פורום הריון ולידה (עמוד 1058)

מוקדש בחיבוק של אהבה לכל המתמודדות בנושא...

והריקותי

מדבר סין, שנה ראשונה ליציאת מצרים.

חולצות חדשות לחורף.

שני סריגים בשבילי לאחרי הלידה.

שמלה יפה לברית (אם זה בן...)

נעליים לאשר.

ארון חדש לחדר השינה.

תמונה יפה לקיר בסלון.

נשיפה ארוכה. מרים הביטה במבט עוין ברשימה הכחולה.

"אוף" אפילו האנחה הזו יצאה לה חנוקה. מכווצת. כמוה.

בכמה שרבוטים מהירים, חזקים, שלחה את כל הרשימה לעולם שכולו טוב, ואצבעותיה, זריזות ממחשבותיה, קימטו את הדף הלבן לכדור קטן חסר צורה והשליכו אותו לתוך הפח. כלומר לכיוון הפח.

הכדור הקטן פגע בדופן המתכת ונפל אל הרצפה בקול אוושה קלה.

היא נענעה בראשה בייאוש. שום דבר לא מצליח לה היום.

רחש קל של דלת בד מוסטת גרם לה להרים את ראשה. בחיפזון ניגבה את עיניה מדמעות שאולי צצו בהן, ומתחה חיוך על פניה.

"ערב טוב" פניו של אברהם מוארות באמת. גוויל הקלף פרוש בין אצבעותיו, והוא כולו להוט לחלוק איתה את החידושים שהתחדשו לו זה עתה. "יש שיעור נוסף עוד שעה" הוא מבשר לה בחדווה, ומוסיף במין פליאה טהורה, תמימה: "התורה כל כך גדולה, וכל כך הרבה יש להעמיק בה".

השמחה שלו מדבקת, מעמעמת מעט את החושך ששרר קודם בליבה, אבל כנראה משהו ממנו נשאר, כי אברהם מתקרב אליה עוד, ואז נעצר ומבט מודאג מחליף לרגע את האור הקורן ממנו.

"הכול בסדר?" הוא מברר בחשש, "קרה משהו בצוהריים? מישהו נפצע? ההרדמות היו קשות?"

"היה בסדר" קולה יבש. הדאגה שלו כמו מגמדת אותה, הופכת את צרותיה לקטנות מידי. הרי הכול בסדר. ברוך ה' לא קרה כלום.

"אז?" מבטו של אברהם משייט סביב, וקמטים רכים, אוהבים, נחרצים בזוויות עיניו לשמע נשימותיהם השקטות של הילדים שממלאות את האוויר.

"אני רוצה עוד" היא משפילה את עיניה, שלא יראה כמה היא חנוקה, כמה היא רדופה, כמה היא... כפוית טובה?

"עוד מה?" עיניו של אברהם מתכווצות בחוסר הבנה.

"עוד שפע" היא פולטת, מחבקת כרית כתומה, מטביעה בה את ייאושה וכאביה. "עוד אוכל, עוד משחקים, עוד בגדים. כולנו עם אותם בגדים מהרגע שיצאנו ממצריים, מי יודע עד מתי..."

"הם במצב טוב" הוא מזכיר לה.

"במצב מעולה" היא מסכימה איתו "במצב יותר מידי טוב... אני רוצה עוד. אני רוצה גיוון. אני רוצה ללכת לסופר ולמלא עגלה במה שאני רוצה. אני רוצה לפרגן לנו פינוקים לראש חודש בלי לחשוב מיד על חשבון מה זה וממה נצטרך לקצץ הפעם." מבט פצוע עלה בעיניה, נואש.

"ולאן נכניס עוד תינוק עכשיו?" יפחה קלה נפלטת מגרונה, וידה נשלחת אל בטנה, כמו מנסה לגונן על הקטן ששט לו שם בשלווה, שם בה את כל מבטחו, וברור לו שהיא יכולה לתת לו כל צורכו. "טיטולים, מטרנה, מוצץ, עוד מוצץ כי הראשון נאבד, אוכל, בית ספר, חוגים" הרשימה מכבידה עליה, מקצרת את נשימתה.

"אני רוצה לתת לילדים שלי בשפע" הדמעות פורצות, מתוות על לחייה שבילים מלוחים "אני לא רוצה להגיד להם לא. אני לא רוצה שירגישו מחסור."

אצבעותיו של אברהם מטיילות על השולחן, מסמנות עיגולים על המפה הבהירה, אבל הוא לא מגיב.

"בשביל מה יצאנו ממצרים?" היא שואלת פתאום, והתקיפות שבקולה מבהילה גם אותה "היינו עבדים, סבלנו כל כך. בשביל מה? בשביל להישאר עבדים? בשביל להישאר מסכנים, חסרי כל? לפחות בית לא צריך לקנות עכשיו" היא מעיפה מבט קצר, משועשע, על קירות האוהל שנעים קלות ברוח הערב הקרירה. "אבל כשניכנס לארץ..."

"עבדים לכסף." אברהם מנענע בראשו. "עבדים לצורך. עבדים לפחד. את לא סומכת על הקדוש ברוך הוא?" קולו חרישי, אבל עיניו בוערות כשתי להבות, והיא נרתעת מעוצמתן.

הוא רכן אליה.

"לקדוש ברוך הוא יש ברכה עד בלי די לתת לנו" הוא אומר, וכל ישותו זועקת שמקירות ליבו הוא מדבר. "הוא הוציא אותנו ממצרים, קרע לנו את הים, נתן לנו את התורה. את חושבת שקשה לו לתת לנו עוד קצת אוכל? את כל הברכה שיש לו בשבילנו – הוא ייתן. אנחנו רק צריכים להאמין, ולהכין כלים לשפע."

היא שתקה, מילותיו מתערבבות בתוכה.

"השיעור מתחיל עוד עשר דקות, אני יוצא, את תהיי בסדר, נכון?"

צעדיו רחבים, ומילותיו האחרונות נבלעות ברעש הרם שחודר פנימה מיד כשהוא מסיט את יריעת הדלת.

"מה זה?!" היא נחפזת אליו בבהלה, בוהה יחד איתו בהמון הזועם שמתגודד בכיכר.

"כבר היה עדיף להישאר במצריים", צועק מישהו אפור זקן, ויללות הקהל מעניקות למילותיו הד מאיים. "שם לפחות היה לנו אוכל".

"קישואים", "בשר", "אבטיחים". " אנחנו נמות פה ברעב". רסיסי צעקות חולפים ליד אוזניה, אבל היא שולחת אל אברהם מבט מבין, נחוש.

ה' הוציא אותם ממצרים, גאל אותם מעבדות לחרות, שחרר את עומק נפשם מהגלות הנוראה. הוא לא יפקיר את בניו. צריך רק להאמין.

קול בכי מהחדר הפנימי שולח את מרים להרגיע בחיבוק ובליטוף את המתעורר התורן.

בחוץ השתיק קולו של משה את צווחות ההמון, ומשפטי אמונה ונחמה הרגיעו אותם ושלחו אותם חזרה לבתיהם, לחכות לנס המדובר.

בפנים ליטפה מרים את תלתלי הזהב הפרושים על ברכיה, והאמונה המוצקה שמילאה את ליבה התנגנה בשיר על שפתיה.

בבוקר, מיד כשפקחה את עיניה, ראתה אותו. על מפתן הדלת הוא חיכה לה. פתיתים לבנים, זוהרים, בדיוק בכמות הנצרכת להם. מידו הפתוחה של הקדוש ברוך הוא.

המן שלהם.