פורום ארץ מולדת (עמוד 626)

קראתי את בירור ההלכה שנכתב בעניין מה שקרוי הסכם המאחזים. אך לענ"ד הראיות שהובאו אינן נוגעות למצב הנוכחי בו אנו נמצאים, וממילא המסקנות צריכות להיות אחרות.

במאמר הובאו דברי מו"ר הרב שפירא זצ"ל שבמקום שמסירות נפש אינה מונעת את העבירה - אין דין מסירות נפש. ומזה הוסק שכיוון שהממשלה נחושה בהחלטתה להרוס יישוב ואין בידינו למנוע את הריסתו, אין אנו מצווים למסור את הנפש, ויש מקום למשא ומתן כדי להציל מה שניתן להציל, והראיה מר' יוחנן בן זכאי שאמר תן לי יבנה וחכמיה.

גם ריב"ז לא ויתר

אילו הדיון היה על מקום יישוב אחד, ועומדות לפנינו שתי אפשרויות: האחת למסור את הנפש על אף שהיישוב בוודאי ייחרב, והשנייה לא למסור את הנפש ולהציל את שניתן  להציל, יש מקום לדון האם יש ללמוד ממעשה ריב"ז. אך המציאות היא אחרת.

א. המאבק על יישוב אחד, גם אם לא יצליח למנוע את החרבתו, ככל שיהיה נחוש יותר בגבולות האפשר, יש סיכוי סביר שימנע החרבת יישובים אחרים.

ב. גם אם נניח שאין אפשרות למנוע החרבת יישוב, ואזי אין חובה למסור את הנפש אם בלאו הכי נעשית העבירה, עדיין יש חובה למחות להתנגד ולהיאבק בכל החריפות  כדי לבטא שאין  אנו מסכימים לעבירה זו.

ג. גם אם נאמר שאין חובה למסור את הנפש, אין ללמוד מריב"ז שמותר לחתום על הסכם שיש בו ויתור על משהו מארץ ישראל שיהפך לשממה, על מנת למסרו בעתיד לנכרים. ריב"ז לא עשה משא ומתן, הוא לא ויתר על ירושלים ח"ו, לא היה לו מה להציע, הוא לא יכול היה לשכנע את הלוחמים להיכנע. ריב"ז רק ביקש שלא יהרגו את כולם ו"תן לי יבנה וחכמיה". זה לא היה תמורת ויתור על משהו, וח"ו לומר עליו כדבר הזה שהסכים לוותר על ירושלים. אפילו שהיה במצב של חוסר ברירה, הוא לא הסכים לשום ויתור, רק ביקש בקשה.

אבל על ויתור על חלק מארץ ישראל בהסכמה, על מנת לקבל חלק אחר בארץ, ואף אם וכאשר לא יסכימו לוותר יפסידו את הכול - על זה התקיים דיון בין חכמי ישראל בשנת תרצ"ז. ומו"ר פסקו שאין לוותר. הרב חרל"פ זצ"ל  אמר: עדיף לקצוץ את היד ולא לחתום על ויתור, ומו"ר הרב צבי יהודה הכהן קוק זצ"ל חזר על הדברים, ועוד רבנים גדולים וביניהם הרב עמיאל שאמר: ויתור קבוע על מצווה, על כל מצווה, מחויבים למסור את הנפש ולא לעקור אותה.

ואמנם היו גם דעות אחרות, אך זו דעת רבותינו הגדולים שקיבלנו אותם עלינו. ומו"ר הרב צבי יהודה אמר שאין זה משנה מי הכופה עלינו לעבור על התורה, יהודים או נכרים. ובעלייה לחווארה עמד מו"ר והחזיק בגדר ולא הסכים לזוז, ואמר תירו בי, אף שהיו הצעות מצד הממשלה לתת מקום חלופי -  לא הסכים.

עקירת יישוב, גם אם המקום לא ניתן לנכרים, אסורה כי יש מצווה שלא נניחנה שממה. וכל שכן  אם זה נעשה מתוך כוונה למסור מקום זה לנכרים בעתיד.

על כן המסקנה מכל האמור היא, שמוטלת חובה על הרבנים לפרסם דעת תורה שיש איסור תורה לנטוש יישובים ולהחריבם. וכפי שמו"ר פרסם בקריאות 'למען דעת' ו'לא תגורו'. וחובה על כל מי  שיש בידו -  לפעול למנוע עבירה חמורה זו.

עד כאן הדיון העקרוני ההלכתי.

אך כיוון שהדיון התעורר סביב היחס למועצת יש"ע, המנהלת מו"מ עם הממשלה להסכם על המאחזים, אני רוצה להתייחס גם לזה. יש מקום לחילוקי דעות בין הנאמנים לארץ ישראל על הדרך הנכונה לשמור על ארץ ישראל בידינו. זו דרכה של תורה שיש בה דעות שונות, והדיון צריך להיות לגופו של עניין ולא לגופם של האנשים. יש לזכור שעיקר המאבק שלנו הוא נגד אלו הבאים לעקור את הישובים ולחלק את ארץ ישראל. ואפשר שיש מקום לשתי דרכים של מאבק נגד המחריבים, וכל אחד יילך בדרכו ומיניה ומיניה נגיע לתוצאות הטובות ביותר. מועצת יש"ע תלך בדרכה והחולקים עליה יילכו בדרכם. וכל זאת תוך הימנעות מהשמצות אלו את אלו, תוך הכרה שלשתי הדרכים יש אחיזה בציבור רחב, ולא ניתן לכפות דעה אחת על כל הציבור. אמנם מהלכי הממשלה נגד ההתיישבות מכאיבים ומצערים מאוד, וגורמים למתח במחנה הנאמנים לארץ ישראל, אך עלינו לנהל את המאבק בישוב הדעת ולא לתת לגורמים מבחוץ לקרוע אותנו, ולהפריד בינינו, בין נאמני ארץ ישראל  לגווניהם השונים.

אני יודע שאנשי מועצת יש"ע יטענו שאם הם לא מייצגים את כל הציבור איך הם יוכלו לנהל מו"מ ולהבטיח הישגים, ולעומתם יאמרו החולקים עליהם שהמו"מ של מועצת יש"ע מחליש ופוגע במאבק ומסכן את הישובים. אך אבקש לקרוא את הדברים האמורים שוב ולהבין שגם על זה עניתי.

להודיע על הסירוב כעת

עליי להוסיף: כל הדיון תקף אם במציאות יהיה הסכם. אך אם לא יהיה הסכם ובכל זאת הממשלה תחליט לעקור את מגרון ח"ו, אזי רובם ככולם של הרבנים הגדולים סבורים שאין כל היתר לאזרחים, חיילים וקצינים להשתתף בעקירה. יש אמנם חילוקי דעות באיזה צורה עליהם להימנע מלהשתתף, האם להתחמק בתירוצים שונים או לומר במפורש: אני איני משתתף בעבירה חמורה זו. אבל רובם של הרבנים הגדולים, כולל רבותיהם של ראשי המכינות, דעתם ברורה והחלטית שאין להשתתף בפינוי ועקירה של יישוב.

ולאחר הגירוש והעקירה של גוש קטיף, המצב הביטחוני החמור בדרום והיחס המתנכר לעקורים, גם השכל הישר של אנשים הגונים מחייב לא להשתתף במעשה גירוש נוסף. על כן, מן הנכון שחיילים ומפקדים הגונים וישרים, וכל החיילים הדתיים, יאמרו כבר כעת למפקדיהם: תביאו בחשבון שאנחנו לא נשתתף בעקירת אחינו, לא ממאחז ולא מיישוב. אמירה זו חשוב שתישמע מראש, ויש סבירות מסוימת שאמירה זו של רבים, יכולה לגרום להרהור נוסף מצד הממשלה.

יש לזכור שכשלושים או ארבעים אחוז מהמפקדים הם דתיים. בלעדיהם כמעט לא ניתן להשתמש בצבא למעשה. יש להם את הכוח המוסרי לומר: אל תטילו עלינו את המשימה האסורה הזו, באנו לצבא ללחום באויב ולא באחינו.

חזק ונתחזק, ובטוחים אנו שלבסוף כל הארץ - לגבולותיה בתורה ובהבטחה לאברהם אבינו - כולה תהיה בידינו בגאולתנו השלמה ההולכת וקרבה.