(נכתב בעיצומה של מלחמת לבנון):
"הניתוח הצליח אבל החולה...
נניח שאתה חובש. מגיע פצוע לבית החולים ואתה יודע שהוא סובל מפגיעה חמורה בלב. הצוות הבכיר של בית החולים מחליט, משום מה, שהפצוע סובל מפגיעה מוחית והוא מריץ אותו לחדר הניתוח כדי לפתוח לו את הראש. אתה נדרש להשתתף בניתוח הזה ולהגיש סיוע בלי דיבורים מיותרים, האם תעזור לחולה בכך שתציית ותפתח לו את הראש? הרי הבעיה האמיתית לא תיפתר, וחמור יותר – הניתוח עצמו יזיק מאוד לחולה. מה תעשה?
בנוסף לכך – מודיע לך מנהל בית החולים כי אחרי הניתוח המוצלח, הכוונה היא להשכיב גם אותך על שולחן הניתוחים ולפתוח לך את הראש. האם גם אז תמשיך ותסייע?
ואגב – הסיוע שלך הוא מן סיוע מסוכן שכזה – אתה בהחלט עלול להיהרג בעצמך תוך כדי הסיוע לצוות הבכיר בניתוח ההוא.
אז מה עושים במין מצב משוגע שכזה? אתה היחיד שיודע מה הבעיה באמת, אתה היחיד שמסוגל להביא לפתרון, אבל אתה מגויס כדי לפעול בכיוון הלא נכון, ובעצם פעולתך מסכן את החולה (כי אתה מאפשר את המשך ה"טיפול" הקיים), מסכן את עצמך, ובעצם מסכן את כל בית החולים. מה עושים?
רובנו סוברים שצריך עכשיו להשתתף בניתוח, ואחר כך לבוא חשבון. הבעיה היא שלצוות בית החולים יש היסטוריה של חוסר הקשבה. עכשיו הם צריכים אותך בשביל ה"טיפול" שלהם – אחר כך לא יספרו אותך ממטר.
ויש עוד עניין – הפצוע הזה לא נפצע סתם. הוא נפצע כי לפני שנה – צוות בית החולים לא הקשיב לך, דרס אותך, צפצף עליך, דרש ממך לציית לו – ואתה, מתוך אחריות צייתת. כלומר הפצוע הזה, (המדינה – למי שעוד לא הבין), נפצע כי אתה הייתה טוב מדי בשנה שעברה. עכשיו מצבו קשה, ואם שוב תחזור על טוב הלב המיותר הזה – הצוות הבכיר פשוט יוביל לחיסולו.
כנראה שהמעשה הנכון במצב כזה הוא לסרב לסייע לטיפול שאינו טיפול. כנראה שבמצב כזה צריך לצאת מבית החולים, לעמוד בשער ולצרוח בקולי קולות. כנראה שבמצב כזה, מי שבאמת רוצה לסייע – צריך לצאת מחדר הניתוח.
שושי גרינפלד כתבת מוכשרת ובעלת ראיה מפוקחת התריעה מראש על הסכנה. בהספדה על אחיה יהודה הי"ד היא הביאה את הדברים לידי ביטוי יוצא דופן. אם עדיין לא שמעתם את ההספד המיוחד הזה אתם חייבים לשמוע.
לצפייה באיכות נמוכה (לצורך הורדה מהירה יותר, קובץ בגודל של כ-17 מגה) לחץ כאן
לצפייה באיכות גבוהה (קובץ בגודל של כ-36 מגה) לחץ כאן
לקריאת ההספד לחץ כאן: http://he.manhigut.org/content/view/2804/164
להישיר מבט למציאות
בסיבוב הזה החזבאללה כבר ניצחו. גם אם צה"ל יכנס עד בירות, וגם אם כל משגרי הטילים יושמדו וכל חיילי חזבאללה כולל מנהיגם יהרגו, בסיבוב הזה הם כבר ניצחו. משום שהמערכה הזאת אינה מערכה לכיבוש ישראל – עדיין לא. זהו רק הפרומו של הדבר האמיתי, והחזבאללה הם רק חולית הגישוש. כרגע איננו נלחמים מול טנקים השועטים מלבנון ומסוריה לכיוון תל אביב. החזבאללה אינו מאיים לכבוש בסיבוב הזה את ישראל באופן פיסי. כעמלק שזינב בישראל והרס את הרתעתו – כך החזבאללה כבר עשה את שלו. הוא הראה שאפשר להתקיף את ערי ישראל, אפשר להכניס את אזרחיה למקלטים, אפשר לעשות את כל שלא העזנו בעבר ולצאת מזה גדול. איך לנצח, הסברנו כבר בעדכון לפני שבועיים (לחץ כאן לעדכון מב' באב בסעיף איך מנצחים במלחמה הזו), אולם ממשלת ישראל כלל אינה מבינה מול מי היא נלחמת, ועל מה היא נלחמת. לכן אין לה שום סיכוי לנצח. היא מעדיפה לפתוח את הראש – כשהבעיה היא בכלל בלב. הבעיה היא בהר הבית, הבעיה היא באיראן, רק אחרי הטיפול באלה, יש טעם לרוץ אחרי הגרורות בלבנון – ומן הסתם כבר לא יהיה בכך צורך.
כרגע הימחי"ם של צה"ל עדיין לא מזוהמים בחומרי לחימה כימיים. מרכז הארץ עדיין לא הושמד בטילים גרעיניים, ונחילי צבא פלסטין (כבר היום מדובר בעשרות אלפי לוחמים חמושים בנשק ישראלי – (אלא מה?) הרי יומיים לפני פרוץ המלחמה הנוכחית העבירה ממשלת ישראל לרשות הפלשתינאית שלושת אלפים קלצ'ניקובים ושלושה מליון כדורים כדי "לחזק את אבו מאזן" והציבור הערבי במדינת ישראל (מהומות אוקטובר, למי ששכח) אינם שועטים פנימה מטווח האפס שיווצר לאחר ההתכנסות. זהו הסרט האמיתי. עכשיו אנחנו רק בפרומו... למי יש את הכלים המתאימים להכיר במציאות הזו ולהתכונן לקראתה? לאיזה ציבור יש את האמונה הנדרשת לקרוא בשם אלוהי ישראל, מול קריאת הערבים בשם אלוהיהם. מי יכול לסלק את הווקף המוסלמי מהר הבית ולחזור ולהתייצב מאחורי אמיתות היסוד של עם ישראל, מי יכול אחר כך לצאת למלחמה האמיתית מול האיראנים, ולהיות נכון להפעיל גם נשק בלתי קונבנציונאלי אם לא תהיה ברירה? מי נכון לשחרר את נחלת שבט אשר שבהרי הלבנון – לגרש את הערבים, לספח את השטח לישראל ולהתיישב שם, כפי שעשינו ברמת הגולן? האם אולמרט מסוגל לכך? האם ביבי מסוגל לכך? האם ליברמן מסוגל לכך? – והרי החלופה לזה היא השמדה! רק בציבור הכתום יש את זרעי הפתרון. רק ממנו יכולה לצמוח הנהגה שתציל את ישראל. אך הציבור הזה לא נחשב לציבור, לא נחשב לאזרחי המדינה, לא נחשב כלל לבני אדם. אפשר להחריבו ולפנותו כמו פסולת. כאישה מוכה הוא תמיד מציית ותמיד יציית ויישאר נאמן לבעל המכה. הוא גם ירוץ ראשון לקרב – כדי להוכיח את נאמנותו, כדי להרגיש שייך. לכן לא סופרים אותו ולא יספרו אותו. בשנה שעברה כשגורש והוחרב, דיבר הציבור הזה גבוהה גבוהה על כך שיחפשו אותו בסיבוב. והנה מתברר שכאישה מוכה, הוא אף פעם לא יעזוב את הבעל המכה ולכן יישאר תמיד אישה מוכה ובלתי רלוונטית. לא! הבעיה איננה שאנו נשים מוכות. אילו במכות ובהשפלות עסקינן – אז שווה היה אולי לספוג את זה, לפתח את קהילותינו, ליישב את הארץ, ללמוד תורה ולקוות לימים טובים יותר. אבל הבעיה היא שהצייתנות שלנו גורמת לכך שכשמדינת ישראל צריכה אותנו יותר מתמיד כדי להצילה – אנחנו לא מסוגלים להיות שם בשבילה. חמור יותר! כמו החובש הצייתן – אנחנו תומכים בכיוון ההרסני ובעצם מאפשרים אותו בעצם צייתנותנו.
כדי להיות רלוונטיים בהפוגה שבין הפרומו לסרט האמיתי – כדי שיקשיבו לנו, כדי שנצליח אולי ליטול את ההגה ולסובב את האוטובוס הלאומי השועט לתהום, עלינו לסרב להשתתף עכשיו בניתוח השקרי הזה. החולים צריכים להתחיל להקשיב לחובש, הם לעולם לא ייקחו אותו ברצינות, אם הוא עצמו יהיה שותף לניתוח השקרי, כי הרי אז הוא מוכיח שהוא עצמו לא ממש מאמין לאזהרותיו. הרי כבר היינו בכל המקומות שעליהם נשפך עכשיו מחדש דם חיילנו, כבר כבשנו אותם פעם ופעמיים. ומה יקרה עכשיו? הרי גם עכשיו צה"ל ייסוג ושוב יחטפו חיילים, ושוב קטיושות, רק שבינתיים אחמדיניג'אד כבר יהיה מצויד בנשק גרעיני, והחזבאללה בזילזלים כימיים. האם בשל התחזית הוודאית הזו – אולמרט יתקוף עכשיו בצורה שונה?
אז למה לעזאזל עלינו לשלוח את בנינו אל מותם במלחמה חסרת תוחלת, מלחמה שלא מגינה על אף אחד, מלחמה שהיא תבוסה ידועה מראש, מלחמה שרק מכינה את האויב למערכה גדולה ומסוכנת פי כמה. מה אנו מרוויחים תמורת המחיר הנורא, מלבד מילות שבח של הפובליציסטים שהאיצו בשרון לגרשנו אתמול, ויאיצו באולמרט לגרשנו מחר, ברגע שאנו נייצב בעבורו את המצב.