רק יסודות של המוות מעוררים אותם.
יסודות של החיים - אינם מדברים אליהם.
הטקס היומי שלהם, זה לקום בבוקר, ולהסתכל בבן אדם נובל להם מול העיניים. המשמעות של החיים, היא - בעיניהם - להיות נאמן למי שעלול ללחוץ על ההדק מולך. ומה שווים חייו של אדם, שאינו נאמן - למשמעות החיים? כך, זה מהווה בעיניהם איזה טקס של קרבן תמיד, שחרית וערבית, לאיברים ופדרים מתעכלים עד עלות השחר. זאת ההנאה שלהם, זה תמצית החיים בעיניהם.
להסתכל - להסתכל ממש. כי בעיניהם - לפרוץ לטלפון - איזה פשע זה? הם יפרצו לטלפון של מי שבא להם, יצלמו את הבן אדם בכל דרך שנראית להם, ומי זה הטיפש שיכפור ולא יאהב את ה"משמעות של החיים"=בעיניהם, נאמנות למי שידיו על ההדק? שתי ידיו, כדרך חביבות של מצווה, כמו שכתוב. וכי יש דם, בכלל, לאדם כזה? וכי לאלוהים יש זכות לתת דם לאדם כזה? אולי אלוהים עשה טעות, לדעתם.
"ולא תחניפו את הארץ אשר אתם בה, כי הדם - הוא יחניף את הארץ. ולארץ לא יכופר, לדם אשר שופך בה, כי אם - בדם שופכו."
(יש לי פירוש של סוד בדבר הזה - פירוש של סוד שניתן להבין בפשט. אבל לא אומרים דברים סתם (המשפט הזה בעיניהם זה בדיחה. אבל אני עומד מול אלוהים - גם בזמן שבשר ודם מלא באמונת בגשמיות מכף רגלו ועד קודקוד יעמוד לפני,))
סנהדרין י"ט עמוד א'
"מלך לא דן ולא דנין אותו.
אמר רב יוסף לא שנו אלא מלכי ישראל, אבל מלכי בית דויד דן ודנין אותן, דכתיב: בית דויד כה אמר ה' דינו לבוקר משפט. ואי לא דיינינן ליה אינהו היכי דייני? והכתיב התקוששו וקושו, ואמר ריש לקיש קשוט עצמך ואחר כך קשוט אחרים.
אלא מלכי ישראל מאי טעמא לא? משום מעשה שהיה. דעבדיה דינאי מלכא קטל נפשא. אמר להן שמעון בן שטח לחכמים: תנו עיניכם בו ונדוננו. שלחו ליה: עבדך קטל נפשא. שדריה להו. שלחו ליה: תא אנת נמי להכא "והועד בבעליו" אמרה תורה - יבוא בעל השור ויעמוד על שורו.
אתא ויתיב. אמר ליה שמעון בן שטח: ינאי המלך עמוד על רגליך ויעידו בך, ולא לפנינו אתה עומד, אלא לפני מי שאמר והיה העולם אתה עומד, שנאמר: "ועמדו שני האנשים אשר להם הריב לפני י`ה`ו`ה`".
אמר לו: לא כשם שתאמר אתה, אלא כמה שיאמרו חבריך. נפנה לימינו - כבשו פניהם בקרקע. נפנה לשמאלו - וכבשו פניהם בקרקע. אמר להן שמעון בן שטח: בעלי מחשבות אתם, יבוא בעל מחשבות וייפרע מכם. מייד בא גבריאל וחבטן בקרקע. באותה שעה אמרו: מלך לא דן ולא דנין אותו, לא מעיד ולא מעידין אותו"