שותפות בחטא
הרב דוד חי הכהן שליט"א - רב קהילת 'אורות התורה' בת-ים, וראש הישיבה
שאלת המשא ומתן על המאחזים עם מי שאינו שומר תורה ומצוות, היא חלק מהסוגיה הגדולה של דחיית מצוה אחת מפני מצוה אחרת. במבט ראשוני, מצאנו במקורותנו שתי גישות בנושא זה: 
מחד - הגמרא (סוף מסכת סוטה) קובעת שכשאפשר למנוע מעשה עבירה חמור, על ידי שנדריך את העבריינים לעשות במקומו מעשה עבירה קל יותר, עלינו לנהוג כך כדי להוריד במשהו את חומרת האיסור. בדרך זו נהגו רבנים חשובים לייעץ לבעלי תשובה בתחילת דרכם להחליף עבירה חמורה בקלה ממנה. 
מאידך - מצאנו במשנה (תרומות ח', י"א-י"ב) וברמב"ם (הלכות יסודי התורה ה') הלכה למעשה - שנוכרים שאמרו לישראל תנו לנו אחד מכם ונמיתנו ואם לאו ימותו כולם, הרי טוב שימותו כולם ואל ימסרו בידיהם אחד מישראל. מוכח מכאן שעצם ההסכמה למסור נפש בישראל בידי גויים חמורה יותר מאיבוד נפשות רבות. וכן נאמר שאסור למסור בידיים תרומה לגויים שיטמאוה, גם אם בעקבות הסירוב הגויים יטמאו בידיהם תרומות רבות. מכאן למדנו, שלא רק בדיני נפשות אלא גם באיסורים אחרים, אסור לנו לעשות את האיסור בידיים גם אם המחיר לכך שהאיסור ייעשה פעמים רבות.
כאמור, במבט ראשוני יש כאן שתי שיטות. אך מבט מעמיק יותר ילמדנו שאין כאן מחלוקת אלא שני מצבים שונים. הגמרא בסוטה מתירה, מפני שהיא עוסקת בהדרכת חוטאים בינם לבין עצמם, ללא שותפות שלנו במעשיהם. לעומתה המשנה בתרומות אוסרת במקרה שהאדם עושה איסור בידיו.
לפיכך, כיוון שמסירת חלק מארץ ישראל לידי אלה שימסרוהו לגויים היא מעשה אסור בתכלית, הרי שהמשא ומתן על כך הוא עבירה. וכלל למדנו - "אין אומרים לאדם חטא כדי שיזכה חברך", ואין אחריות העבריינים עלינו. כך נהג הרב קוק זצ"ל, שעמד איתן כסלע ולא הסכים לחתום על מסמך כאילו הר הבית שייך לגויים, אפילו כשהזהירו אותו שסירובו עלול לגרום לפיקוח נפש, מפני שמסירת הארץ או חלקיה ואפילו הודאה בזכות הנוכרים עליה היא חטא לדורות. 
וכבר כתב הרב חרל"פ בספרו מעייני הישועה כי ההסכמה לחלוקת הארץ היא בבחינת "לא הודה בארצו", שאפילו משה רבינו ע"ה, עם כל גדלותו וזכויותיו שאין למעלה מהם, נענש עליה. לכן פשוט שאין לבא במשא ומתן לא על הארץ, ומן השמים מסייעים לבאים להיטהר. וה' הרוצה בעמו ובארצו הוא יגמור בעדנו וישבית כל צר ואויב מעלינו, ועל כל ישראל שלום. 

תמימים נהיה - בתורה ובארץ
הרב מיכאל הרשקוביץ שליט"א - ר"מ בישיבת מרכז הרב ורב היישוב נריה
כשעשה רב זירא דרכו לארץ ישראל מתוך ציפייה וכיסופים, חצה נהר על גבי קורה כשהוא אוחז בחבל המתוח מעליה. ראהו צדוקי אחד כשהוא מסכן עצמו בכך, והעיר לו: עם פזיז אתם שהקדמתם נעשה לנשמע, ועודכם בפזיזותכם. השיבו רב זירא: מקום שמשה ואהרון לא זכו לבא אליו מי יאמר שאזכה אני (כתובות קי"ב). בפשטות יש לפרש, שרצה לומר כי כשם שמשה ואהרון לא זכו לבא לארץ בשל פגם בתמימותם בדרכם לארץ "יען לא האמנתם בי" (במדבר כ'), שמא אף הוא לא יזכה לכך, אם תיפגם ענוותנותו ותמימותו בדרכו אליה. 
כשעמדה בזמנו על הפרק תכנית החלוקה, שעל פיה חשבו אומות העולם לכפות עלינו את חלוקת ארץ נחלת אבותינו בינינו לבין זרים שהתגוררו בארצנו, קמו רבים מגדולי ישראל והכריזו שאנו מצידנו אסור לנו להסכים לכך. וכפי שהתבטא בין היתר מרן הרב יעקב משה חרל"פ זצ"ל שאם יצטרכו חלילה לחתום על כך "נוח יותר להחותמים לקצץ בהונות ידיהם ולא יקצצו בנטיעות גן רווה " (מעייני הישועה). זאת בניגוד לדעתם של "ריאליסטים" למיניהם שבטחו בהבנתם וטרחו להטיף שעל כורחנו עלינו לקבל את הגזרה, כדי שלא נחמיץ הכול. וכאותם "ריאליסטים" של ימינו אלה, מהם אף מתוך מחננו, המנסים להטיף לציבור על ההכרח כביכול לגזור על עצמנו חלוקה חדשה בתחומי ארץ קדשנו, שזכינו בחסדי ה' לשוב אליהם וליישבם.
יסודם של חשבונות אלו אינו בריאליה יתירה, אלא ברפיון התודעה של מעלת ארץ קדשנו - בהכרה הבריאה שאינה רק אמצעי רציונאלי לקיומה החומרי או אפילו הרוחני של האומה, אלא "הינה חטיבה עצמותית קשורה בקשר חיים עם האומה, חבוקה בסגולות פנימיות עם מציאותה" (אורות למרן הראי"ה זצ"ל). אצל המודעים למעלתה של הארץ וקדושתה, מעוררות המחשבות המחרידות על חלוקתה, את האסוציאציה עם משפט שלמה. בה במידה שאותה האומרת "גזורו" מוכיחה בכך שאינה אם הילד, כך האומרים "גזורו" בנחלת אבותינו מוכיחים שמעלתה האמיתית של ארצנו וקדושתה, רחוקה היא מתודעתם. "כי לאדם מישראל, שהוא בעל תורה, שהוא שלם בדעתו, בהכרתו ובהרגשתו היהדותית, הנובעת ממקורה של תורה, הלא לא יעלו על הדעת מצד עצמו הרהורים כאלה - גם מצד חוקי התורה, גם מצד אמונת התורה, גם מצד החיוניות היהדותית הבריאה הנובעת ממקור התורה וקובעת את יחסנו האמיתי אל ארצנו" (לנתיבות ישראל, למרן הרצי"ה קוק זצ"ל). 
ובמיוחד עתה כאשר באים גויים, או אפילו יהודים, לכפות עלינו איסור תורה זה של מסירת משהו מנחלת אבותינו לזרים, יש בכך חילול ה' מופלג במיוחד, שכן בשעת גזירה, אף על דברים קלים ביותר נצטוו ישראל על מסירות נפש (סנהדרין ע"ד). ובעיקר בימים אלה אשר בהם למרבה הוותנו נרמסים בראש כל חוצות ערכיה היסודיים ביותר של הציונות, בידי מנהיגים אובדי דרך, ימים שבהם מרימים הגרועים שבאויבינו ראש, בעידודם של אומות העולם, ובעידודם של אחים תועי דרך. כאשר ממשלות ישראל האחרונות פוגעות מתוך הפקרות מופלגת בשלמות ריבונותנו בארצנו, מערערות מיום ליום את בטחוננו, ומשפילות עד עפר את מעמדנו וכבודנו לעיני העמים. בימים אלו שאף מערכת המשפט שנועדה לטובתו ולהגנתו של העם היהודי היושב בציון, קמה על יוצרה, והיא מכרסמת מיום ליום בזכויותיו המוסריות ובכבודו, מתוך דאגה יתרה לצריו מבקשי נפשו וחומדי ארצו. 
לעת אשר כזו, כל משגה חסר אחריות, של הסכמים שונים ומשונים בסוגיות של מאחזים בארץ קדשינו, בידי מי שלא הגיעו להוראה ומורים (סוטה כ"ב), בניגוד לדרכה של תורה, טומן בחובו סכנות איומות של פריצת סכרים אחרונים של שמירת מעמדו של עמנו בארצו ונטירת בטחונו, מלבד האסון החינוכי שהוא עלול להמיט עלינו, בחורבן התודעה הלאומית האמיתית, שלאורה של תורת ישראל. "וענווים יירשו ארץ, והתענגו על רב שלום" (תהלים ל"ז).

הסכם המאחזים - חילול שם שמיים
הרב עוזיהו שרבף שליט"א - ראש כולל 'רינת שלהבת', חברון
פעם נוספת עולה אותה שאלה מבישה - האם יש רשות למסור שטח אדמה בארץ ישראל תמורת רווח פרקטי כזה או אחר. עצם השאלה היא חילול ה'! אוי לאותה בושה! אוי לאותה גאווה, שעדיין יש מי שמעלה בדעתו לנגוע אפילו באצבעו הקטנה בארץ קדושה זו. הסכמי המאחזים הם חילול ה', חילול כבוד ישראל וחילול כבוד השכינה. 
כך מתאר הרב צבי יהודה זצ"ל את דעתו של אביו - הראי"ה קוק זצ"ל כשרצו אומות העולם שעם ישראל יוותר על הכותל המערבי (לנתיבות ישראל ח"א): 
"נכבדי עם חרדו דנו וטענו, לשלומו של היישוב כולו בארץ, לשמירת חייהם של הרבה הרבה נפשות מישראל. והכהן הגדול, הלוחם במסירות נפש גם להצלת נפש יחידית מישראל, בירר כמפקד עליון את דעתו המכרעת בהחלטיות האחראית: לא ברפיון רוח ותרני ביחס למקום קדשנו נשיג בטחון שלומנו ומשמרת חיינו, לא מתוך כך יבושו וייסוגו שונאינו, אין בידינו לסגת ולזוז מעמדת בעלותנו האלוקית על מקומנו זה".
למדנו מדבריו, שגם אם מדובר בפיקוח נפש של הרבה נפשות מישראל, אין שום אפשרות לסחור בארץ ישראל. הזלזול בארץ ישראל הוא הגורם המרכזי לכל הצרות הפרטיות והכלליות בתקופה שלנו, שהרי גם אומות העולם מזהות את הגמגום הגדול שלנו בנוגע לארץ ישראל. 
ויתורים מטעמים פרקטיים, אינם משהו חדש בהיסטוריה של ארץ שסועה זו. גם אותם אלו הפועלים להשגת הסכמים אלו - אינם הראשונים שבפניהם עומדת אפשרות הבחירה לכאן ולכאן. כדאי לכולנו לא להיסחף במערבולת הפרקטיקה במה שנוגע לקריעתה של ארץ ישראל.
עלינו לזכור, שהרב חרל"פ פסק שאפילו את הדבר הפרקטי ביותר, לזכות במדינה(!) חלום כל הדורות, אין לממש אם בתמורה לכך פוגעים בשלמותה של ארץ ישראל. וכך דבריו (מעייני הישועה עמ' שט"ו): "ואין ספק כי אם יגיעו הדברים ויצטרכו חלילה לחתום על כתב חוזה בין לאומי שמשמעו יהיה ויתור איזה שהוא מכל זכותנו על ארץ ישראל, נוח יותר לחותמים לקצץ בהונות ידיהם ולא יקצצו נטיעות בגן רווה, ואף גם אם יצילו איזה נפשות מישראל מכובד לחצם בגלות בזה שיתאחזו בחלק שיקראו לו מדינה יהודית, אין בזה שום היתר לבתר לבתרים לבם ועינם של ישראל". 
כלומר - אין לסחור בארץ ישראל, גם אם משיגים בכך הישגים לאומיים (מדינה!), גם אם יש מצבי לחץ ואפילו פיקוח נפש של רבים, אין רשות לאיש לנגוע בארץ. עם ישראל כבר נפל פעם אחת בחטא המרגלים, ועכשיו הגיע הזמן לתקן חרפה זו.
עכשיו הזמן לבנות ולהתרחב בכל מקום אפשרי תוך כדי שמירת הקיים באופן מוחלט ובלתי מתפשר. הרחבה כנגד החרבה!