בע"ה
מוצאי י"ג תמוז ס"ח – התוועדות חג הגאולה והילולת בעל אור החיים הקדוש – חפצדי, ירושלים
סיכום שיעורי הרב יצחק גינזבורג שליט"א
[היתה פתיחה של ר' יוסי פלאי בעיני המצב הבטחוני וכו']
גוט יום טוב, חג שמח, נתחיל עם "פדה בשלום נפשי" – זה חג הגאולה של הרבי הקודם, הרבי הריי"צ.
נתחיל את הערב עם כמה סיפורים או ווארטים קצרים בקשר עם בעל הגאולה של יב-יג תמוז. ידוע שחסידי חב"ד הגדולים לא מתביישים לומר מדי פעם דברי הערכה, מה שנקרא 'מבינות', לגבי הרבי בעצמו. הכי מפורסם בענין הזה זה רבי אייזיק מהומיל, שהיה אומר את דברי המבינות שלו ביחס לאדמו"ר הזקן, בנו אדמו"ר האמצעי ונכדו הרבי הצ"צ, כל אחד לפי איך שתפס אותו בטביעת עין של ת"ח אמיתי, של חסיד אמיתי, חסיד מסור לרבי ברמ"ח ושס"ה, ואף על פי כן הוא איש חב"ד, חב"ד זה שכל, שכל אלקי, שכל זה לשון הסתכלות, היכולת להסתכל ולראות את המציאות נכון, כולל גם המציאות של הצדיק יסוד עולם, החד בדרא, הרבי בעצמו. ביחס לרבי הקודם, הרבי הריי"צ, בעל הגאולה של היום, היה חסיד גדול מאד שהיה גם מבוגר ממנו בשנים – חסיד של אביו, הרבי הרש"ב, ואחר כך שלו עצמו – וקראו לו הרד"צ, ר' דוד צבי חן (משפחה חב"דית מפורסמת, משפחת חן הידועה, חסידי חב"ד מדורי דורות). הרד"צ היה גם מהרבנים הכי גדולים באותו דור, לפני שני דורות, וגם חסיד מובהק. הוא אמר לאחר ההסתלקות של הרבי הרש"ב על הרבי הצעיר, הרבי החדש, הריי"צ, שאני מכיר אותו מאז שהוא ילד קטן, ואני יכול להעיד עליו שיש לו לב ארי. לאותו חסיד מפורסם, הרד"צ, היה גם בן, שהיה גם חסיד מאד מאד גדול, ר' מענדל חן. הוא הלך בדרך אביו, וגם כן לא התבייש לומר את המבינות שלו על הרבי הריי"צ, והוא אמר – כמובן בנוכחות כל החסידים – מימי לא ראיתי יהודי עם לב נשבר כמו הרבי הריי"צ. לדעתי אין יהודי בעולם עם לב נשבר כמו הרבי. אז הנה, האבא אומר שהרבי הזה, הצדיק הזה, אני מכיר אותו טוב טוב ויכול לומר עליו שיש לו לב ארי, והבן אומר שאני גם מכיר אותו – יש לו גם טביעת עין של חסיד חב"ד מובהק – ואני אומר שאין בעולם אחד שיש לו לב נשבר כמו הרבי.
האמא של הרבי הריי"צ, אשתו של הרבי הרש"ב, שטערנא-שרה, בשנים הראשונות של נשיאות בנה, לאחר הסתלקות בעלה, היתה אומרת שכל פעם אחרי יחידות, מאוחר בלילה אחרי שהרבי מקבל יהודים ליחידות, אני צריכה להכנס לחדר שלו ולרחוץ את הרצפה מדמעות. היא מאד דאגה לבריאותו, כמובן, וגם בשנה הראשונה אחרי ההסתלקות הרבי הצעיר היה חולה מסוכן מאד, שכב שנה שלמה על ערש דוי, וה' עשה לו נס. הרבי פעמים הרבי היה שולח חסידים גדולים – כמו ר' שמחה גורודצקי (מי ששמע שם זה, מי שהכיר אותו) – לעשות כל מיני שליחויות ברוסיה דאז, להסתובב בריכוזי החסידים ולדווח לרבי מה המצב בכל מקום ומקום, והמצב לא היה שפיר בלשון המעטה. כשהיה חוזר מהסיבוב היה נכנס ויושב עם הרבי שעות ארוכות לספר על כל פרט ופרט וכל מקום ומקום. חסיד מאד רגיש לרגישות של הרבי ומשתדל להמנע מלגרום לו צער, ולכן ימנע מלספר גם דברים שבקשו לספר, אבל הרבי הכריח אותו לספר מה המצב של כל אחד בגשמיות וברוחניות. כאשר היה מוציא ממנו בעל כרחו סיפור לא טוב על המצב של יהודי הרבי היה פשוט פורץ בבכי. קוראים לו יוסף, ויוסף לא יכול להתאפק – היה בוכה ממש כמו ילד קטן, עד כדי כך שאמא שלו אמרה שהיתה צריכה להכנס אחרי כל לילה של יחידות ולרחוץ את הרצפה מדמעות בנה, כנ"ל. זה רק סיפור שממחיש את הלב נשבר וההזדהות והמסירות של הרבי עם כל החסידים, עם כל אחד ואחד, עם כל אשר בשם ישראל יכונה. לכן גם הדגיש שגאולתו לא אישית שלו אלא של "כל אשר בשם ישראל יכונה".
נחזור לסיפור: הרד"צ אומר שאני מכיר את הרבי כבעל לב ארי והבן אומר שאין אחד עם לב נשבר כמו הרבי. החסידים מסתכלים על האבא לראות אם מאשר את דברי בנו. לכאורה זה דברים שונים, שתי בחינות לב, לב ארי ולב נשבר. האבא אמר שאפשר לסמוך על טביעת העין של בני – שיש לו טביעת עין של ת"ח ושל חסיד – ולראיה שאפשר לסמוך על טביעת העין שלו, 'חוש' ברבי (ולא פשוט שיהיה 'חוש' ברבי), אספר סיפור מהעיירה שלנו. הסיפור הזה נוגע לדברים ששמענו אודות המצב השורר בארצנו הקדושה. פעם אחת בעירה שלנו היה מקרה כזה שבחור, שייגץ אחד, חזר אחרי נערה. הבן שלי הסתכל מהחלון, ראה את השייגץ הזה, ואמר – אני רואה שיש לו 'מזיק' בעינים. והראיה שכעבור ימים מספר אותו שייגץ רצח את הנערה – ירה בה ורצח אותה. הרד"צ אומר שמכאן אני אומר לכם שאפשר לסמוך על טבעית העין של הבן שלי. זה גם כן הקשר מענין מאד שמי שיש לו חוש לראות אצל שייגץ 'מזיק' בעינים אז יש לו גם חוש לראות ברבי עצמו לב נשבר שאין כיוצא בו בכל הדור. מה שנוגע להקשר של הדברים ששמענו קודם זה פשוט מאד. ידוע מה שהרבי אמר שכל ערבי כאן – הוא דבר אז על ירושלים – הוא בחזקת מחבל. כלומר, מי שיש לו חוש יכול לראות על פועל ערבי שמעסיקים שיש לו מזיק בעינים – רק צריך להסתכל על העינים שלו, יש לו מזיק בעינים, כלומר שהוא בפוטנציאל להיות מחבל, כמו שעינינו רואות. אבל צריך להקדים רפואה למכה – קודם כל, לרכוש קצת את החוש הזה, ולפעול בהתאם. קודם כל "סור מרע", לא להעסיק אותם. צריך לדעת שמי שיש לו מזיק בעינים אז חס ושלום חס וחלילה מה שיכול לצאת מזה בעוד ימים מספר, ר"ל. אבל נחזור להקשר – אם היה לנו החוש לראות לערבי-למחבל מזיק בעינים לפני שעושה מה שעושה, גם היה לנו חוש ברבי, לראות מי בעל הלב נשבר שבדור.
מה שיצא לנו משתי האמרות האלה, של האבא הרד"צ ובנו ר' מענדל חן, לגבי בעל הגאולה – ודאי שאלו ואלו דברי אלקים חיים, וגם צריך לומר שהא בהא תליא. המלך כלפי חוץ צריך להיות בהתנשאות, בגבורה ותוקף, "'שום תשים עליך מלך' – שתהא אימתו עליך", הוא צריך להיות עם לב ארי. בכלל, הרמב"ם כותב שמלך ישראל הוא לב כל ישראל, וצריך להיות עם לב ארי לעשות משפט וללחום את מלחמות ה' ("ילחם מלחמות ה' וינצח", כמו שהרמב"ם כותב), אז אם אין לו לב ארי הוא לא יכול להיות מלך. אבל בתוך הלב ארי הוא צריך להיות אותו אחד שהכי רגיש והכי בוכה – גם "במסתרים תבכה נפשי" וגם בגלוי לא יכול להתאפק (זה דווקא בשנים הראשונות, כנראה עם השנים כל צדיק לומד יותר ויותר איך להתאפק). שני הדברים האלה ממש ממצים את תיאור המלך – "ואם יעמוד מלך מבית דוד הוגה בתורה ועוסק במצוות כדוד אביו כפי תורה שבכתב ותורה שבעל פה וכו'" – זה אותו אחד שיש לו גם לב ארי וגם לב נשבר. החסיד של הדור הקודם מזהה את ה"לב ארי", החסיד של הדור הזה – הבן שלו – מזהה את ה"לב נשבר" (והראיה שיש לו טביעת עין של מזיק בעינים). שתי התכונות האלה, גם ה"לב ארי" וגם ה"לב נשבר", זה לב – כמו שאמרנו שהמלך הוא הלב. מה לגבי ראש ושכל? ברור שהמלך הראשון בעם ישראל, "ויהי בישורון מלך בהתאסף ראשי עם", זה משה רבינו, הוא "ראש בני ישראל" – הוא לא רק הלב אלא גם השכל, המח, "אורייתא מחכמה נפקת". בכל אופן, דוד המלך, ומלכא משיחא שהוא בן דוד, ברור וברור שעיקר התכונה שלו זה לב, יותר משכל. צריך גם את זה וגם את זה. הרבי הרש"ב, שהוא היה שכל, כותב שהיחידה שבנפש – עצם הנשמה – שורה בלב, לא במח. חמשה שמות נקראו לה – נפש, רוח, נשמה, חיה, יחידה. היחידה זה "יחידה ליחדך" – היא מחוברת עם עצם הנשמה – ומקור המשכן של עצם הנשמה ושל היחידה שבנפש, שמשם מסירות הנפש של היהודי, זה בלב. אפשר לומר שהיחידה שבנפש – משם מסירות הנפש – משם הלב ארי. אבל עצם הנשמה, "יחידה ליחדך", שעל זה נאמר "'במסתרים תבכה נפשי מפני גוה' מפני גאוותן של ישראל שנלקח מהם וניתן לאומות העולם", זה הלב נשבר.
לראיה נספר עוד שני סיפורים קצרים – אחד על הבעל שם טוב, שכל הרביים הם ממשיכי דרכו וממלאי מקומו של מורנו הבעל שם טוב, ואחד על בעל הגאולה, הרבי הריי"צ עצמו:
כתוב שהבעל שם טוב, שבעיקר היה לב כל ישראל, גם היה ת"ח, ואדה"ז שבח אותו שהיה לו ראש כמו של אביי, אך העיקר הלב. מסופר שהוא בקש פעם מהקב"ה שיזכה לשמש ת"ח. הבעל שם טוב עצמו רצה לשמש מצות שימוש תלמידי חכמים. וכן בקש בשמים שיגלו לו מי הת"ח האמתיים בדור, שאם ילך לשמש אותם יזכה לקיים מצות שימוש ת"ח. מן השמים גילו לו שזה או רבי אפרים אשכנזי, או הפני יהושע, או התבואות שור. היות שהזכירו ראשון את רבי אפשרים אשכנזי הוא הלך אליו. הוא היה זקן מצונן, והבעל שם טוב בא אליו ואמר לו שבא לקיים מצות שימוש ת"ח – מה לעשות? הוא אמר לו שכל הזמן קר לי, תסיק את התנור בעוד עצים ותחמם את החדר ותקיים את מצות שימוש ת"ח. הבעל שם טוב הלך, חטב עצים, הסיק את התנור עד שנעשה חם חם. ר' אפרים כל הזמן היה לבוש פרוה, גם בתוך הבית, ופתאום הרגיש בנח להוריד את הפרוה שלו, הרגיש טוב. נכנסת אשתו, ולה זה חם נורא, אז היא מתחילה לצעוק עליו. יש המשך לסיפור – הבעל שם טוב הרגיש שיצא שכרו בהפסדו, שמחד רצה לעשות לו טובה ולשמש אותו, ומצד שני הסוף היה שקבל מנת אפים מאשתו שצעקה על הזקן. הזקן עצמו נחם אותו – יש סיפור שלם מה היה שם, אך לנו נוגע לנו כעת. הווארט הוא שהבעל שם טוב דאג לקיים את המצוה של שימוש ת"ח. לא אמר שאני הת"ח הכי גדול, אלא רצה ללכת לת"ח בנגלה ולקיים מצות שימוש.
מה שמספרים עכשיו זה בשביל להדגיש את הלב לעומת המח. לאחר הסתלקות הרבי הרש"ב ותחילת נשיאות הרבי הקודם – זה היה בזמן המהפכה הקומניסטית ברוסיה, וזה היה הקליפה, הלעו"ז, של הרבי הקודם. כתוב שלכל צדיק בדור יש את הלעו"ז שלו, וברור שהמשטר החדש ברוסיה היה הלעו"ז שלו, והמשיח צריך להלחם מלחמות ה' נגד המשטר הזר, שכל ענינו לדכא כל זיק לאידישקייט, להשמיד להרוג ולאבד כל מי שיש לו זיק וקשר לאידישקייט ר"ל, וכמובן שעל זה הוא נעצר וכל מה שחוגגים היום זה את גאולתו מתוך המס"נ שלו והלב-ארי שלו. בשביל לקבל נשיאות היה ברור מהרגע הראשון שהוא הולך על מסירות נפש – מסירות להלחם במשטר הקומוניסטי. כתוב שבשנים הראשונות בא אליו אביו מעולם האמת, לא ברור אם בהקיץ או בחזון, ואישר לו שהענין שלך והתפקיד שלך להלחם נגד המשטר, אבל כדי שתוכל לנצח צריך הסכמה וברכה של גדול הדור בנגלה, שזה הגאון מרוגאצ'וב. לכן, אחרי החזון הזה, הרבי הריי"צ, הצעיר, שלח פ"נ – פדיון נפש, כמו ששולחים לצדיק (כשעצרו את אדמו"ר הזקן גם שלח פ"נ, לרבי לוי יצחק מברדיטשוב, לעורר עליו רחמים) – לרוגאצ'ובר. הרוגאצ'ובר לא היה רבי (שלא כמו הברדיטשובער), אבל היה גדול בתורה, אך בכל אופן שלח לו פ"נ – וכמובן שזה עזר.
מה רצינו בזה? גם הבעל שם טוב, וגם הרבי הריי"צ שממשיך את הקו שלו – הבעל שם טוב צריך לשאול בשמים מי הגאון האמיתי בדור הזה שאם אשמש אותו אצא ידי חובת ת"ח (זה לא פשוט בכלל), ואצל הריי"צ אביו אמר לו אז הוא יודע – זה לב שצריך להתחבר עם הראש, אבל בכל זאת הלב הוא הראש והלב הוא הרבי והלב הוא המשיח, הלב ארי שבתוכו הלב נשבר, זה דבר מאד חשוב להבין. צריך חיבור – חיבור בין הלב למעין בלשון רבי נחמן – חייבים את החיבור הזה. המלך, המשיח, זה הלב – שבחוץ הוא לב ארי ובפנים הוא לב נשבר, ובשתי התכונות האלה הוא גדול הדור. כדי שינצח צריך את הקשר לראש. לכאורה הסיפור הזה לא מתאים לאדמו"ר הזקן, שהוא גדול הדור בנגלה, וכך הצ"צ והרבי שלנו, אבל בפנימיות זה מתאים לכולם – אם זה מתאים לבעל שם טוב זה מתאים לכל מלך, בהיותו מלך. המלך זקוק לנביא, זקוק לסנהדרין. "שום תשים עליך מלך אשר יבחר ה' אלקיך" – יבחר על פי נביא, גם הסנהדרין צריך לבחור בו, כל עם ישראל צריך להמליך אותו.
עד כאן ספרנו ווארט לגבי הרבי הקודם, שגם נוגע מכמה כיוונים לגבי מצבנו היום, ובכלל ליכולת שלנו להתקשר לרבי, להתקשר לדמות של דוד מלכא משיחא.
כעת ניגון יותר שמח. הסוף של הקודם היה מאד שמח, אבל כעת יותר שמח.
לחיים לחיים!
אחרי שהרמב"ם כותב "אם יעמוד מלך מבית דוד הוגה בתורה ועוסק במצוות כדוד אביו כפי תורה שבכתב ושבעל פה" הוא ממשיך ואומר "ויכוף כל ישראל לילך בה ולחזק בדקה". בהתוועדות הקודמת הסברנו בשם הרבי – וזה גם מופיע כאן בדף שחלקו הערב – שעד כאן זה התפארת של המלך. כלומר, מה שהמלך כופה את כל עם ישראל זה לא מצד הגבורה אלא מצד התפארת. התפארת היא מדה ממוצעת בין חסד לבין גבורה – התפארת זה רחמים. בתוך התפארת יש, לפי הקבלה, נעם – מה שה"בינה לבא" מתפשטת עד התפארת, וזה נותן לתפארת את הנעם, "דרכיה דרכי נעם", זאת אמר תשלפי ההסבר הזה של הרבי "יכוף כל ישראל לילך בה ולחזק בדקה" זה מצד מדת הרחמים של המלך, מצד הלב הרחמן שלו. ה"יכוף" צריך להיות עם איזה כח של "לב ארי" – שהרי שוב, כתוב בתורה "שום תשים עליך מלך", וחז"ל מפרשים את זה "שתהא אימתו עליך", כלומר שצריך להיות אימה וצריך להיות תוקף של המלך, "מלך שמחל על כבודו אין כבודו מחול" וכהנה וכהנה. אם המלך לא כופה שום דבר הוא לא מלך. כתוב שמלך זה מ-ל-ך, מח-לב-כבד – מח שליט על הלב ולב שליט על הכבד, המח אומר ללב מה לעשות והלב אומר לכבד מה לעשות. יש כאן סדר של כפיה. מה המלה היותר יפה לכפיה? מלה שמשתמשים בה הרבה בחסידות, עפ"י מאחז"ל "גדול המעשה יותר מן העושה" – לעשות צדקה זה מצוה גדולה, אבל מי שעושה שכולם יתנו צדקה, גבאי צדקה שפועל בתוקף מסוים ודואג שכולם יתנו צדקה (לא רק "אני את נפשי הצלתי" בקיום מצות צדקה), שמרחם על העני ודואג שכולם יתנו צדקה (וכמובן שאני בראש), על זה כתוב "גדול המעשה יותר מן העושה". היות שהמלך הוא הלב של כל ישראל, כתוב בחסידות שמי שמעשה את אברי הגוף לעשות בפועל זה הלב – המח עושה זאת בעקיפין, אבל מה שפועל שהאברים יעשו את פעולתם, כל אחד מה שהוא (ורק הוא) יכול לעשות, זה הלב. זה "לבא פליג לכל שייפין" – החיות וגם הפיקוד על כל האיברים בא מהדם באמצעות הלב וזורם לכל האיברים. עוה"פ, הפועל הראשון של המלך כלפי חוץ, בתור מלך, זה "ויכוף". לפני כל מה שמתואר זה לא פעולה מלכותית – זה שמישהו עוסק בתורה ובמצוות כדוד מלך ישראל כפי התושב"כ ותושב"ע לא עושה אותו מלך, זה כל יהודי צריך לעשות – והפועל הראשון של המלך בתור מלך זה "יכוף", בלי זה הוא לא מתחיל להיות מלך, כי זה הגדר של מלך. הגדר של מלך זה "יכוף", אבל ה"יכוף", שזה "גדול המעשה יותר מהעושה", הוא עם חוש אמיתי באהבת ישראל, דאגה לעם ישראל, וגם בדרכי נעם, כפי שהרבי תמיד מדגיש לנו. קודם הרמב"ם כתב שלמלך יש הרבה זכויות ותוקף לעשות הרבה דברים לעם. כשהעם בקש מלך לא כל כך כהלכה שמואל איים עליהם שהמלך יעשה להם כל מיני דברים, והרמב"ם פוסק ש"כל האמור בפרשת מלך מלך מותר בו", אבל כשמתאר את מלך המשיח לא מזכיר דבר וחצי דבר ממה שנקרא פרשת המלך. כלומר, מלך המשיח, לפי תיאור הרמב"ם, בכלל לא משתמש בזכות שלו ליישם את פרשת המלך של שמואל הנביא – על כל פנים, זה לא מוזכר אפילו ברמז בתוך הרמב"ם – אבל מה כן? למלך יש סמכות. הסמכות זה לא בשביל לקחת את שדות הנתינים ולתת לעבדיו, כמו שכתוב שם, וכל מיני כיוצא בזה. איך הוא משתמש בסמכות ובכח שלו בתור מלך? "ויכוף כל ישראל לילך בה ולחזק בדקה", זה ורק זה. משתמש בכל סמכותו רק כדי להחזיר את עם ישראל בתשובה, שילך בתורה ויחזק את בדקה (תיכף נסביר ההבדל), ואז הוא ממשיך בכל פעולותיו להושיע את ישראל.
מה שרוצים הערב להסביר ולדייק, שבפעולה הראשונית הזו, שמגדירה את המלך כמלך, יש שלשה שלבים – "[א] ויכוף כל ישראל [ב] לילך בה [ג] ויחזק בדקה".
כדרכנו נפתח בגימטריא: ויכוף כל ישראל = תשובה. כלומר, הדבר הראשון שהוא עושה זה להחזיר את כל עם ישראל בתשובה. תשובה מיראה או מאהבה? ודאי מלך המשיח רוצה שזדונות כל עם ישראל יהפכו לזכויות, וזה רק בתשובה מאהבה. בתשובה מיראה נעשים הזדונות רק כשגגות, וזה לא תכל'ס, זה לא משיח. המשיח ודאי יחזיר בתשובה עילאה, תשובה מאהבה, תשובה משמחה, שכל הזדונות יהפכו לזכויות. בשביל שהמלך "יכוף כל ישראל", יחזיר בתשובה, אז "קשוט עצמך תחלה ואחר כך קשוט אחרים", וגם הוא עושה תשובה מאהבה רבה. כמו שנסביר, עיקר התשובה זה אל ה' יתברך. כמו שהרבי מסביר את "תלת קשרין מתקשראן דא בדא" – עם ישראל ותורת ישראל וה' אלקי ישראל – וכשעושים תשובה יש קשר ישיר בין נשמות ישראל לקוב"ה, אפילו לא דרך התורה, ישר מהנשמה לעצמות ה' יתברך. זה עיקר התשובה. בגלל הקשר הזה, האפשרות של הקשר הזה, הישיר לה', זה מכפר על כל הזדונות, כל הפגמים שהיהודי פגם בתורה, כי יכול לחדש את הכל בכך שיתקשר ישירות לעצמות ה' נותן התורה, והוא עושה את זה כמובן באהבה רבה.
אחרי "ויכוף כל ישראל" – תשובה, שמעורר יהודים להתקשר בקשר ישיר לעצמות קוב"ה – בה "לילך בה", הלכה, "הליכות עולם", "אל תקרי 'הליכות' אלא 'הלכות'", ללכת בדרך התורה, ש"אורייתא וקוב"ה כולא חד", שכל היהודים יקבלו על עצמם שלא מספיק להיות יהודי טוב בלב – שאני מאמין בה' וקשור אליו בלב – אלא צריך להיות "לבא פליג לכל שייפין", ללכת בה ולקיים כל רמ"ח מ"ע ושס"ה מצוות ל"ת.
מה זה "ויחזק בדקה"? "יכוף כל ישראל" בגימטריא תשובה זה בעיקר אהבת ה'. ידוע שבעל הגאולה אמר שיש שלש עצמיות בלב כל יהודי – אהבת ה', אהבת התורה, אהבת ישראל (פעם אחת אמר שאהבת ישראל כוללת אהבת ארץ ישראל, אבל על פי פשט יש שלש אהבות). "יכוף כל ישראל" זה להשריש בלב כל ישראל אהבת ה', שזה עיקר התשובה לה'. "לילך בה" זה להחדיר ולהשריש בכל ישראל אהבת התורה, וממילא המחויבות לתורה. קודם קבלו עול מלכות שמים, וזה "יכוף כל ישראל". מלך המשיח לא רוצה שיקבלו מלכותו, זה רק אמצעי, אלא רוצה שכל ישראל יקבלו עול מלכות שמים – כך הוא משתמש בסמכות שה' נתן לו. אחר כך "לילך בה", אהבת התורה, צריך ללכת בכל רמ"ח ושס"ה מצות התורה. מה זה "ויחזק בדקה"? לדאוג לציבור כציבור, לדאוג למוסדות חינוך של הציבור, לדאוג לכל תקנות הציבור. "בדקה" זה בדק הבית, "ויחזק בדקה" זה שלא רק אני המלך לוקח אחריות על הכל, "ותהי הםשרה על שכמו" (ככתוב במלך המשיח), אלא שכולם ירגישו אחריות. הוא לא יכול לדאוג לכל מוסדות הציבור ותקנות הציבור. זה אהבת ישראל, שיהודי מרגיש ש"כל ישראל ערבין זה לזה", וזה בא לידי ביטוי בכך שכל אחד מחזק את בדק הבית – מוסדות הציבור. כמו בית המקדש, שזה המוסד הכי מרכזי וכללי של עם ישראל, אבל כך בכל מקום ומקום יש בית מקדש מעט – בתי כנסת, בתי מדרש, והעיקר בתי ספר, אבל גם כל מוסדות העיר. יש שבעת טובי העיר, שצריכים לדאוג לכל תקנות העיר, כמו שנסביר. כל אחד במקומו צריך לקחת אחריות על כל מוסדות העיר – אתה גר ביצהר אז אתה אחראי על כל מה שקורה שם, אתה גר בירושלים אז יש לך עוד יותר אחריות, וזה אהבת ישראל.
שוב: יכוף כל ישראל – אהבת ה', לילך בה – אהבת התורה, ולחזק בדקה – אהבת ישראל. ניתן לזה סימן, רמז: ידוע שיש בחז"ל שאם עם ישראל זוכה מלך המשיח יבוא על ענן, "וארו עם ענני שמיא" (ככתוב בדניאל), ואם לא זכו משיח בא רוכב על חמור ועל עיר בן אתונות. צריך להבין, לא מספיק חמור? צריך גם עיר? כשהחמור מתחמם הוא עובר לעיר בן אתונות וכו'? פשוט שזה לא אותו דבר, וצריך להבין בפנימיות מה ההבדל בין זה לזה. היות שאמרנו שיכוף זה בדרכי נעם, אז אם כי שאמרנו שהפשט הוא שזה עיקר השימוש התקין של המלך בסמכותו (ואם לא עושה כך, אם לא מולך, הוא בכלל לא מלך), אבל יש גם דרוש. יש שבעים פנים לתורה, ויש פרד"ס התורה, אז בדרך דרוש – "יכוף" זה לשון כף, כף יד. אחד מפירושי כף בתנ"ך זה ענן. יש פסוק במגילת איכה (שכאשר הימים הבאים יהפכו לששון ולשמחה ולימים טובים אז גם היא, שכמובן תשאר בתנ"ך, בכ"ד קשוטי כלה, וכל הפסוקים זה קדש קדשים – היתה שנה שהרבי פקד שכולם ילמדו איכה עם פירושי הצ"צ, ואז פירושי כל הפסוקים זה "כיתרון האור מן החשך"), מהפסוקים הכי יפים שגם נוגעים להלכה, כל יום כשמתפללים – המלך הוא "לב כל ישראל", ו"עבודה שבלב זו תפלה", אז אם המלך הוא לב (אז במדה מסוימת) הוא גם יותר תפלה מתורה ויותר חיי שעה מחיי עולם (דוד המלך אומר "לולי תורתך שעשועי", אבל אני בעצמי תפלה, "ואני תפלה", שזה הלב). מימרא של רבי יוסי – שהלכה כמותו מחבריו – על המתפלל. יש דעה שהמתפלל צריך לתת עיניו למטה, דעה שניה שהמתפלל צריך לתת עיניו ולבו למעלה, ובא רבי יוסי ומחבר שתי הדעות יחד – וכך ההלכה בשו"ע – "המתפלל צריך שיתן את עיניו למטה ולבו למעלה", שזה לא סותר אחד את השני ואפשר בהחלט לקיים את שניהם יחד, שמי שמתפלל צריך לתת את עיניו למטה ולבו למעלה. מאיפה לומדים את שני הדברים האלה? זה שאומר רק "עיניו למטה" לומד מהפסוק שנאמר בחנוכת בית המקדש הראשון על ידי שלמה המלך, שאומר לו ה' "והיו עיני ולבי שם כל הימים". לפי זה "צריך שיתן את עיניו למטה" זה קיום מצות "והלכת בדרכיו", כמו שה' מסתכל כלפי מטה – "והיו עיני ולבי שם" – כך גם הוא מסתכל. יש מהראשונים שמחברים את "והיו עיני ולבי שם" שבמקדש לפסוק "תמיד עיני ה' אלקיך בה מרשית השנה ועד אחרית שנה" שבכל ארץ ישראל. יש דיוק שעל ארץ ישראל כתוב "תמידי עיני ה"א" ועל המקדש "והיו עיני ולבי" – לא ראיתי מי שאומר זאת, אבל יתכן שמי שאומר שעיניו למטה בוחר דווקא פסוק שבו גם הלב למטה. מי שאומר שלבו למעלה לומד זאת מאיכה – "נשא לבבנו אל כפים אל אל בשמים". כאן זה לא עינים אלא רק לב, ולא של ה' אלא שלנו – אם זה היה אצל ה' זה היה מצב של "'במסתרים תבכה נפשי מפני גוה' מפני גאותן של ישראל שנטלה מהם ונתנה לאו"ה" כי זה איכה, ובאותו מצב כתוב "נשא לבבנו אל כפים אל אל בשמים". מה זה כפים? יש כמה פירושים, אבל רש"י כותב שזה העננים – נושאים את העינים אל הכפים, אל העננים. יש עוד לשון חז"ל הנוגעת לכולנו, כל בני אדם הראשון, שכתוב בו שהוא "יציר כפיו של הקב"ה", "ותשת עלי כפכה". אם אדם הראשון (גם ר"ת אדם-דוד-משיח, כפי שכותב האריז"ל) הוא יציר כפיו של הקב"ה – וכך כל יהודי, בצלם אלקים, ואף שבפשט לא יציר כפיו הרי כל יהודי מתפלל הפסוק בתהלים "ותשת עלי כפכה" (דוד המלך מתפלל כך, ואני ואת וכל אחד) – יש ודאי ענין שכל יהודי ירגיש שהוא יציר כפיו של ה'. מי שמחדיר את זה זה דוד מלכא משיחא, הוא מקבל תחושה זו מאדם הראשון ומעביר זאת גם למלך המשיח – לכן אדם ר"ת אדם-דוד-משיח – את התחושה שה' עכשיו שם את כפו עלי וכך הוא יוצר אותי, כמו כלי חרס. ליצור זה לא לברוא יש מאין, אלא מיש מיש – הוא לוקח את החומר גלם שלי ועושה מזה יצור חדש מתוקן. הצורה שלי (כיצור) לא היתה טובה די, והקב"ה עכשיו יוצר אותי מחדש – אני יציר כפיו של הקב"ה. כך נדרוש – זה ודאי דרוש – את ה"יכוף כל ישראל". מה המלך כופה? הוא נותן הרגשה שיש עליך כף. זה יכול להיות מאד מפחיד, או מאד מעצבן, שמישהו שם את הכף שלו על הראש שלי. אבל אם מרגישים את זה טוב, אם לא סתם מישהו שם את הכף על הראש שלי ולשחק איתי ולסובב אותי וליצור אותי מחדש, אלא הקב"ה עושה, זה טוב. התודעה הזאת היא שה' עושה את זה באמצעות המלך. קודם כל הוא מסובב אותי, שבמקום לפנות אחור אל ה' אני אתחיל לפנות אליו פנים. הבחינה הזאת היא שהמשיח בא על הכפים (יש קבים ויש כפים). זה "וארו עם ענני שמיא" – אם זוכים משיח בא על הכפים, כלומר על העננים, אז גם בעננים יש תחושה שיש איזה כף עלי, וממילא זה גם מזמין מלמטה שאני אשא את לבבי, "נשא לבבנו אל כפים אל אל בשמים". אז הסברנו ש"יכוף כל ישראל" לפי הדרוש שלנו זה בחינת "זכו – וארו על ענני שמיא". אבל בהמשך יש שתי בחינות. הראשונה – "לילך בה", שכל אחד ואחד ילך בדרך התורה, אבל עוד לא לקחת משרה ולדאוג לציבור כציבור ולחזק את בדק הבית של הציבור, אבל זה ללכת בדרך התורה בכל רמ"ח ושס"ה. מה זה המצוות? יש יהודי שיכול לומר שאני מאמין בה', אבל מה החידוש של המצוות? כתוב בכל ספרי החסידות שהחידוש הוא שהמצוות מעשיות – הלב חייב לחלק את החיות לכל האברים, ידים ורגלים וכו', כדי שיקיים מצוות במעשה, "המעשה הוא העיקר". אפילו המצוות של חובות הלבבות, כמו אהבת ויראת ה', צריכות לבוא לביטוי מעשי בלב בשר, בחומר הגוף. אם המצוה לא רוכבת על החומר, על החמור, היא לא מצוה. איך אנחנו הולכים בה? המצוות זה הלכות, הליכות עולם, יש מי שהולך ברגלים – אבל רואים שהמשיח רוכב על חמור. יכול להיות שהוא הולך ברגלים, אבל בפנימיות הוא רוכב חמור, שכל מה שהוא עושה הוא מכוון לחומר. זה צריך להופיע בחומר ולפעול עליו. כמו שכתוב שעד מתן תורה היתה גזירה שעליונים לא ירדו למטה ותחתונים לא יעלו למעלה, ומ"ת זה שאין הפרדה יותר, שהרוחניות חייבת לרכוב על החומר. כתוב שמ"ת זה מעשה מרכבה, שהרוחניות רוכבת על הגשמיות, ושהחומר מוביל את הרוחניות – זה מרכבה. אם כן, זה שהמשיח "צדיק ונושע הוא עני ורוכב על חמור" זאת אומרת, לפי הדרוש שלנו עכשיו, שהוא הולך ומלמד את כולם גם איך לרכוב על החומר, שזה לקיים את כל המצוות. חמר זה צירוף של רמח, כל הרמח מ"ע זה חומר אחד גדול, חמור אחד. זה לא האמונה בלב, "קבלו מלכותי", אלא כבר "קבלו גזרותי". מה זה "ועל עיר בן אתונות"? אמרנו קודם שיש שבעה טובי העיר שדואגים לתקנות של העיר, ממוסדות חינוך תקינים והלאה – כל המוסדות שהציבור צריך אותם, גם הדברים הגשמיים שיהיו מים וחשמל וכו', וכמובן שהעיקר זה הצרכים העיקריים, החל מהחינוך ובתי תפלה ובתי טבילה וכו' וכו' (יש אנשים שכל ענינם לדאוג שיהיה מקוה בישוב). ידוע מה שגדולי החסידות החל מאדה"ז והצ"צ פסקו, שמקוה זה לפני בית כנסת – קודם צריך מקוה ואחר בית כנסת. אם כן, כבר ברור שחוץ מה"רוכב על חמור" יש עוד שלב, שזה "על עיר" – לשון עיר ("עיר וקדיש מן שמיא נחת" זה הבעל שם טוב, שבא לתקן את הציבור, את העיר, מעיר הבירה ועד לכל ערי ישראל, כל מושב ומושב וכל ישוב וישוב שיש שם ישראל). מה זה אתונות? יש עיר אחת מיוחדת, שבמדה מסוימת היא הלעו"ז של ירושלים עיר הקדש. לפעמים כתוב שהלעו"ז של ירושלים זה צור, ולפעמים כתוב שבענין חכמת התורה והתיקון המשיחי של "כי מלאה הארץ דעה את הוי' כמים לים מכסים" העיר שצריך לתקן אותה זה אתונה. היו חכמי אתונה שרבי יהושע התווכח איתם במסכת בכורות – החכם היהודי הגדול ביותר – ובעצם הנצחון של רבי יהושע בויכוח עם חכמי אתונה זה אות ומופת של "הנה הנה זה [מלך המשיח] בא". זאת אומרת שהוא רוכב על עיר בן (לשון הבנה) אתונות. יש לו הבנה גם בחכמת התורה וגם בתקנות הציבור, בהן הצטיינה העיר אתונה. בתקנות הציבור אין עיר בעולם שהיתה כל כך מתקדמת ומתוקנת – תיקון של הקליפה, אבל מתוקנת – בצרכי הציבור כמו אתונה. לכן זה המקום שהמשיח צריך להתמודד עם החכמה שלו, עם תקנת העיר, הוא צריך לבוא ולרכב על עיר בן אתונות, וזה נקרא שהוא דואג – וגם מחדיר בלב כולם לדאוג – לחזק בדקה, שצריך לחזק את בדק הבית של העם. עד כאן הכל התפארת של המשיח – לפי שיחת הרבי שהזכרנו פעם קודם – וזה גם הנפש, "הנה ישכיל עבדי", התשתית של מלך המשיח.
אם כבר הזכרנו את הענין של "עיניו למטה ולבו למעלה" – שזה המתפלל – שואל הטורי אבן (אחד מגדולי האחרונים), שיש מחלוקת בחז"ל לגבי שופר (שגם שייך למלך המשיח, כמובן, שופרו של מלך המשיח, וזה גם קשור לעיר הבירה של עם ישראל, עירנו ירושלים עיר ירושלים, "קרתא דשופריא", שופר בגימטריא ירושלים) אם הוא צריך להיות מיעל פשוט או מאיל זכר כפוף. מי שאומר שצריך שופר פשוט, ישר, אומר ש"כמה דפשיט איניש טפי מעלי", כמה שאדם מיישר את עצמו לה' זה יותר טוב, והשני אומר "כמה דכפיף איניש מעלי טפי", ולכן צריך שהשופר יהיה מזכר (איל) כפוף. ההלכה שבר"ה תוקעים בשופר כפוף, לא בשופר פשוט. רש"י ושאר הראשונים אומרים שהמחלוקת כאן זה ממש אותה מחלוקת של המתפלל, כי זה שסובר "פשוט עדיף מעלי טפי" לומד זאת מהפסוק "נשא לבבנו אל כפים אל אל בשמים", ישר אל עצמות ה', כמו תפלה קצרה שפוגעת ישר בעצמות ה', "אל נא רפא נא לה", וכמה שיותר ישר ופשוט אל ה' זה יותר טוב. ומי שלומד ש"כפוף טפי" זה מהפס' "והיו עיני ולבי שם כל הימים", שאדם צריך להתכופף ולהביט למטה. שואל הטורי אבן, שלכאורה רבי יוסי – המחבר את שתי הדעות, הוא המלכות – היה צריך לומר בשופר שכך או כך, כי סובר את שניהם. אם אפשר היה בגשמיות, בחומר, שופר גם פשוט וגם כפוף זה הכי טוב. אם היה אפשר להלביש שופר כפוף בשופר פשוט, גם עיניו למטה וגם לבו למעלה, זה הכי טוב. אבל מה אפשר לעשות – בלב, בעבודה שבלב זו תפלה אפשר שניהם יחד, אבל בשופר אי אפשר, צריך כך או כך. אבל, שואל הטורי אבן, היה צריך לפסוק בשופר שאו זה או זה, ולא מצאנו כזו דעה בהלכה. או כך או כך, והלכה זה כפוף.
הכפוף זה שפלות האדם. כעת נאמר כמה פירושים בחסידות – אחד מויטבעסקר ואחד מהשם שמואל – מה זה עיניו למטה, שופר כפוף. בסוף, אם צריך לבחור בין שניהם, גם רבי יוסי פוסק "עיניו למטה" יותר מ"לבו למעלה". כמו שאמרנו קודם, הפסוק "והיו עיני ולבי שם" זה פסוק של ה', וגם – פלא שלא אומר זאת – דווקא באותו פסוק כולל "עיני ולבי" (אם צריך כבר להעדיף אחד על השני). בעל פרי הארץ אומר ש"עיניו למטה" זה שאדם מסתכל על השגח"פ בכל צעד ושעל – גם בחיי הפרט שלו, גם בחיי הציבור, כל מה שבחדשות, הוא רואה ומרגיש שזה השגחה פרטית. ומה זה "לבו למעלה"? אומר משהו מאד יפה וחדש. בדרך כלל אפשר לראות שזה מאת ה', אבל אי אפשר להבין למה. הוא אומר ש"לבו למעלה" זה כאילו שאני רוצה להבין למה, אבל אני לא יכול – "אם אסק שמים שם אתה", כמה שאני עולה כלפי מעלה לשמים אני רואה שה' יותר "שם", יותר רחוק ממני. עוד הפעם, זה ווארט מאד יפה של בעל פרי הארץ, מרא דאתרא של ארץ ישראל, כידוע, רבי מענדל מויטבעסק, ש"עיניו למטה ולבו למעלה" זה מי שבכל דבר רואה ובטוח במוחש שזה השגחה, אבל לא בדיוק מבין למה ה' עשה זאת (אני שואף להבין, ולא מבין – כמו שהבעל שם טוב אומר "הלואי אותי עזבו ותורתי שמרו", שעושים את כל המאמצים להבין ובסוף "תכלית הידיעה שלא נדע"). זה ווארט מאד חזק וחשוב לזכור מרבי מענדל ויטעבסקער. השם משמואל אומר ווארט שאצלו עיקר החידוש והיפי ב"עיניו למטה" (בעוד אצל פרי הארץ העיקר היה ה"לבו למעלה") – הוא אומר שלכל אחד יש שכל ורגש, העינים זה השכל (ולכן חכמי העדה נקראו "חכמי העדה") והרגש (שהוא קורא לזה תשוקה, ואפילו מחבר את זה לתשוקת הגוף, התשוקה הגשמית של אדם למשהו) זה מזוהה עם הלב. כפיפת העינים זה לכופף את שכלו למשה רבינו – אפילו לא אומר לתורה, אלא למשה רבינו – יש בכל דור משה שבדור, נשיא הדור, המשיח שבדור, ואם הוא אומר משהו אני צריך להוריד את העינים שלי, לכופף לגמרי את השכל שלי, ולא להתחיל לחקור, ואולי לחלוק עליו כמו קרח ר"ל, שמתחכם וחושב שהוא פקח ממשה רבינו. אם משה רבינו אמר משהו אני צריך רק להביט כלפי מטה בהכנעה גמורה, לכופף את השכל שלי לשכל של הרבי. זה עיקר הווארט והחידוש. הדבר השני יותר פשוט ומובן, ש"לבו למעלה" זה להפנות כל רגשותי ותשוקותי, כולל התשוקות הגופניות, רק אל ה' יתברך. כל זה היה כעין מאמר מוסגר גדול להתבונן ב"עיניו למטה ולבו למעלה", והכל יצא לנו מהווארט הזה, הדרוש, על "יכוף כל ישראל לילך בה ולחזק בדקה". עד כאן זה רק הדרוש על לשון זאת של הרמב"ם, שהפעולה המלכותית הראשונה של המלך. יש רש"י שאומר שעיקר ענין המלך זה רק עד כאן, וילחם מלחמות ה' ואפילו יבנה מקדש זה לא עיקר ענינו, עד כדי כך שאם העם מבקש בעיקר מלחמות זה שאלו שלא כהוגן. הרמב"ם לא כותב כך, אלא שהמלך זה משפט ומלחמה, אבל יש בגמרא וכך זה ברש"י שהעיקר של המלך זה תיקון עם ישראל, ואם רוצים מלך בשביל לנהל מלחמות עם ישראל זה לשאול שלא כהוגן.
עד כאן הדבר הזה, נעשה עוד שירה. נזמין את ידידנו דדי בן עמי שינעים לנו אחד מהניגונים שלנו – ניתן לו להסביר מה שהוא ינעים.
[דדי שר מפרקי תהלים – אות ז' בקי"ט ו"אודך כי עניתני" – על ניגונים ישנים של הרב]
ניגנו ורקדו הרבה ריקודים, ובסוף ה' מתיר אסורים. הרב אמר: "אם שמתם לב, היה כאן מתיר אסורים – ברוך מתיר אסורים" (על הבחור שיצא מחקירת שב"כ על הרקטה ביצהר)]
נאמר משהו מבעל אור החיים הקדוש, שההילולא שלו בט"ו תמוז, "קיימא סיהרא באשלמותא", גדול וחשוב בעם ישראל, שגם הרבי מדי שנה הזכיר את ההילולא שלו. ידוע שהבעל שם טוב אמר שהוא היה גדול הדור, והוא עצמו ירש ממנו את ה"חד בדרא". לכן ספרי בעל אור החיים הקדוש, ובפרט פירושו על התורה, התפרסמו גם באירופה וגם בארצות המזרח – הכל על ידי הבעל שם טוב. היות שיש מצוה לחיות עם הזמן, עם פרשת השבוע, נעיין בפסוק בפרשת שבוע. אחרי שהתורה משבחת את "פינחס בן אלעזר בן אהרן הכהן השיב את חמתי מעל בני ישראל בקנאו את קנאתי בתוכם לכן אמור לו הנני נותן לו את בריתי שלום וגו'", מיד אחר שכרו של פינחס (כידוע שעיקר מושג השכר בחז"ל זה שייך לו, "שכר כפינחס") – שכר של אתהפכא, לא היה כהן ונתכהן (בדיוק מה שקרח בקש, להיות כהן גדול, זכה לו פינחס, שבתחלה לא היה כהן בכלל) – התורה ממשיכה עם פסוק שהמפרשים מקשים שלכאורה הוא לא במקומו, בגלל שמלחמת מדין זה רק בפרשת מטות, "נקם את נקמת בני ישראל מאת המדינים ואחר תאסף אל עמך", והנה בתחלת פרשתנו, בסמוך למעשה פינחס ושכר פינחס, התורה אומרת "צרור את המדינים והכתם אותם". אם כי עוד לא בא הזמן להכות אותם בפועל, וזה רק בפרשה הבאה, בכל אופן התורה מקדימה ואומרת "צרור את המדינים והכתם אותם כי צוררים הם לכם בנכליהם אשר נכלו לכם על דבר פעור ועל דבר כזבי בת נשיא מדין אחותם המוכה ביום המגפה על דבר פעור". אחר כך תופעה מאד מענינת בתורה, שלש מלים – חצי פסוק – ואז מתחילה באמצע פסוק פרשיה חדשה, "ויהי אחר המגפה". כלומר, פרשה זו – שהיא פתוחה משני הכיוונים, כוללת הבל מלים "וידבר הוי' אל משה לאמר צרור את המדינים והכתם אותם כי צוררים הם לכם בנכליהם אשר נכלו לכם על דבר פעור ועל דבר כזבי בת נשיא מדין אחתם המכה ביום המגפה על דבר פעור. ויהי אחרי המגפה". נעיין באוה"ח על פרשה זו.
קודם, רש"י אומר על "צרור", לשון מקור, כמו "זכור" ו"שמור". צורת מקור רק מתגברת והולכת, כך מסבירים המפרשים. בעצם יש רק ארבע מלים כאלה בתורה – זכור, שמור, אמור (אמור להם, בברכת כהנים, ולומדים מזה הרבה), צרור. יש כמ"פ זכור – גם יצי"מ, גם זכירת מרים, זכירת עמלק – וכמ"פ שמור, אבל בתור מלים יש רק ארבע. כמובן שארבע אלה הן י-ה-ו-ה. בעשה"ד פעם ראשונה "שמור את יום השבת לקדשו" ובשניה "זכור את יום השבת לקדשו", "זכור ושמור בדבור אחד נאמרו", "אחת דבר אלהים שתים זו שמעתי כי עז לאלהים", "החכמה תעוז לחכם" לשאת שני הפכים יחד. "זכור" זה זכר, מוחין דאבא, ו"שמור לנוקבא" זה מקיפין דאמא, והיות שאבא ואמא הם "תרין ריעין דלא מתפרשין לעלמין" לכן "בדבור אחד נאמרו". שמור זה לשמור את "שבת מקדשא וקיימא" וזכור זה "זכרהו על היין", שבני ישראל מוסיפים עוד ממד של קדושה בשבת כאשר מחברים את הזכור והשמור ביחד, תרדלמ"ל. אמר, לשון אמירה, זה אש-מים-רוח, מדות הלב – "לך אמר לבי". הכהנים שמברכים את העם בברכה המשולשת בתורה בעצם ממשיכים את ברכת אברהם יצחק ויעקב, כמו שחז"ל דרשו במדרש. "אמר להם" זה להמשיך ולתקן את מדות הלב על ידי ברכת כהנים. כל אלה זה דברים חשובים נורא, אפשר לומר, שבת קדש וברכת כהנים (עד מהרה ירוץ דברו", המשכה מהעצמות ממש, לתקן את מדות הלב). כאן רואים שיש עוד אחד, לתקן את הרגל הרביעית במרכבה – צרור. נשים לב שהכל נגמר ב-ור (והכל כתוב מלא, ב"אמור" יש על כך כמה דרשות), הכל חרוז. החידוש כמובן הוא הצרור, ה-ה תתאה, כנגד המלכות – תיקון המלכות. יש פה רמז מופלא, שהמלה צרור = 496 = מלכות! עוד יותר, כל הפסוק (ה מלים ו-כז אותיות) – "צרור את המדינים והכיתם אותם" = ד"פ צרור = ד"פ מלכות = "אין מלך בלא עם" בחשבון גדול דמנצפ"ך. ד פעמים מלכות כולל את כל ארבע רגלי המרכבה שהזכרנו קודם – זכור, שמור, אמור, צרור. המלה הראשונה בתורה שנגמרת ב-ור זה כמובן "אור" – "יהי אור". המלה האחרונה בתורה שנגמרת ור (עם חולם) זה "מול בית פעור" (כאן זה "על דבר פעור"). משה רבינו נקבר – הקב"ה בכבודו ובעצמו קבר אותו – "מול בית פעור", בגלל שהוא בא לכפר על חטא פעור. לכן כתוב "נקום נקמת בני ישראל מאת המדינים אחר תאסף אל עמך" – זה תכלית שלמות התיקון שלך, משה רבינו – ואחרי זה אתה יכול להאסף אל עמך. אם כן, ה-ור הראשון זה "יהי אור" וה-ור האחרון זה "בית פעור", ביחס עולה 1000 – סוד אלף אורות שמשה רבינו קבל במתן תורה, שבגלל חטא העגל הסתלקו ממנו כל השבוע וחוזרים אליו כל שבת. עד כאן הקדמה לגבי החשיבות והענין של "צרור".
צורת מקור זה לא חד פעמי אלא לעולם ועד, וכמו ששבת זה לעולם ועד וכמו שברכת כהנים זה לעולם ועד, יש גם משהו נצחי ב"צרור את המדינים". כמו שתמיד צריך לזכור את מחית עמלק כך יש משהו במדין, וצריך להבין היחס – שניהם קליפות קשות. מי שממונה על הכרתת עמלק זה המשיח, ומי שממונה על הכרתת מדין וכזבי, שקר וכזב. ידוע שהשידוך של זמרי-כזבי זה צור, אבא של כזבי – שני החוטאים-המתבוללים ביחד עולים צור (דברו קודם על בעית ההתבוללות, שכאן השרש שלה, ונזכיר יותר בהמשך). צור זה הלעו"ז של ירושלים, והלעו"ז של "צור ישראל" (יש כאלה שכותבים "צור ישראל" ולא ברור אם מתכוונים לצור אבי כזבי או משהו אחר). בכל הפרשה הזאת יש צור-צרור-צוררים – רק בשלש אלו מופיעה כאן האות צ (מתחלת פרשת פינחס ועד סוף פרשיה זאת, בה מוזכר רק "בת נשיא מדין אחתם" ולא שמו צור, שמופיע בפרשיה הראשונה). תחברו צור צרור צוררים יחד ותראו משהו יפה.
בכל אופן, כעת נעבור לבעל אור החיים הקדוש. כדרכו הוא מביא מאחז"ל – שני מאמרי חז"ל – יש מאחז"ל שיש דין במלחמת מדין שזה היפך מצווי התורה בכל מלחמה אחרת. בכל מלחמה אחרת, כאשר צרים על העיר, כתוב שאסור להשחית את העץ "כי האדם עץ השדה". כאן, במלחמת מדין דווקא, כתוב שיש מצוה להשחית את העץ ולקלקל את המעינות – תמיד זה אסור וכאן זה מצוה וחיוב, ולומדים זאת מהמלה "צרור" (והטעם לכך – "כי צוררים הם לכם"), וצריך להבין זאת. אחר כך מביא עוד מאחז"ל – שלא כל כך מסביר, אבל אנחנו ננסה להתקדם כי נוגע לנו. הוזכר בתחלת הערב, הלכה הכי אקטואלית של "הבא להרגך השכם להורגו". מהיכן לומדים זאת? ברוב המקומות בחז"ל הלשון היא "אם בא להורגך השכם להורגו", לעתים נדירות כתוב "הבא להרגך השכם להרגו", ולפעמים כתוב "בא להרגך השכם להורגו". אף פעם לא כתוב "הקם להרגך השכם להורגו", כמו שאוהבים לשבש מאמר זה, ויש בכך משמעות גדולה. בהשקפה ראשונה אין נפק"מ, אבל יש נפק"מ – זה חלק משטיפת המח של העברית המחודשת שבאה ללכוד אותנו.
השיבוש הזה, בתת-מודע של אלו שאומרים זאת, לקוח מהרצח הראשון בתורה, כשקין רוצח את הבל, כתוב "ויקם קין על הבל אחיו ויהרגהו". קין הוא "הקם להרגך", והבל היה צריך להרוג אותו לפי השיבוש של "הקם להרגך השכם להרגו", אבל חז"ל דורשים ומדרשתם אפשר להבין השיבוש. שואלים למה כתוב "ויקם", מאיפה הוא קם? היו בשדה ופתאום קם – הוא שכב על הארץ? חז"ל לומדים מכאן, מספרים סיפור שלם, שהתאבקו ובתחלה הבל התגבר על קין והשכיב אותו תחתיו על הארץ, וקין כמעט נהרג על ידי הבל, אז קין התחיל להתחנן להבל לפני שהורג אותו ואומר לו "מה יאמר אבא" אם תבוא הביתה וישאל איפה קין ויתברר שהרגת אותו. כשהבל שמע את זה זה נגע ללבו, יש לו איזה נקודת רגישות בלב אז התחנונים השקריים של קין נגעו ללבו, ואז הבל הרפה ממנו – ואז קין תפס את ההזדמנות שהבל הרפה ומיד קם, "ויקם קין", והרג אותו. לו לא אכפת מה אבא יאמר. אם כן, "ויקם" זה מציאות – לדאבוננו – שידינו תקיפה ומשום תחנוני שוא, שמנגנים על נימי הנפש היהודיים (כאן הבל כמו יהודי וקין כמו גוי), הרחמנות שלא במקום של היהודי, אז היהודי מרפה ממנו ואז הוא קם. אבל ברגע שהסרט עובד ככה – זה כבר מאוחר מדי. זה כמו המוסר של צה"ל, שצריך לחכות עד שירו בך ואז אפשר להגיב. זה נקרא "הקם להרגך", חס ושלום לומר זאת בסגנון המשובש הזה. "אם בא להרגך" – אתה רואה מישהו בא, ואתה רואה לו מזיק בעינים לפני שהוא מרים את הרובה – "השכם להורגו". כתוב ש"אם" זה לשון תחנונים, בין היתר – "אם", עם כל התחנונים שלך, "בא להרגך – השכם להרגו".
בדרך כלל אומרים שלומדים את כל ההלכה הזאת מפסוק אחר, שגם מתחיל "אם" – "אם במחתרת ימצא הגנב ונמצא ומת אין לו דמים". חזקה שגנב, גם יהודי, שבא במחתרת, אם יעמדו נגדו יהרוג בעל הבית, לכן בעל הבית יכול להרוג אותו קודם. על הבא במחתרת נאמר "אם בא להרגך השכם להרגו". מה הדימוי כאן? לא אחד שמרים את הרובה, אלא אחד שאפילו לא רואה אותך, רק שיש חזקה שאם הוא יראה אותך ואתה תתנגד אז הוא יהרוג אותך, אז מותר לך לירות בו ולהרוג אותו עוד לפני שהסיטואציה הזו, שאמורה להיות קטלנית, מתחילה. רק שנבין את ההלכה. זו לא סתם אמרה עממית, אלא הלכה בתורה שאם יש סיטואציה שמישהו עלול לפגוע בך תהרוג אותו לפני שרואה אותך. כ"ש וק"ו ובן בנו של ק"ו כשמדובר במחבל. בדרך כלל לומדים את הדין הזה בבא במחתרת, פסוק שכולו אם אחד גדול – "אם במחתרת ימצא הגנב והוכה ומת אין לו דמים", מתחיל ב-א ונגמר ב-ם, וגם חציו השני ("אין לו דמים") מתחיל ב-א ונגמר ב-ם, ואם תבדקו תראו שכל הפסוק "אם" אחד גדול.
עוד רמז לפני שנמשיך: אם בא להורגך השכם להורגו = ראשית, "ראשית חכמה יראת ה'" ("בראשית" – באם בא להרגך השכם להרגו). משהו כל כך יסודי בהלכה זאת, שעם הכח והגושפנקא המלכותית שלה – שעושה מכל אחד מלך – "אסתכל באורייתא וברא עלמא". אין לך היתר, וגם מצוה וחיוב, לקחת את המשפט והדין לידים שלך, יותר מזה. תמיד "בראשית" זה "בראשית ממלכת". ראשית = אם בא להרגך השכם להרגו. דורשים זאת שעם ההלכה הזאת, ב-ראשית, ברא אלקים את השמים ואת הארץ. כל מה שאמרנו עד עכשיו זה מאמר מוסגר גדול.
אור החיים מצטט שלומדים מפסוק זה שני דברים: דבר אחד יוצא מן הכלל, שדווקא במלחמת מדין חובה להשחית את העץ והמעינות, הפוך מכל מלחמה. ולימוד שני, שלומדים מכאן "אם בא להרגך השכם להרגו". אפשר לומר שבא במחתרת זה לימוד זה לגבי יהודי, וכאן לומדים לגבי גוי – שזה הרבה יותר מאשר יהודי. אצל יהודי צריך להתחשב, אם זה אבא שחזקה שלא יעמוד כנגד בנו ויהרגו אז "יש לו דמים" ואסור להרגו. אצל יהודים צריך לעשות חושבים, משא"כ אם זה לגבי גוי אין בכלל חושבים, במיוחד אם זה אויב, במיוחד אם זה מדין. תיכף נסביר מי זה מדין, הקליפה המיוחדת, הלעו"ז של משה רבינו. יש משהו במשה רבינו שגם גדול ממשיח, אז אם הלעו"ז של משה רבינו זה עמלק – הלעו"ז של משה זה מדין. אז מה הוא אומר בקיצור? קוראים בק"ש פעמיים ביום "ולא תתורו אחרי לבבכם ואחרי עיניכם" – מינות וזנות – והוא אומר שזה "על דבר פעור ועל דבר כזבי". הוא אומר, דרך אגב, על "אחתם" שאף שהיתה בת מלך היתה לה מס"נ להפקיר את עצמה וגם היתה המפקדת של כל הבנות להפקיר את עצמן, הכל מתוך אחוה לעם שלה. כתוב שנצמדו לפעור. שני הדברים האלה זה "ולא תתורו אחרי לבבכם ואחרי עיניכם אשר אתם זונים אחריהם" – מתחיל מהעין, זנות, ונמשך ללב, ע"ז. התיקון של זה הוא כמובן מה שאמרנו קודם, "המתפלל צריך שיתן עיניו למטה", תיקון "דבר כזבי", ו"לבו למעלה", תיקון "דבר פעור".
[נשלים משהו משיחה שעברה: זה שכאשר אי אפשר לקיים ביחד מעדיפים "עיניו למטה", כפיף איניש מעלי טפי, כי תכלית הכוונה היא דירה בתחתונים – "והיו עיני ולבי שם כל הימים", הסתכלות והשגחה על מקום המקדש וארץ ישראל והישוב היהודי בארץ ישראל. אם כבר אמרנו את זה נספר עוד סיפור מאד יפה. חותנתו של הרבי, אשת הרבי הקודם, אחרי כל סיפור כל הגאולה של יב-יג תמוז אמרה שמי שפעל זאת זה החתן-בדרך (הרבי אז היה ארוס – לא אירוסין על פי ההלכה, היה – משודך לבת הרבי הקודם). מה קרה? ביום שנודע שעצרו את הרבי הקודם כל החסידים רצו להתפלל, לומר תהלים, והרבי – שהיה בחור, לפני שהתחתן – לא רץ לומר תהלים אלא מיד, על המקום, הקים חמ"ל והתחיל לשלוח מברקים לכל העולם, לא נח ולא שקט אפילו רגע אחד. אין ללכת להתפלל, אין לב למעלה, אלא רק עינים למטה – אם אי אפשר שניהם אז העיקר רק תכל'ס, רק עינים למטה. על שם כך אמרה השוויגער – אחר כך סיפורים על היחס ביניהם, אבל אז אמרה – שהוא זה שפעל את שחרור הרבי הקודם, והסבירה כי כולם רצו להתפלל והוא רץ לארגן את הפעילות, ומכך צריך ללמוד. זה מאמר מוסגר, שאם אי אפשר גם "נשא לבבנו אל כפים אל אל בשמים" ו"היו עיני ולבי שם כל הימים" כמובן צריך להעדיף עיניו למטה, שופר כפוף של ר"ה.]
נחזור לעניננו: כתוב שנצמדו לבעל פעור, ובעל אור החיים מביא מאחז"ל שנעשו כמו צמיד לפעור. מי שמת במגפה זה רק אלו שעשו מעשה, אבל היו הרבה – אפילו רוב עם ישראל – שלא עשו מעשה, רק נפגעו במחשבה. כמו שהפעור והזנות של כזבי והבנות שתחת פיקודה פעלו על טומאת המחשבה של בני ישראל. בעיקר מה שפינחס היה צריך לפעול כדי לכפר על בני ישראל זה לא רק על מה שקרה, אלה שמתו מתו במגפה, אלא בעיקר היה צריך לתקן את הרושם של ה"נצמדו" שנשאר גם אחרי שמת מי שמת. מי שמת מת בגלל עבירה בפועל ממש, אבל אצל הקב"ה הקלקול הפנימי של ההצטמדות לבעל פעור ולכזבי בת צור זה גרוע כמו עצם המעשה, עד כדי כך שאור החיים אומר שאם אתה צמוד במחשבה לזנות של כזבי ולעבודה זרה של פעור כל עבודת ה' שלך, כל התורה והמצוות, לא שוות שום דבר. צריך לדון בזה, אבל כך הוא כותב. איך מתמודדים עם זה? צרור-צרור-צרור-צרור "כי צוררים הם לכם וגו'". כל הזמן הם מזריקים בכם – עדיין, אחרי שנגמר הסיפור – זורקים בכם חיצים של מחשבות זנות ועבודה זרה. לכן כל הסיפור הזה לפני המלחמה בפועל, "נקום נקמת בני ישראל מאת המדינים אחר תאסף אל עמך" בפרשה הבאה. כאן זה "צרור... כי צוררים הם לכם". מה זה? להחליט שאתה צר אותם בעצם, שהם אויבים בעצם, הם צוררים אותנו כל הזמן בעצם, ולכן עלינו לצרור אותם כל הזמן. זה דומה לעמלק, אבל יש כאן מילה יותר ברורה – את עמלק צריך לשנוא, ולא לשכוח שנאתו, אבל כלפי מדין כל הזמן "צרור" (ד"פ צרור). איך זה בא לידי ביטוי מעשי? שאסור לקבל מהם שום הנאה. כך הוא מסביר באריכות שזה הטעם להשחית את העץ. הוא אומר שבכל מלחמה זה שלא משחיתים את העץ אלא אוכלים ממנו זה יותר מצער את האויב. אם הכוונה לצער את האויב לא צריך להשחית את העץ אלא לאוכל ממנו. אבל אם הבעיה בתוכך, שיש רושם מהאויב בתוך לבך, והרושם כל הזמן יורה בך – "כי צוררים הם לכם בנכליהם אשר נכלו לכם על דבר פעור ועל דבר כזבי" – אז אין כל ברירה אחרת אלא להחליט בצורה הכי ברורה וחזקה בעולם לא מקבל מהם שום הנאה, כדי להפטר מהצמד שנצמדו לך. הדרך היחידה להפטר מהרשימו זה להשחית את העץ ולקלקל את המים, כמה שזה "בל תשחית" במקום אחר, זו הדרך היחידה להשתחרר מהשפעתם. עד כאן דברי בעל אור החיים הקדוש, הנשיא שלפני הבעל שם טוב, שממנו כל החסידות. אומר שיש רושם חזק שהוא רק קליפה בלב, והדרך היחידה לתקן את זה ולהשתחרר מזה הוא להחליט שאני לא מקבל ממנו שום הנאה שבעולם, אפילו דבר שהוא מותר או מצוה במקום אחר. זה הפירוש "ויהי אחרי המגפה" – שזה מתקן את הרושם שנשאר אחרי המגפה. עיקר הבעיה זה אחרי המגפה, לא מה שהיה בשעת המגפה, ואת זה פותרים ב"צרור את המדינים". זו התפיסה המלכותית של משה רבינו, "ויהי בישורון מלך".
מה זה אומר אצלנו? זה מחזק פי מליון מה שדובר כאן קודם. הדברים האלה נאמרו ונכתבו אצלנו לפני כמה עשרות שנים, שההשפעה כאן של הערבים בארץ – חוץ מהחבלות ר"ל – זה השפעה הרבה יותר פנימית, זה השפעה של שחיתות. אם רוצים ללמד זכות על השחיתות של ראשי הממשלה – גם בכסף וגם כל צורה של שחיתות – זה רק בגלל שהוא מחזר ואוהב ומחניף (וכתוב "לא תחניפו את הארץ") כל הזמן למחניפים. הם מחניפים עם ה"אם" שלהם, כדלקמן, ואנו מוסיפים מנה כפולה של חנופה. ומה שקורה זה השפעה, לא מודעת, של שחיתות – במדות המוסריות של ניאוף, גם אמונה בה', וגם בכסף (משחית בין אדם למקום). השכל – המעין שלנו – מתקלקל, כמו בחילופי השבויים היום. אם אנו לא מקלקלים את המעין שלהם הם מקלקלים את המעין שלנו, את השכל. עיקר הבעיה זה אחרי המגפה, אחרי הפיגוע – הרוח המושחתת, ההשפעה, זה נשאר. אני חוזר על דבר שנאמר בתקופת ימית, שעיקר הבעיה כשמעסיקים ערבים זה שבלא-מודע השחיתות של הנשמה שלו עוברת לנשמה שלך, אתה נעשה צמוד אליו, פתיל צמיד, וזה מתבטא בכל המישורים – מזנות לע"ז לשחיתות בכסף לטפשות וטמטום ומדיניות וכו' וכו' וכו'. לכן העצה היעוצה זה רק דברי אלקים חיים שהקב"ה אומר למשה רבינו בתורה, לפי פירוש בעל אור החיים הקדוש, ולכן מצוה גדולה שכל אחד יקרא בפנים את הפירוש שלו על הפסוק הזה.
אחרי זה נחזור למה שאמרנו שמכאן חז"ל גם לומדים את ההלכה "אם בא להרגך השכם להרגו". כשמחפשים בחז"ל את ההלכה הזאת, והאם יש לפעמים יוצא מן הכלל, זה מאד מענין ופלאי שיש שני יוצא מן הכלל שכתוב שאעפ"י שמישהו בא להרוג אותך יש להמנע מלהרוג אותו. יוצא מהכלל אחד חז"ל מספרים לגבי דוד ושאול. ידוע שאנחנו מתייחסים למעבר שלנו היום מהמדינה והממסד הקים לימות המשיח, שזה במדה מסוימת כמו מעבר מבית שאול המקולקל – לאחר שרוח ה' נסתלקה ממנו, לאחר שהוא התחיל להטרף בדעתו ולרדת מטה מטה ולרדוף את דוד להרוג אותו – לבית דוד, כעת אנו בתפר הזה בין התקופה הזאת לבין משיח, דוד מלכא משיחא, וזה גם הרבי הקודם והרבי מהבעל שם טוב והלאה, מהאור החיים הק' והלאה. דוד המלך היה צריך לפי הלכה זאת להרוג את שאול אם היתה לו הזדמנות, והיו לו שתי הזדמנויות להרוג את שאול, אבל הוא נמנע להרוג אותו כי לא רצה לשלוח יד במשיח ה'. יש מדרש אחד שחז"ל אומרים בפירוש שלשאול היה דין רודף ושהיה לו להרוג אותו מטעם "אם בא להרגך השכם להרגו" (עם המלים האלה), והוא נמנע מלקיים זאת ביחס לשאול. אין כלל שאין בו יוצא מן הכלל, והיוצא מן הכלל בעצם מוכיח וגם מגדיר נכון את הכלל. כדי להבין את הכלל מאד מאד חשוב לחפש האם יש יוצא מן הכלל. אז דוג' ראשונה בהסטוריה של יוצא מהכלל כששאול מקולקל ורודף את דוד – והוא כבר רוצח, רצח את נוב עיר הכהנים, ויש בו כל מרעין בישין – ויש לדוד הזדמנות להרוג אותו, והוא נמנע. זה סיפור פרטי בהסטוריה.
יש גם משהו כללי שחז"ל אומרים: יש פס' במשלי "אם רעב שונאך האכילהו לכם ואם צמא השקנו מים כי גחלים אתה חותה על ראשו וה' ישלם לך", וחז"ל דורשים "ישלימנו לך", יעשה שלום. יש פסוק אחד שחז"ל אומרים "'אם רעב שונאך' – שהשכים להורגך", ששונאך כאן זה אחד שהשכים להורגך, אז לכאורה "השכם להורגו". זה הדין הכללי, אבל הפסוק אומר ממש אחרת, לכאורה זה הראש היום במדינה – לא רק שלא הורגים אותו אלא נותנים לו מים ואוכל וזכויות. מה נעשה עם הדבר הזה? הרי זה פסוק במשלי. אם מישהו שם – פרס או מישהו אחר – רוצה אסמכתא מן התורה יש לו, לכאורה. אבל הבעיה שלא הסתכלו במפרשים. אף אחד לא סותר את הפשט, ששונאך כאן הוא באמת חותר להרגך, אז צריך להסביר את הטירוף הזה. ההסבר הוא בשינוי הסבר ההמשך. המפרשים אומרים שאם במקום להכניס לו צרור בראש אתה נותן לו לאכול מדובר בשונא כזה שברגע שהוא מקבל ממך את הלחם פניו יחפרו מרוב בושה, והוא כובש את פניו בקרקע, ואז הוא לגמרי חוזר בו מהשנאה. זה נקרא "כי גחלים אתה חותה על ראשו". זה רק אצל אחד שהחויה הספונטאנית שלו תהיה, ברגע שמקבל ממך את הלחם, שמיד האקדח נופל מהידים שלו (או שיורה בראש של עצמו...). על כל פנים, כך מסבירים, שמדובר באחד שתהיה לו בושה תהומית מזה שאתה משיב לו טובה תחת רעה. זה הפשט של "כי גחלים אתה חותה על ראשו" ואחרת אי אפשר להבין את זה. היה צודק שתהרוג אותו, ה' יתן לך שכר טוב על כך שהרגת אותו בצורה אחרת, בכך שנתת לו לחם, ובסוף ה' ישלימנו לך ויעשה שלום. נשאלת השאלה, האם זה נוגע לעניננו, למצב שלנו לארץ? הניסיון מראה, פעם אחר פעם, שלא רק שלא נוגע בכלל אלא שזה ההיפך הגמור – שכמה שנותנים לא רק שלא כובשים את פניהם בקרקע אלא מרימים ראש, שזה בדיוק ההיפך, וכשנותנים להם אצבע לוקחים את כל היד. לכן ברור שהיוצא מהכלל כאן זה רק באנשי דעת. כמו שכתוב שאסור לרחם על מי שאין בו דעת כך אסור לנהוג ב"אם רעב שונאך וגו'" במי שאין בו דעת, במי שלא יפול לו האקדח מהידים מרוב בושה כשתתן לו לחם במקום להרוג אותו.
אם כן, יש לנו שני יוצאים מהכלל לכלל הגדול. אפשר לומר שזה ה-ב הרבתי של בראשית – שחוץ מה"ראשית", שזה "אם בא להרגך השכם להרגו", יש ב רבתי, שני יוצאים מהכלל. איך נתרגם את זה לימים שלנו? אמרנו שהמצב שלנו היום קצת דומה למעבר בין בית שאול המקולקל לבית דוד. זה שדוד נמנע מלפגוע בשאול, אף על פי שאולי יש לו איזה צדק לפגוע בו, מכאן נלמד בפשטות שאסור לפגוע בממסד הקיים בשום צורה אלימה. כל עוד שהוא לא ממש פוגע בנו. צריך להזהר עד כמה שרק אפשר לא לפגוע בחילים. צריך לעשות כל השתדלות מסביב, כידוע שיש כל מיני שיטות – גם חדשות ומתוחכמות הרבה יותר מהעבר, איך צריך להגיב אם יש פינוי – לעשות כל מיני דברים כדי למנוע את הפינוי. אבל על פי פשט החיל לא בא להרגך, הפקודות לא להרגך, לכן ודאי וודאי וודאי שלא צריך להרוג אותו. בכל אופן, אנחנו מסמיכים את זה על דוד והתיחסות הכבוד שלו לשאול. מה לגבי הדבר השני? זה קצת יותר קשה לשייך זאת אלינו, שהרי אמרנו שאי אפשר לשייך את זה לאויב היום, בגלל שהמציאות הפסיכולוגית שלו הפוכה לגמרי מזה, אז לא שייך כלל וכלל. נחפש משהו שאפשר להלביש את הפסוק הזה עליו, שהוא משכים להורגך ואתה במקום זה מאכיל אותו לחם ובסוף ה' עושה שלום ביניכם. הבעל שם טוב אומר שכל דבר צריך למצוא כל אדם בכל זמן. מה זה היום? מי שמשכים להרגנו כל בקר וכל צהרים זה אנשי תקשורת, שזה סוג של רצח. קוראים לזה רצח אופי. יש ודאי הרבה אנשים כל כך מזידים שלא מתביישים אם תאכיל להם לחם במקום זה, אבל יש כמה אנשים שמה שהם אנשים רציניים רק שהם או תינוקות שנשבו או בעיה אחרת, שאם הייתי יכול להאכיל אותו לחם ולהשקות אותו מים – "אין לחם אלא תורה" ו"אין מים אלא תורה", אבל תורת גאולה, תורה אמיתית שהוא יכול להבין – יכול להיות שהאקדח שלו היה נופל מהידים. יכול להיות, ואני בטוח שיש כמה כאלה. לכן, זה מה שרצינו לומר, שכל דבר צריך למצוא איך זה היום. הכלל הגדול כלפי כל אלה שיש להם מזיק בעינים הוא ודאי "אם בא להרגך השכם להרגו", ושני היוצאים מהכלל שחז"ל ציינו זה אחד כלפי כלל המשרד, ובפרט החיל שבא לפנות, שצריך לעשות דברים בעקיפין ולא ראש בראש, לנסות כמה שיותר מעימות ישיר עם חילים (אפילו לא יריות אחד בשני, אלא גם מכות – כמה שפחות להגיע לעימות ראש בראש, וכמה שיותר להשפיע שלא כדאי לצבא לעשות פינויים על ידי כל מיני פעולות עקיפות, כולל פגיעה ברכוש צה"ל, ועוד דרכים שכבר דנו בהן ודברו עליהן), והדבר השני זה "אם רעב שונאך וגו' וה' ישלימנו לך", שיש ודאי הרבה אנשי שמאל שבלא יודעים משכימים להורגנו ("אם רעב שונאך – שהשכים להורגך), העיתון והרדיו זה על הבקר, בהשכמה, והעצה זה "האכילהו לחם". צריך את סוג הלחם שהוא אוהב לאכול. יש כל מיני לחמים – צריך לחם של תורה, אבל בדיוק הלחם שהוא אוהב. וגם מים – תן לו מים מתוקים.
אמרנו ג' מדות בזה – חסד, גבורה, תפארת – למי ששם לב. החסד כאן זה התנהגות הפוכה, "אם רעב שונאך האכילהו לחם", השכים להורגך ונהג בו בחסד חנם. הגבורה כאן זה ההלכה בעצמה. צריך גם לב ארי בשביל זה – "אם בא להרגך השכם להרגו". התפארת, הרחמים, זה דוד המלך – המלך הוא בעיקר לב רחמן. חז"ל מציינים שהיה כל כך קשה לו להמנע מלפגוע בשאול, בידעו ששאול רודף אותו להרגו נפש, שהיה צריך להשבע – "חי ה'" – שלא יהרוג אותו. שבועה קוראת בנפש לכחות העצמיים ומוציאים אותם. היה לדוד מאד מאד קשה, כמו שאם באים להוציא אותך מהבית שלך מאד קשה לא להגיע לעימות ראש בראש, לכן דוד היה צריך להשבע שלא יפגע במשיח ה' – שלא יפגע בחיל יהודי, שבאמת הוא גם תינוק שנשבה. רק מה, שכולם וכולנו וכל האנשים כאן במדינה, בגלל הצמידות לבעל פעור זה שרש הבעיה, שזה מכניס את כל השחיתות וכל הרע – מע"ז וזנות לשחיתות בכסף וטמטום המח מהלב – הכל בא מזה. לכן באמת, כאן בשביל להתנתק, צריך את ה"נשא לבבנו אל כפים אל אל בשמים", להפנות כל התשוקות לשמים, ולנתק מגע מכל ההשפעה הרוחנית שהיא "אחרי המגפה".
בתור סיום, איזה סוכריה-רמז לסיום: אפשר לקרוא "צרור את המדינים" מלשון מדינה, "צרור את המדינאים". כל אחד שהוא מדינאי, שבעצם צמוד לאמונה העוורת, לתאות המדינה, צריך "צרור". אחר כך "[כי] צוררים הם לכם" – ר"ת צה"ל. יש מעט פעמים בכל התנ"ך שיש ר"ת צה"ל, וזה העיקרי בתורה. יש עוד אחד חשוב מאד, עליו כתבנו חוברת לפני כמה שנים, בזמן ההתנתקות – "[עת] צרה היא ליעקב". יש עוד אחד שכתובה בו המלה צְרור – "צרור הכסף לקח [בידו]". זה אותו כסף שראש הממשלה לקח בשחיתות. כנגד "צרור הכסף לקח בידו" יש "צרור את המדינים והכיתם אותם". ידוע מה זה "דבר פעור" בגימטריא – 562, על זה היו הרבה שיעורים (מי שרוצה לדעת יכול לשאול את התלמידים המובהקים אחר כך). על כל פנים, יש כאן שלשה רמזים מובהקים לדורנו.
קודם נאמר פשט: נחזור לבעל אור החיים. אם הוא אומר שהדרך היחידה להתנתק ממדין זה רק להחליט שאיני מקבל שום טובת הנאת ממנו כלל וכלל וכלל. אז אם מדין זה מדינה אז במדה מסוימת זה דיון גדול בפני עצמו, האם טוב לקבל הטבות ממדינה שאנו מצפים להחלפתה במדינת מלך המשיח בקרוב בימינו ממש.
יש שלשה רמזים חשובים מאד לגבי הנעשה בימינו, אבל אחרי הכל נחזור למה שאמרנו קודם: לגבי היהודים היחס לגמרי אחרת ולגבי המחבלים לגמרי אחרת. לגבי כל היהודים צריך להתנהג או בחסד או ברחמים, כשני היוצאים מהכלל, אבל אצל אלה שיש להם מזיק בעינים צריך לפי הפשט של האור החיים והפשט של חז"ל ב"אם בא להרגך השכם להרגו", ורק אז נשתחרר מתוך ה"עת צרה היא ליעקב", "וממנה" מתוך ההחלטה הנחושה לקיים את דברי בעל האור החיים, בעל ההילולא של מחר בלילה, נזכה בקרוב לביאת משיח צדקנו, והכל "אחרי המגפה", "אודך ה' כי אנפת בי".
כעת נשמע, נעשה עוד נגלה של ניגונים. [התחילו "או קנה"]
נרשם על ידי איתיאל גלעדי. לא מוגה מאד.
נר לזכר חורבון גוש קטיף מופץ בימים אלו, צריכים דחוף עוד מפיצים וקונים! 
עדיין רווק
היום: !!!
