פורום הריון ולידה (עמוד 1061)

וואו איזה משמעותי זה...

אבל עובדת מהבית.

הלכתי לישון ב-12:30

הכלים של פסח במקום וכיבסתי רק 2 מכונות.. אין לי מייבש...

והמון המון מזל טוב ללידה!!!

שתרוו רוב נחת מהאוצר ושתהיה התאוששות מהירה וטובה ב"ה 🙏

רוצה לכתוב לך בכללי על התקופה הזו שאסורים, 

ולהתייחס לנקודה הזו של הרגשת הבדידות בזמן שאסורים:

לפעמים עולה אצל האישה, ואולי גם אצל האיש, מן תחושה של "בדידות" כאשר אסורים.

וזו אכן נקודה מאוד עמוקה שלדעתי יושבת איפשהו שם-בנבכי הנפש של הרבה מאוד נשים (ואולי כולן?) בזמן שאסורים.

וזה ממש לא סתם.

הרי יש שפה שלמה של אהבה (בין היתר, יש 8 שפות של אהבה) שהיא שפת המגע -

שבעצם מי ש"מדבר" בה - אומר ע"י כל סוג של מגע - חיבוק, נשיקה, ליטוף, יחסי אישות וכו' - אומר ע"י כך "אני אוהב/ת אותך"

וגם מרגיש אהוב/ה ע"י מגע שנותנים לו/לה.

עכשיו,

בתקופה שאסורים,

ועוד אחרי החיבור הגדול שהיה שמותרים,

ועוד אחרי הרבההה זמן שהייתם מותרים -

פתאום נלקחה מכם השפה הזו!

משניכם!

אז גם בעלך - זה קשה לו

כי הוא אוהב אותך

ורוצה להגיד את זה

להגיד את זה גם במגע

והוא לא יכול!!!

ואת, אוהבת אותו כל כך

ורוצה להיות קרובה אליו

אבל לא יכולה לומר לו זאת בשפת המגע!!!

ואז מה קורה?

למי שממש קשה, כי הוא ממש "ספץ'"- מממש מדבר חזק ורהוט בשפה הזו של האהבה - הוא לגמרי מרגיש כמו נכה חלילה שלקחו לו את הקביים והוא לא יכול ללכת... כאילו איבר ממשי מתוכו חסר...

ואז מתוך קושי הוא ממש מרגיש חסר אונים!

ומהחוסר אונים הזה באמת לפעמים נוצר ריחוק גם ברגש/בנפש -

*כי* כל כך אוהבים

*כי* כל כך קשה בלי המגע

אז מעדיפים "להתרחק" לגמרי כדי שלא יהיה קשה מדי עד בלתי אפשרי

וגם כדי לא ליפול.

אבל זה רק מראה עד כמה אהבה ענקית וקירבה ענקית *כן* יש ביניכם!

שעד כדי כך אתם מפחדים לא ליפול מרוב שהתשוקה והאהבה ביניכם חזקה!

שעד כדי כך אתם מרגישים חסרי אונים בלי יכולת המגע הזו

שעד כדי כך לפעמים הנפש ומנגנוני ההגנה מעדיפים להתרחק כי פשוט לא יכולים ככה בלי המגע!

אם מבינים את השורש של זה,

את המקום ממנו הכל קורה -

זה מאוד יכול להרגיע את הנפש.

זה לא שבעלך לא אוהב אותך פתאום

זה לא שהוא רוצה להתרחק ממך

וברור שגם לא את ממנו

זה בדיוק בדיוק להיפך!

שהוא כל כך אוהב אותך לכן זה כל כך קשה לו!!!

שאת כ"כ אוהבת אותו לכן כ"כ קשה לך!

וזה לא פחות ממדהים!

מדהים מדהים מדהים!

תראי את הקירבה הזו

הרצון הזה

האהבה הזו

איזה כיף ואיזו זכות שיש ביניכם את זה גם אחרי שנים של נישואין!

זה כ"כ לא מובן מאליו וממש לא כולם זוכים לכך!!!

המקום הזה שכתבת,

שדווקא כשאסורים את רוצה קירבה נפשית ומילולית וכו' - זה כ"כ טבעי ונורמלי ושמעתי את זה מכ"כ הרבה נשים (כולל אני עצמי 

העניין הוא שלפעמים מרגישים, כמו שפירטתי קודם, בדיוק להיפך

ואז התסכול גדול שבעתיים

גם אין שפת המגע

וגם אין את שפת המילים

אז כאילו מה? אז מה כן יש?

מה? כל מה שאנחנו זה רק מגע?

מה, למה אנחנו כ"כ רחוקים?

מה, הוא כבר לא אוהב אותי?

מה, הוא רק רוצה אותי כשמותר לגעת? ואני אותו?

מה יש לנו?!

אז על כל השאלות האלה לענות - ממש ממש לא!

יש ביניכם קשר שלם!!!

אהבה שלמה ואמיתית

אתם פשוט אנושיים!

פשוט לקחו לכם שפה! קביים, איבר, פה, יכולת התבטאות!!!

והריחוק הוא לא אמיתי אלא רק כמו מסכה לתסכול וחוסר האונים שהנפש מרגישה *כי* היא רוצה להיות כל כך קרובה!!!

עכשיו זה חשוב חשוב חשוב

אני כותבת את זה לך, לעצמי, לכולן

וכ"כ למה?

כי דווקא בימים האלו,

הימים שאיש ואישתו אסורים,

הם ימים שחלילה "מועדים לפורענות".

הכוונה שחלילה חלילה בגלל אותה הרגשה בנפש

אותו איש

או אותה אישה

יכולים "להאמין" ו"ללכת שבי" אחרי הרגש המתעתע והשקרי הזה של ה"ריחוק" לכאורה

ולחשוב שהאישה שלהם/האיש שלהן רחוק מהם

ואז זה כר פורה לחלילה ריחוק אמיתי

ע"י קשרים אסורים ל"ע

או מריבות

ויכוחים

צעקות

חוסר הבנה

רצון למלא את ה"חלל" הזה בהתכתבויות או דיבור עם גבר אחר חלילה,

או לצחוק ממישהו אחר חלילה,

או כל דבר שמכניס גורם זר בקשר המקודש בינינו

וכל דבר שהוא לא מקרב בינינו אלא מרחיק

כיוון שאין ואקום בעולם.

איפה שלא נכניס את הטוב - ישר יש בור פעור לרע.

וישר צריך למלא אותו!

כמו שכתוב בתורה "הבור ריק"

ומפרש רש"י מים אין בו

אבל נחשים ועקרבים יש בו!

ז"א, אם אין את הקירבה

אז חלילה הפוטנציאל לרע ולריחוק עוד יותר גדול!!!

וצריך להיזהר שבעתיים!

צריך ל"סור מרע" שבעתיים!

ואז "לעשות טוב" שבעתיים

לא לדבר עם מישהו שאסור

לא לריב מריבות מכוערות

להמשיךלהבין אחד את השני

כן להסתכל בעיניים (אם מתאים לכם, אני חושבת שזה חשוב)

כן לצאת יחד דווקא כשאסורים לבילוי רק בלי מגע

כן ליצור זמן ומרחב לזוגיות - זמן, פניות ומקום לזוגיות,

כן לדבר על הדברים

כן לומר במילים "אני אוהבת אותך"

או בפתקים

או מחוות

או חיוך

כן להתמלא במה שכן יש

במה שכן היה

להיזכר בזה

לזכור את זה

להפנים את זה

להסניף את זה עמוק לתוכנו

ובשאר הזמן?

בשאר הזמן להבין את המקום בנפש של זה.

ולשחרר.

להרפות.

ככה זה.

אי אפשר תמיד מושלם.

אז להכניס גם דברים טובים *אחרים* אבל שיהיו *טובים*

זמן למרחב *האישי* של כל אחת ואחד מאיתנו

זמן יותר לפיתוח תחביבים

זמן יותר ליציאות עם אחות/חברה/אמא/אחר

זמן יותר לפתח דברים בעצמך ובעולם האישי שלי ולהשקיע בזה יותר

זמן יותר לבקר הורים ומשפחה

זמן יותר לישון

זמן יותר לראות סדרותאולי, או כל דברים שאוהבים וזה דורש רק אחד ולא זוג

וכמובן גם אישך אותו דבר - יקדיש את הזמן להתמלא ב*אני* שלו

זמן יותר לעצמו

לעבודה/לימוד תורה

לחברים

ליציאות עם משפחה וחברים

לפיתוח עצמו ותחביבים שלו ויצירתיות שלו

ואז

כאשר המקום של זה בנפש קצת נרגע

אפשר לאט לאט לראות גם את הברכה בזה -

שזה באמת באמת מאםפשר גם זמן לגדול בתור יחידם ולא רק בתור זוג,

ואז אותם שני היחידים האלה יגיעו לטבילה ולמפגש המחודש עוד יותר מלאים

עוד יותר שמחים

עוד יותר *הם*

ומתוך המקום האישי השלם הזה - גם הזוגיות תהיה שלמה יותר

כי כאשר כל אחד מרגיש *עם עצמו* ועם *עצמה* טוב ושלם - הזוגיות היא הראשונה להרוויח מכך! (וגם להיפך כמובן!)

ואז יש גם את הגעגוע

והציפייה

והכמיהה

והתשוקה

ואת החיבור המחודש שהוא ממש יכול להיות עם פרפרים בבטן ממש כמו ואפילו עוד יותר מיום החופה!

ולהכניס עוד עומק וגיוון וטוב שלם בתוך המרחב הזוגי שלכם בתחום האישות ובכל התחומים.

אני קוראת לזה (לתקופה שאסורים) "שעת האפס"

שכאילו אנחנו, הנפש שלנו, כמו שעון,

שצריך מדי פעם להתאפס

לאפס אותו.

כי אם לא הוא משתגע ולא מראה את השעה הנכונה

אבל כאשר מאפסים אותו 

ונותנים לו את היחס הראוי לו - הוא ימשיך להתאפס על עצמו ולהרואת את השעה הנכונה 

ממש "אם תעירו ואם תעוררו את האהבה עד שתחפץ" -

שיש כמו שטח אפור כזה שהוא הזמן שאסורים בו, תקופת הריחוק בנידה,

שמה שיכול לתרום ולעזור לאפס אותו זה מה שכתבתי קודם - להכניס טוב ולא רע,

למשל סרט, שיר שכותבים או שרים עליכם עם תמונות שלכם מכל הזמנים, ממש להקדיש באופן *אקטיבי* זמן ב"להעיר ולעורר" את האהבה עד שתחפץ בזמן הזה שזה דורש יותר אנרגיה,

אז כן, לעשות קליפ מכל הסרטונים והתמונות שלכם,

לדבר על הילדים החמודים

להקדיש יותר זמן לילדים החמודים

לשמוע שירים שמקרבים ומחזקים

לרקוד

לראות סרט שיכול לקרב (לאו דווקא ביחד, הכוונה לקרבב את הלב שלכן בנפרד לשני ולתחושת הקירבה)

בילוי יזום יחד

שיחה טובה

מבט בעיניים א ר ו ך

ממש להעיר את הקירבה הזו

כמו שעון מעורר

ואז,

במקום ללכת ולהיות בשטח האפור - שיכול לזמן את כל הרע והריחוק והדברים הרעים חלילה שפירטתי למעלה -

ללכת לשטח הלבן, או הורוד - ששם הכל טוב, ומקרב, ונכון, ואמיתי ולא מזויף, גם בטווח הקצר וגם בטווח הארוך.

למשל להוסיף עוד פגישה עם אחות

עם חברה

לצאת לאוויר עם מוזיקה

לישון

להסניף את הילדים

להתפלל על זה ולהתפלל בכלל 

להתחזק

לראות סרט טוב

לראות תמונה שלכם יחד

ליצור משהו

לעזור למישהו - בטוב

ממש להתכוונן לזה!!!

לדבר את זה.

לשהות לבקש מהשם את זה.

במילים פשוטות.

כל יוםפ.

ואם קשה אז יותר חזק לבקש.

ותמיד תמיד לחשוב

מהי מטרת העל שלי? למשל זוגיות טובה לנצח ובית שלם ושמח לנצח -

אז מה מקרב אותי למטרת העל הזו שלי?

ומה מרחיק אותי ממטרת העל הזו שלי?

וכ-ל מה שמקרב אותי למטרה - לעשות!

וכ-ל מה שמרחיק אותי מהמטרה - להתרחק!

----------------------

בנוסף, רוצה לכתוב כמה דברים על הפן הרגשי-מהותי של הוסת:

אצל הרבה מאוד נשים, במיוחד בשנים הראשונות לנישואין, כל פעם של קבלת המחזור מלווה בעצב גדול וקושי גדול,

ואולי עם התבוננות על כך נוכל להגיע למצב שהתפיסה שלנו על כל הנושא תהיה יותר רחבה?

כלומר, שעדיין תישאר הבאסה והקושי הגדול. כי היא נוכחת. כי זה קיים. זה באמת מבאס ובאמת קשה להיות בריחוק. גם אם הוא "רק" פיזי.

זה באמת מבאס ובאמת קשה להתמודד גם עם כל ההשלכות של הדברים על עצמי, על הזוגיות.

זה קשה. נקודה.

אפשר למצוא הסברים שונים ולהתחבר אליהם - אבל רק כהרחבה של התמונה, ולא כביטול הקושי שנשאר וקיים ונוכח ובועט.

לכן על הרחבת ההסתכלות הזו, על למצוא עוד דברים מעבר לקושי, אני רוצה להרחיב עכשיו:

- התסכלות שבעת קבלת המחזור, אישה יכולה להרגיש ולומר לעצמה ש"עוד 12 ימים בערך אנחנו מתחתנים!"

ממש מצב שיכול להחזיר אותה לתקופה של האירוסין,

כמה היה קשה לשמור נגיעה, כמה חיכינו לחתונה, כמה ספרנו את הימים.

אז מבט כזה אצל האישה שאומר לה "הנה עוד שבוע את מתחתנת!

עוד 4 ימים החתונה!

הקירבה!

המפגש!"

זה גורם להתרגשות,

געגוע

כמיהה

כיסופים

להרגיש ביום הטבילה ממש כמו כלה,

להרגיש שזה יום החתונה!

העוצמות של הקירבה,

העוצמות של הגעגוע,

של ההתחדשות

של הרצון

של הכמיהה

יכול לתרום לקשר עצמו ברמה מיוחדת. 

הפעמים הללו שיש מפגש מחודש לאחר התקופה שבה היה אסור, ממש מדמות את יום הנישואין עצמו, את ההתרגשות תחת החופה, את הבחירה אחד בשנייה, התשוקה העוצמתית, הפרפרים בבטן, המחשבות הטובות על האהוב/ה, ההתכווננות, התפילות, המעמד,

זה ממש מרגיש לי מתנה אדירה.

אני מרגישה בתוך המעגל הזה של הטהרה איך נשים יכולות לזכות לחוות עוצמות חדשות בזוגיות ובתשוקה, שלא חלמו שאפשר להגיע אליהן ועוד אחרי שנים רבות, וזה כל פעם מפתיע מחדש העוצמה והאפשרות והגודל של הדברים.

אנו ממש מעניקות לעצמנו (ולבן הזוג ולביחד שלנו) מתנה של קבלת חוויה מדהימה ועוצמתית ומיוחדת וייחודית ואדירה.

כמה שזה נשמע מצחיק אבל אפשר לדמיין ולספור "בכאילו" את הימים עד שתגיע החתונה... 

אז גם אם זה 12 ימים,

אפשר לומר: "אה! יופי! רק עוד 12 ימים נשארו לחתונה! מה זה 12 ימים בשבילך? קטן עלייך! הרי חיכית הרבה הרבה יותר מזה!"

- כמובן שגם בתקופה שבה אסורים, התקשורת, הבעת האהבה בדרכים אחרות שמגע אינו כלול בהן,

העמקה של הזוגיות, שיחות עמוקות וארוכות,

עשיית דברים משותפים יחד או כל דבר אחר שיכול לחזק ולהעצים את הזוגיות מעוד בחינות - מבורך ועוזר מאוד מאוד.

- וגם עשייה של דברים מחוץ לזוגיות,

בין אם זה לתת זמן לעצמי, במיוחד בימי הוסת עצמה,

זמן של יותר מנוחה

של יותר הקשבה לעצמי, לגוף שלי

של יותר התכנסות פנימה

לדעת גם לעצור לפעמים.

לקבל את המתנות שיש בלעצור.

- ובהמשך להתרכז גם בעוד מעגלים בחיים שיש להם יותר פנאי כעת - משפחה, הורים, אחים, חברות, שכנים, עבודה, תחביבים, העמקה עם הילדים, פרויקטים שחשובים לנו ואין תמיד פנאי אליהם וכן הלאה...

בעצם מחלקים את הזמן שלהם לעוד ועוד מעגלים

ממש כמו "לכל זמן ועת..."

והאיזון שזה יוצר יכול לשמח מאוד.

- נקודה נוספת: לראות את יום הטבילה כהזדמנות להתחבר יותר לגוף שלנו,

לשים אליו לב,

לאהוב אותו,

לטפח אותו,

להרגיש יפייפיה, נשית,

להקדיש לו את מלוא היחס החיובי והאוהב ותשומת הלב

לעבור איבר איבר בגוף ולהודות לקב"ה שהכל בריא, שאני בריאה,

שהכל מתפקד ב"ה, 

ניקיון, טיפוח, ממש ה"עיון" הזה שעושים וכל ההכנות - הן הזדמנות מצוינות להתחבר מחדש לגוף ולאהוב אותו ולשמוח בו, כל איבר וכל פיסה מהגוף. תודה לך ה' עליה!

הזדמנות מצוינת לעצור רגע ולהתבונן גם בצד החיצוני ולהקדיש לו את הטיפוח הכי טוב שמגיע לנו, ממש "טיפול 10,000"   ומתוכו לשמוח גם בפנימיות שלנו.

- גם התבוננות על הוסת עצמה: האמת שלימוד עמוק עד כמה המחזוריות הזו והוסת עצמה היא בעצם *טובה* לגוף שלנו,

היא בעצם מנקה,

מוציאה פסולת,

(אפילו מרזה )

עד כמה הגוף שלנו בריא כך

ועוד העמקה בכך - יכולה מאוד מאוד לעזור (לי עוזרת אישית).

זהו בינתיים 

ב"הצלחה רבה יקרה, מאחלת לכם שתזכו לצמוח ולמצוא המון מתנות דווקא בתוך התקופות שאסורים, ומתוכן להעמיק ולשמוח עוד יותר גם בתקופות שמותרים  

שיהיה לך רק טוב יקרה וחג שמח ומלא בברכה ואור גדול ❤

בעניין טומאת יולדת

כמה הסברים שמצאתי ועזרו לי ליישב בנפשי את האתגר. 

על הצד הרוחני:

1. כל ענייני טומאה וטהרה אלו מצוות אלוקיות. קודם כל. אנחנו מקיימים כי ככה ה' אמר ואנו רוצים ושמחים לקיים את רצון ה' גם בלי שאנו מבינים אותו ולא תמיד מצליחים להתחבר. (עפ"י הספר "לבנות בית בישראל" לרב טוביה בלייכר)

2. הלידה מגלה שיא מאוד גדול של טבעיות. כל תהליך הלידה הוא גילוי אלוקי מופלא בתוך טבע מאוד עוצמתי. בכללי הלידה היא משהו שמאוד מחבר לטבעיות. אבל דווקא מול גילוי טבעי כ"כ גדול. אנחנו צריכים לא לשכוח שאיננו מקדשים רק את הטבע אלא גם את הכוחות שמעל הטבע, את צלם האלוקים שבנו. ולכו, אחרי שהטבע נתגלה במלוא עוזו אנו מגלים את שיא האלוקיות שבנו- יכולות של איפוק ושליטה שמבטאות את האנושיות והאלוקיות שבנו. (עפ"י שיעור של הרב חגי לונדין לפרשת תזריע)

3. 3 מפתחות נשארו בידי הקב"ה ולא נמסרו לשליח- מפתח גשמים, מפתח תחיית המתים ומפתח יולדת. זה אומר שבלידה יש קדושה מאוד מאוד גדולה, הרבה יותר מהרגיל. ובמקום שיש קדושה כ"כ גדולה, גם כוחות הטומאה נדבקים בכח ולוקח זמן להרחיק אותם.                                                             

על הצד המעשי:

4.     אחרי הלידה האמא והתינוק הן מעין "יחידה אחת", צריכים לבנות ביניהם את הקשר החזק וזקוקים אחד לשני מאוד (כמובן בעיקר התינוק לאמא אבל במובן מסויים גם האמא לתינוק) הריחוק הפיזי מהבעל נותן את המרחב הנפשי והטכני לבניית הקשר הזה.                                                                                    

כמובן כמו בשאר תקופות ההרחקות הריחוק הוא פיזי ולא נפשי וכל היצירה המופלאה הזו משותפת לשנינו עם הקב"ה, וגם את זה חשוב לזכור...

בע"ה שתהיה תקופה שמחה ומצמיחה, והרבה כוחות!

לי מאד קשה ההרחקות ואכן צריך לזה חיזוקים רבים.

רק לזכור שההרחקות אחרי הלידה הן מהגלות! 

מפני שבעבר טומאת יולדת היתה 8ימים או 14 יום ואחכ היתה מותרת לבעלה למרות הדימום!

שנזכה לגאולה השלימה אמן

די ריק שם, הרוב חרדים או ערבים.

אבל מגיעים גם חילונים אז יכול להיות גם שרוול קצר וזה אבל היום מילא חורפי...

נראה לי המידע שראית לא מעודכן..

פעם היתה והיום אין

תגידי לה פשוט שאתם אוכלים בחוץ או שאכלו את מה שהיה...

כל יום מסתיים במגירות פירות וירקות ריקות לחלוטין. וכן, כל יום קניה ענקית מחדש...

הייתי בטוחה שאני יכולה לתת לו יד 

עבדתי והכל היה תקין

צריך באמת בזמן רגוע עם פניות לשבת וללבן את הדברים הללו לעומק. 

הם בהחלט חשובים מאוד.

כלומר נראה שאין ספק שבעלך באמת בסוג של בריחה.

יש אצלו בעצם ביטוי לקושי מאוד גדול אצלו - שההתמודדות שלו למולו היא בעיקר ע"י מנגנון ההגנה של הבריחה, לנתק עצמי מהאיום, לנתק עצמי מהסיטואציה שמאיימת עליי כרגע, אז אני בורח מהר מהר כדי לשרוד.

כלומר חשובה כאן גם הבנת השוני בינך לבין בעלך.

ידוע ש"כשם שפרצופיהם שונים כך דעותיהם שונות..."

כל אדם הוא עולם ומלואו,

וכל אדם פועל על פי סך החוויות / מחשבות / תפיסות / רגשות / דפוסים שהכיר / הסביבה בה גדל / התורשה וכן הלאה...

ובגלל שיש שוני בין כולנו, במקרה הזה כמובן בינך לבין בעלך,

גם הדרכים שלנו להתמודד עם כל מיני סיטואציות בחיים היא שונה.

ובמצב של הרגשת "איום" כלשהו,

של מציאות בה יש אולי צורך לא ממומש שלנו,

או מצב שאנחנו מרגישים בו "בהתקפה או בסכנה",

אנחנו מגיבים באופן שונה, כל אחד באופן שמנגנון ההגנה שלו בנפש פועל.

יש בעיקר 3 סוגים של מנגנוני הגנה:

התקפה

בריחה

קיפאון

התקפה - במשמעות של להתקיף את ה"איום", את הסיטואציה, עד שתעלם,

כדוגמת בכי, צעקות, דיבור ללא הרף על כך, האשמה של השני, האשמה של עצמנו וכן הלאה...

בריחה - בשמשמעות של או בריחה ממש, או ניתוק של עצמי מהסיטואציה / ללכת לחדר  לצאת לסיבוב בחוץ / להיות בפלאפון או במסכים או במשהו אחר שיסיח את הדעת, וכל דבר שיגרום לי להתנתק מהאיום כרגע...

קיפאון - לא לעשות כלום אלא להיות במצב של קיפאון... או להיות במצב מרצה. "אני לא רוצה לעשות את זה אבל אני עושה רק כדי שהאיום יוסר, אני מרצה".

וכל אחד מאיתנו מגיב באחד או יותר ממנגנוני ההגנה הללו כאשר הוא מרגיש בסכנה (וכאמור, סכנה לא צריכה להיות סכנה פיזית של סכנת חיים, אלא כל סכנה שהיא במשמעות של צורך שלנו שלא ממומש כרגע...)

יש תקופות בהם אדם יכול להגיב בצורה שונה, יש תקופות שמנגנון ההגנה משתנה, יש תקופות בהם זה כמה מנגנוני הגנה,

אבל בכללי זה נסוב סביב שלושת אלה...

וכאשר יש פער בינך לבין בעלך כפי שציינת,

את רוצה לדבר על זה, לפתור את זה, וכאן ועכשיו

ובעלך רק רוצה להתנתק מזה, לברוח מזה...

ואז *עצם השוני הנ"ל במנגנוני ההגנה* יכול לכשעצמו ליצור עוד יותר תסכול *אצל שניכם!!!*

אצלך - מה? לא מספיק אני מתוסכלת ומבואסת ממנו, הוא גם בורח לי באמצע השיחה?! כאילו, מה נסגר איתך בן אדם?!

ואצל בעלך - מה? כאילו לא מספיק אני מרגיש מאוים כרגע גם דוחקים בי ומכריחים אותי להתמודד עם הסיטואציה ולדבר ואני רק רוצה להירגע עם עצמי ואת השקט שלי כרגע?! אי אפשר לכבד את זה ולהבין את זה ולתת לי את זמן הרגיעה שלי?!

ואז כל אחד עוד יותר משתבלל בתוך עצמו

ואז הכעס כלפי השני גדל וגדל

ויכולים לעלות לנו כל מיני מחשבות מרחיקות לכת ורחוקות מבן/בת הזוג...

אז הדבר הראשון שנעשה 

ננשום!

ונזכור ונבין - רגע,

אנחנו אנשים שונים.

*מותר* לבעלי להרגיש מה שהוא מרגיש.

*מותר* לי להרגיש מה שאני מרגישה.

בעלי, על סך איך שהוא בנוי - הדרך שלו כרגע להירגע היא *באמת* ע"י ניתוק מהסיטואציה.

*רק כאשר ירגע*, ורק כאשר ה"איום" מבחינתו יוסר - או אז ניתן יהיה לשוחח

ואני, על סך איך שאני בנויה - הדרך שלי כרגע היא *באמת* ע"י פתירה של הדבר כאן ועכשיו...

אבל אם כל אחד חושב כאן רגע *על השני* זה מאוד יכול לעזור.

כי במקום הכעס תגיע *ההבנה*

ההבנה שהוא שונה

ההבנה שזו באמת הדרך שלו להירגע

ההבנה שהוא לא עושה זאת בכוונה או נגדי או כדי להרגיז אותי - אלא כאמור זו באמת דרכו להתמודד עם זה...

אחרי ההבנה הכה משמעותית הזו, מגיע השלב הבא,

השלב של מה כן עושים כאשר שנינו קצת נרגעים ויוצאים מה"איום" שלנו

והוא שלב יצירת דרכים יעילות לתקשורת.

במקרה שתיארת - כמובן שצריך לטפל בקטנה ללא כל קשר לאיך ההורים מרגישים, היא צריכה טיפול והשגחה.

לכן חשוב מאוד לעשות כאן הפרדה ברורה:

מותר לך להרגיש רע, מותר לך שיהיה לך קשה, מותר לך גם לקחת ספייס,

אבל צריך לראות איך דואגים להשגחה ולביטחונה של הילדה החמודה שלנו.

שנינו.

כלומר מה אתה עושה כשזה קורה.

אתה יכול ללכת לחדר איתה?

אתה יכול לשמוע מוזיקה מרגיעה תוך כדי שאתה משגיח עליה?

אתה יכול שלא נדבר על זה עכשיו ותשתה כוס מים אבל תוך כדי תשגיח עליה?

מה עוד אתה יכול?

צריך שיהיו דרכי פעולה שיכללו את העובדה שהיא חייבת להיות מושגחת על ידי שניכם ולא רק ע"י מישהו אחד. גם אם השני כועס.

חשוב לעשות את כל הנ"ל *רק בזמן רגוע ופנוי של שניכם* (מניחה שערב פסח לא בדיוק עונה להגדרה הזו ) 

ממש לראות איך מגיעים להבנות החשובות הללו

איך בעלך מרגיש שיש לו ניראות ומקום לקושי, שירגיש שאת רואה ומבינה אותו ואת המקום ממנו הוא מגיע,

ומצד שני גם הוא נותן לך ניראות לצרכים שלך

וכמובן מציאת פתרונות להשגחה על בתכם המתוקה ללא תלות בכעס זה או אחר, אלא מציאת פתרונות של השגחה וטיפול בה בצורה סדירה וקבועה, של שניכם.

דרך טובה לכך כאמור תהיה תרגול של תקשורות מקדמות שיביאו לפתיחת האוזניים והלב וב"ה הלאה למציאת מה שהכי נכון לכם

אם תרצי תכתבי לי כאן או במסר ואוכל לשלוח לך חלק של סיכום שכתבתי על אותן תקשורות מקדמות ב"ה.

בינתיים שולחת חיבוק גדול 

ב"ה שיהיה לכם פסח כשר ושמח, עם הבנה, שמחה ואור גדול 🙏❤🌹

(אגב עניתי למסר שלך כעת,

לעיתים יש לי בעיה עם המסרים אז כותבת גם כאן למקרה כזה)

אני ילדתי ביום האחרון של נובמבר והחשיבו לי

החשבת שכר במקום עבודה שלי בדקה את זה לעומק-

מי שילדה ביום האחרון של החודש יכולה לבקש להכניס אותו לחישוב של דמי לידה.

מי שילדה יום קודם - לא משנה כמה השכר בחודש הזה גבוה - אי אפשר להכניס לחישוב.

את לא צריכה שום בקשה מיוחדת ושום כלום

בטופס שהמעסיק ממלא לבט"ל-

כותבים יום עבודה אחרון 30.3

ובטבלה שממלאים את השכר לפי חודשים - ממלאים גם את מרץ, זהו

כמובן שבשביל שמרץ ייכנס לטבלה שבטופס - את צריכה שיהיה כבר למעסיק את כל הנתונים של התלוש, כדי שיוכל להכניס לטופס.

(כמובן שאם השכר גבוה משמעותית - המעסיק צריך לציין בהערות למה השכר היה גבוה, כמו בכל שינוי משמעותי בשכר בחודשים של החישוב)

אמנם אני בכלל לא נוסעת באזורים האלו,

אבל כל פעם שזה עולה לי לראש- אני מתחילה לבכות...

ואז זה מתעצם כשאני מבינה שגם האמא לא איתם...

ומשפחת יניב

ומשפחת פלאי...

אמאל'ה!!

אני ממש בחרדות על המשפחה שלי, וזה כשאני בכלל לא מגיעה לאזורים "מסוכנים"

ה' שומר ישראל.

תבכי! תשתי כוס של מים קרים

ותכנסי שוב אבל עם חיוך.... כשאת תהיי רגועה אבל תעמדי על שלך הם ירדמו...

תלטפי את הגדולה, תגידי לה שתשכב בשקט ואולי גם עם ספר ואור קטן עד שתרגיעי את הקטן ואז תחזרי אליה

יש סיכוי שעד אז גם היא תרדם

חיבוק!! הלילות האלה קשים מאדדד

ולא יודעת אם מעודד אבל לי עזר להשלים עם זה......