פורום חשבתם שיהיה טוב?! (עמוד 276)

אני זוכר איפה זה מוזכר בשמו. בספר ע"מ אבות לחיד"א

כדי שלא ארצה להמשיך.

בס"ד

לאחר שנים באנליזה, רייצ'ל, מלצרית באמצע שנות העשרים לחייה, נזכרה באופן חי מאוד בחוויה שלא חשבה עליה מזה שנים ואשר שלטה בחיי הערות ובחיי החלום שלה ביותה ילדה. ככל שיכלה להרחיק אחורנית בזמן כך חשה מיוסרת בידי שני דימויים עזים ומוחשיים, ובידי יחסם זה לזה. היא לא יכלה לזכור אם דימויים אלה החלו להופיע כחלקים מחלום ואז אומצו בידי פנטזיות הערות שלה, או אם החלו כחלומות בהקיץ וחלחלו לחיי החלום שלה. הדימוי הראשון היה של פרחים זעירים עדינים ביותר. הדימוי השני היה של דמויות עמוצות ממדים, מאיימות, חסרות מאפיינים, דמויות-אדם המורכבות כליל מצואה. שני הדימויים היו קשורים יחדיו באופן שלא הבינה אך בדרך כלשהי חשה שהיא מוכרחה לפתור. היא נהגה לחשוב על הפרחים ואז על אנשי החרא, ואז על הפרחים, ואז על אנשים החרא.

הדימויים היו מנוגדים זה לזה במידה הרבה ביותר שניתן להעלות על הדעת, אולם רייצ'ל חשה שהם שייכים זה לזה. היא רצתה שהם יתמזגו, שישתלבו באופן כלשהו, אך לא יכלה להבין כיצד להביא לידי כך. היה זה כאילו קיים כוח מגנטי המושך אותם יחדיו, אך גם כוח חזק יותר, כמו בין מגנטים מקוטב זהה, השומר אותם בנפרד. היבט מרכזי בתחושה שלה לגבי  חוסר האפשרות של התמזגות ביניהם היה האימה שהתמזגות שכזו תרגום להרס של הפרחים העדינים והפגיעים; הם ישוקעו וייקברו לנצח מתחת לאנשי החרא העצומים ומבשרים הרע. הכמיהה למזג בין שני הדימויים הללו חזרה שוב ושוב, מלווה בתחושת דחיפות, הן בחיי הערות והן בחיי החלום שלה, אך היא מעולם לא הצליחה ליישב את המתח שבא לידי ביטוי בקוטביות העזה שלהם.

בס"ד

הדרמה של דימויים אלה הפכה לנושא המרכזי והמארגן באנליזה של רייצ'ל והיא הובנה כמכילה וכמייצגת מידע רב מאוד אודות מבנה העולם הסובייקטיבי שלה. הייתה לה ילדות אומללה ביותר שהחלה בסדרה של התנסויות אשר סביר שהיו מכריעות מישהו שחסר את החכמה והמשאבים הטבעיים של רייצ'ל.

אביה של רייצ'ל נפטר במהלך השנה הראשונה לחייה ואמה נחלשה מבחינה פיזית ונפשית ובהדרגה הפכה בלתי מסוגלת לדאוג לה. רייצ'ל גדלה אצל בת דודתה של אמה באזור כפרי. אם חלופית זו ניחנה בחוסר עקביות מדהים. היא טיפלה ברייצ'ל ולעיתים נראתה כרוחשת לה חיבה; בפעמים אחרות נהגה לפנות אליה בדרכה האכזרית והפרנואידית. בזיכרונותיה של רייצ'ל הייתה עדות מספקת לכך שאם חלופית זו סבלה ממצב סכיזופרני. בעלה של האישה, אלכוהוליסט כרוני, לא סיפק כל מפלט עבור הילדה; עיתים היה זמין מבחינה רגשית ואכפתי, אך לעתים תכופות יותר היה מרוחק או שפשוט נעדר מהבית.

בס"ד

במהלך האנליזה שלה החלה רייצ'ל להבין ששני הדימויים, הפרחים ואנשי החרא, היו כה חשובים כיוון שייצגו באופן דחוס אך מוחשי ביותר את האיכות החווייתית של חייה, במיוחד של ילדותה אך גם של חייה הבוגרים. היה זה כאילו היו לה שתי חוויות שונות לגמרי זו מזו, ולא היה להן כמעט דבר במשותף.

בחלק גדול מהזמן היא חשה כבדות אפלה ומבשרת רעות ביחס לעצמה וביחס לאנשים אחרים. היא חשה שהיא מלאה בהרסנות מכוערת, בשנאה שכוונה כלפי כולם, כולל כלפיה עצמה, שלא ידעה גבול ואשר אילו הותר הרסן מעליה היתה הורסת הן אותה והן את האנשים סביבה. בעולם זה של חרא, אנשים אחרים נחוו אף הם כמאיימים עליה וכשונאים אותה. הכל היה ברור ועקבי. שום הקלה ושום בריחה לא היו אפשריות. לא היו כל הפתעות. השנאה שחשה בעולם שמחוצה לה היתה קשורה באופן עמוק לדרך שבה חוותה את טבעה הפנימי.

בפעמים אחרות רייצ'ל חשה חוויה מסוג שונה מאוד ברגעים מבודדים ומוגדרים בחברת כמה ממכריה (לא היו לא כל חברים אמיתיים), ובמיוחד כאשר האזינה למוזיקה או קראה שירה. התחושה הכללית של עגמומיות ואפלוליות הוסרה אז והיא חוותה תחושה חמימה, הן מעצמה כלפי האדם האחר וכן מהאדם האחר כלפיה (לרוב האחר היווה משוררים ומלחינים שנפטרו זה מכבר). בהתנסויות החווייתיות עם שירה ומוזיקה היתה עקביות יחסית; היא יכלה לעוררן והן נראו כבסיס מהימן שעליו פיתחה ועיצבה עם הזמן קשרים עם משוררים ומלחינים. כשהתנסויות אלו התרחשו ביחס לאנשים אמיתיים הן נראו מרגשות אך מסוכנות, בלתי צפויות לחלוטין; היה חשוב לא לצפות להן, לא לשאוף אליהן, לא לנסות לגרום להן להתרחש.

הדימויים של הפרחים ושל אנשים החרא היו התגבשויות של שני אופנים מחלחלים אלה שמתוכם נבעה חווייתה של רייצ'ל, שני עולמות שונים להפליא שבתוכם חיה. היא כמהה לאחד ביניהם, להאיר את התוגה, להיות בעלת תחושת רציפות גדולה יותר, לחוש שקשרים חיוביים ורגעים אוהבים יכולים להיות מאפיין עקבי של יחסיה עם אנשים אחרים, חיים וממשיים. אלא שלנסות לגרום לזה להתרחש, פירושו להסתכן באכזבה, ודבר זה עורר את הזעם והשנאה שנפיצים שלה. שילוב של שני סוגי חוויה אלה פירושו להסתכן בלהשמיד אפילו את נימי האור שהקלו להרף עין על האפלולית שלה. לכן נראה היה חיוני לשמור את החוויות הטובות מופרדות ככל שניתן מן החוויות הרעות, את הרגשות האוהבים מן השנאה. היה זה חיוני שהיא תחווה את רגעי הקשר כשרירותיים ומתוחמים וכנפרדים לחלוטין מן התחושה הכללית של ריחוק, ושל חוסר אמון ושל רשעות, שאותם חשה בינה לבין אנשים אחרים.

בס"ד

במונחים קלייניאנים, טבעם של שני הדימויים האלה והקשר שלהם זה לזה על המקום המרכזי שהוא תופס במאבקים האישיים של אישה צעירה זו, הסובלת עד-מאוד מחסך, משקפים ארגון אוניברסלי של חוויה (העמדה הפרנואידית-סכיזואידית) המשותפת לכולנו בחודשים הראשונים ובשנים המוקדמות – ואשר אנו משמרים אותה, לפחות מעת לעת, לאורך חיינו. קליין שאבה את הבנתה על אודות הדרכים שהן חוויות מתארגנות מן הניסוחים של פרויד, בייחוד את המושג של דחף יצרי ואת התאוריה הדו יצרית, אך היא יישמה את מושגיו של פרויד בדרכה שלה.

בס"ד

כפי שציינו בפרק 1, רעיון האימפולס היצרי של פרויד היה מושג גבולי בין הפיזי ובין הנפשי. הוא שרטט את האימפולס כמתחיל בהצטברות של חומר ברקמות גופניות, מחוץ לנפש, אשר בתורן מחוללות מתח נפשי, "דרישה מן הנפש לפעול". "אובייקטים" מתגלים "במקרה" בעולם החיצוני, כמו השד במהלך ההנקה, והם נמצאים שימושיים בחיסול המתח הליבידינלי של הדחף, ובתוך כך מקושרי אסוציאטיבית עם האימפולס.

קליין מעולם לא חרגה מן השפה של תיאוריית היצרים של פרויד. כל תרומותיה נובעות וממובגרות במונחי ההשערה של פרויד כי אנרגיות ליבידנליות ותוקפניות הן דלק בסיסי של הנפש, וכי הסיפוק מאימפולסים ליבידינליים ותוקפניים, וכן ההגנה מפניהם, הם הדרמה הטמונה בבסיס החיים המנטליים. ובכל זאת ניסוחה של קליין שינו באופן ניכר את אבני הבניין המושגיות האלה.

עבור פרויד, האימפולס היצרי היה נפרד וניתן להבחנה הן מהנפש שממנה דרש סיפוק והן מן האובייקט שאליו הוא הפך מקושר באקראי. קליין הרחיבה בהדרגה את מושג האימפולס בשני הקצוות – הן במונחי המקור שממנו הוא צומח והן במונחי המטרה שהוא מכוון כלפיה.

האימפולס היצרי של קליין, אף שהיה נעוץ בהתנסות גופנית, היה מורכב ואישי הרבה יותר. היא ראתה אימפולסים ליבידינליים ותוקפניים לא כמתחים נפרדים, אלא כדרכים מלאות של התינוק לחוות את עצמו כ"טוב" (אהוב ואוהב כאחד) או כ"רע" (שנוא והרסני כאחד). קליין האמין כי אף על פי שליבידו ותוקפנות מתבטאים במונחי חלקי גוף וחומרים, הרי הם נובעים ומשקפים ארגוני חוויה ותחושות עצמי מורכבים יותר.

עבור פרויד, מטרת האימפולס היתה פורקן; האובייקט היה האמצעי שהתגלה במקרה בדרך למטרה זו. קליין ראתה אובייקטים כבנויים אל תוך החוויה של האימפולס עצמו. חוויה של צמא, גם כזו הקודמת לשתייה, פירושה לרצות, באופן עמום וראשוני-משהו, את מושא צמא זה. מושא התשוקה משתמע ממילא בחוויית התשוקה עצמה. קליין האמינה כי האימפולס הליבידינלי לאהוב ולהגן הכיל בתוכו דימוי של אובייקט אהוב וניתן לאהבה; האימפולס התוקפני לשנוא ולהשמיד הכיל בתוכו דימוי של אובייקט ראוי לשנאה ושנוא.

ההסבר של פרויד לפעולות הדגם המבני מעלה דימוי של אני מלוכד ושלם המתמודד ברגע אחד עם אימפולס ליבידינלי מסוים ובמשנהו עם אימפולס תוקפני מסויים. ההסבר של קליין לחוויה המוקדמת מעלה דימוי של אני בלתי רציף הנע בין מכוונות אוהבת כלפי אחרים אוהבים ואהובים לבין מכוונות שונאת כלפי אחרים שונאים ושנואים. הפרחים ואנשי החרא של רייצ'ל אינם אמצעים גרידא לפריקה ליבידינלית ותוקפנית; הם מייצגים יחסים מורכבים בין סוג מסוים של עצמי לבין סוג מסוים אחר. אף שקליין שמרה על המינוח של פרויד, האופן שבו הבינה את החומר הבסיסי של הנפש השתנה – מאימפולסים ליחסים – באופן שהוביל להשקפה שונה מאוד של הדרמות השוכנות בבסיס החיים המנטליים.

בס"ד

קליין תיארה את חווית התינוק כמורכבת משני מצבים קוטביים המנוגדים מאוד זה לזה הן בארגון המושגי והן בטון הרגשי. הדימויים הפרדיגמטיים של מצבים אלו כוללים את התינוק אצל השד. המצד אחד התינוק חש טובל באהבה. "שד טוב", ממולא בהזנה פלאית ובאהבה מתמירה, ממלא אותו בחלב מעודד-לחיים ועוטף אותו בהגנה אוהבת. הוא בתורו אוהב את "השד הטוב" והנו אסיר תודה ביותר על שירותיו המגוננים. בפעמים אחרות, התינוק חש רדוף וכואב. בטנו ריקה והרעב שלו מתקיף אותו מבפנים. "השד הרע", שונא ומרושע, האכיל אותו חלב רע המרעיל אותו כעת מבפנים, ואז נטש אותו. הוא שונא את "השד הרע" ומלא בפנטזיות נקמה הרסניות עזות.

חשוב לזכור כי תיאור זה, הכתוב בשפה של מבוגרים, מניחה הנחות לגבי החוויות של תינוקות טרום מילוליים; הוא מתיימר לחצות גבול שלעולם אין ביכולתנו לחצותו לגמרי. קליין ועוזריה הניחו תמיד שמה שהם מתארים במונחים מילוליים ברורים פחות או יותר מתייחס לחוויות של התינוק של היו ברורות או מילוליות אלא היו חסרות צורה ומדומיינות, ומצויות במרחק-מה ממה שמבוגרים מסוגלים לזכור או לחוות בעצמם.

העולם החצוי שקליין תיארה נתפס כמשהו שנוצר זמן רב קודם ליכולת לבוחן מציאות מסוג כלשהו. התינוק מאמין כי הפנטזיות שלו – הן האוהבות הן השונאות – הן בעלות השפעה ממשית על האובייקטים של פנטזיות אלה: אהבתו ל"שד הטוב" היא בעלת השפעה מגוננת ומחזקת, שנאתו ל"שד הרע" משפיעה בהרסנות מאיינת. הכל-יכולות שהו חווה הילד את האימפולסים שלו היא-היא הסיבה לכך שהעולם הנו מקום מסוכן ביותר ושהסיכונים תמיד גבוהים מאוד.

איזון רגשי בארגון המוקדם ביותר של חוויות תלוי ביכולתו של הילד לשמור את שני העולמות הללו נפרדים. כדי שהשד הטוב יהיה מקום מפלט בטוח, עליו להיות נבדל באופן ברור מהרשעות של השד הרע. תחושת הזעם של הילד כלפי השד הרע, המתגלמות בפנטזיות רבות עוצמה של השמדתו, נחוות על ידי הילד כאמתיות, כגורמות נזק ממשי. חיוני להכיל את תחושות הזעם ההרסניות ביחסים עם האובייקט הרע. כל בלבול בין האובייקט הרע ובין האובייקט הטוב עלול להביא לאיון של האובייקט הטוב, דבר שיהיה בגדר אסון משום שכיליונו של השד הטוב יותיר את הילד ללא הגנה או מקלט מפני רשעותו של השד הרע.

בס"ד

קליין העניקה לארגון ראשון זה של החוויה את השם העמדה הפרנואידית-סכיזואידית. התואר פרנואידית מתייחס לחרדה הרודפנית המרכזית, לחרדה מפני רשעות פולשנית הבאה מן החוץ. אנשי החרא מאיימים לדרוס ולהרעיל את כל הטוב, הן בפרחים והן באהבתה של רייצ'ל לפרחים. התואר סכיזואידית מתייחס להגנה המרכזית: פיצול, ההפרדה הדרוכה של השד הטוב האוהב והאהוב מן השד הרע השונא והשנוא. לרייצ'ל יש צורך דחוף לשמור את הפרחים במרחק מאנשי החרא ולהפריד את שנאתה, המכוונת כלפיהם, מאהבתה, המשמרת באופן מגן את הפרחים.

מדוע עמדה? פרויד הציג התקדמות של "שלבים" פסיכו-סקסואליים, המתרכזת במטרות ליבידינליות שונות הנפרשות ברצף של התבגרות. קליין הציעה ארגון של החוויה (הן של המציאות החיצונית והן של המציאות הפנימית) ועמדה אל מול פני העולם. העולם השסוע לטוב ולרע לא היה שלב התפתחותי שיש לעוברו. היתה זו צורה יסודית של תיבנות החוויה ואסטרטגיה של מיקום עצמי, או ליתר דיוק גרסאות שונות של עצמי ביחס לסוגי שונים של אחרים.

קליין גזרה את העמדה הפרנואידית-סכיזואידית מן ההכרח הדחוף להגן מפני חרדות רודפניות שמקורן ביצר המוות. כל יתר ההוגים הפסיכואנליטיים העיקריים חוץ מקליין התייחסו לרעיון של יצר המוות של פרויד כאל ספקולציה ביולוגית, כמו-מיתולוגית, אך קליין בנתה אותו אל תוך לב הגותה. בהתבססה על עבודתה על ילדים מופרעים ועם מטופלים פסיכוטיים. היא תיארה את מצבו הנפשי של הרך הנולד במונחים של חרדה מפני איון ממשמש ובא, הנובעת מתחושה של כוח הרסני מכוון-עצמי וגולמי של תוקפנותו שלו. הבעיה המידית והעיקשת ביותר לאורך החיים הופכת להיות הצורך לברוח מחרדה פרנואידית זו, מתחושה זו שעצם הקיום מצוי בסכנה.

בס"ד

האני הפרימיטיבי המכותר משליך מנה של האימפולסים מכווני-העצמי אל מחוץ לגבולות העצמי, ויוצר בכך את "השד הרע". במידת מה, פחות מסוכן לחוש שהרשעות ממוקמת מחוץ לעצמי, באובייקט שניתן לברוח ממנו, מאשר לחוש שהיא ממוקמת בתוך העצמי, שממנו אין מנוס. חלק מהמנה הנותרת של הדחף התוקפני מכוון מחדש אל עבר אובייקט חיצוני מרושע זה. בכך נוצר קשר מן הכוח ההרסני של יצר המוות אל האובייקט הרע המקורי, למטרת הכלה של האיומים שיצר זה מציב. ישנו שד מרושע המנסה להרוס אותי, ואני מנסה לברוח משד רע זה וגם להרוס אותו.

לחיות בעולם המלא רק ברשעות יהיה דבר בלתי נסבל, לכן התינוק משליך מיד גם אימפולסים אוהבים המוכלים בנקסיזם ראשוני אל תוך העולם החיצוני, ובכך יוצר את "השד הטוב". חלק מהמנה הנותרת של הדחף הליבידינלי מכוון מחדש אל עבר אובייקט חיצוני אוהב זה. בכך נוצר קשר עם האובייקט המקורי הטוב מן הכוח האוהב של היצר הליבידינלי, והוא משמש כמקבילו של האיום של האובייקט הרע, וכמפלט ממנו. יש שד מרושע המנסה להרוס אותי, ואני שונא ומנסה להרוס את השד הרע. יש גם שד טוב שאוהב אותי ומגן עלי ואני, בתמורה, אוהב אותו ומגן עליו.

בס"ד

בתיאור זה, הנובע מניסוחיה המקוריים של קליין, הפרחים ואנשי החרא היו מובנים כנגזרות השלכתיות של דחפים ליבידינליים ותוקפניים קונסטיטוציוניים. הסביבה, אף שהיא משנית מפרספקטיבה זו, אינה בלתי חשובה, שכן הורות טובה יכולה לשכך את החרדות הרודפניות ולעמעם בכך את הפחדים הפרנואידיים של אובייקטים רעים ולחזק את הקשר אל אובייקטים טובים. הרשעות של העמדה הפרנואידית-סכיזואידית מתחילה בתוקפנות מולדת; אולם סביבה טובה יכולה לשנות לטובה את האימה שזו מטילה. בהשקפתה המקורית של קליין, הכוח של אנשי החרא משקף דחף תוקפני חזק מבחינה קונסטיטוציונית; החסכים הסביבתיים לא יכלו לספק את אילוף ההרסנות שהיה נחוץ ואת חיזוקם של המשאבים הליבידינליים השבירים שהפרחים מייצגים

*** *** עומדת להתרשם ממך עמוקות

בס"ד

קליין חשה כי בתהליך יצירת דפוסי החוויה קיימת נטייה טבעית למיזוג, המעודדת בתינוק תחושה של אובייקט שלם, לא טוב לגמרי ולא רע לגמרי, אלא לעיתים טוב ולעיתים רע. השד הטוב והשד הרע מתחילים להיות מובנים לא כחוויות נפרדות וסותרות, אלא כהיבטים שונים של האם כאחר מורכב יותר, בעל סובייקטיביות משל עצמו.

המעבר מחוויה של אחרים כמפוצלים לטוב ולרע אל חוויה שלהם כאובייקטים שלמים הוא בעל ערך מוסף. חרדה פרנואידית מתמעטת; הכאב והתסכול אינם נגרמים על ידי רשעות ורוע אלא על ידי טעייה וחוסר עקביות. עם הפחתתו של האיום ברדיפה פוחת הצורך בדריכות יתר לפיצול; התינוקת חווה את עצמה יותר כבת קיימא ופחות כמי שמצויה בסכנת הימחצות או הרעלה בידי כוחות חיצוניים או פנימיים

אולם הרווחים השייכים לתנועה החוצה מן העמדה הפרנואידית-סכיזואידית מלווים באימות חדשות ושונות. על פי קליין, הבעיה המרכזית בחיים היא התמודדות עם תוקפנות, והכלתה. בעמדה הפרנואידית-סכיזאידית תוקפנות מוכלת בקשר השנוא עם השד הרע, במרחק בטוח מן הקשר האהוב עם השד הטוב. כשהתינוקת מתחילה לקרב את חוויות הטוב ואת חוויות הרוע לכדי קשר דו-ערכי (אוהב ושונא כאחד) עם אובייקט שלם, אזי האיזון שמספקת העמדה הפרנואידית-סכיזואידית מופר. האם השלמה, המאכזבת או הנכשלת אם  התינוקת, המחוללת את הכאב הכמיהה, התסכול והייאוש, מחוסלת בפנטזיות רוויות השנאה של התינוק, לצד השד הרע והזדוני לגמרי (ואילו השד הטוב נותר מוגן וללא פגע). האובייקט השלם (הן האם החיצונית הן האובייקט השלם הפנימי המותאם) שנהרס עתה בפנטזיות רוויות הזעם של התינוקת הוא הגורם היחיד המספק טוב, כמו גם תסכול. בהריסת האובייקט השלם המסתכל, התינוקת מעלימה את מגנה ומפלטה, מרוקנת את עולמה מתושביו ומאיינת את פנימיותה שלה. קליין כינתה את האימה העזה ואת האשמה העזה הנובעות מן הנזק שגרמה הרסנות של הילדה לאובייקטים האהובים שלה בשם חרדה דיכאונית, ולארגון החוויה שבה מתייחסת הילדה הן באהבה והן בשנאה כלפי אובייקטים שלמים קראה בשם העמדה הדיכאונית

בס"ד

בעמדה הפרנואידית-סכיזואידית, בעיית ההרסנות האנושית טבעית נפתרת באמצעות השלכה, המובילה לתחושה מבשרת רע של רדיפה, של סכנה מפני אחרים. בעמדה הדיכאונית, המתקדמת יותר מבחינה התפתחותית, האחידה יותר, הכוח העצום של ההרסנות האנושית הטבעית יוצר בעתה מפני השפעת זעמה של הילדה על מי שהיא אוהבת. קליין תיארה את מצבה של התינוקת לאחר פנטזיה של הרסנות רווית חרון כלפי האם המתסכלת כמצב של חרטה עמוקה. האובייקט השלם המתסכל אשר נהרס הוא גם האובייקט האהוב אשר כלפיו הילדה חשה הכרת תודה עמוקה ואכפתיות. מתוך אהבה ואכפתיות אלה מתהוות פנטזיות של תיקון (הנובעות מיצרים ליבידינליים), במאמץ נושא לרפא את הנזק, להפוך את האם לשלמה שוב.

אמונתה של הילדה ביכולתה האישית לתיקון חיונית ליכולתה לשאת את העמדה הדיכאונית. כדי לשמור על האובייקטים שלה בשלמותם, על הילדה להאמין שאהבתה חזקה יותר משנאתה, שהיא יכולה להשיב לאחור את החורבן שגרמה הרסנותה. קליין ראתה את האיזון הקונסטיטוציוני בין דחפים ליבידינליים ובין דחפים תוקפניים כחיוני (תיאורטיקנים מאוחרים יותר כולל ד"ו ויניקוט, הדגישות את חשיבותה של אם ממשית השורדת את הרסנותה של התינוקת, השבה ומחזיקה את חווייתה של התינוקת בשלמותה). בנסיבות הטובות ביותר, מעגלי אהבה, תסכול, הרס רווי שנאה ותיקון מעמיקים את יכולתה של הילדה להישאר קשורה לאובייקטים שלמים, להרגיש שיכולות התיקון שלה מסוגלות לאזן ולפצות על הרסנותה.

בס"ד

ואולם גם בנסיבות הטובות ביותר פתרון זה אינו סטטי ומוחלט. על פי השקפתה של קליין, כולנו נתונים בפנטזיה לא-מודעת (ולעיתים מודעת), להרסנות רווית זעם ועזה כלפי אחרים, שאותם אנו חווים כמקור כל התסכול, האכזבה, הכאב הגופני והכאב הנפשי. ההרסנות המתמדת כלפי אחרים אהובים מייצגת מקור מתמשך של חרדה דיכאונית ואשמה וכן צורך אין-סופי לעשות תיקון. בזמנים קשים במיוחד ההרסנות הופכת כה גדולה עד שהיא מאיימת למחוק את עולם האובייקטים כולו ולא להותיר כל ניצולים. בנקודות אלה, מפלט אל העמדה הפרנואידית-סכיזואידית מספק ביטחון זמני. האחר המתסכל נחווה עתה לא כאובייקט שלם אלא כאובייקט רע. במקום אחר ישנו אובייקט טוב כלשהו אשר לא יגרום כאב כזה. הרסנותה של הילדה מוכלת שוב בקשר עם האובייקט המרושע, והיא יכולה לנוח (באופן זמני), מובטחת כי קיימים אובייקטים טובים המוגנים מן ההרסנות של זעמה.

מה שבעייתי כל כך בעמדה הדיכאונית הוא היותו של האובייקט השלם נעדר תחליף, דבר היוצר את מה שהתינוקת חווה כתלותה המבישה בו. פתרון חלופי לכאב החרדה הדיכאונית הוא ההגנה המאנית, שבה ייחודיותו של האובייקט האהוב, ולפיכך התלות בו, מוכחשת באורח פלא. מי בכלל זקוק לאדם האחר? אמהות/אבות/בני זוג באים בקלות; כולם דומים זה לזה, חסרי מאפיינים ייחודיים. בטשטוש ייחודיותו של האחר אל קטגוריה כללית, משיב האדם את תחושת הנחמה- שהיא בהכרח זמנית ואשלייתית – לתלותו העזה וחסרת האונים, וכן משיב לעצמו תחושה של שליטה על האובייקטים שלו.

קליין משרטטת את מצב הבריאות הנפשית היחסית לא כרמה התפתחותית שיש להשיגה ולהחזיק בה, אלא כעמדה אשר באופן רצוף אובדת ומושגת מחדש. כיוון שאהבה ושנאה נוצרות ללא הרף בהתנסות, חרדה דיכאונית היא מאפיים קבוע ומרכזי בקיום האנושי. בתקופות של אובדן גדול, של דחייה ושל תסכול, ישנן נסיגות-מפלט בלתי נמנעות אל הביטחון המסופק על ידי הפיצול של העמדה הפרנואידית-סכיזואידית ושל ההגנה המאנית

בס"ד

בנסיבות אידיאליות פחות, הילדה חווה את זעמה כחזק יותר מיכולת התיקון של אהבתה. האינטגרציה של אהבה ושל שנאה כלפי אחר שהוא לעיתים אוהב ולעיתים שונא אינה יכול להחזיק מעמד. אנשי החרא יציפו ויקברו את הפרחים העדינים. למרות הזוועות הרודפניות של העמדה הפרנואידית-סכיזואידית, הפיצול מספק את האפשרות היחידה לקיום כיסים כלשהם של אהבה וביטחון. עבור אנשים אלה, טוב ורע נבדלים זה ומזה בבירור. יש להם חברים מועטים (לעיתים רק בפנטזיה) שהם טובים לחלוטין, ואויבים שהם רעים מיסודם. כאשר חברים מאכזבים אותם הם נחשפים מיד כרעים וכמי שהיו רעים למן ההתחלה. אסור להעיב ולו בצל של ספק על קשרים עם בני ברית שניתן לתת בהם אמון משום שספק כזה פותח פתח להרעלה בלתי הפיכה ובלתי נמנעת.

הפרחים ואנשי החרא יוכלו להשתלב רק אם רייצ'ל תוכל להאמין שהפרחים יתגלו מתחת לחרא. רק אמונה ביכולת התיקונית של האדם, האמונה שאהבתו של האדם יכולה לשרוד את הרסנותו, מאפשרת את המיזוג של אהבה ושל שנאה  לכדי זיקה עשירה יותר ומורכבת יותר. אהבה בעמדה הפרנואידית-סכיזואידית היא טהורה אך שבירה ודקה. אהבה בעמדה הדיכאונית, מהולה במחזורים של שנאה הרסנית ותיקון, היא עמוקה יותר. אמיתית יותר ועמידה יותר; אך היא דורשת אמונה כי החרא יפרה צמיחה חדשה וחזקה יותר ולא יקבור את כל סימני החיים.

בס"ד

אם מעניין אתכם תמצאו את המאמר ותקראו

בס"ד

זה בתוך ספר פרויד ומעבר לו

כולם מיצרים שם עם נעלי ספורט וכל הגרדרובה

רק בשביל הממים שווה להמשיך את האתגר

וסחטיין!

אולי היום נרכב על אופניים

היה תור בחוץ, היה תור בפנים.

לקח שעה

ועברתי ל-4 סטים.

ועוד חשט אחד באמצע.

הכלל הבסיסי ביותר במשחק כדורסל הוא שאל מול כוח מפעילים מהירות ואל מול מהירות עובדים עם יותר כוח. אנסה להסביר את הכלל הזה. בכדורסל יש חשיבות לא מבוטלת לגודל, בסופו של דבר אפשר לעבור שחקן בעזרת שימוש בגוף (שימוש בגוף הכוונה להפעלת פיזיות) ואפשר לעבור שחקן עם כדרור ומהירות. 

לכן המטרה הבסיסית של הקבוצה המתקיפה היא ליצור חוסר איזון, לשים שחקן נמוך וזריז מול שחקן גבוה וכבד ולעבור אותו בצעד ראשון מהיר, או לחילופין למצוא מתחת לסל של היריבה שחקן גבוה וחזק כשהשחקן ששומר אותו נמוך וחלש ממנו. ממילא המטרה הבסיסית של הקבוצה המגינה היא לדאוג שלא יהיו מיסמאצ'ים, וכשישנם כאלה לחשוב איך אפשר לבטל את היתרון של הקבוצה המתקיפה.

בסדר, אז מטרת המתקיף היא לשנות את השומר שלו וליצור חוסר התאמה בין השומרים. אבל למה שההגנה תעשה את החילוף בין השומרים, מה האינטרס שלה?
עקרונית אין לה אינטרס מובהק, אבל ההתקפה מכריחה את ההגנה לעשות את החילוף, איך?

מילת הקסם היא פיקאנדרול\ pick and roll - חסימה של שחקן התקפה(ללא הכדור) על השומר של השחקן עם הכדור.

לאחר החסימה, השחקן החוסם מתגלגל (לכן ה-roll) לטבעת. לאחר החסימה שמבצע השחקן ללא הכדור לטובת השחקן עם הכדור נוצר מצב בו השומר של השחקן שחסם יצטרך לשמור על השחקן המכדרר ואילו השחקן ששמר על המכדרר יצטרך לשמור על השחקן שחסם. לכן, בדרך כלל המכדרר יהיה השחקן הנמוך והזריז שיודע לקלוע טוב (גארד) והשחקן החוסם יהיה מאסיבי יותר שיודע לבצע גלגול טוב ויש לו קליעה טובה מתחת לטבעת עם הגובה שלו. ממילא זה יגמר בנקודות קלות של השחקן הגבוה... אם ישאירו חופשי את השחקן הנמוך הוא יכול ללכת עד הסל עם הכדור ולקלוע באין מפריע או לקלוע היטב מהשלוש.

הסרטון הזה מסביר מעולה כמה יעיל הפיקנדרול. בדקה ה6:35 של הסרטון השחקן שחוסם (מספר 9) נותן חסימה ומיד רץ לכיוון הסל (מספר 4) רואה את זה ומוסר לו לסל קל מאוד.

 בדקה ה6 ועשרים שניות יש חסימה של שחקן גבוה, שיש לו קליעה טובה משלוש, לכן לא שומרים על הרכז, והוא עובר עם החסימה ומעניש בשלשה..

(בסרטון הזה יש ב2:30 דקות אמירה של הפרשן (מלך המאמנים, פיני גרשון) על פיק אנד פאפ, זה/pick and pop - אותו עיקרון בדיוק, רק שבמקום שהשחקן החוסם יתגלגל לטבעת הוא פותח לקליעה (לכן הpop) )..

מניח שאני לבד בשרשור, אבל אם יש מישהו שבכל זאת עוד איתי - יש שאלות? משהו אחר?

עקרונית זו שאלה מצוינת. יש כמה אפשרויות להגנה לעצור את ההתקפה הנפלאה הזו. (אני מדבר על הגנה אישית. הגנה אזורית היא סיפור אחר לגמרי).

האפשרות הראשונה נקראת - help and recover

השומר של החוסם (כלומר השחקן הגבוה) קופץ על הכדור (שנמצא אצל השחקן הנמוך) כדי לעכב/לעצור את החדירה של השחקן עם הכדור (שכאמור, הוא מהיר וזריז), עד שהשומר המקורי ששומר על השחקן עם הכדור חוזר.

הסוג הזה של ההגנה הוא הנפוץ ביותר ביורוליג, כי אם עושים אותו נכון הוא כמעט בוודאות מנטרל את יכולת היצירה הראשונית של השחקן עם הכדור.

הטיפול הזה גם יוצר שתי בעיות מרכזיות להגנה:

*הוא יוצר חלון קצר של הזדמנויות לקבוצה המתקיפה בו יש שחקן אחד חופשי (שחקן ההתקפה החוסם).

*הוא מכריח את ההגנה לחפות על השחקן החופשי, מה שמשאיר בד"כ את ההגנה חשופה. כלומר, מגיעים שחקנים נוספים מהצדדים ועוזרים למנוע את הכדור מלהגיע לגבוה שמתחת לסל, זה מאפשר לשחקני ההתקפה בפינות לקלוע שלשות או זריקות פנויות אחרות.

הדרך המרכזית השנייה היא  פלאט/flat - מכבי משתמשת בו המון.(זה הטיפול המועדף של ספרופולוס, המאמן של מכבי).

השחקן ששומר על החוסם מחפה נמוך (מכאן המונח flat) כדי לעזור נגד החדירה של השחקן עם הכדור.

השחקן ששומר על הכדור צריך לעבור בכח את החסימה כי החיפוי מגיע נמוך - ואם לא יעבור אז השחקן עם הכדור יכול להרים זריקה. כאמור, הבעיה היא ששחקנים יכולים להרים מיד זריקה אחרי המעבר על החסימה, כשיש שחקנים שקולעים באחוזים גבוהים מאוד זה יוצר המון בעיה להגנה...

אבל עד 1969 מכבי הייתה עוד קבוצה, אמנם מהטובות אבל לא הטובה ביותר.  ב1969 כבר לא נותר כסף בקופה. הנהלת מכבי תל אביב עשתה כינוס חירום בו אמר הגזבר אריה בנוביץ, רבותיי הקופה ריקה - תרמו מה שיש לכם... כולם תרמו ולבסוף בא עורך דין צעיר ומחוייט שהיה מגיע למשחקים עם רכב חדיש וצהוב ותרם 25 אלף לירות. בנוביץ התרשם מהסכום העתק והציע לעורך דין הצעיר והאמיד להחליפו כיו"ר עמותת מכבי תל אביב. מאז שמעון מזרחי נשאר צהוב, כבר 51 שנה שהוא הבעלים.

זה התחיל קשה, הליגה לא הוגדרה כמקוצענית וזמני האימונים נקבעו לפי השעות בהם יכול היה שחקן הציר האגדי תני כהן מינץ להספיק להגיע מחיפה לתל אביב לאימון. יחד איתו היו חיים שטרקמן (חיימון) שהיה רכז שמנמן ונחמד עם קליעה נהדרת.

שימון החליט מיד להיות כמו ריאל מדריד ולצורך זה השיב את טל ברודי האגדי מהצבא האמריקאי לקבוצה (שווה סיפור בפני עצמו אבל לא עכשיו). טל ברודי היה משהו אחר ממה שהיה בארץ, הוא היה כוכב גדול, והגיע עם ציוד מקצועי ששם את מכבי בתמונה של המאבקים באירופה. 8 שנים הפרויקט לקח עד שב1977 הקבוצה לקחה גביע אירופה לאלופות, אולי הגמר המרגש ביותר, עם אגדות מהלכות כמו מיקי ומוטי וטל ברודי שעלה מהספסל במחצית השנייה ושינה את המשחק, לו סילבר וגים בוטרייט, ועוד ארחיב על כך יום אחד.

אבל השושלת ננטעה אי אז ב1969 באותה פגישה במלון

גם אני לא

"תכלס זה מדהים לראות כמה אפס כבוד יש פה כלפי משהי עם דעה שונה משלך..
זאת בסהכ דעה מי שישמע🤷‍♀️"

אז זה. פשוט זה, זהו.