בשבוע שעבר התקיים ערב לזכרו של שר החקלאות לשעבר השר חיים גבעתי ז"ל בקבוץ יפעת . נושא הערב היה: "ההתנתקות..." לערב הוזמנו נציגי מנהלת הגרוש, נציג מגוש קטיף – עזרא אלדר שהצליח בדבריו ובסיפוריו על גוש קטיף והגרוש העומד בפתחנו לרגש את כל באי הערב ונחום שפר ממושב עין הבשור בנגב המערבי שגורש מביתו בחבל ימית. דבריו של נחום מחייבים ציטוט והם מובאים כאן לפניכם:

"תעודת זהות" - ציוני דרך   -   שפר נחום מושב עין הבשור

25/01/2005

נולדתי  בקיבוץ תל יוסף, בן 64, אב ל-3

1953 - בעקבות ה"פילוג" עברה משפתי לקיבוץ בית השיטה.(מקרה שגם ממנו אפשר ללמוד את החיוב ואת השלילה). כשהעזיבה היא מרצון והסכמה.

לאחר הצבא - שנה שלישית בקיבוץ "נווה אור"

במסגרת גיוס משפחות למשקים צעירים, חייתי עם משפחתי כשלוש שנים בקיבוץ בית גוברין

1971 - ממקימי מושב שדות

1981 – עקורי שדות

1981 – ממייסדי מושב עין הבשור

פתיחה

התבקשתי לבוא לכאן על מנת לספר את הסיפור האישי שלי, כמי שהיה "שם".

אני פה לא על מנת לעסוק בפוליטיקה, לא על מנת לייצג קבוצה זו או אחרת ולא על מנת לשפוט באם "עקירה" זה טוב או רע.

כל שברצוני הוא לספר לכם בצורה פשוטה ובהירה איך התגלגלו הדברים מיום עלייתנו על הקרקע בשנת 71, דרך היום בו הועלתה האפשרות של פינוי הבית ועד עצם היום הזה – 22 שנים וכל מה שקרה והיה ביניהם. באמצעות הסיפור האישי שלי אני רוצה שנלמד יחד מהן הטעויות שנעשו "אז" וכיצד ניתן להימנע מהן היום.

אני בא לפה ממקום של דאגה גדולה  מכיוון שאני רואה יום יום כיצד ההיסטוריה, לצערי הרב,  חוזרת על עצמה. לכן,  חשוב לי להתעכב דווקא על "השורה התחתונה", על מנת שנוכל לבדוק יחד כיצד יתכן שהיום, במרחק 24 שנים מהפינוי של שנת 81  הגענו למצב הזה, מצב של שני מחנות קוטביים (מצד אחד – מתיישבי גוש קטיף, וכנגד – יתר האוכלוסייה במדינת ישראל). כיצד קורה שבלהט היצרים והרגשות אנו עושים שימושים בסימני זיהוי מאד קיצוניים וטראומטיים של העם היהודי לסמלי המאבק, איך הגענו למצב הקיצוני והבלתי אפשרי הזה .???

ובמילים אחרות - כיצד ייתכן שלא למדנו שום דבר וחצי דבר מאותו אירוע קשה של פינוי סיני ותוצאותיו ???

ההתלבטות שלי היא קשה, מכיוון שכל מה שיש לי לומר בהקשר זה, נאמר בדם ליבי וכל התעסקות בעניין מגרדת פצע שמעולם לא הגליד, כל זאת מחד. מאידך אני חש חובה מוסרית לומר את הדברים בקול רם, על מנת להתריע על הטרגדיות האנושיות שעלולות להתרחש באם לא נדע לטפל נכון בעקורים  של שנת 2005.

"סיפור בראשית"

בשנות ה- 70 התגבשה התוכנית לעיבוי הגבולות הן ברמת הגולן, הן בבקעה  והן במרחבי סיני,. ממשלת ישראל בראשותה של גולדה מאיר ובסיוע תנועת המושבים בראשות אריק נחמקין הובילו את התוכנית כולה עד שלבי הביצוע.

לשם כך, התנועה גייסה את מיטב בנייה: דני קריצמן ויענקל'ה נאמן, מדריך חברתי בשם משה ממושב עין-ורד , ובן קיבוץ משמר השרון, שאול סלע ז"ל, שעליו הוטלה המשימה להסתובב במשקי התנועה הקיבוצית ולאתר בנים עם פוטנציאל ל"עזיבה" ועם רצון ונחישות לבנות ישוב חקלאי בכל מקום שימצא מתאים וחשוב. התנועה הקדישה לעניין תשומת לב ומשאבים רבים.

לאחר תהליך בדיקה וסינון קפדני ביותר התחילה להתגבש ה"נבחרת" אשר בלווי יועצים למיניהם החלו להתכונן ל"מבצע" העתידי. מפגשי ההכנה הללו, אשר עסקו בפאן ההתנדבותי, האידיאולוגי, הציוני והחלוצי, התקיימו בתנועת המושבים, עובדה אשר הייתה מוזרה לי מלכתחילה, רק בשל העובדה שלפתע הגוף האידיאולוגי שלי הינו תנועת המושבים ולא תנועת בני הקיבוצים.

בכל הפגישות הללו הובהר והוסבר לנו בצורה חד משמעית שנרקמת תוכנית רבת היקף של ישוב צפון סיני מקו ניצנה ועד רצועת החוף של אל-עריש.

על פי תוכנית זו הייתה אמורה להתבצע התיישבות  מסיבית שתשמש חיץ ביטחוני בינינו לבין המצרים. התוכנית התבססה על גידולי חורף ליצוא וזאת בשל התנאים הטובים של האזור.

התוכנית גובשה ע"י רענן ויץ ז"ל וקיבלה את בירכתה מכל הגורמים הרלוונטיים:הסוכנות, התנועה והממשלה. לכולם היה ברור שהצלחת הגרעין הראשון שייצא אל השטח חשובה ביותר, מכיוון שהוא זה אשר ישמש מודל לחיקוי לבאים אחריו, לכן לא חסכו מאומה מאיתנו. ויותר מכך, בכדי לסייע למשפחות, שברובן הגיעו מהתנועה הקיבוצית הוקמה קרן מיוחדת לרכישת מוצרי יסוד בסיסיים להתחלת חיים עצמאיים תקינים, כגון: מקרר, מכונת כביסה, תנור, ציוד חקלאי, טרקטורים, ציוד השקיה וכולי... כאמור, כל זאת ניתן ביד רחבה לכל המשפחות הראשונות שעלו על הקרקע של מושב שדות.

המסר הברור שהשתמע ממהלך זה ומהיחס החם שנלווה אליו הוא שמדובר במעשה חלוצי, חשוב מעין כמוהו לביטחון המדינה ושהיה ואם יפרוץ השלום המיוחל קו הגבול יעבור בוואדי אל -עריש.

הכנת השטח ליישוב החקלאי תבעה גם קורבנות בנפש. ציוד כבד שעבד במקום עלה על מוקש והמפעילים נהרגו במקום. לשם הכשרת הקרקע  היה צורך לנקות שטח רחב ביותר, מה שנקרא "מוצבי רפיח" ולסלק ממנו אמצעי לחימה. כל זאת על מנת להפוך את הדיונות החוליות לשטחים חקלאים משגשגים ופורחים.

הימים הראשונים להגעתנו היו ימים קשיים, ללא חשמל, ללא מים וללא אמצעים בסיסים לניהול חיים תקין ושגרתי, אלא שמנגד ההתרגשות הייתה גדולה, והיא זו שחיפתה על הקשיים הפיזיים הרבים.

כולנו היינו חדורי אידיאולוגיה ואמונה ולמרות הקשיים ואי הנוחות שלצידם, יידענו ללא כל ספק שהתנאים הם זמניים ושעוד נדע ימים טובים מאילו...

ואכן קבוצת המשפחות שלא היה ביניהן כל קשר, למעט מפגשי ההכנה הבודדים בתנועת המושבים, הפכה לימים לחבורה מגובשת עם קשרים תרבותיים וחברתיים שאני אישית לא הכרתי לפני כן. לצד ההצלחה החברתית הנדירה, התפתחה גם הצלחה "מקצועית", עם השנים הפכנו למקצועניים בתחום גידולי חורף חסויים והיינו לחלוצי הייצואנים של תוצרת חקלאית משובחת.

אלו היו שנים של התרוממות רוח, תחושה עילאית של יצירת "יש מאין...",  מדיונות צהובות, צרובות מלחמה הפכנו את האזור לגן עדן עלי אדמות, גן פורח ששכן לחוף ימה של העיר "ימית", שהוקמה לאחר מכן, מתוך אותה תפיסה ביטחונית. בעיר ימית היה אמור להיות מוקם נמל על מנת שדרכו תשווק כל התוצרת החקלאית שייצר החבל.

במבט מפוקח לאחור, אני חש שאין וכנראה גם לא תהיה עוד הזדמנות נדירה כל כך ליצור "מכלום" חבורה איכותית כל כך.

"החלום ושברו..."

... והנה כשאנחנו שיכורים מההצלחה שלנו מתחילות להגיע, בשנת 77 עם ביקורו של סאדת, השמועות על אפשרות של עקירה ופינוי.

התגובה הראשונית לאפשרות הזו היא שוק,  מיד אתה שואל את עצמך: "הכיצד ? הרי אני באתי לפה בשליחות ... מטעם...  מה השתנה פתאום ???"

ככל שהזמן חולף ומוסיפים לדון בעניין מחד, אך מאידך אין הסברים משכנעים מדוע אתה צריך לפנות את ביתך, אתה מתחיל לספק לעצמך כל מיני הסברים "מרגיעים", כדוגמת: "זו בעצם ההצגה הכי טובה בתבל, הצגה שהבמאי שלה הוא אריק שרון. אריק שרון שבאופן פראדוכסלי ממשיך בבניין החבל, מגדיל לעשות בעודו בונה מאחזי דמה, מה שנקרא "המגדלים הפורחים". כלומר, ההיגיון הבריא שלך עצמך מספק לך את התשובה הרצויה: אם כל זה קורה... סימן שאף אחד לא מתכוון ללכת באמת למהלך של "פינוי", אז למה שנאמין לכל ה"שמועות"... ??? אנחנו הרי מתבססים על עובדות ומעשיים בשטח !!!

ואז... כשהמפוכחים מבינינו מבינים שקיים איום אמיתי ושצריך לקום ו"לעשות מעשה"  כדי לבטל את רוע הגזרה, אתה נקרע בינך לבין עצמך לגבי אופן המאבק ושיטת המחאה.

הדוגמא הכואבת ביותר לכך מבחינתי היא אירוע "גן הירק", זו היתה ההפגנה הראשונה בנאות סיני, הפגנה ממנה יצאתי בשן ועין, חבול ומוכה פיזית ונפשית.

סיפור "גן הירק"

המבחן הראשון היה ב"גן הירק" ב"נאות סיני".

לא השתייכתי לגרעין הקשה והקיצוני שהתנגד לנסיגה, עם זאת, האמנתי שבמידה ונצליח למנוע את פינוי "גן הירק", נצליח במאבק על הפינוי כולו. עם האמונה החזקה הזו, ומתוך כוונה למחות באמצעות נוכחותי במקום (וחלילה לא מתוך כוונה להשתתף פיזית במאבק) נסעתי לשם עם אהרון ברוידא. אהרון ברוידא, שכן וחבר קרוב, הוא בן כפר מנחם, (מקיבוצי השומר הצעיר), שדעותיו הפוליטיות  נוטות שמאלה. אהרון חשב שאם הוחלט על פינוי עלינו להתפנות. אני, כמובן, התנגדתי לעמדתו המשלימה, ובכל זאת הסכמנו על כך שנלך לשם רק בכדי למחות בעצם נוכחותנו.

כשהגענו ל"גן הירק" נתקלנו בתכונת המתישבים, תכונה של "לקראת מלחמה": חולקו פקודות, ניתנו הוראות, מילאו מקלות וצינורות בחול, כהכנה ל"קרב" עם הצבא.

הלכנו לישון באוהל שהבאנו איתנו.

בארבע לפנות בוקר התעוררנו, לקול צופרי האזעקה שהפעילו המתישבים ברגע  שהצבא החל בסגירת השטח.

חיילים החלו להסתער על המבנה המרכזי שבו התבצרו המתיישבים. בתוך המבנה היו נשים, ילדים ואפילו תינוקות. על הגג עמדו המתישבים והדפו, גל אחר גל, את  החיילים, עם המקלות והצינורות שמולאו בחול.

אני זוכר את עצמי עומד שם לבד, ללא אהרון (בשלב מסוים אהרון נעלם לי), ורואה כיצד קצין,(יובל, המכונה ה"פרד"), בן קיבוץ מסילות, מסתער בראש מחלקת חיילים חבושי קסדות. הקצין חטף מכות מהמתיישבים, אך למרות זאת המשיך ב"מלאכתו" בעודו צועק לחייליו: "אחרי" ! בסופו של דבר, החיילים נסוגו ובכך מנעו שפיכות דמים.

בשלב זה הצבא הביא שופל גדול ועליו חיילים במטרה שיוכלו לטפס בעזרתו על הגג. ברגע זה יצא מאחורי אחד הבתים הסמוכים טרקטור, שגרר אחריו קונצרטינות, ובכך חסם את דרכו של השופל שרצה להתקדם לעבר הבניין המרכזי.

מספר חיילים החלו להתנפל על נהג הטרקטור. לנוכח המחזה הזה לא יכולתי להתאפק וקפצתי על הטרקטור על מנת לסייע לנהג. באותם רגעים הבחנתי במיכלית כיבוי אש ענקית של חיל האויר בעלת זרנוק מים אימתני  שמטרתה להתיז מים על המתישבים ובאמצעות כך לפזרם. נסעתי לעברה עם הטרקטור על מנת שלא תוכל להתקרב. ברגע זה החלו חיילים להכות אותי, למרות זאת לא עזבתי את ההגה ונכנסתי בפגוש של המיכלית. החיילים משכו אותי בידים וברגלים, תפשו לי בשערות וממש תלשו לי אותם, אך עדיין לא הצליחו להפריד אותי מן הטרקטור. באותם רגעים הרגשתי שבשבילי המאבק הזה הוא בבחינת "להיות או לחדול".

פתאום הרגשתי שהלחץ נחלש, הסתכלתי הצידה וראיתי את דן שומרון נותן הוראה לחיילים להפסיק להסתער. האנשים שלנו הצליחו בינתיים להוציא את האוויר מגלגלי המיכלית והמאבק חדל.

רק בשלב זה הצליחו לנתק אותי מהטרקטור וגררו אותי לאוטובוס שהיה אמור להוביל את התושבים למעצר ברפיח. בזמן שניסו להעלות אותי לאוטובוס, ראיתי כיצד איציק טל מאוגדה, מתמוטט ליד דלת האוטובוס לאחר שחיילים היכו על ראשו עם אלה. לדאבוני לא יכולתי להגיב מכיוון שהייתי מוקף בחיילים.

ברגע שנסגרו הדלתות והאוטובוס החל בנסיעתו לכיוון מחנה המעצר ברפיח, רק אז, התחלתי להרגיש בגופי את עוצמת הכאב הפיזי והנפשי של החבטות והמכות שספגתי, עד לאותו רגע לא הייתי פנוי לחוש כלום.

בסיטואציה הזו, כשאני יושב מוכה וחבול, באוטובוס המוביל אותנו לבית המעצר ברפיח, חזרה אלי התמונה של "השבת השחורה". השבת בה נכנסו הבריטים לתל יוסף, הסתובבו עם הברנקרים, אספו את חברי המשק במכלאות ומשם הובילו אותם לרפיח. לא האמנתי באיזה גירסה ההיסטוריה יכולה לחזור על עצמה ועד כמה הגירסה הנוכחית גרועה מקודמתה, שהרי כאן החיילים הם חיילי צה"ל והצבא הוא צבא הגנה לישראל.

הייתי בסערת רגשות נוראה. ניגשתי לקצין שעמד ליד דלת האוטובוס ואמרתי לו: "עכשיו אנחנו אחד מול אחד, בוא ונראה אני או אתה!!!", הקצין החוויר ונהג האוטובוס עצר את נסיעתו, פתח את הדלתות ונטש את האוטובוס. נוסעי האוטובוס חילצו עצמם במהירות מן האוטובוס והחלו לצעוד לכיוון הישוב. בשלב זה, לאחר שהאוטובוס התרוקן מנוסעיו, מישהו שבר את שמשת החלון האחורי של האוטובוס באמצעות אבן גדולה.

רק אז, בדרכי חזרה ל"נאות סיני", הבחנתי, שבצידה הימני של הדרך המובילה לישוב, בתוך חורשת האשלים, חונים עשרות אמבולנסים צבאיים, ולידם פרוס תאג"ד  עם אלונקות פתוחות.

ברגעים אילו, הבנתי שהצבא מבחינתו נערך להתמודד עם כמות עצומה של נפגעים. המראה הזה עורר בי את התחושה שהצבא ערוך ומוכן לסיטואציה קשה ואפילו במחיר של נפגעים בנפש.

במקביל לכל העימות שאני מתאר, התקיים בתוך הישוב, משא ומתן בין גורמים בכירים לנציגי המתישבים.

בסופו של דבר, דן שומרון ועזר ויצמן שהיו נוכחים במקום הודיעו שנמצא הסכם שמקובל על כל הצדדים. כל הציבור, תושבים וחיילים, התאסף ברחבת הבניין המרכזי והסתדר בצורת "חיית". דן שומרון נשא נאום ובסופו שרנו כולנו את "התקווה".

בדרך הביתה התברר שהרגל שלי מרוסקת. למחרת בבוקר, לאחר שהרגל התנפחה למימדי ענק והכאבים התעצמו, יואל ברגר הסיע אותי לחדר המיון בבאר שבע. הפציעה הסתברה כקשה, אך קשה ממנה הפגיעה הנפשית. עד היום אינני יכול לשכוח את המאבק עם חילי צה"ל, החיילים שלנו.

בהמשך קיבלתי, יחד עם תושבים נוספים, זימון למשפט בבית דין צבאי בעזה. המשפט בבית הדין הצבאי היה עבורי חוויה קשה ומשפילה, הושבתי על כסא נאשמים המיועד בימים כתיקונם למחבלים, נגזר עלי כנס כספי ומאסר על תנאי ועד היום תיק פלילי זה קיים כנגדי. בתקשורת הוצגנו כגדולי המתפרעים וכמפרי חוק. מבחינתי, חשוב להדגיש ולזכור, שהסיבה לכל זאת מקורה במאבק אידאולוגי.

היום אני חושב שכל המאבק היה אבוד והנסיגה היתה בלתי נמנעת.

הפינוי... ההרס והחורבן

הגיע שלב שהתחילו לדבר על הפיצויים. לא הייתי נגד קבלתם, אבל לא היה לי ראש ופנאי להתעסק בעניינם. כשהגיע השמאי לאמוד את הרכוש, אמרתי לו: "תעזוב אותי במנוחה, תסתובב בבית ובמשק ותרשום מה שאתה רוצה."

אבי, שכאמור, היה מציאותי הרבה יותר ממני הזכיר לי, שוב ושוב, שאני חייב לחשוב על העתיד ולטפל בסוגיה הכספית. אך אני, לדאבוני, לא הייתי מסוגל לכך באותם ימים. הנוגעים בדבר החתימו אותי על מה שרצו ואני מצידי קיבלתי את מה שנתנו. קרוב לוודאי שהפסדתי כספים, אך שוב, באותם ימים, לא הייתי מסוגל לעסוק בכסף ובפיצויים…

בנושא הפיצויים לא יכולתי, כאמור, לטפל. בעצתו של פקיד הבנק השקעתי את כל כספי במניות הבנקאיות וככה, לימים, "הצלחתי" להיכנס לרשימת המפסידים בנפילת המניות הבנקאיות המפורסמת.

במעט הכסף שנותר לי יכולתי  לרכוש נחלה בעין הבשור ועליה מבנה זמני. הכסף הספיק בקושי לתשלום עבור התשתית, ולא מעבר לזאת. למעשה לאחר הפינוי ואובדן הבית והמשק ב"שדות", ובהגיעי לעין הבשור, הייתי צריך להתחיל הכל מהתחלה, ללא כל אמצעים.

חזרתי בדיוק לאותה נקודת התחלה בה הייתי לאחר שעזבתי את הקיבוץ, אלא שהפעם הייתי מבוגר בעשר שנים, נתון בתוך סיטואציה אישית ומשפחתית מורכבת ולאחר חווית הפינוי הכל כך מכאיבה וצורבת.

אינני יכול לשכוח איך בלחץ הבנים חזרתי למה שהיה הבית שלנו בשדות יום לפני החזרת השטח למצרים. בעומדי על חורבות מה שהיה עד אתמול חלקת האלוהים הקטנה שלי, בעודי רואה את ההרס הנורא שהותירו הדחפורים: ערמות החול שמתחתם מבצבצים שלדי מתכת ועץ... מה שהיה פעם בית, הבית שלי. פשוט קשה להאמין !!!

ואז... כשלא יכולתי יותר לראות איך הבנים מצביעים ומנסים לזהות היכן עמד הבית, היכן הלול וכל השאר פניתי לאחור כדי  שבני לא יראו את הבכי ואמרתי לעצמי: "המדבר נתן, המדבר לקח, יהי שם שדות מבורך". וברחתי משם מבלי להסב פני ולו עוד פעם אחת.

ועדין המראות הללו רודפים אותי יום יום, שעה שעה.

מחשבות ש "לאחר מעשה"

ברמה הלאומית:

לאחר ששרטתי בפניכם פרופיל של מי שהיה שם, אני שואל את עצמי שוב ושוב מה למדנו מאותו אירוע טראומי וקשה, הן העקורים והן העוקרים ?

אני יכול לומר בוודאות שלא למדנו כלום. מה שהיה הוא שיהיה, רק שהפעם, בגלל משך השנים של ההתישבות (דור שני ושלישי – דור שנולד... ודור שנקבר...), הדברים עלולים להיות  הרבה יותר קשים.

אני רוצה לנצל את הבמה הזו ולפנות בראש וראשונה לאלו שמובילים את המהלך במקום לחפש את המפריד בואו נראה את המאחד.

1. בואו ננסה להיות קשובים למתישבים ונקיים "עבורם" משאל עם או בחירות – כך ניתן להם את התחושה שהעם רוצה כך או אחרת ולא דיקטטורה וכוחניות יכריעו את גורלם. אני משוכנע שרובם יקבלו את מרות החלטת העם.

2. להפסיק את ההסתה הפרועה ההופכת את המתישבים לאויבים או חלילה ל"סרטן" בגוף המדינה, אלא להיפך להתייחס אליהם כאל חלוצים אמיתיים (שומרי גבולות וחקלאים לתפארת).

ברור לי שיותר קל לפנות "אנשים רעים", לכן בצורה שיטתית יוצרים לאנשים הללו דימוי שלילי.

כל זאת כדאי שלעושים במלאכה יהיה יותר קל.

יצירת הדימוי של רודפי בצע, פרזיטים, "תוקעים מקלות בגלגלי השלום" וכו... היא מכוונת. מנסים לשבור את רוחם בפרסומים מעוותים על בקיעים וסדקים ביניהם, על כאלה שכבר חתמו ועל אלה אשר אם לא יחתמו עכשיו תישלל מהם הזכות בעתיד לקבל פיצויים ועוד כהנה וכהנה דוגמאות ל"מלחמה פסיכולוגית" שמנהל נגד המתישבים הממסד האטום.

3. לפרוס בפני המתישבים שטיח מרופד שיאפשר להם להלך בבטחה - מדוע שלא נאמר להם: " אתם גיבורי האומה...   אלא שהיום לאחר שינוי הנסיבות ולאחר מיצוי כל הדרכים להגיע להסדר שלום אתם נדרשים לקשה מכל... להיפרד מהחלום, מהבית... "

המתישבים זקוקים כיום, יותר מהכל, לסגנון דיבור כזה להתייחסות כזו, להבדיל מהטונים הלוחמניים שמושמעים היום מעל כל במה פוליטית וחברתית.

עלינו לקבל אותם באהבה, לאמץ אותם אל ליבנו, לפתוח את בתינו בפניהם ולעשות ככל יכולתנו לעזור להם לשקם את חייהם בתוכנו ובקרבנו. רק כך נקל עליהם ונסייע להם.

חשוב לי להדגיש שמדובר בטובי בניה של הארץ, אלו הבנים שאנחנו (תנועת העבודה וההתישבות העובדת) חינכנו.

אם מישהו טועה פה, זה שוב אנחנו ולא הם. אבל כאמור, ל"נבחרי העם" קל ונוח לציר תמונה אחרת. עלינו לזכור שאת המחיר הכואב של השלום הם ורק הם משלמים.

לסיכום,  חשוב מאד :

1. לשמור על כבודם של האנשים.
2. לגלות רגישות, הרבה תמיכה ואמפטיה.
3. לווי בשעת מצוקה.
4. מציאת פיתרונות חלופיים במסגרת קבוצתית באזורים הדומים ככל הניתן למקום הראשוני.

מה למדתי אני מתוך ההתנסות הכואבת שלי ?

ברמה האישית:

1. ברגע שמבינים שהאפשרות לפינוי היא מציאותית ואמיתית צריך לגייס את ההיגיון ותוך כדי המאבק להישארות יש להתחיל לבדוק אפשרויות חלופיות.
2. ברגע שהתהליך נמצא בעל חזור והפינוי מתממש, יש לקחת אחריות על עצמך ועל משפחתך, ולעשות את המירב שהמשפחה תשאר מלוכדת ושפוייה.
3. בשלב שלאחר הפינוי בהגיע המשפחה למקום הקבע החדש להיות קשוב לכל מקרה חריג במשפחה. יש להתאזר בהמון סבלנות ואורח רוח.
4. אסור בשום אופן לעסוק ברחמיים עצמאיים – אין בעולם אדם או חבר שיכול לעשות את הדברים עבורכם... צריך להיזהר ולהישמר מפרפורים... שקיעה... וכריסה... , אין לכך זמן.
5. לזכור שהכל נמצא בראש ובידים שלך. אם נדע להרים את הראש ולהביט לעבר אופק חדש, הכל פתוח והרשות נתונה...  צריך וגם אפשר לבנות הכל מחדש. לפעמים החדש יכול להיות יפה ומוצלח יותר, ולי אישית יש קבלות על כך.

לסיכום או קצת פרופורציות לסיום

המראות הקשים ביבשת אסיה עדין חקוקים בזיכרוננו. מראות של אנשים, מקומיים ו"תיירים" שכל עולמם נשטף בגל הצונאמי, הכל בגלל איתני הטבע. בשעה קשה זו העולם כולו התגייס לסייע לניצולים ואיש לא העלה בדעתו לחסוך כסף או מאמצים.

ובאותה שעה כשמדובר בהריסת בתיהם וחלומותיהם של אחינו (כשהפעם אנו אחראים להרס ולא איתני הטבע) עומד מהצד ציבור של אנשים שלא רק שאינם תומכים מעודדים ומחבקים הם מתעמרים באילו שהכי זקוקים עכשיו לסיוע.

חברים כנראה שהתבלבלנו... בואו נעצור לרגע, נעשה חושבים ונראה באנשים היקרים הללו אחים ולא אויבים.

בחוסר הרגישות שלנו אנו דוחפים את המתישבים לפינה ולא מאפשרים להם להאחז בסיכוי הקטן ביותר לשינוי רוע הגזרה, כשהם שומעים איך שר הביטחון בנאום המסורתי שלו  ערב יום הזיכרון בהתייחסו לשאלת פינוי חבל עזה אומר שלצה"ל  יש תוכנית מגרה ושהוא ערוך ומוכן לפינוי מהיר ואלגנטי. מה אמור לחשוב אותו מתישב כשהוא שומע כך את שר הביטחון שלו מתבטא ???

ובאותו חוסר רגישות, חצי שנה לאחר מכן, קצינת המודיעין של השבס, ביום כניסתה לתפקיד כשהיא נשאלת גם היא בעניין ההינתקות היא מודיעה בגאווה כי לשרות יש תשובות ...... ושישנם מכלאות  ותאים למשפחות שלמות.

למי ולמה מוסיפות אמירות מהסוג הזה ???

אני מציע לשנות את הסגנון ולהפנות את האנרגיות שלנו לכיוונים של תמיכה, קבלה והבנה.

בתודה  ובברכה

שפר נחום מושב עין הבשור

מיקוד: 85405,  טל': 9982172-08