בפרשה אנחנו לומדים על ההוראות שניתנו לעם ישראל לבניית כלי המשכן, ביניהם שולחן לחם הפנים, ומנורת המקדש.
בדיוק היום למדתי בספר של הרב ראובן ששון על השבת ('נעם שבת') על ההקבלה בין המנורה והשולחן של בית המקדש/המשכן, לנרות השבת ושולחן השבת אצלנו בבית. מנסה לשתף בטעימה מתוך הדברים (מקווה שהם יהיו מובנים גם בלי הרקע של הפרקים הקודמים בספר, שהדברים נכתבו על גביהם).
הזוהר כותב שנרות השבת מכוונות כנגד מנורת המקדש, ושולחן השבת כנגד שולחן לחם הפנים.
האור של המנורה הוא אור עליון של השראת שכינה, והוא מאיר על השולחן שמולו, שמבטא את האור הרוחני שברבדים החומריים של המציאות - האוכל.
כאשר האישה מדליקה את נרות השבת, היא מאירה את הבית באור של שכינה, שמתבטא גם בהעלאת הרבדים החומריים - השולחן, האוכל והשתיה, לחפצי קדושה שמקבילים לכלי המקדש.
ודווקא האישה היא זו שמדליקה את הנרות בשבת, כי לה יש הכוח להעלות את הרבדים החומריים והנמוכים יותר של המציאות לדרגת קדושה. כי התפקיד של האישה הוא בחיבור הזה, בין העיסוק הפיזי בעולם החומר, לבין הקדושה שנכנסת לתוך העיסוק הזה.
אני חושבת שזה בעצם ביטוי לשלב המתוקן והשלם של העולם, שיתבטא כשיבנה בית המקדש במהרה בימינו בעז"ה - בית המקדש הוא המקום של השראת שכינה, וזה קורה דווקא דרך עשיה חומרית (הקרבת קרבנות ומנחות, הקטרת קטורת, הדלקת הנרות וכו'), כי החיבור של העולם הרוחני לעולם שלנו הוא בהכנסת הקודש לכל רבדי החיים, שמתחילים מהרובד הגשמי והנמוך ביותר, ועד לרבדים הגבוהים יותר של הנפש, הרוח והנשמה.
ועד שיבנה בית המקדש אנחנו זוכות להיות אלו שיכולות לעשות את החיבור הזה בתוך הבתים שלנו, שכל אחד ואחד מהם הוא ניצוץ של בית המקדש.
ועל ידי האור שאנחנו מביאות לבית, שמעלה אפילו את הרהיטים לחיבור לקודש, הבית מתמלא באור שמקיף את בני הבית ומשפיע על כולם תוספת קדושה ואורה.
ולכן זמן הדלקת הנרות הוא זמן שבמיוחד מתאים לתפילה על הבעל והילדים, ועל הקדושה של הבית.