא יורד לתוך כלים.

אז ישבתי שם וזמזמתי, שתקתי וזמזמתי, וכל הזמן אני חושב על מה שהיה לי בחיים, נזכר במשהו ומזמזם, נזכר ומזמזם חלק שני, שלישי, רביעי...

והיא ידעה לשתוק. קשה למצוא אנשים כאלה היום, כאלה שפשוט יקשיבו, מתלמידי רבן שמעון בן גמליאל שלא מצאו לגוף טוב אלא שתיקה. כי השקט אומר יותר מהמילים. והיא ידעה, ולא פחדה, ויישמה- ולא היה לי ניגון כזה מעולם...

ואז התחלתי לדבר. את כל מה שיש לי לומר תמיד אבל אין לי למי, דרשות נפלאות בעניין ארבע מדרגות שהם כנגד ארבע לשונות של גאולה, של ארבע מידות; את כל הפריקות שיש לי שלא העזתי לדבר עליהם בכל, את כל השאלות שפחדתי לשאול אפילו את עצמי, את כל ההתלבטויות הגדולות והקטנות שמאז ומעולם הדחקתי לפינה חשוכה של הלב שיחכו למפתח המתאים...

בין דיבור לדיבור היה ניגון, ובין ניגון לניגון- היתה שתיקה. הניגון היה תמיד משמעותי, מלא מקום, והדיבור משך הלאה, אל הניגון שאחריו, ויותר מהכל השתיקה משכה אל האינסוף. כאילו, רק תגיעו כבר...

ופבפוך הנחל מאחורינו, שתמיד היה ברקע. כאילו אומר, אתם אולי תלכו, ולא בטוח שתזכרו מה היה פה ואולי לא תרצו לזכור, אבל אנחנו נזכור, וניקח את זה איתנו הלאה אל הים, ומשם זה יעלה לעננים וירד עליכם חזרה בגשם ככה שאתם לא תדעו מאיפה זה הגיע ולא תוכלו להתכחש לזה...
כי המים זוכרים, הם תמיד זוכרים, לא יתנו לשום דבר ללכת לאיבוד, גם מה ששקע הכי עמוק בסוף יצא כמעיין המתגבר.

וגם זה נגמר באיזשהו שלב. כי הסוף מגיע גם לניגון, ואפילו לשתיקה. והלכתי משם, לא ראיתי מה היא עשתה, רק הלכתי וחשבתי על הפעם הבאה. כי איך אפשר לשמור על רף כל כך גבוה, על ההתחלה העוצמתית הזו? איך אפשר לעבור לפעם השניה, שתהפוך את זה למשהו יותר ארצי וקבוע, משהו שלא תמיד מגיע הכי עמוק שאפשר?

אבל המסע רק התחיל, ואחרי ה'רצוא' מגיע ה'שוב'- ואחריו עוד 'רצוא' וגלגל חוזר בעולם, עש שיום אחד 'הרוח תשוב אל הא-להים אשר נתנה'. וזה יבוא יום אחד לכולנו, היום שבו נכתוב את הפרק האחרון, נשיר את הניגון שלנו בפה מלא ובמבט ארוך שנים, מהרגע הראשון עד הרגע האחרון- מבט מלא חזון, משקיפים מהמרפסת אל הבית, אל מה שנותר. ולכן הלכתי על ירושלים, המילה שלא צריך לומר אחריה כלום, כי היא עונה על הכל. כי אין אחריה שאלות- זה הניגון של עם ישראל, ויש בו את 'שלם' של מלכיצדק, ויש בו את 'יבוס', ואת ירושלים של דוד, ואת ירושלים של שלמה עם המקדש, ואת ירושלים של רחבעם ומלכי יהודה כשהמלכות מפולגת, ואת ירושלים שתחת שלטון הבבלים, ואת ירושלים של עזרא ונחמיה, ואת איליה קפיטולינה הכבושה בידי זרים, ואת ירושלים החרושה, ואת השממה בלי היהודים, ואת מתי המעט שהגיעו אליה מהגלות, ואת בניהם ובני בניהם, ואת העיר המחולקת, ורגע לפני הסוף- את ירושלים שיושבים בה זקנים וזקנות, שילדים משחקים ברחובותיה. ועוד יבוא יום ונכתוב לה את החלק האחרון של הניגון- של ציון שממנה יוצא דבר ה', של החיים היוצאים לעולם כולו, של בית המקדש השלישי ש'גדול יהיה כבוד הבית הזה האחרון מן הראשון'.

שנזכה בב"א!

להוציא סדר
מתוך הכאוס;
מתת של צלם אלוקים.
התחל תמיד בתוך החדר,
אחר כך צא למרחקים.

את מפוצלת
רגע אחד את השמש, כולך זורחת ומאירה
ובשניה שאחרי את כבר קמולה, גבך כפוף ועורך משנה צבעו לשקוף
ואותם אנשים שצופים בך אינם יודעים כלל על קיומו של המתרס השני
אלו בטוחים בהצלחתך ובאשיותך
ואלו ממשיכים לראות דרכך

עיניים, עיניים למה אתם משמשות? האם איבר בגוף או שמה אתם באמת רואות?
האם אהבה זה דבר שמציף ומחבר, או שמה מיועדת האהבה לאלו ששולחים ידם כדי לחטוף את החסר? ואלו שמעדיפים שלא לדחוף, היכן הם בתמונה, האם נעלמו ונעזבו לשכחה?

ואת שמה, בין צידי המתרסים, רק את מכירה את כל הצדדים, את הטוב ואת הרע ואת שלל התחושות שמובאות בחבילה, אילו רק היו אותם עיניים נפקחות, רואות את סבלך ואת עומק יופיך, ההיו נשארות אדישות למראך?

ואת זיקית, את משתנה בהתאם לסביבה, לעיתים יפה ולעיתים שקופה, ובין לבין נשארת עם נשמה אחת גדולה

הלב שלי מפוצץ באהבה

אהבה חסרת גבולות

אהבה שורפת

לא נשאר מקום לשום דבר אחר

מלבד לכאב

כשנאלצנו להתרחק

כדי לשמור על עצמנו

 

לא מצליחה לחשוב על שום דבר אחר

מלבד עליה

על העיניים הטובות

האוהבות שלה

על הלב הטוב שלה

על החיבוק הרך שלה

על הכנות שלה

 

הלב שלי שבור

מסרב להתנחם

לוותר על החלום

לוותר על התחושה הזאת

שממלאת את כולו

בטוב

Sometimes you have a bad time
And you are gust looking for someone to love you
And when you find a friend you have discovered that no one else can make you feel better
Your life is only yours
Don't listen to all the people who have told you joy is not something in a real life

They are liars, your soul is a wonder, and your joy like a sun
Your beautiful face makes others feel better
Little boy, you are a sun, you are the sun that will illuminate the world
And I will always be proud of you
No matter where you go
You will always be the sun

So gust try to remember, be yourself is the best thing you can do
Believe me, little boy, people will love you
Just like you
Please don't be afraid to be the sun of the world
Who are you to don't be like that?

Please don't listen to all the people who have told you joy is not something in a real life
They are liars, your soul is a wonder, and your joy like a sun
Your beautiful face makes others feel better

Little boy, you are a sun, you are the sun that will illuminate the world
And I will always be proud of you
No matter where you go
You will always be the sun

Maybe one day when you will walk down the street people will not look at you
Don't feel bad with yourself
It's just because you are so radiant that people can't even look at you
You are so shining, so brave, so beautiful
It will be better one day, and the whole world will dunce around you
Because everyone has a bad time sometimes

Little boy, please don't listen to all the people who have told you joy is not something in a real life
They are liars, your soul is a wonder, and your joy like a sun
Your beautiful face makes others feel better
Little boy, you are a sun, you are the sun that will illuminate the
World
And I will always be proud of you
No matter where you go
You will always be the sun

ובואי
תפשטי את ידיך
הנשואות אל על
הכוספות ומבקשות
טיפת מרגוע

ובואי
הסירי את מרבד העלים
שטווית בלכתך
בדרך זרועה בוץ
וסופות

ובואי
לטפי את שלהבות נשמתך
את מחולות כיסופייך
חוללי שנית
כשתיקה רווית מחשבות

את אש רוח נפשך
הוסיפי לחזות
את אושר מבט עייניך
נשאי שנית

ובואי
הכניסיני תחת כנפייך
כגונן אם על עוברה
לחשי מילות אהבה
בין מפלי האימים
של סערות חיי

ובואי
בין לילה
לאיילת השחר
בין עומק כוסף
לים מרובד
בין כניעה חרישית
לתוך זרועות הלבד

האירי שנית לילותיי
חשפי את אור טוהרך
הנגלה עתה
למול ירח
שותק.

קרדיט תמונה: שמחה אבן-חיים

רגש חזק

מענג

ממלא

 

כולם רודפים אחריו

אבל הוא חמקמק שכמותו

יוצר יותר כאב מעונג

יותר עצב משמחה

 

אולי עדיף לוותר עליו?

אהבה תמימה שלך נכנסת ללבבות של אחרים
מתיישבת על ליבך רוקמים ביחד חיבורים
הלב משחק עם הראש מתעתע כוונות
מרוב אהבה וגעגוע העיניים עייפות
בחירה צלולה בך הכל מטלטלת
אי אפשר להיות לבד ולסגור את הדלת

 

האהבה פועמת לא נשלטת
אהובים מחכים על סף ללכת
אל תלכו אהוביי זה אני 
אתם הייתם פה בשבילי
הדמעות יורדות בלי הרף
מולם מרגיש קורבן לטרף

 

אהבה אמיתית מפחידה אותי
המשכתי עם הצלקות על גופי
מסתובבת מורידה את האור
מכאן אין יותר לאן לחזור
נכנסת עמוק פנימה אל עמקי הנשמה
השערות סומרות מדאגה

 

אספת את שברי הלב מהרצפה
רסיסי הלילה התעוררו בחשיכה
שורפת לך האהבה בלב
הדמעות נופלות על הכאב
האהבה מקבלת את העצב
החלומות באים בערב.

 

משום מה היה לי משתמש פה ושכחתי את הסיסמא אז פתחתי משתמש חדש העיליתי פה פעם דברים מלא זמן לא הייתי פה אבל הנה משהו שכתבתי...

ממש אשמח לשמוע את דעתכם

 

יש ימים 

שכולי מלאת רעיונות

והתלהבות

ומטרות

וחלומות

 

ואז יש ימים

שפשוט נוחתת למציאות

וזורמת 

ולא מתכננת

 

א ז....

מה המתכן המדויק לחיים?

חלומות או מציאות?

 

חלומות - אפשר להחזיק, כדי להגביר את הרצון והשמחה לחיים ולהנאה בחיים 

ומציאות - צריך להבין שהיא לפעמים מגבלה וצריך לוותר על החלומות בהתאם אליה

 

לא לחלום? חלילה

לא להיות מציאותי ? חלילה

 

אז מה כן?

להחזיק רשימת חלומות בצד,

ולקחת בחשבון...

שלא בטוח שכולם יתגשמו

הם בסך הכל כלי- 

לעורר

-את הרצון / אושר / תשוקה לחיים - 

 

ואם לא יתגשמו?

לא נורא, נתנהל ונזרום לפי המציאות,

ולא נתעקש עליהם עד כלות 

 

ולסיום:

מילת המפתח:

איזון

ובואי עכשיו
תפרקי לי את הלב
כמו טיפת זיעה
מלוחה ביום שרבי
כמו יקיצת ירח ערפילי
בליל סער
ושתיקה.

ובואי
תעיפי את שמיכות
חדרי ליבי האטומים
תלחשי לי משאלות
הישר אל תוך הנפש
תפרטי לי על מיתרים
שכבר מזמן שכחתי
תנערי את שכבת האבק
הרוכנת מעל כנפי
נשמתי.

תלחשי
בשקט בשקט חזק
שאת אוהבת
תחבקי
כמו שמזמן לא קיבלתי
את האור בעיני
והטעם שבא אל חיי
תלטפי, תחבקי, תלחשי ותגידי
שעכשיו הכל
אפשרי.

ומול ירח
שותק
נלחש את שלהבת נשמתינו
הצופנת שתיקות רווי חלומות
את מיסתורי כיסופינו
נגלה שנית
עירומים למול ירח
המגלה את פגמינו
המלטף ומאיר
את האושר
של שנינו.

אולי יש לי דין רודף
על כל מבוגר
ופנים כעוסות
הן תולדה
של יצר הרצח

אַתְּ יוֹדַעַת
אֶתְמוֹל חָלַמְתִּי עָלַיִךְ
רָאִיתִי אוֹתָךְ עֲטוּפָה בְּלָבָן
עִם שִׂמְלָה וְזֵר
מְחַכָּה לֶחָתָן
רָאִיתִי אֶת פִּיךְ הַנִּפְעָר
בִּשְׁאֵלָה
אַךְ הֵד קוֹלֵךְ לֹא הִגִּיעַ לְאָזְנִי
רָצִיתִי לִצְעֹק
רָצִיתִי לִבְכּוֹת
אַךְ קוֹלִי נֶאֱלַם
רָצִיתִי לָדַעַת שֶׁעוֹד נוֹתַר לִי סִכּוּי
לְהִנָּצֵל
שֶׁעוֹד לֹא אִבַּדְתִּי כֹּל
רָצִיתִי לִשְׁאֹף לִרְצוֹת וְלָגַעַת
רָצִיתִי רַק מְעַט
לִנְשֹׁם.

וּכְשֶׁהֵד לְחִישׁוֹתַי הַטְּמִירוֹת
נָשָׂא אֶת אַחֲרוֹן כִּסּוּפַי הַנִּסְתָּרִים
הֵחֵלּוּ עֵינַי מַמְטִירוֹת דְּמָעוֹת
נוֹשְׂאוֹת זִכְרוֹנוֹת, נוֹצְרוֹת רְגָעִים

וּכְשֶׁדִּמְמַת הַלַּיְלָה הַגָּדוֹל
אִיְּמָה לְבָלְעֵנִי חַיִּים
נָשָׂאתִי מַבָּטִי מֵעֵבֶר לָאֹפֶק
אַל הַמָּקוֹם בּוֹ צוֹחֲקִים הַמֵּתִים

חָשַׁבְתִּי לְהִתְחַכֵּם
לְהָבִיס אֶת אַחֲרוֹן שִׁבְרֵי הָאָדָם
אַךְ מֶלֶךְ
לְלֹא כֵּס
לְלֹא צֶלֶם
נָדַם.

וּמִי יְשׁוֹרֵר אֶת אַחֲרוֹן רִנּוּנַי
יַזְכִּיר אֶת הֵד שִׁבְרֵי מַחְשַׁבְתִּי
וּמִי יִתְאוֹנֵן וְיִצְעַק וְיִגַּע
בַּכְּאֵב הַשּׁוֹכֵן בְּתוֹךְ לְבָבִי

וְחֹשֶׁךְ עָמֹק
עָשׂוּי לְלֹא חַת
נָעוּץ כָּחֶרֶב
בְּתוֹךְ סֶלַע מַצְפּוּנִי
וְקֵיסָר שֶׁהָפַךְ
לְעֶלֶם מֵת
וְנִשְׁאַר עַתָּה
רַק אֶבְיוֹן חֲרִישִׁי

וְנָדַם הַשִּׁיר
נָמוֹגוּ צְלִילֵי
הַתָּו הָאַחֲרוֹן שֶׁנִּכְתַּב בְּדָמִי
עוֹד נוֹתַר קְצָת חוֹתָם
עוֹד נֶאֱסַף, עוֹד לֹא תַּם
אֶת אֲשֶׁר בִּקַּשְׁתִּי עַל מִטָּתִי.

תַּחַת צֵל הָרִים,
בַּחֲשֵׁיכָה שֶׁכְּמוֹ עוֹלָה מִמְּעָרוֹת,
בִּלְבּוּל שֶׁל בֵּין עַרְבַּיִים, 
בִּלְבּוּל שֶׁל שְׁקִיעוֹת,
אֵינִי בּוֹרֵחַ אֶלָּא לֹא יָכוֹל לָבוֹא
כִּי

 

אֵיךְ אֶעֱלֶה אֶל אָבִי?
בְּלִי רוֹאֶה, בְּלִי חוֹזֶה, בְּלִי נָבִיא

 

תַּחַת צֵל הָרִים,
כּוֹכַב צָפוּן כְּמוֹ בּוֹחֵר לְהִתְחַמֵּק,
נָסוֹג, עוֹצֵם עֵינַיִים,
נָסוֹג וּמִצְטַמֵּק,
אֵינִי מִתְרַחֵק אַךְ לֹא יָכוֹל לְהִתְקָרֵב
כִּי

 

אֵיךְ אֶעֱלֶה אֶל אָבִי?
בְּלִי רוֹאֶה, בְּלִי חוֹזֶה, בְּלִי נָבִיא

 

תַּחַת צֵל הָרִים,
שִׁירִים כְּמוֹ נִכְתָּבִים מֵאֲלֵיהֶם,
לִימִינִי עוֹמְדִים לְסַעַד,
שָׁם פּוֹקְחִים אֶת עֵינֵיהֶם,
וְגַם אִם דֶּרֶךְ אֲבוּדָה וְעוֹדֵנוּ מְחַפְּשִׂים

 

אֲנִי בָּא וְעוֹלֶה אֶל אָבִי,
בְּלִי רוֹאֶה, בְּלִי חוֹזֶה, בְּלִי נָבִיא

האמרר בצעקה
בבכי ואנקה
אם אאלם דום
על בוא אדום קרא נגדום;
על חרבן הדום- נהיה כסדום.

האקרא הוי אהה
במרי ובדאגה
אם אשקוט שקוט
על נזיריי הכות מכות עקות;
על שושנים לקוט אראה לבכות.

האזעק כעורב
בקול מר וצורב
אם כעת אחריש
על נפול איש, עירנו ככרכמיש;
על עם ביש ביתי הוריש.

האפתח בקינה
במשל ובשנינה
אם כמת אשתוק
עד אשר חבל כסף ירתוק;
וחשך אור המתוק.

הלב שרוט.

רוצה רפואה.

נוזל דם.

מתנחם באהבה.

מקבל חיות, חום.

ושוב,

כתמול שלשום,

נזכר בפצעיו.

מכחיש כאביו.

מחכה לרפואה,

יודע שתגיע.

אבל,

מפחד הוא מהנחיתה של אחרי.

הוא רוצה לצעוד על דרך שצרופה היא בפסיעות של התנקות, של רפואה.

דרך שסופה הוא ים של אהבה, של מנוחה.

ים של הרגעה ובטחון. 

מן שלווה פנימית שהכל בסדר, 
ידיעה שהשריטות, הכאבים, הפצעים והדם שנוזל-

נעלמו אל תוך התגשמות התקוות,

ושיותר,

לא ישובו עוד.

 

~~

הרופא לשבורי לב.. רפאנו ה אלקינו