פורום חשבתם שיהיה טוב?! (עמוד 651)

אין על גריייי

אני אחפש ואתייגך

...

ולא כי הן צודקות

בגץ פסל את ההפרדה אחרי המופע

זה אחד השיאים שלהם..

בס"ד

ואחר כך ליפול
ליפול בשקט ליפול בין זרועותיךךךך

יאבה לי על המשך היום
ילדים התוכלו לנחש מה יותר מבהיל מלהיות שיננית של תנין?
זה הדבר אליו אני הולכת ועוד מרצוני החופשי

פתאום נהיה שקט

הי

אולי זה נגמר

כחול לבן שונאים אותם

העבודה שונאים אותם

השופט שונא אותם

הערבים שונאים אותם

ככה בגדול

 

הם לא קובעים כלום, בגץ יקבע עוד כמה ימים.

אם פוסלים מועמד או מפלגה זה עובר אוטומטית לבגץ, ואם לא פוסלים הם יכולים לערער לבגץ..

בקיצור זה סתם קרקס

ואם לא היו מצלמות זה היה נגמר תוך חמש דקות

במקומו הייתי נותת וואחד כאפה לרפורמית החופרת הזאת

איך הוא מסוגל לשמוע אותה כל כך הרבה?

ובמיוחד שזה נגדו ועליו

כמובן אני נורא אוהבת לעשות את זה גם, בלי קשר
חוצפנים מי שעקף אותי

אלוקים ישלם לו כגמולו!!!

שמגיע אוטובוס ולהתלבט אם לעלות עליו או להיות בייניש תפרן

להחליט בשניה האחרונה להיות בייניש תפרן ואז דקה אחרי זה לעלות על טרמפ שעוקף את האוטובוס

לא מסובך במיוחד לעקוף אותו (לא שאוטובוס רגיל זה קשה)

אבל מצד שני, בסוף כולם נתקעים ביחד מאחורי משאית

אני תמיד מסנן אותן ושולח תשובה אחרי הרבה זמן.

במקרה שלי
הייתי צריכה לוודא ששארית הצאן חזרה הביתה..

כבר ניסיתי להשיג רכש חדש בפייסבוק...

ומעולה לפנות לאפיקים נוספים
עיניים וידיים נוספות רק יעשו טוב
וכל הכבוד על ההתמדה ההשקעה והדבקות במטרה!

את אחת מול שניים

פשוט אין לי כוח לכתוב כלום
מוחי דל מכתוב
גופי עייף ודואב
וליבי כבד עלי

@ימ''ל

ולמי הקרדיט במקור מקור????
וואו.
בושי.

אני מאד בושה






ותודה למטביעת הלשון שהשאירה את חותמה בשפה של כולנו @@פוליאנה


(ככה זה בסדר?)

נסיון בתקווה לאיכותי - נסיון בתקווה לאיכותי

וואו, ליגה

זהו הוא הגיע לכאן

תודה @ימ''ל 😁

הצום ומנהגי האבלות נגמרים לא בגלל שאנחנו לא יכולים יותר, אלא בגלל שלא טוב להיות באבלות כל הזמן.

במשך השנה כמובן שגם צריך לזכור את החורבן, וגם להגיע לידי צער בזמנים מסויימים כמו תיקון חצות לדוג', אבל צריכים להתמקד בעשיה- בתיקון. הצום והמיעוט בשמחה מצמצמים מאוד את כוחות החיים.

אז לא כי נמאס לנו אלא כי זה מזיק, ובכל זאת - בשני המקרים מדובר על אי-היתכנות שמונעת את האבל מלהימשך לתמיד.

כיף לראות שקראו

לא הבנתי מה הקשר בין זה שה' לא סלח לנו, ובין זה שבית המקדש לא נבנה.

כי הם לא מעידים זה על זה, זה שבית המקדש לא בנוי זו אשמתנו, ואין קשר לאם ה' מחל לנו או לא.

נראה לי שמהלכים היסטוריים, גם כשהם תלויים בבני אדם, כן מבטאים את רצונו של הקב"ה באופן מסויים. אני לא חושבת שלאלוקים לא הייתה שליטה על השואה, למשל. אפילו שהיא נעשתה כולה בידי אדם.

האם יש קשר בין מחילה ופיוס להצלחה שלנו לבנות את בית המקדש? לתחושתי הלא מבוססת כן, צריך להיות. אבל זו, ובכן, תשובתי הלא מבוססת. ויש כאן אנשים שיודעים הרבה יותר טוב.

ולמה הוא צריך להיות?

האלוקים לא רצה את מעשיך עד הסוף, כי עוד לא בנית בית מקדש. כלומר, אי בניית בית המקדש היא לא תוצאה של חוסר שביעות הרצון, אלא הגורם לה.

אבל אהיה ישרה ואגיד שלא באמת לזה התכוונתי כשכתבתי.

ת''ר כשחרב הבית בשניה רבו פרושין בישראל שלא לאכול בשר ושלא לשתות יין נטפל להן ר' יהושע אמר להן בני מפני מה אי אתם אוכלין בשר ואין אתם שותין יין אמרו לו נאכל בשר שממנו מקריבין על גבי מזבח ועכשיו בטל נשתה יין שמנסכין על גבי המזבח ועכשיו בטל אמר להם א''כ לחם לא נאכל שכבר בטלו מנחות אפשר בפירות פירות לא נאכל שכבר בטלו בכורים אפשר בפירות אחרים מים לא נשתה שכבר בטל ניסוך המים שתקו אמר להן בני בואו ואומר לכם שלא להתאבל כל עיקר אי אפשר שכבר נגזרה גזרה ולהתאבל יותר מדאי אי אפשר שאין גוזרין גזירה על הצבור אא''כ רוב צבור יכולין לעמוד בה

ראיתי אתמול שיש מי שמסביר - שכל השנה זה גזרה שאין הציבור יכול לעמוד בהם
ולכן צמצמו את האבל ליום הזה ובתקופה שלפניו - שבזמן כזה אפשר לעמוד בה

וזה בעצם די מה שאמרתי, לא?
(אני מתכוונת, לא כל כך הבנתי מה רצית להגיד)

בס"ד

אנחנו כואבים, חסר לנו, לא הגענו אל הגאולה השלמה. נראה שאין לנו אפילו את ההבנה מה חסר לנו.

הגמ' (שהביא @אניוהוא) מביאה שהיו בעם ישראל כאלה שרצו אחרי החורבן שלא לאכול בשר ושלא לשתות יין. ואומרת הגמ' שחז"ל לא קיבלו את זה. שזו גזירה שאין הציבור יכול לעמוד בה. ושאל הרב יעקב שפירא, האם אין בנו צמחונים? האם אין אנו יכולים שלא לאכול בשר ולא לשתות יין? וענה שאין אנו יכולים לעמוד בצער של הגזירה, בדלדול החיים שמגיע עם גזירה כזו. מוטל עלינו לפעול, להתקדם, ודלדול החיים (אף שנוכל לעמוד בו) ממעיט את החיות שבנו, את היכולת לעשות מה שמוטל עלינו.

כל השנה אנחנו עובדים (לפחות משתדלים) לתקן, להתקדם, לשפר. ובתשעה באב אנחנו יושבים לארץ ומתאבלים על עוד שנה שהבית עדיין חרב, שהגאולה הגשמית לא הושלמה כל שכן הרוחנית. חז"ל תיקנו לנו הכנה ליום הזה (את אותו צוואר בקבוק) כדי שנוכל להגיע מוכנים להתאבל, לקבל ולקחת מהיום הזה.

ביום הזה אנחנו יושבים על הארץ, קוראים קינות, חושבים על הצרות ועל הגלות ובוכים וקוראים לה' שיושיע אותנו, שיגאל גם את עצמו איתנו.

וגם מנסים להבין מה היום הזה בשבילנו? והאם אנחנו מרגישים כל כך בגלות? ואולי זו צרה גדולה יותר - שאנחנו לא מרגישים מה חסר לנו. כמה החיים שלנו מנותקים מה', מנותקים מחיי הטהרה שיש בזמן בית המקדש. חיים של דבקות וקירבה לה'.

ואז (בתקווה) חוזרים בתשובה, ומצטערים על דלדול כוחות החיים שלנו, על זה שאנחנו לא עושים, לא פועלים.

וכשאנחנו מתעוררים למחרת (והשנה זה קורה כבר ממש באותו ערב) מופיעה ההקלה, מגיעה מנוחה. ובין הזמנים, וחופש, וחזרה למסלול החיים. ומה כל זה היה? זהו? ושוב חזרה לחיים ונתראה בכניסה לבקבוק שנה הבאה?

התקופה הזו של שלושת השבעות בנויה מ: ההכנה ליום עצמו, ומהיום עצמו.

מחר אנחנו נאלצים לשים את אופי ההכנה בצד. אין בכוחנו להתאבל כל השנה, ויותר מזה, אין באבל כזה תועלת – כמו אמא שאינה מוכנה לקבל תנחומים על בנה. חסרה העשיה, ההתקדמות, התיקון.

ולכן אנחנו חוזרים לחיים, חוזרים לכוחנו. אך האם חזרנו באותו מצב? האם ההכנה היתה לשוא?

העבודה שלנו ומה שהשגנו ביום הזה היא התשובה. האם הצלחנו להתחבר לחוסר, לכאב, לגעגוע, לצער השכינה? האם הצלחנו לעורר רחמיו עלינו? האם הצלחנו לנסות ולתקן מכאן והלאה את מעשינו? להיות ראויים לגאולה שאנחנו רוצים. האם אנחנו חוזרים למסלול החיים המוכר שיביא אותנו חזרה לתקופה הזו בשנה הבאה? או שמא אנחנו לוקחים איתנו מטען מהיום הזה, הבנה שזה בנו, בכוחנו? שמוטל עלינו לעבוד, להשתפר, להשתנות, להתקדם להיות ראויים לגאולה שאנחנו מקווים ביום הזה.

אם נזכה לצאת עם מחשבות, קבלות והבנות מהיום הזה, אפילו שאנחנו חוזרים לשטף החיים הרגילים ולומדים תורה אוכלים בשר ושותים יין ומתקלחים ושומעים מוזיקה (כי אלה החיים), הרווחנו, בגדול! שברנו את המעגל שחוזר לצערנו כבר יותר מ2000 שנה. ומקווים אנחנו שבשנה הבאה כבר נהיה במקום אחר, אולי במקום אחר לגמרי. שנה זה המון זמן! שנה של עבודה, שנה של התקדמות. "אֲנִי מַאֲמִין בֶּאֱמוּנָה שְׁלֵמָה, בְּבִיאַת הַמָּשִׁיחַ, וְאַף עַל פִּי שֶׁיִּתְמַהְמֵהַּ, עִם כָּל זֶה אֲחַכֶּה לּו בְּכָל יום שֶׁיָּבוא.". בכל יום! נכון, קשה לנו לחיות ככה - שממש מחר יבוא המשיח או אפילו עוד חודש. אבל עוד שנה? כמה שינויים והפתעות יכולים להיות בשנה? האם לקחנו משהו מהיום הזה כדי להיות ראויים לגאולה הזו?


שנזכה!



(נכתב יחסית במהירות במחשבה שאולי נוכל להספיק ולהפיק כבר היום משהו מזה. לא יודע כמה עוד אכנס לפורום היום..)

ואולי זאת מראש הכוונה של אבלות הפוכה (שהולכת ומתגברת ואז נגמרת פתאום במקום להיפך, מה שקורה באבלות על מת)

עוברים לאל תשלח ידך אל הנער של הרב לאו
ומקנחים בגוש קטיף

אני התחלתי לעשות את זה ואז התחלתי לאבד סבלנות, אז אני קצת רוגזת על האופציה שהר הבית יהיה סגור ליהודים מחר.

וגם עדויות ממשפט אייכמן.. (יש להם שפה מהממת, יחיאל דינור הכי טראומתי שם)

החיוך שלו בדקה 44:20 "זה יותר מדי בקיצור" חח לא יפה שקשוחים איתם! (כמובן כמובן שאי אפשר להרחיב יותר מדי כי בקצה הזה המשפט היה מתנהל עד היום)


ובשבת עיינתי בספר "בית הבחירה"
יש שם ציורים מופלאים
וזה נראה מעצמה של ממש. מורכב ועמוס פרטים ודינים שאני בכלל בכלל לא מכירה.

איך הצליחו לדבר. או לחיות בכלל.

אין לי מילים.

העדים
גדעון האוזנר

ממש מתחשק לי להכיר אותם של פעם, של מיד אחרי. צעירים וכואבים. ואיך הם מסוגלים לדבר עלזה ככה. עם בליעת רוק פה ושם. ותנועות כאב.

אני לא מבינה את אייכמן. כלומר, אני כנראה לא אבין לעולם שום רוצח ורוצח המונים לא אבין גם בעוד אלף גלגולים.

אבל אפילו ברמה הבסיסית אני מתקשה להבין איך הראש שלו פועל.

לאורך רוב הזמן הוא נראה רגוע ושולט בעצמו ברמה מפתיעה, אבל לפעמים הביטחון שלו מתערער והוא מתחיל לגמגם, מאבד את שיוויון הנפש ונראה נסער. הייתי מצפה שבמקרים האלו, הנושאים הנידונים יהיו מוות, אלימות שקשורה בו, דיון מוסרי, משהו.

לא. הדיונים שערערו אותו ועוררו את חמתו היו סביב מספרים, מקומות, מסמכים, תיוק שגוי וסילוף עובדות בנאליות לגמרי.

לך תבין.

רשע

הפה שמעוקם לצד, כאילו "פסדר מה אתם רוצים"..

ובסרטון של גזר הדין נאמר שהוא לא ביקש סליחה מהעם היהודי כיוון שזה עלול להחשב כצביעות. וש"שבועה זו שבועה" והוא כיאה לקצין אמור לעמוד אחרי הדברים שעשה

לראות את העדים, למשל יעקב פרידמן, שנתקלו בו במהלך התקופה ההיא. מסתכלים לו עכשיו בעיניים כשהוא כלוא והם חופשיים.

זאת העוויה שאני עושה כשאין לי סבלנות

ונכון, הוא כותב כשמדברים על מספרים וכאלה... מעניין מה כתב שם

קראתי שגדעון האוזנר בחר בקפידה את העדים, וקרא חומר "שממלא שתי מכוניות" תוך שישה שבועות כדי להתכונן למשפט..
זה בלתי נתפס כל הדבר הזה

בדיוק
חוסר סבלנות על גבול הזלזול