פורום ארץ מולדת (עמוד 660)

כיבוש ירושלים - מימי יהושע עד ימי דויד המלך

מאת: Dr. Zadok Krouz

(המאמר מבוסס על סמינר במקרא, שבו השתתף המחבר במסגרת לימודי דוקטור במדעי היהדות בשיתוף אוניברסיטת קולומביה בניו-יורק בשנת 1993)

ירושלים - ספר יהושע
אדוני-צדק, מלך ירושלים, התייצב בראש ברית של מלכי האמורי, בדרום כנען, נגד יהושע בגבעון, נחל מפלה, אך עירו לא נכבשה (יהושע י' א' ואילך). בפרק י"ב, שם, נמנים המלכים בעבר הירדן, שיהושע ובני-ישראל היכו, וגם מלך ירושלים ביניהם. אולם דבר לא נאמר על כיבושה של ירושלים (יהושע י"ב י'). לפי יהושע ט"ו ס"ג, בני-יהודה לא יכלו להוריש את יושבי ירושלים: "ואת היבוסי יושבי ירושלם לא יוכלו בני-יהודה להורישם וישב היבוסי את בני-יהודה בירושלם עד היום הזה". ("עד היום הזה" הוא זמן מה לפני תקופת דויד. דויד הצליח לכבוש את ירושלים מידי היבוסי זמן-מה לאחר המלכתו על כל ישראל (שמואל ב', ה' ו'-ט'). בעל ההערה "וישב היבוסי את בני-יהודה בירושלים עד היום הזה" כתב את הערתו בתקופת הביניים שבין יהושע לדויד, כאשר כל אזור הר יהודה היה כבוש בידי ישראל, מלבד ירושלים. בדומה לכך גם ההערה על גזר, ביהושע ט"ז י': "ולא הורישו את הכנעני היושב בגזר וישב הכנעני בקרב אפרים עד היום הזה ויהי למס עובד").

ירושלים - ספר שופטים
יש שמסורת זו (יהושע, ט"ו, ס"ג), מוסבת על בני בנימין ולא על שבט יהודה: "ואת היבוסי ישב ירושלים לא הורישו בני-בנימין וישב היבוסי את בני-בנימין בירושלים עד היום הזה" (שופטים א', כ"א). ואילו בפרשת פילגש בגבעה נזכרת ירושלים כעיר יבוסית-נוכרית "אשר לא מבני ישראל הנה": "...ויקם וילך ויבא עד-נכח יבוס היא ירושלם... ויאמר הנער אל אדניו לכה נא ונסורה אל עיר היבוסי ונלין בה. ויאמר אליו אדניו, לא נסור אל עיר נכרי אשר לא מבני ישראל הנה, ועברנו עד הגבעה" (שופטים י"ט, י'-י"א).
לפי גרסה אחרת, בני-ישראל העורכים מסע כיבושים אחרי מות יהושע, מהר אפרים לכיוון דרום, כובשים את ירושלים ושורפים אותה. אך נמנעים ישראל לפגוע באנשי היבוסי, בשל השבועה (ראה הסבר בהמשך): "וילחמו בני-יהודה בירושלים וילכדו אותה ויכוה לפי חרב ואת העיר שלחו באש" (שופטים א', ח'). מסתבר מכאן, שהעיר שלא נכבשה בידי יהושע ? נחרבה בידי יהודה.
ובכן, מצאנו סתירות בין ספר יהושע לספר שופטים בהגדרת שם השבט, שלא יכול להוריש את יושבי ירושלים. מסורת אחת מוסבת על שבט יהודה והשניה על שבט בנינין. בפרשת פילגש בגבעה מוזכרת ירושלים כעיר יבוסית-נוכרית, ולפי גרסה אחרת, בני יהודה כובשים את ירושלים ושורפים אותה.

פרשנויות
הרד"ק (רבי דוד קמחי), ממפרשי התנ"ך, מבאר כי כבר יהושע לכד את ירושלים, כאשר כבש את ארץ כנען ? לדעת הרד"ק נכללה ירושלים בכנען ? ואם כן כיבושה הראשון של ירושלים היה על-ידי יהושע ובני-ישראל, בימי הכיבוש של ארץ כנען.
כדי ליישב את הסתירה בספר שופטים בין פסוק ח' לפסוק כ"א בפרק א', שיער יוסף בן-מתתיהו (קדמוניות ה', ב',ב'), כי בני-יהודה לכדו רק את העיר התחתונה, ואילו העיר העליונה ומצודת ציון החזקה נשארו בידי היבוסי (ראה שמואל ב' ה', ו'-ט'). ש.ל. גורדון מסביר בעניין זה שבני יהודה כבשו את כל העיר, אך שרפוה ולא התיישבו בה. היבוסים בנוה שנית, התיישבו בה וביצרוה במידה כזאת, שבני-יהודה ובני-בנימין לא יכלו לה עוד. כלומר הכיבוש היה זמני בלבד, לכן יש לקבוע את כיבושה הממשי של ירושלים לימי דויד.
אולי נובעות הסתירות מהרקע הספרותי של הספר. קיימת תיאוריה הגורסת שארבעת המקורות (ראה בשאלה הגדולה בחלק האחרון בעבודתי) או הסתירות, שביסוד חמשת חומשי התורה, עומדים בעינם גם בספר יהושע. לפי דעה זו, בלעדי יהושע, חמשת חומשי התורה יוצאים לוקים, שכן דווקא בספר יהושע מתרחשת הגשמת הבטחתו של אלוהים, להביא את בני-ישראל אל הארץ המובטחת. גישה אחרת טוענת, כי ארבעת חומשי התורה בראשית-במדבר הם יחידה שלמה, ואילו הספרים שמספר דברים ועד לספרי המלכים, לרבות ספר יהושע, הם למעשה חטיבה אחת, המכונה חטיבת דברים. שתי הגישות מנסות, כל אחת לפי דרכה, להסביר את הסתירות בתיאור מהלך הכיבוש, כתוצאה של שילוב בין שכבות ספרותיות שונות.

סיכום
כפי הנראה, על-סמך הכתוב בספר שופטים, לא ישבו ישראל בירושלים עד לכיבוש העיר כולה בידי דויד (ראה גם דברי הימים י"א, ד': "וילך דויד וכל ישראל ירושלים היא יבוס ושם היבוסי ישבי הארץ").
היבוסים שלטו בירושלים עד ימי דויד המלך, למעלה ממאתיים שנה לאחר כיבושה של כנען על-ידי שבטי ישראל. אין יודעים את מוצאם. יש אומרים שהם ממוצא חיתי, על יסוד האמור בדברי יחזקאל ט"ז: "אביך האמרי ואמך חתית". הם היו אחד משבעת העמים שנצטוו ישראל לגרשם מארצם. משכנם היה במקום שהיום הוא מחוץ לחומה הדרומית של ירושלים העתיקה. לא רחוק משם שני מעיינות, שהיו המעיינות היחידים אשא מהם קבלה ירושלים מים. האחד עין-רוגל, והשני-גיחון, על שמגיח מן הסלע. על מעיין אחרון זה אתעכב בדיון על כיבוש ירושלים בימי דויד.

כיבוש ירושלים - ספר בראשית, ספר שמואל ב', ספר דברי הימים א'

שמואל: ב', ה' דברי הימים: א',י"א
וילך דויד וכל ישראל ירושלים היא יבוס ישבי הארץ. פסוק ד': וילך המלך ואנשיו ירושלים אל היבסי יושב הארץ ויאמר לדויד לאמר לא תבוא הנה כי אם הסירך העורים והפסחים לאמר לא יבוא. פסוק ו':
ויאמרו ישבי יבוס לדויד לא תבוא הנה וילכד דויד מצדת ציון היא עיר דוויד: ויאמר דויד כל מכה יבוסי בראשונה יהיה לראש ולשר ויעל בראשונה יואב. פסוק ה'ופסוק ו': וילכד דויד את מצדת ציון היא עיר דויד: ויאמר דוד ביום ההוא כל מכה יבסי ויגע בצנור ואת הפסחים ואת העורים שנאו נפש נפש ... דוד על כן יאמרו עור ופסח לא יבוא אל הבית. פסוק ז ופסוק ח'
בן צרויה ויהי לראש: וישב דויד במצד על כן קראו לו עיר דויד. פסוק ז': וישב דוד במצדה ויקרא לה עיר דוד ויבן דוד סביב מן המלוא וביתה. פסוק ט':
ויבן העיר מסביב מן המלוא ועד הסביב ויואב ייה את שאר העיר. פסוק ח':


פרשנויות
מלך יבוס אומר לדויד שדויד לא יכול ללכוד את המצודה החולשת על ירושלים, אלא אם יסיר תחילה את בעלי המומים שבמקום. כלומר, המצודה נשגבה כל כך, עד שאין צורך בצבא חזק להגן עליה וגם בעלי מומים יוכלו למנוע את כיבושה. על כך טוען יוסף בן-מתתיהו (קדמוניות ס"ז, ג', א'), שהיבוסים העמידו את העיוורים והפסחים על החומה, כמגני המבצר, מתוך, כוונה להתל בדויד. לפי פירוש אחר, התכוון מלך יבוס לעיוורים ולפסחים שבמחנה דויד, כאומר: לא תוכלו ללכוד את המצודה עד שתסיר מקרבך את כל העיוורים והפיסחים, כי עירי היא בית המקדש, ובעלי מום אינם רשאים לבוא בשעריה. או: לא תוכל לבוא בשערי העיר קודם שתסיר, תרפא, את העיוורים והפסחים ממומם. כוונת דברי היבוסי היא, שבשום אופן לא יוכל דויד לבוא אל תוך המצודה ולהשתלט על העיר. הפירוש הזה מתייחס לסמליות שבבעלי המום יותר מאשר לעובדה המעשית שבהצבתם, ובכך חולשתו. עוד נאמר במקורות שדויד היכה את הפיסחים והעיוורים, כלומר את חיל המגן של המצודה, וקרא להם כך כדרך לעג וביזיון בתגובה על דברי מלך יבוס. הם היו שנואים על דויד כיוון שמלך יבוס השתמש בהם כדי להתל באויביו. "על כן יאמרו עור ופסח לא יבוא אל הבית" - כאן המקור לפתגם שהיה שגור בפי העם. בעלי מום לא יבואו אל מצודת ציון כי לא יוכלו להגן עליה. (בשבעים: אל בית ה', מכאן מסיקים שהכוונה היא לאסור על בעלי מום את הכניסה למקדש).
דויד לכד את מצודת ציון, הגבעה הדרומית-מזרחית של העיר, שהיתה מוקפת משלושה צדדים עמקים צרים ובוצרה למעוז הגנה של העיר. דויד מכריז שכל מי שיכה יבוסי (שיעלה ראשון על המצודה, להכות את מגניה היבוסים) וישתלט על פי הצינור, ינתק את המבצר מן המים הזורמים אליו ויביא בכך לכניעת המגנים. רלב"ג וכן פרשנים חדשים סבורים שהכתוב מכוון למנהרה קדומה, שנמשכה מנחל גיחון לפנים העיר היבוסית, ונועדה להבטיח אספקת מים בימי מצור. דויד התכוון ללכוד את המצודה דרך מנהרה זו, דבר שהיה כרוך במאמץ רב, ולכן הבטיח גמול נכבד למבצע הנועז. בספר שמואל לא נתפרש שכרו של הגיבור, שיביא ללכידת המצודה, אך הדבר נאמר במקור המקראי המקביל ? דברי הימים א': "כל מכה יבוסי בראשונה יהיה לראש ולשר".

כאשר חודרים לעומק הפרשנות שהובאה כאן לנושא כיבוש ירושלים, תוך ידיעת העובדות ההיסטוריות, עולות כמה שאלות מציקות, שאנסה להשיב עליהן.
מדוע נכבשה ירושלים רק בימי דויד (1010 לפה"ס)?
מה היתה הכוונה האמיתית של היבוסים, בשימוש בעיוורים ובפסחים כחיילים לכל דבר? הרי חיילים חסרי אונים אלה לא יעצרו צבא פולש.
המלך חזקיהו העביר את מי הגיחון לתוך ירושלים באמצעות מנהרה ב-701 לפה"ס, כאשר סנחריב מלך אשור איים על העיר, 300 שנה בקירוב אחרי כיבוש ירושלים בימי דויד. איך עובדה היסטורית זו עולה בקנה אחד עם פרשנות כדוגמת זו של רלב"ג, שהצינור המוזכר בספר שמואל, הוא אותה מנהרה? באם הכיבוש של דויד היה מעשה גבורה צבאית, או פרי תכסיס? ומה המקום, מבחינה גיאוגרפית, של "מצודת ציון"?

שבועת אברהם והשימוש בעיוורים ובפסחים

כמוזכר בתנ"ך, נכבשה ירושלים מאוחר מאוד, בימי דויד המלך. עד אז הייתה קרויה עיר היבוס, כמסופר בשמואל א', ה'. חז"ל במדרש מלמדים אותנו, כי העיר לא נכבשה עד כה, בגלל שבועת אברהם אבינו, שנשבע לאבימלך שלא יפגע בזרעו (בראשית כ"א, כ"ז). היבוסי היה מבני-בניו של אבימלך מלך פלישתים, והשבועה הייתה בתקופה עד לזמנו של דויד. וכך מסופר בפרקי דרבי אליעזר, פרק ל"ו: "...מה עשו אנשי יבוסי? עשו גלולים (פסילים) של נחושת והעמידו אותן ברחוב העיר וכתבו עליהם שבועת אברהם. וכשבאו ישראל לארץ רצו לכנוס (להיכנס) בעיר היבוסי ולא היו יכולים להיכנס מפני אות ברית שבועת אברהם. וכשמלך דויד רצה להכנס בעיר היבוסי לא הניחו אותו; שנאמר (שמואל א', ה'): ויאמר לדויד לאמר לא תבוא הנה...".
כיוון שהגיע שעתו של דויד למלוך, עבר ובטל תקופה של השבועה שנשבע אברהם אבינו לאבימלך מלך פלישתים,שלא ירע לזרעו עד שלושה דורות, ובא דויד להלחם בבני היבוסי ולהורישם. העיוורים והפסחים ? פירשו רבותינו זיכרונם לברכה ? פסלים היו ועליהם חרוט היה נוסח הברית שכרת אבימלך עם אברהם, והרי הם כאומרים: "לא יבוא דויד הנה!".
הצבת העיוורים והפסחים על חומת העיר הייתה כמאמץ גלוי להדוף את התקפת דויד, ומתקבלים על הדעת הנימוקים הכתובים בפרק דרבי אליעזר. המדרש כמור מסביר שהיבוסים העמידו פסילים (שיכולתם ההגנתית היא כמו זו של עיוורים ושל פיסחים), כתבו עליהם את שבועת אברהם, וחשבו כשיבואו בני-ישראל לכבוש את העיר, יראו את עדות השבועה על הפסילים וייסוגו. יש גרסה אחרת שירושלים נכבשה על-ידי כלי נגינה, כיריחו (ראה בעניין כלי הנשיפה בהמשך). בני-ישראל השתמשו ב"צינור" ? כלי הנגינה ? כבאמצעי מאגי. ועל המעשה המאגי של בני-ישראל השיבו היבוסים במעשה המאגי של הצבת פסילים שכתובת השבועה עליהם. פירוש אחר: היבוסים שמו על החומה פסילים של עיוורים ופיסחים והתחבאו מאחוריהם ? כדי שבני-ישראל יבזבזו את תחמושתם וכוחם על הפסילים, ואז יצאו חיילי היבוסים להילחם בהם. ואולי אין העיוורים והפיסחים הללו, כפי אחת ההשערות, הנסמכת על מקורות חיתיים, אלא שמות של גדודים הנקראים דווקא בלשון אירונית עיוורים ופיסחים, כדי לציין את טיבם המיוחד: כעין חיילים מובחרים הרוחשים נאמנות למלכם, ונשבעים במאור עיניהם או בכושר הילוכם כמופת לנאמנותם זו. אם נכונה השערה זו, הרי שעמד דויד בפני גדודים נבחרים, שהפילו אימה על חייליו. דבר אחד ברור, ההתנגדות היתה חזקה עד מאד: "לא תבוא הנה"..."לא יבוא הנה".
תחילה הניחו כי דויד כבש את ירושלים בתחבולה: על-ידי חדירה דרך ה"צינור" ? מעין מנהרה ? אל תוך העיר. אחר-כך, נתברר, כי מערת חזקיהו שניתן לזהותה עם הצינור, נכרתה בתקופה מאוחרת יותר. לכן אפשר כי הצינור הניזכר בתיאור ירושלים, אינו אלא כלי נשיפה, שנזכר גם בספר תהילים מ"ב, ח': "תהום אל תהום קורא לקול צנוריך כל משבריך וגליך עלי עברו". שם, המשורר שומע רעש אשדות המים הרבים הפורצים מרגלי החרמון ומתגלגלים בהמולה בין הסלעים, ודומה שהם קוראים זה לזה להתחבר ולשטוף יחדיו. הקול הנשמע הוא כקול המים השוטפים בנקיקים ונשמעים ככלי נשיפה. כלומר ייתכן שירושלים נכבשה על-ידי כלי נגינה, כיריחו. ולכן אומר ירמיהו ו', א': "העזו בני בנימין מקרב ירושלם ובתקוע תקעו שופר ועל בית הכרם שאו משאת כי רעה נשקפה מצפון ושבר גדול". יהושע כבש את יריחו בתקוע קול שופר, וכך כתוב: "בשמעכם את קול השופר יריעו כל העם תרועה גדולה ונפלה חומת העיר תחתיה?" (יהושע ו',ה').

מנהרת חזקיהו
לא מתקבל על הדעת שאנשי דויד פרצו לירושלים דרך המנהרה, שחפירתה מיוחסת לימי חזקיהו, כ-300 שנה מאוחר יותר. דברי הימים ב', ל"ב, ל': "והוא יחזקיהו סתם את מוצא מימי הגיחון העליון ויישרם למטה מערבה לעיר דויד, ויצלח חזקיהו בכל מעשהו". ובמלכים ב' , כ' אנו קוראים על חזקיהו כי "יעשה את הברכה ואת התעלה ויבא את המים העירה". המנהרה המיוחסת לחזקיהו עדיין קיימת בירושלים, ומעשה כריית המנהרה הונצח בכתובת השילוח המפורסמת. הכתובת נתגלתה בירושלים ב-1880, חקוקה בתוך המנהרה. וכך כתוב על האבן באותיות עבריות של ימי בית המקדש הראשון: "תמה הנקבה וזה דבר הנקבה בעוד (מנפים החוצבים את) הגרזן איש אל רעהו ובעוד שלש אמות להינק(ב נשמע)ע קול אש קרא אל רעהו כי הייתה זדה בצור מימין ומשמאל וביום הנקבה הכו החצבים איש לקראת רעו גרזן על גרזן וילכו ( ) המים מן המוצא אל הברכה כמאתיים ואלף אמה ומ(א)ת אמה היה גובה הצור על ראש החצב(ם)". (המילים והאותיות שבסוגריים ? שבורות בכתובת). האנשים חפרו בעומק 45 מטר מתחת לראש ההר! וחוכמתו של חזקיהו היתה כפולה: ראשית סגר את המעיין מלמעלה, כדי שסנחריב מלך אשור לא ימצא אותו, אחר כך העביר את המים לתוך המנהרה-הנקבה. לא היה צורך ללכת בתוך המנהרה להביא מים, הם זרמו מן המעיין שבעמק קדרון ממזרח לירושלים עד לתוך העיר, לברכת השילוח!

הקרב על ירושלים
ספר דברי הימים א' י"א, ד'-ז' לא מזכיר כלל תכסיס זה של חציבת מנהרה-"צנור" בימי דויד, ומתאר את הכיבוש בצורה אידיאלית במקצת, כמעשה של גבורה צבאית: "וילכד דויד את מצודת ציון היא עיר דויד". גם לפי גרסת הצינור, דורש הקרב גבורה, סיכון חיים ואומץ: "ויאמר דויד ביום ההוא כל מכה יבוסי ויגע בצנור? " ובדברי הימים היניין מפורט יותר: "ויאמר דויד כל המכה יבוסי בראשונה יהיה לראש ולשר, ויעלה בראשונה יואב בן צרויה ויהי לראש". אם נצרף את שני המקורות, יתברר לנו אולי שהכוונה היא לתחבולת מלחמה בלתי רגילה, שנדרשה למעשה גבורה של יחידים. דויד יצא נגד האויב פעמיים, הקיף אותם מאחוריהם, פרץ כנגדם, הפתיעם והיכה בהם מכה רבה. בקדמוניות היהודים ליוסף בן-מתתיהו אנו קוראים על מעשה הגבורה ברוח דברי הימים, לאמור: "?ועדיין המצודה לא נכבשה. ויעורר דויד את אנשי צבאו לקרב בהבטיחו לעשות את האיש אשר יעפיל תחילה על מדרוני המצודה ובה בתוכה, לראש צבאות ישראל. ויתעוררו כולם למלחמת גבורה ולא חתו מפני דבר, כי התאוו למשרת מפקד צבא. ויעבור לפני כולם יואב בן צרויה ויעל ראשונה על המצודה ויקרא למלך כי יקיים דבר הבטחתנו".

מצודת ציון
"וילכד דויד את מצדת ציון היא עיר דויד" (שמואל ב' ה,ז'). אין לדעת בדיוק אם במצודת ציון הכוונה למקום מושב השליט, או לעיר כולה. ד"ר אברמסקי (ירושלים בימי המקרא, החברה היהודית העולמית לתנ"ך, ירושלים 1969) סובר שהדעת נותנת שדויד ישב אמנם במצודת המלך, שנקראה "המצודה", אולם מושג זה חפף בתודעת בני הדור ההוא את השם "יחר דויד". תחילה כוון המושג, דרך צמצום, למצודת המלך, ולאחר מכן, דרך הרחבה, לירושלים כולה, שנקראה עיר דויד או ציון.

אחרי הכיבוש - קניית הגורן בהר המוריה

שמואל ב כ"ד דברי הימים א כ"א

ויאמר המלך דויד לארנן לא כי קנה אקנה בכסף מלא כי לא אשא לך ליהוה והעלות עולה חנם: פסוק כ"ד: ויאמר המלך אל ארונה לא כי קנו אקנה מאותך במחיר ולא אעלה ליהוה אלהי עלות חנם ויקן דוד את הגרן ואת הבקר. פסוק כ"ד:
ויתן דוד לארנן במקום שקלי זהב משקל שש מאות:*) ויבן דויד מזבח ליהוה ויעל עלות ושלמים...". פסוק כ"ה: בכסף שקלים חמישים: *)ויבן שם דויד מזבח ליהוה ויעל עלות ושלמים..." פסוק כ"ה:

ונשאלת השאלה: מדוע צריך דויד לקנות בכסף מלא את המקום שכבש מהמלך היבוסי?
אדמה שהייתה של הריבון הקודם, הרשות יורשת אותה. אולם אדמה שהייתה בבעלות פרטית, אין חילופי השלטון מפקיעים אותה מידי בעליה. זה כלל יסוד של המוסר היהודי ומדאורייתא הוא. השטח הנחוץ לדויד כדי לממש את שאיפתו הוא בידי ארונה. בן העם המנוצח הוא, אבל התבוסה לא הפקיעה מידיו את שדהו. בעיר שצריכה להיות הבירה לכל ישראל, יושב היבוסי המובס, שלו ובוטח על אדמתו. אמת, הגורן היא בהר המוריה, עקדת יצחק הייתה בהר המוריה, במקום זה הוכיח אבי האומה את דבקותו בה'. על הר זה נאמר "לבנות את בית ה' בירושלים בהר המוריה..." (דברי הימים ב' ג',א').ובספר יחזקאל כתוב: "...ושם העיר מיום ה' שמה"; הווי אומר, לעתיד לבוא תיקרא על שם ה': (ראה: בבא-בתרא דף ע"ה, ע"ב). שאלה של אינטרס לאומי עליון היא שגורונו של ארונה תהיה בידיים יהודיות. אולם אין עובדות אלה צריכות לשנות את החלטת דויד. והימים ? ימי אכזריות גדולה הם: אין רחמים ביחסים בין העמים. ארונה, נרעש ונפחד למראה המלך המנצח, רוצה לתת לו את גרונו חינם. ואילו דויד, שהכוח בידו לקחת לו כל שטח שנפשו חפצה בו, דוחה את ההצעה ואומר: "לא כי קנו אקנה מאותך במחיר" (שם).
אף אברהם, שיש לו באמתחתו הבטחה מפי הגבורה שכל הארץ לו ולזרעו היא, הולך לקנות לו אחוזת קבר בחברון במיטב כספו. אף לרגע אין הוא מעלה על הדעת שהברית בין הבתרים נותנת לו זכות קניין על אדמת ארץ-ישראל. יעקב נוטה את אוהלו ליד שכם וקונה את חלקת השדה אשר עליה הוא יושב.
הנה איפה הגבול, גבול של מוסר, כפי שהוא מתוחם ועומד זה שלושת אלפים שנה, בקו חד וברור. יבוס נעשית בכוח הניצחון לעיר דויד. אבל הניצחון אינו הופך את גרונו של ארונה לגורנו של דויד. ואפילו ביצורה של האומה תלוי בחלקת אדמה זו, ורק בה יכולה לבנות את בית הבחירה שלה - עדיין אין כוחו של הכובש גדול מתוקפו של הצדק כלפי טרטוריה. ועד עצם הימים האלה נקנית אדמת ארץ-ישראל על-ידי יהודים, מה שהופכה לקניין שנקנה בכסף, ומחזק את תוקף שייכותה, לפי חוק האדם.

סיכום
ירושלים נקראה עיר יבוס וישבו בה היבוסים. יהושע, בתקופת הכיבוש וההתנחלות, לא כבש את ירושלים. היא נכבשב רק לאחר כמאתיים שנה, בימי דויד המלך. רק בימי דויד פג תוקף השבועה שנשבע אברהם לאבימלך מלך פלישתים, לא להרע לזרעו עד שלושה דורות, והיבוסים היו מזרע אבימלך.
דויד וחייליו ניהלו קרב קשה על ירושלים. התנגדות היבוסים הייתה חזקה מאוד. הסתערות חיילי דויד הייתה גלויה, לא דרך מנהרה (שעוד לא נחפרה אז) ולא בדרכי תחבולה.
דויד מנצח בקרב, כובש את ירושלים וקובע במצודת המלך את משכנו. העיר נקראת עיר דויד או מצודת ציון. אבל כאשר רוצה דויד לבנות מזבח בהר המוריה, הוא קונה מבעל הקרקע היבוסי את החלקה בכסף מלא, למרות שכבש אותה בקרב קשה. לפי החוק, שטח בבעלות פרטית שייך לבעליו גם אם נכבש. הנה גם בימים ההם, ימים של כיבוש והרג בין העמים, מכובדות השבועות וההבטחות שניתנו בעבר, ונשמר חוק הקניין. כך נשמרת שבועת אברהם לאבימלך וכך משלם דויד כסף לרכישת שטח שכבש. כי השמירה על חוק האדם מחזקת את שייכות ירושלים וארץ-ישראל כולה, לדויד ולבני-ישראל.

*) דיד המלך קנה בהר המוריה את הגורן בכסף שגבה לתשלומו מכל שבט ושבט בישראל. ומאין ידוע זאת?- בספר שמואל מסופר: "ויקן דוד את הגורן בכסף שקלים חמישים". ובספר דברי-הימים מסופר: "ויתן דויד לארנן במקום שקלי זהב משקל שש מאות". הא כיצד?- כאן חמישים; וכאן שש מאות. הווה אומר: דויד נטל חמישים שקלים מכל שבט ושבט;נמצא שכל שנים עשר השבטים נתנו לו שש מאות שקלים... בתשלום זה מכר לו ארנן את הגורן שעליה נבנה בית המקדש(אגדות וילנאי ע': 40, על פי זבחים: קט"ז, ע"ב).