שמעתי פעם שמועה, שאחד מראשי הממשלה אמר "את המתנחלים יהיה קל לפנות. הם לא מחוברים לישובים, הם נוסעים בבוקר לעבוד בשפלה, ובערב חוזרים לישון, וחוזר חלילה".

טענה מכעיסה, אך כשחושבים יש בה הרבה, והיא די מעציבה, ואנחנו התושבים צריכים לחשוב איך מתמודדים עם טענה זאת.

ראשית הציונות, התבלטה בעבודת כפיים ויצירה. א.ד, גורדון, הוגה דעות ואיש אדמה, נאם וכתב על חשיבותה של עבודת כפיים.

במאמרו "עבודתנו מעתה" כתב: "...כל זה – מצד אחד, מצד זכותנו המדינית – בעיקר מצדה הרשמי, המשפטי – על הארץ, עם כל המתייחס לזה.  אולם הארץ בתור בסיס לחיים ויצירה באותה הצורה שאנחנו שואפים אליה, אין עליה זכות אחרת ואין קנין אחר תופס בה מלבד הזכות וכוח הקנין של העבודה, שאנחנו עומדים עליה מתחילת בואנו הנה (מובן, כי בחיים הלאומיים יש מקום לעבודות גם לא-גופניות, אלא שהחיים יבררו, איזו מהן נחוצות ובאיזו מידה, מה תהיה צורתן ומה תנאי פעולתן), אלא שמעתה התבלט ביחוד כוחה של העבודה בתור כוח קנין מדיני ביחוד מצדו המוסרי והחיוני, כמו שראינו, כי הארץ היא בפועל תמיד קניין מדיני של העובדים אותה, אפילו בשעה שהעם משולל חירותו המדינית.  מעתה יש לנו 'ציווי מוחלט' אוביקטיבי, ממשי, מדיני: לעבוד.  ובמידה שנעבוד, תהיה הארץ שלנו, ואם לא, – לא יועילו כל 'בתים לאומיים' וכל 'דם ואש'.

מצד זה מעמידים לנו שני התנאים העיקריים להגשמת שאיפתנו: הארץ והעבודה – שתי תביעות עיקריות, מקבילות להם, לשני התנאים העיקריים." (נכתב ב 1918)

גורדון ועוד רבים ממניהגי הציונות, הבינו שכוחנו וזכותנו על הארץ, אינם רק זכות היסטורית, ארץ מובטחת מבורא עולם, אלא עבודתנו הממשית. יהודים שמזיעים מעמל כפיים בארץ ישראל הם הקניין, הם הוצאת הכח אל הפועל.
מי שיש לו חברה או מפעל בשפלה, יעשה מאמץ להעביר אותם ליד מקום מגוריו, ביהודה ושומרון, וכן יש לעודד את הציבור ובעיקר את הצעירים, ליזום ולהקים מפעלים. כל אחד לפי התעניינותו, יש הרבה מה ללמוד ממושבים בכל הארץ, ברבים מהם עשרות מפעלים ובתי מסחר

היום, שחרב הגרוש מרחפת מעל ראשינו, אנחנו צריכים להפנים דברים אלו ולהתחיל לעבוד. ישובים רבים וכן הרבה גבעות כבר עוסקים בחקלאות  ובתעשייה, ומחוברים לאדמה, אפשר ללמוד מהם ולהתרשם.

תעשיה: מי שיש לו חברה או מפעל בשפלה, יעשה מאמץ להעביר אותם ליד מקום מגוריו, ביהודה ושומרון, וכן יש לעודד את הציבור ובעיקר את הצעירים, ליזום ולהקים מפעלים. כל אחד לפי התעניינותו, יש הרבה מה ללמוד ממושבים בכל הארץ, ברבים מהם עשרות מפעלים ובתי מסחר. צריך להכין תוכנית לימודית לילדי כיתות בי"ס יסודי וכן לבי"ס תיכון וישיבות, מגמה מעשית של תחומים יצרניים, ובכך יכולים לצאת כל שנה עשרות בוגרים עם יוזמות שונות של מפעלים. למפעלים ביהודה ושומרון יש חשיבות עצומה, לא רק ביצירתיות, ובעשייה שבדבר, אלא גם חשיבות פרקטית, שתיצור מקומות עבודה, ותחייב חברות רבות וגדולות להגיע ולסחור בתחומי  יהודה ושומרון, דבר שיגביר  את ההכרה, המודעות, והחיבור של השפלה עם גב ההר, ויקבע עובדות בשטח שלא יהיה אפשר להתעלם מהם.

חקלאות: העבודה האמיתית והחשובה ביותר היא עבודת האדמה, הקשר הכי חזק בין עם ישראל לארץ ישראל הוא קשר התמורה בין האדם לאדמה. עבודת האדמה היא העמל כפיים הבסיסי, קיומי, של האדם. אבל ליהודי, עם אדמת ארץ ישראל, יש קשר עמוק יותר, קשר רוחני, קשר שתלוי בעבודת ה' של היהודי, במקביל לעבודת האדמה, אדמת א"י, מחכה שעם ישראל, יבעל אותה בקדושה. א"י משתוקקת לעמה שיגאל אותה מייסוריה, שיגאל אותה מנוכרים אנסים, מעמים זרים, ארץ ישראל מייחלת לנער עיברי שיעדור וישתול, יחרוש ויזרע ברגבי אדמתה.

כיבוש הארץ, הוא דווקא  ע"י החקלאות! צריך לעודד את הנוער כבר בבי"הס, בתיכון ובישיבות, ליזום תפיסת שטחים בכל רחבי יהודה ושומרון, יש אלפי דונם סביב הישובים, של אדמה נטושה שמחכה לגאולתה. קניית סוסים וטיול מחוץ לגדרות, גידול עדרי צאן ובקר, קניית טרקטורים, מחרשות, כל ישוב יחרוש כפול שטחים מאלה שהוא מיישב. לא יעלה על הדעת שרוב הישובים יהיו סגורים בגטו, מגודרים בצפיפות, ואילו הכפרים הערבים משתלטים על שטחים פי מאה מגודלם ומגיעים עד לגדרות הישובים, הרחוקים מכפריהם קילומטרים רבים.

כל ילד ונער יתחיל לחשוב לאיזה עבודה הוא מתמסר וכך בדור הקרב ובא מעגל החקלאים יגדל, ומשנה לשנה נתקרב לאדמתנו, שתחזיר לנו בעז"ה את אהבתה. 

לפני שמונה שנים, הגענו אישתי ואני לבקר בגבעות עולם, ליד איתמר, אברי רן ואישתו בעלי החווה, ארחו אותנו בחדר אוכל המתומן, אכלנו שתינו, ונהנינו מאווירת היצירה, והתחדשות עבודת הכפיים על אדמת השומרון. ואז אברי ראה שיש לנו ג'יפ. בואו אחרי, קרא! וכבר היה על הטרקטורון, "תראו משהו יפה", נסענו אחריו עשר דקות במסלול מדהים עם נוף מטורף שיש רק בארצנו היפיפייה, ואז הגענו לשדה, בבקעה קטנה ומצוירת. אברי מצביע על שני טרקטורים, אחד חורש, אחד מסקל, ואחריו מס' בחורים זורקים לתוך עגלת הסיקול, אבנים שזו לא הצליחה לחפון לתוכה.

ראינו בחורים יהודים, מזיעים ומלוכלכים, עובדי אדמה בארץ ישראל.

הסיור הזה לא נישכח מזכרוני, ומאז נתן לי השראה עילאית, הבנתי שזה כיבוש הארץ ממש, זה בדיוק מה שעליו גורדון דיבר, זה בדיוק מה שעשו תושבי כינרת, דגניה, גיא עוני, רחובות, ראשון לציון, ועוד רבים מהישובים מתחילת שיבת ציון, זה מה שמוכיח לאדמה את אהבתינו, ולעולם כולו שזו אדמתנו.

בימים אלו הנערים בחוות גלעד גומרים לקצור (במגלים), את החיטה שזרעו (בידיים), בתחילת החורף. החיטה נערמה באסם, ואת רובה כבר דשו, הגרעינים נאספו לשקים, ובימים הקרובים ישלחו לאחת הגבעות לטחינה, ואז נשות החווה יאפו מהקמח לחם.

אני אישית כבר מצפה לנגב פיתה שנקצרה מאדמת השומרון, בשמן זית שנמסק מעצים של חוות גלעד, ששורשיהם יונקים מאדמה רווית היסטוריה יהודית מפוארת.  ומה זה אם לא גאולה.

תגיבו במאמר עצמו באתר!

תפנימו!

ותיישמו!!!