נמחזר חומר כמה שיהיה צורך.
כל מי שכועס עלינו כי נהיינו חרדים, וכל מי שחושב שהלבוש שלנו לא הפך שחור רק בשביל למשוך אחרינו את הנוער הדת"ל, ראוי שידע שאין זה נכון. לא שאנו מפחדים להקרא "חרדים", ולא שאם היינו "חרדים" היינו ראויים לכל הכעסים וקריאות ה"בוגד" שאנו זוכים להם, אך האמת היא שיש מרחק אידיאולוגי בינינו לחרדים.
לפעול עם אל
ההבדלים מתבטאים בעיקר בשלושה עניינים: ראשית, הגישה ה"חרדית" העכשווית סוברת שאין לנו לנקוף אצבע עבור תהליך הגאולה; שבנין הארץ, קיבוץ הגלויות, בנין המקדש וכל ענייני הגאולה "ירדו מן השמים", ושכל פעולה מעשית בעניינים אלו היא דחיקת הקץ והפרת השבועות.
אנחנו חולקים על כך מכל וכל. אנחנו מאמינים, ע"פ דברי חז"ל, וע"פ רוב ככל גדולי ישראל בכל הדורות (ובכללם הגר"א והנצי"ב ועוד "חרדים"), שתהליך הגאולה חייב להיעשות על ידינו, ושעלינו "לפעול עם אל" בכל הנוגע לתחיית עמנו וארצנו ותהליכי גאולתנו. גדולה מזאת, אנו מאמינים, שחובה עלינו לפעול מעשית גם בנוגע לבנין בית המקדש. איננו מקבלים את האמירה ש"לענין הר הבית אנו נטורי קרתא". אנו סוברים שנטישת הר הבית בידי אויבינו היא אחת הטעויות הגדולות של הדור, והיא משליכה ומקרינה על כל מאבקינו על הארץ - אם אנו שוכחים את ירושלים, אנו שוכחים את כל ה"ימין".
הכרת תודה על אתחלתא דגאולה
שנית, הגישה החרדית הקלאסית אינה רואה את תקופתנו כתקופה של גאולה, כתקופה של "שיבת ציון", והיא מתעלמת מכל הניסים הגדולים שאירעו לנו במאה השנים האחרונות. הגישה החרדית אינה מודה לה' על ניסי תש"ח ועל ניסי תשכ"ז, אינה מודה לה' על קיבוץ הגלויות המופלא, ועל פריחתה ובניינה של ארצנו הקדושה.
אנחנו לא עמהם! - אנו מודים לה' הודאה עצומה על כל המראה הגדול אשר לפנינו, על ניסיו ועל נפלאותיו, ועל כל הזינוק הגדול של תהליך הגאולה בדורות האחרונים (שהחל בעלייה הגדולה של תלמידי הגר"א). אנחנו חוגגים יום שלם המציין את אתחלתא דגאולה, בו אנו עולים לירושלים עיר קדשנו ותפארתנו, בהלל ושירה, ומכירים תודה לרבונו של עולם.
ממלכת כהנים
שלישית, הגישה החרדית תופסת שיהודי צריך לעסוק רק בתורה. כל עיסוק שהוא מחוץ לתורה, הוא בגדר "בדיעבד", ואינו נצרך אלא להשלמת פרנסה ולמי שלא מצליח בלימוד התורה.
אנו חושבים שזו טעות! - אנו רואים ערך עליון בהקמת ממלכה שלימה, של תורה ועבודה וחקלאות וכלכלה וספרות ותרבות וכו', כאשר הכל מונהג ומכוון ע"פ התורה, ורק ע"פ התורה. איננו רואים בזה מצב של דיעבד, איננו מנסים להיות אלטרנטיבה לחילוניות, אלא אנו רואים בזה אידיאל גדול, קידוש השם של ממש, והתגשמות החזון של "ממלכת כהנים וגוי קדוש". מטעם זה הקמנו בית ספר לקולנוע יהודי, ובית ספר לייעוץ תורני, הכל ע"פ טהרת הקודש, ובכוונתינו בעז"ה לייסד עוד ועוד בתי ספר למקצועות רבים ולתחומים רבים, שכולם חייבים להיות בקרב ישראל, המתיימרים להיות עם ה' ואור לגויים.
החילוניות כאויב רוחני
לעומת ההבדלים הללו, יש נקודה אחת שבה אנו מסכימים עם הגישה החרדית, והיא: זיהוי החילוניות כאויב רוחני. המהפך בהשקפתינו נגרם ע"י שגילינו שהאידיאולגיה החילונית איננה עוד כפי שהיתה. שמנו לב שהחילוניות איננה עוד "טעות קטנה", אינה עוד "חיפוש אחר ערכים גדולים", אינה ביטוי של התועים המחפשים מעיין להשקות בו את "צמאונם הגדול לאל חי", אלא היא אידיאולוגיה לוחמת והרסנית. אנו רואים שחזונו הקודר של מרן הרב קוק זצ"ל, על עתידה של הלאומיות שאין לה קשר עם הדת, מתגשם לעינינו. אנו רואים שהרב זצ"ל צדק בנבואתו שלאומיות זו עתידה להפוך ל"מפלצת" ול"משחית", ולשנאת אחים נוראה.
לא דברנו עם הקב"ה ואין אנו מתנבאים בשמו, אך אנו מקיימים את חובתנו היסודית להשתדל "לקרוא" את המציאות שהקב"ה מראה לנו. אחר גירוש קטיף ופוגרום עמונה, וכל האירועים הנלווים אליהם, הבנו שהמאבק הרוחני עלה כמה דרגות. ראינו בעינינו שאמנם בתקופת הרב זצ"ל ועד לפני כעשור שנים, בעת שהחילוניות לא היתה כ"כ רוויה בשנאה הגובלת באנטישמיות, אכן היה בה פוטנציאל גדול. אך כעת האידיאולוגיה החילונית התדרדרה במורד, והגיעה למימדים של אויב רוחני נורא ומר.
לא ממשיכים לחבק
לאור זאת, הבנו שא"א לנו להמשיך ולחבק, להמשיך ולהעריץ ולכבד את ראשי החילוניות באשר הם (בניגוד ל"עם שבשדות", לציבור החילוני הרחב, שרובם ככולם "תינוקות" שנשבים אחר ראשי החץ החילוניים). אי אפשר לנו להמשיך ולשדר אהבה אין קץ לאלו המשגרים בנו חיצי שנאה רעילים. הנוער שלנו מתבלבל, אנו מתבלבלים, וכבר איננו מצליחים להבחין בין אוהב לאויב. אם לא נאמר לעצמנו: די, עד כאן, מתנתקים מכל ההויה החילונית, על כל שלוחותיה וסמליה - לא נצא מהבלבול. אם לא נגדיר את העומדים לפנינו כאויבים רוחניים, לא נוכל להיאבק באידיאולוגיה שלהם, ואנו ובני בנינו נמשיך לינוק מתורותיהם ולהשתעבד לאמונותיהם.
התנתקות מסמלי החילוניות
לכן הכרזנו על התנתקות. לא התנתקות מחסדי ה', חלילה, לא התנתקות מההכרה בתהליך הגאולה, אלא התנתקות מההערצה לחילוניות ומהתלות האין-סופית בה. מדינת ישראל, ויום ה' באייר, מסמלים מצד אחד שלב גדול בתהליך הגאולה, אך מאידך הם הפכו לסמל הערצה לחילוניות - הערצה עיוורת לראשי הממשלות (ביניהם כופרים גמורים, שפעלו לשמד רוחני רחב-היקף), הערצה למצביאי הצבא (ביניהם נואפים ורודפי יהודים), שכל האידיאולוגיה שלהם אומרת: "כוחי ועוצם ידי".
החגיגות ההמוניות ביום זה, הנפת דגלי הלאום, שירת ההמנון, המנגלים, מצעדי צה"ל וכו' מעוררים אותנו כל שנה מחדש להזדהות פנימית, לעתים תת-הכרתית, עם כל סמלי החילוניות בת דורנו. הזדהותנו עם כל הנ"ל, גוררת אחריה, לעתים בלא שימת לב, הזדהות עם כל התרבות החילונית, עם שירתה, עם ספרותה, עם כלי התקשורת שלה וכו'. להשקפתנו, רק ניתוק מוחלט מטבורה של החילוניות, שהסמל הגדול שלה הוא יום ה' באייר וחגיגותיו, יכולים להביא אותנו ואת בנינו לעמידה ברורה על דעתנו, להגדרה ברורה של זהותנו.
זהו פשר מהלכנו. לא בגידה בטובות ה', לא בגידה בארץ ישראל, לא בגידה בתהליך הגאולה. ההיפך המוחלט.
]
