מצרפת משהו שכתבתי על גדילה מתוך משבר בזוגיות:
זוג חזק
זוג חזק הוא לא זוג שהכל הולך לו מושלם תמיד.
זוג חזק הוא לא זוג שאין ביניהם ריבים / חילוקי דעות / קונפליקטים.
זוג חזק הוא לא זוג שתמיד הכל ורוד אצלם והם עם לבבות תמידיים בעיניים.
זוג חזק הוא זוג שעובר אתגרים בדרך - ומצליח לקום מהם.
זוג חזק הוא זוג שנופל - וקם.
זוג חזק הוא זוג ש*בוחר* אחד בשני/ה כל יום מחדש.
זוג חזק הוא זוג ש*בוחר* לעבוד להשקיע, בוחר בביחד שלהם.
זוג חזק הוא זוג שכבר עבר משברים, ואולי נמצא אפילו עכשיו בעיצומו של אחד כזה - וממשיך לעבוד, להשקיע, לרצות, לבחור, לאהוב.
דווקא עכשיו, אחרי החגים שמציפים אצל המון משפחות הרבה מאוד "אין" - חשוב להתחזק בכך.
- להתחזק בכך קודם כל בפני הדבר הזה עצמו - שאנחנו אוהבים אחד את השנייה.
שאנחנו בוחרים אחד בשנייה.
שיש לנו רצון להיות יחד.
שהבסיס שלנו חזק ואוהב וזה משמעותי מאוד גם לצליחת כל האתגרים בחיים, שהגיעו או שיגיעו בעתיד.
- ולהתחזק בכך גם במימד של ההשוואות.
כולנו יודעים כבר שלכל אדם באשר הוא יש את "החבילה" שלו - שק הצרות והקשיים איתו הוא מתמודד בעולם הזה.
אבל לפעמים, רק לפעמים, אנשים נוטים לשכוח את זה,
ואט אט האדם מוצא את עצמו בתוך מציאות של השוואות בלתי פוסקות:
"למה היא ככה וככה ואני לא?
למה הוא מוצלח יותר ממני?
למה לה יש כבר ילדים?
למה לו יש כבר זוגיות?
למה להם יש שלום בית מדהים?
למה לה יש פרנסה ועבודה מספקת ומכניסה בקלות?
למה הוא יותר יפה ממני?
למה לה יש גנים טובים יותר משלי?
במה הוא יותר טוב ממני שהוא כן זכה לכלה? להצלחה? לאושר?"
ועוד אלפי דוגמאות ברוח הזו.
כאשר אנו חיים במציאות של השוואות, מתגנב לליבנו, בין אם נרצה או לא, רגש הקנאה.
ההשוואות והקנאה הינם הרסניים.
שום דבר טוב לא יכול לעלות כאשר אנו עושים השוואות.
גם החיים הכי מושלמים, מספקים וטובים יראו לנו כפחות ונתחיל להיות מבואסים אם נשים את עצמנו למבחן ההשוואות עם כל אחד אחר.
דווקא בתקופת החגים,
שבה הכל מתעצם,
כל מה שיש לנו
ובעיקר מה שעדיין אין
דווקא אז חשוב לזכור ולהזכיר
אנחנו מי שאנחנו.
החיים שקיבלנו תפורים בדיוקי דיוק בדיוק לנו.
כל מי שאנו מקנאים בו גם הוא עובר קשיים.
גם לו יש חבילה משלו.
לעולם לא נוכל לדעת ולנחש עם מה מושא קנאתנו/השוואותנו מתמודד
לעולם לא נוכל לנחש עם מה הוא התמודד בעבר, גם אם עכשיו לכאורה הכל נראה מושלם בחייו.
לעולם לא נוכל לנחש עם מה הוא עוד עתיד להתמודד בעתיד.
מי יודע כמה שנים קצובות לו?
מה יקרה מחר?
מה יקרה ליקרים לו מחר?
מה עוד העולם מזמן לו?
איך יתמודד עם הקשיים שיבואו לו בעתיד?
האם קיים אדם עלי אדמות שבכל תחומי החיים מושלם ולא חווה אף קושי בהתמודדות בעבר בהווה ובעתיד?
סביר להניח שלא.
ואם הוא קיים - מה לנו לקנא בו
הוא לא אנחנו. לו אין את האישיות שלנו. את דרך ההתמודדות שלנו. את כל הטוב שלנו יש.
הוא זה הוא
אני הוא אני.
והחיים יצבעו מחדש באור הרבה יותר בהיר אם יפסקו ההשוואות. אם תיפסק הקנאה.
אם הכוחות יופנו לאיך מתמודדים עם החבילה שלנו בצורה הטובה ביותר, ואיך זוכרים כל הזמן לראות גם את הטוב הרב שכן יש לנו, לשמוח בו, להדות עליו ולהעצים אותו.
- ולהתחזק בכך עם אמונה בקב"ה, אמונה בעצמינו, אמונה בזוג שאנחנו
אמונה באשתי
אמונה בבעלי
אמונה ותקווה גם לעתיד
----------
ומצרפת משהו שכתבתי בעבר על הנקודה הזו:
אשתי, תודה שחיכית.
היום חגגתי איתך ועם המשפחה המדהימה שבנינו יום הולדת 80.
זה משהו לחגוג יום הולדת 80.
לא בא ברגל...
וחשבתי קצת. או בעצם הרבה.
ומתוך כל המחשבות שלי על חיי, את יודעת איזו מחשבה קפצה כל הזמן בראש ועלתה על כולנה?
המחשבה עלייך.
המחשבה על כך שחיכית לי.
את חיכית.
חשבתי על כל אותם הצמתים בחיים שלנו, מגיל 20+ ועד היום.
וואו, 60 שנים, זה פשוט לא להאמין!
חשבתי על איך בכל צומת יכולת לבחור - להאמין בי, להאמין בנו
או לא להאמין.
לבחור
אם להישאר
או להיפרד
אם לקחת את עסקת החבילה, הלא פשוטה בכלל לפעמים, שקוראים לה "אני",
או פשוט לוותר על הכל, לקום וללכת.
ואת, אשתי היקרה, תמיד בחרת, וחזרת ובחרת בי.
את בחרת בנו.
כל פעם מחדש.
את בחרת לחכות.
את ידעת והיית כל כך חכמה כבר אז,
את ידעת מבפנים, שזה יגיע,
שאנחנו נעבור את זה.
וגם את זה, וגם את המכשול ההוא שחשבנו שזהו הגענו לסוף ולעולם לא נצליח להתגבר? גם אז היה בתוכך את הקול הפנימי שאמר לך לא לוותר,
שאמר לך להילחם
שאמר לך לחכות.
זמן.
כמה כמה שהוא משאב חשוב.
ומי כמוני בגיל 80 יודע זאת
כמה הזמן הוא המרפא הכי גדול
כמה הזמן הוא הקוסם הכי גדול
כמה הזמן הוא המאפשר הכי גדול
כמובן שהקב"ה! אבל בורא העולם שברא את הזמן וגילם בתוכו כ"כ הרבה אוצרות,
שמי היה חולם לאן הם יובילו אותי, אותנו?
ומה היה קורה אם לא היית מחכה לי?
ומה היה קורה אם לא היית, היינו, נותנים לזמן לעזור לנו ולרפא בנו דברים?
ומה היה קורה אם לא היינו בוחרים לעבוד?
ומה היה קורה אם היינו נפרדים?
בצומת ההיא? וההיא? ובמשבר הגדול ההוא?
אני אפילו לא רוצה לחשוב על זה.
על מה הייתי יכול לפספס
על חיים שלמים ומתוקים וטובים איתך יקרה שלי
על המשפחה המדהימה שבנינו
על כל האוצרות הללו שעכשיו מביטים בנו בעיניים נוצצות
ושרים לנו שירים
ומחברים לנו ברכות
וכולם חוזרים על דבר אחד - אתם הדוגמא שלנו לזוגיות טובה סבא וסבתא!
אתם!
אנחנו יקרה שלי! אנחנו! שמעת?
אנחנו, הזוג שעבר והתמודד ונילחם וקם ונפל
ושוב נפל
ושוב קם
ושוב
ושוב
אנחנו מודל להערצה!
ממנו שואבים!
והאמת? אני מבין אותם.
תראי יקרה שלי מה יצא מאיתנו!
תראי כמה אהבה יש בינינו
כמה עוצמות
כמה חוויות
כמה טוב. טוב צרוף. טוב שלם. חיים שלמים.
כמה נהיינו אחד, במלוא מובן המילה.
ואיזה מזל שחיכית לי
ואיזה מזל שהאמנת בי
ואיזה מזל שלא וויתרת
ואיזה מזל שגרמת גם לי לא לוותר
ואיזה מזל שלקחת את כל הפניות הנכונות בדרך
ואיזה מזל שהשכלת להבין שזו *דרך*,
ושגם כשאנחנו למטה, הכי הכי למטה -
אנחנו עדיין בדרך!
וכמה בהמשכה השמים צלולים
והשמש מאירה
והחיים מחייכים
וכמה טוב ואור ושפע וברכה יש מעבר לפינה,
במורד הגבעה,
בהמשך הדרך הזו.
ואת, שחיכית,
וידעת
והאמנת
ובחרת
ואהבת
ללא תנאים
לך אני עומד היום ומוקיר תודה ונושק לראשך על שהבאת לי את החיים המתוקים והנפלאים הללו לצידך ויחד איתך.
תודה.
את לא יודעת עד כמה תודה.
תודה שחיכית.
----------
רוצה לחזק עוד את המקום של הזוג החזק, ואת המקום של הצמיחה והגדילה דווקא מתוך משבר בזוגיות:
ביהדות יש ארבעה תנאים בסיסיים המהווים את הבסיס היציב לקיום חיי אישות בין בני הזוג, שהם מעיקר הדין:
א. אשתו – לאחר חופה וקידושין
ב. בטהרה – לאחר טבילה כדין במקווה
ג. בחדרי חדרים – שרק שני בני הזוג נמצאים שם
ד. ברצון שניהם – ששני בני הזוג רוצים להיות יחד ורוצים כל דבר ודבר שקורה בביחד הזה שלהם.
ויצא לי לחשוב היום שהכללים הללו מאוד נכונים גם לזוגיות עצמה.
ממש "עיקר הדין" של הזוגיות עצמה – הם הם *העיקר*:
א. אשתו – ו"אישה" (מפיק בה') –
"שמח תשמח רעים אהובים כשמחך יצירך בגן עדן מקדם" – כפי שהשמחה של אדם וחווה הייתה שלמה וגדולה – הם שמחו אחד בשנייה בפשטות, כי הוא *באמת* היה הגבר היחיד בעולם עבורה והיא *באמת* הייתה האישה היחידה בעולם עבורו- כך אם נשכיל להבין ולהפנים שאישי הוא האיש היחיד בעולם עבורי, גם אם יש עוד מילארד גברים אחרים בעולם או "חתנים עתידיים פוטנציאליים" בעולם – לא! הוא אישי. שלי. כרתתי איתו ברית. הוא החצי השני שלי. ואני שלו. ואין עוד אף גבר אחר בעולם מלבדו עבורי.
וגם אם יש עוד מילארד נשים אחרות בעולם, או "כלות עתידיות פוטנציאליות" בעולם – לא! היא אשתי. שלי. כרתתי איתה ברית. היא החצי השני שלי. ואני שלה. ואין עוד אף אישה אחרת בעולם מלבדה עבורי!
הדבקות הזו
הבלעדיות הזו
הנאמנות הזו
הייחודיות הזו
האחדות הזו
שאנו באמת ובתמים רואים ובוחרים האחד בשנייה מתוך מקום שמבין שהוא/היא היחידים בעולם עבורנו ואנחנו עבורם. – המקום הזה בכוחו לחזק ולהעצים עוד ועוד את הזוגיות שלנו ולקחת אותה להמשיך ולגדול גם במצבי קושי.
ב. בטהרה – לאחר טבילה במקווה –
כאשר זוג מכניס את הקב"ה ביניהם, "זכו – שכינה ביניהם" – מכניסים את השכינה לתוך קודש הקודשים שלנו.
ואני מקווה – מקווה ומאמין לטוב יותר גם כאשר קשה. וגם אם אשתי ואני כרגע רחוקים.
ואני מקווה – מקווה ומאמינה לטוב יותר גם כאשר קשה. וגם אם אישי ואני כרגע רחוקים.
ואותה התקווה
ואותה האמונה
ואותה התפילה
ואותו המקום שמנכיח את הקב"ה בתוך הבית שלנו פנימה, את המקדש שלנו שהכי יקר וחשוב לריבונו של עולם – גם המקום הזה בכוחו להגדיל ולהעצים את הזוגיות שלנו.
ג. בחדרי חדרים – שרק שני בני הזוג נמצאים שם –
כאשר אנחנו *בפניות* שלמה האחד לשנייה
כאשר אנחנו "מכבים" את כל רעשי הרקע ומתמקדים רק בנו. הוא בי. אני בו.
מכבים את כל ההשוואות
מכבים את כל המחשבות הזרות
מכבים את כל הפחדים
מכבים את כל ההפרעות
מכבים את כל הטלפונים והמסכים
מכבים את כל מירוץ החיים –
ורגע *נוכחים*
נוכחים בכאן ועכשיו
נוכחים אחד עם השנייה
נפגשים.
פנים אל פנים.
לב אל לב.
בחדרי חדרים.
רק שנינו שם.
זהו עוד מפתח גדול לקירבה הזוגית שלנו.
ד. ברצון שניהם – וואו. הרצון. ממש הבסיס של הכל.
הבסיס של האדם. הבחירי. שיש לו נשמה. שכוח אותה הנשמה מתגלה ובא לידי ביטוי על ידי גילוי הרצון שלנו.
אותו רצון שכה חשוב.
הרצון הזה אם נכוון אותו גם ללהיות אחד עם השנייה.
הרצון להיות יחד.
הרצון לאהוב.
הרצון לרצות.
הרצון להמשיך.
הרצון הזה נותן כל כך הרבה כוח לזוגות, הוא ממש מנוע פנימי עוצמתי מאין כמוהו שיכול לשגר קדימה את הזוגיות ואת הביחד שלנו, גם ממקומות נמוכים.
וגם חיזוק אותו הרצון, גם ביני לבין עצמי – להנכיח אותו בקול רם,
וגם ביני לבין אשתי/בעלי – נותן המון.
--------------
להתחיל מבראשית
כאשר שמחנו בשמחת תורה וסיימנו את כל התורה כולה, מתחילים אנו מבראשית.
בראשית.
חשוב לזכור שכמו שבספר בראשית מתוארת בריאת העולם, בריאת האדם, הזוגיות הראשונה –
יש שם, בלימוד הזה של הבראשית הרבה מאוד אוצרות.
לפני שיש סדר – יש תוהו ובוהו.
לפני שיש לידה – יש משבר.
אבל אם נסתכל על המשבר בעיניים אמיתיות, נראה שבעצם הוא יכול להיות אפילו חיובי מאוד!
כי המשבר גורם לנו בעצם לעבור מנקודה לנקודה.
הוא מזיז משהו.
מה שהיה עד עכשיו כבר לא נכון. כבר לא מספיק. משהו שם בתוכנו מתחיל לזוז, לבעבע, לרצות אחרת, לרצות יותר.
גם אם יש כעס גדול - הכעס הזה שורש חיובי לו – כעס שאני לא רוצה את המציאות הנוכחית כי היא כבר לא טובה לי – אני רוצה מציאות אחרת, טובה יותר!
ורק מאותו המשבר, מאותה התנועה – נוכל לזוז באמת.
אז נכון זה קשה. מאוד מאוד מאוד.
זה שורף. מאוד מאוד מאוד.
זה משבר.
זה שבר.
ואנחנו הרבה פעמים נשברים בתוכו.
ומרגישים שאנחנו שבורים, שהזוגיות שבורה, שההורות שבורה, שהעולם כולו שבור.
אבל דווקא מתוך התוהו ובבוהו הזה –
נוכל להתחיל *ולסדר מחדש*
לסדר את החיים שלנו טוב יותר
נכון יותר
גדול יותר
נוכל לצמוח.
לצמוח אישית
לצמוח זוגית
לצמוח משפחתית.
נוכל להביא גם ללידה.
כמו אישה שיולדת ונמצאית במשבר של לידה – וכך תינוק חדש, חיים חדשים, באים לעולם.
גם אנו בכוחנו "ללדת" את הזוגיות שלנו. למקום גדול יותר. חי יותר.
להימצא במקום שיכול להכיל עוד ועוד רבדים.
להיות במקום שיש גם יכולת להביע את הפנימיות שלנו אחד בפני השנייה, בלב שיכול לשתף לא רק בטוב אלא גם בכאבים, בקשיים, בכעסים, בפחדים.
וכאשר אנו מצליחים להתייחס לכמה וכמה רבדים בו זמנית, אנחנו כבר לא חיים רק ב"שחור ולבן", אנחנו גדלים, העולם הפנימי שלנו מתרחב. אנחנו מתרחבים.
אנחנו נהיים הגירסא היותר משודרגת ומשופרת של עצמינו.
אנחנו בונים גירסא יותר משופרת ומשודרגת של הזוגיות שלנו.
אנחנו ממש בתהליכי בנייה. צמיחה.
וכמו שיש כאבי גדילה כאשר גדלים בגוף – יש כאבי גדילה שגדלים גם בנפש. וברוח. ובביחד הזוגי שלנו.
אז אם כואב לנו וקשה לנו, בתוך תוך הקושי נזכור – אנחנו עומדים כעת על המשבר. ובמשבר נורא כואב ונורא קשה ונורא חשוך ונורא אבוד ולפעמים אנחנו אפילו נשברים,
אבל אנחנו גם בלידה.
בלידה של משהו חדש וגדול יותר ביננו.
ונזכור –
אחרי התוהו ובבוהו
אפשר לסדר מחדש
אפשר להתחיל
מבראשית
אפשר לגדול
ולהיות יותר טובים
ביחד.
