בני שב לשדה הקרב
אחרי שנים של אכזבות ממועצת יש"ע, בני קצובר חוזר להנהיג ועד שמתכוון להיאבק בפינוי התנחלויות "בלי הגבלות" "מעכשיו, הוא מאיים, כל פינוי של מאחז יגרור תגובה". והמסר שלו לחבריו מיצהר שיצאו למסע נקם: "אם כל מה שעושים זה לפגוע בשמשות, עדיף לא לעשות בכלל"
היא התקפלה לגמרי", אומר בשקט, כהרגלו, בני קצובר. "כאן בשומרון, העסק שונה. אני חושב שהרקורד שלנו מדבר בעד עצמו. היום זה עניין לספרי ההיסטוריה, אבל אני חושב שכולם יודעים שלנו אין אופי מתקפל. אנשים מכירים אותי".
ואנשים באמת מכירים אותו, חלקם אפילו מפחדים. קצובר, האיש בעל הזקן הקצר ותווי הפנים המחודדים והמוכרים, יודע שהשנים הקנו לו מעמד מיתולוגי בקרב הנהגת המתנחלים בשומרון. אבל מי שישב במלון פארק בחברון, נאבק על סבסטיה, והיה ממקימי גוש אמונים, פרש לפני 15 שנה ממועצת יש"ע לאחר ששבע אכזבות ממנה. מאז ישב בביתו שבאלון מורה, והיווה מוקד לעלייה לרגל ולנוסטלגיה.
"מבוקר עד לילה אני מטפל בעצים שיש לי כאן במטע", הוא אומר. "העברתי הרצאות, הסתובבתי בכל הארץ. היה לי הרבה מאוד זמן למשפחה. אני גם חבר בכל מיני גופים, ואה, אני מדריך קבוצות טיולים". כל זה עד לפני מספר חודשים, אז הגיעו הקריאות שביקשו ממנו לעמוד בראשו של ארגון לוחמני חדש-"ועד הפעולה בשומרון".
ארגון שפועל בחסות מועצת יש"ע, אבל בעצם מסמל את האלטרנטיבה הברורה לה ונועד לשקף את מורת הרוח של חלק גדול מהמתנחלים ממה שהם רואים כחולשתה וממתינותה של המועצה בשנים האחרונות. הפעם, הוא לא הרשה לעצמו לוותר בתמורה לעצים ולבני משפחתו.
"רוח חדשה-ישנה מנשבת כעת בין הרי השומרון", מודה קצובר, "כולם חדורי מוטיבציה ותקווה". מבחינתו , המוטיבציה הזו באה לידי ביטוי בהפצה של סטיקרים, פלאיירים ומכתבים חתומים, אבל אפשר גם לראות את הצד שקצובר פחות רוצה לדבר עליו - עלייה תלולה במספר האירועים האלימים וההתנכלויות לערבים ולחיילים מצד המתנחלים.
מעקב ארגון "יש דין" מראה כי בחודשים האחרונים קיימת עלייה משמעותית (כ-12 מקרים רק בחודשיים האחרונים) של פעולות אלימות לאור יום מצד מתנחלים, ביניהן מעשי תקיפה, הצתת עצי זית ושדות חיטה, יידוי אבנים והשחתת רכוש, לרוב באזור יצהר שבשומרון. את המוטיבציה הזאת מרגישים כולם, בייחוד הפלסטינים החיים בכפרים. "
קצובר חוזר, ואל תתנו לשיבה שזרקה בזקנו לבלבל אתכם. "כן, קאמבק. זה מה שאני עושה כנראה", הוא מודה בחצי חיוך, ושולף עוד סיגריה מהחפיסה. תמיד נחה לו סיגריה בין האצבעות, לפעמים הוא גם מדליק אותה. בסנדלים פשוטים הוא מדלג בין הסלעים השונים והקוצים בנקודת התצפית, ממנה ניתן, בימים טובים, להשקיף עד לחרמון.
"האמת היא, שתמיד ידעתי שאני אחזור מתי שהוא", הוא אומר. "לא רציתי את זה, אבל ידעתי, חזיתי את זה מראש. פרשתי כי רציתי לתת מקום לצעירים עם דם חדש ומרץ, לתת להם צ'אנס. ניסינו לטפח דור חדש של מנהיגים, אבל זה לא תופס. יש הרבה יותר פעילים צעירים, אבל אין ביניהם מנהיגים צעירים ומוכשרים שיכולים להתמודד עם המציאות. זה בעייתי מאוד, ככה אי אפשר להתנהל. אני אפילו לגלגתי על אלו שפנו אליי, הם הפעילו עליי הרבה לחצים ואני אמרתי להם, למה אתם מחפשים ".
לאור התגברות ההכנות לקראת העברתו של חוק פינוי-פיצוי, העימותים סביב פינוי המאחזים הקטנים בחודשים האחרונים והדיבורים על פינוי עתידי רחב בהרבה כחלק מהסכם במשא ומתן, הקימו לאחרונה המתנחלים גופים חדשים וחזקים. "ועדי פעולה" קוראים להם, והם הוקמו באזור שומ ע רון ובנימין. בהיעדר מנהיגות חדשה, נאלצו במועצת יש"ע המתחדשת לחזור למקורות ולפנים המוכרות.
כשקיבל קצובר את הפנייה לעומד בראש ועד הפעולה שבשומרון, היה צריך לחשוב מעט. בכל זאת, הוא כבר בן 61, אב לשבע עה וסב ל"כפול מזה" נכדים. במהלך השנים שחלפו הוא לא שקט על שמריו, ותמיד נתן עצה כשביקשו. הוא עמד מאחורי המאבק על חומש, יישוב שפונה כבר במהלך ההתנתקות אך קבוצת מתנחלים (ביניהם גם בתו של קצובר ושלושת ילדיה) עדיין שבים אליו ומסרבים לעזבו. "אם תלכי עכשיו לחומש, תראי שם יהודים", הוא מתגאה. "הצלחנו להפוך את המקום לסמל". אבל ברוב הזמן, הוא העדיף שלא להיות מעורב.
"הייתי נחוש מאוד בפרישה שלי, והשתדלתי להיעלם", הוא מסביר. "13 שנה הייתי ראש מועצת שומרון, זה הספיק לי. אני לא נולדתי להיות ראש מועצה ואני לא פוליטיקאי. לא תמיד הייתי שבע רצון מממשיכי הדרך. הייתי מתרגש, הייתי דואג, חרד. אבל לא מתגעגע, ממש לא. האמת? אני לא יודע אם יש בי את מה שצריך. אני לא צעיר, וצעירים זה מה שצע ריך. אבל הנימוקים שלהם היו חזקים, לאור העקירה של גוש קטיף, והפעם אני אעשה את כל מה שאפשר. הבינו שמוכרחים רוח אחרת. מנהיגות שהוכיחה את עצמה. די לחיבוקים, בממסד של היום לא נותנים פייט או מאבק. לא הביאו אותי לכאן להתיפייף".
מה בעצם יכול לעשות ועד הפעולה שלך שלא עשתה מועצת יש"ע?
"ועד פעולה יכול להרשות לעצמו מה שאע חרים לא יכולים. אין עליי הגבלות, למרות שהכל נעשה בשיתוף פעולה. אני לא קוסם ולא נביא, אבל השלב הראשון הוא לגבש את השורות ולהתגבר על הייאוש שנוצר כאן אחרי העקירה. המטרה שלי היא ללכד 150 אלף יהודים שיתנגדו לפינוי. אם נהיה ביחד, תהיה לנו עוצמה שלא יוכלו לעמוד בפניה. יש הרבה יהודים שיושבים על הספה. לבם עם הציונות, אבל הם לא ינקפו אצבע. בכל יישוב יש לנו מטה, ואני מדבר גם על כפר סבא, רעע ננה, פתח תקווה, הוד השרון, חדרה, עפולה. וגם נתניה על הכוונת".
בתוכניות הפעולה של קצובר מתוכנן מעבר מדלת לדלת בכל הערים, והחתמה על אמנה שתמנע פינוי אפשרי ( "את זה למדנו מהגולן" ). בנוסף , כדאי שתושבי אותן ערים לא יופתעו אם ימצאו בתיבות הדואר שלהן את הוראות נוהלי השחר האדום והירידה למקלטים, לצד פלאיירים סימפטיים בנוסח "היזהר, הקסאם בעקבותיך".
" כדאי שהם יתחילו לשנן את זה, כי אם יפנו אותנו הם יהיו בטווח", אומר קצובר, ומסביר כי זוהי רק ההתחלה. "השלב השני הוא להעע מיק את ההיכרות עם השטח, כי יש לנו כאן ממש פנינת תיירות. אנחנו מארגנים טיולים, סיורים, ביקורים, הכל כדי להעמיק את ההזדהות. לי יצא אישית ללוות הרבה קבוצות כאלה. מגיעים אלינו אוטובוסים מכפר סבא, ועליו אנשים שחוזרים נפעמים".
את רצינות כוונותיו אפשר לראות אולי בשבועות האחרונים, בנוהל שגיבש לגבי הפגיעה במאחזים. "אתם מפנים מאחז? אוקיי", אומר קצובר. "בשבילנו זה רק תרגילי אימון. הממשלה פוגעת בנו, ובעצם מספקת לנו שטח להתאמן עליו עד ליעד המרכזי. אנחנו הפסקנו להיות שק החבטות של הממשל.
אנחנו מגיבים מעתה באופן פעולה נרחב לכל פינוי של קראוון. רק במאחז יד יאיר עשו לנו את זה בשבוע שעבר. תמיד תהיה לנו פעולת מחאה בתגובה, ויש לנו קשת רחבה של דברים לעשות. המסר הוא ששום פינוי לא יעבור ללא תגובה, ותאמיני לי, זה גורר הרבה מאוד מאמצים מצד המשטרה והצבא.
אפשר לעמוד עם שלט ליד הצומת, אבל מי יודע, אולי השלט יעבור פתאום למרכז הכביש ויחסום אותו? אפשר גם להבעיר צמיגים. יש משהו יחסית חדש שאנחנו עושים, בו אנחנו יושבים ישיבות מחאה מול הבסיסים של החטיבות. לפעמים רק יושבים, לפעמים חוסמים את הדרך לעוברים ושבים, אבל זה רק כדי להעביר מסר. ואפשר גם לקיים צעדה לעבר כפר ערבי. את זה אני פחות ממליץ, אבל להיכנס לכפר ערבי זה גם אפשרי".
אבל אתה יודע שצעדה לעבר כפר ערבי נגמרת לרוב באלימות קשה והתנכלות לפלסטינים, כפי שראינו בשבוע שעבר במסע הנקמה ליד יצהר (תגובת המתנחלים לדקירה של ילד בן תשע וניסיון להצית בית על ידי מחבל)." זאת עוד דוגמה לאירוע שיצא לגמרי מפרופורציות. מסע נקמה? התקשורת עשתה כאן מעשה נבלה. קראו לזה לינץ', פוגרום אפילו. זה פוגרום? ! איך אף אחד לא שם לב שדקרו ילד בן תשע, ומשפחה שלמה כמעט נשרפה, את זה אף אחד כבר לא זוכר".
הם תועדו כשהם יורים תחמושת חיה לעבר הכפר. "היו יריות, נכון. אבל הן היו באוויר. הדבר היחיד שהיה זה שזרקו אבנים. וגם, רק על שמשות, לא על אנשים. אלו אבנים שאנשים זורקים רק על המעטפת של הכפר, והיא פוגעת בשמשות, או בתריסים, אולי בכלי הרכב. זאת פעולה סמלית יותר מאשר דבר אחר. שאנחנו נשתוק על דבר כזה? אם את שואלת אותי, המסר היה חלש מדי. אבל בעיקרון, אני לא ממליץ להיכנס לכפרים ערביים. אם כל מה שעושים זה לפגוע בשמשות, אז עדיף לא לעשות את זה בכלל. זה לא שווה. מבחינת הכפר הערבי, זה לא יצר שום הרתעה. הם צחקו כל הדרך אל הבנק, נישאים על גבי התקשורת הישראלית. כל הסיפור הזה מגוחך".
קצובר אמנם מתנגד, לדבריו, לפגיעה פיזית בערבים, אבל נאחז בעיקר בנימוקים תועלתניים: "זה בכלל לא מועיל", הוא אומר. "האמת היא שפגיעה בערבים, זה לא עסק. אני חושב שכשתוקפים אותך אתה צריך לתקוף בחזרה. להגיב כן, לנקום לא". מה בדיוק ההבדל? "מישהו יכול לפרש נקמה בלהרוג ערבי, וגם לפגוע בו כשהוא בכלל לא קשור. אבל אם ערבי יתנפל ויתקוף אותי למשל, יש לי את כל הזכות והחובה להגיב בחזרה".
ומה לגבי המקרה בו פגעו מתנחלים במונית באבנים ופצעו קשה ילדה פלסטינית?
"טוב, סיפור כזה הוא לא רצוי. זה לא טוב, זה לא נכון. זה לא תפקידנו ואנחנו לא מתיימרים להחליף את חיילי צה"ל".
אחת הטענות כלפיכם היא שאיבדתם את השליטה על הנוער הזה, שרק הולך ונהיה יותר אלים ופרוע.
"אני לא יכול לשלוט על הילדים, אני לא משלה את עצמי. אני יכול לכבד אותם עד גבול מסוים, אבל אני לא בעל הבית שלהם. אני יכול להבין את מה שהם עושים, אבל זה לא אומר שאני מסכים איתם. ההבדל בין הדור שלהם לדור שלנו הוא שאנחנו ידענו לקבל סמכות מוחלטת. לנו היו קווים אדומים, נגיד בכניסה לכפרים ערביים, ידענו לפגוע רק ברכוש ולא באנשים. הדור הזה חלף.
הם מרגישים לבד, שבאים לרצוח בהם ואנחנו הופכים ומציגים הפוך את כל התמונה. במצב שכזה אני יכול להבין אותם. אי אפשר להגיד שהם לא הצליחו לייצר הרתעה מפניהם, גם בקרב הפלסטינים וגם מכוחות הביטחון, אבל כיוון כזה לא יכול להניב פירות".
אתה אומר הרתעה, אבל במערכת הביטחון יש קצינים שהגדירו את השומרון כמערב פרוע. לאחרונה אנחנו שומעים על יותר ויותר תקיפות של חיילים במהלך הפגנות, ואף על איומים בסכין.
"היחסים בינינו לבין החיילים הם מצוינים. כל החיילים אומרים לנו'תחזיקו מעמד, שהתקשורת תלך לעזאזל'. אני מכיר את הטיעונים האלה שאנחנו מאיימים על החיילים.ב?90 אחוזים מהמקרים זה קשקוש. אני כבר 40 שנה שומע את הדברים האלה וזה כבר יוצא לי מהאוזניים. נכון, יש תקופות יותר חמות ופחות, אבל היחסים בינינו רגועים.
אתם אוהבים לצייר אותנו המתנחלים בעלי קרניים מפלצתיות. מישהו חשב שאולי החיילים היו מרוצים ממה שקרה שם? הציגו אותם כחסרי אונים, אבל זה רק מפני שצה"ל לא יכול להודות באופן פומבי שהוא לא מסוגל למלא את החוק. אני חושב שכל החיילים חשבו שזה מעשה לגיטימי. בבוא היום, אנחנו נראה הרבה יותר חיילים שמסרבים פקודה, אני בטוח בזה".
כשמדברים על יום הפינוי העתידי, קצובר כבר הפסיק לדמיין את הדפיקה בדלת מאז שחזר להיות פעיל בשטח, למרות שהוא מודה שהיו לו על כך סיוטים והרהורי זוועה. עלייתה של ציפי לבני לראשות קדימה מדאיגה ומרגיעה אותו כאחד.
"היא חסרת עמוד שדרה, והיא עוד היתה איתנו בסבסטיה, תמיד היא השוויצה על זה שאבא שלה לקח אותה לשם בתור ילדה. אני לא מכיר אותה אישית, למרות שלאחרונה היא מסרה לי ד"ש. אולי נפגשנו, אבל היא לא השאירה עליי רושם עמוק. היא לא קורצה מהחומר שממנו עשויים מנהיגים, אבל דווקא בגלל זה יהיה לנו קל יותר לגבש אנשים נגדה. היא לא כמו שרון, או רבין, שאנשים העריכו. ההערכה כלפיה היא רדודה".
ועדיין , קצובר יודע היטב שכל מנהיג חדש עם כניסתו לתפקיד מנסה לגבש תוכנית מדינית חדשה, שלפחות תצטייר כמבטיחה. "אם יהיו בחירות והיא תיבחר, אז אני באמת אהיה מודאג", הוא אומר. "אין לה גבולות. היא עלולה להמריא על כנפי מדינות העולם והתקשורת ולמכור את כל העתיד של מדינת ישראל בשביל תהילה חולפת ".
