שהתחפושת תיהרס בדרך לשוויגר
או שהמשלוח מנות?
אמא טובה---דיה!או שזה ממרח?
לאחד גם את החג השלישי שבו אומרים "על הניסים".
כבר אחרי פורים אז לא ידעתי אם לענות לך @לפניו ברננה! או לרבנית הקדושה! פיצול אישיות מושלם
אשמח לשמוע בהמשך סיפור
אם זה פצע רציני זה כן ייקח כמה ימים אבל זה ממש עוזר מניסיון
פטמות סיליקון לא ניסיתי אבל נשמע שזה גם יכול לעזור
אבל שאבתי על עוצמה נמוכה ממש ובעיקר כדי שלא יווצר גודש וברגע שזה עבר איזנתי את הירידת כמות בזה שהתחלתי בצד הזה כל הנקה ולא פעם פעם כמו שעשיתי לפני וגם הוספתי שאיבה שיהיה ביקוש יותר עד שהרגשתי שהתאזן שוב.
בתקופה שזה היה (לפחות שבועיים כי היה גם פטריה) הוא קיבל ארוחה מטרנה ארוחה הנקה ואח''כ חזרנו להנקה מלאה (ועדיין הוא יונק
לא מלא אמנם כי הורדתי לו כי הוא גדול כבר אבל לא האמנתי שאני יגיע איתו לגיל שנה וחצי ועדיין יניק)
רק שאח''כ לקח תקופה די ארוכה שהבן שלי לא הסכים לינוק בלי פטמת סיליקון, לפחות חודשיים - שלוש הוא ינק רק עם פטמת סיליקון ואז איכשהוא הוריד אותה לבד..
אמא טובה---דיה!ניסיתי לכתוב סיפור ארוך יותר, כמו שחלקכן ביקשתן, אבל אני לא יודעת אם זה יצא טוב. אשמח לחוות דעתכן
טבת ה'תשפ"ג
"אילת" קולה של אימא נמרץ ומאושר, וקולות גרירה נשמעים ברקע. "האירוסין יהיו בשלישי הקרוב. רשמתי לי שאת מכינה מוסים למנה אחרונה ועוד כמה פטיפורים לבר מתוקים." קולות הגרירה מתחזקים "אני עכשיו בחנות של החד פעמי. איזה גודל של כוסות לקנות? יש פה מנג'טים מטריפים".
"בשלישי הקרוב?" אילת צונחת על הכיסא הסמוך, אבל אימה, חדורת מטרה, לא שומעת את החולשה שתוקפת את ביתה.
"יש פה 200 כוסות בארבעים וארבעה שקלים, אבל יש יפות יותר בשבעים, מה את אומרת?"
"מה?" מבטה של אילת מתערפל. לידה הופך אלעזר מגדל של שבע קוביות בקול צהלה, הילל מושך בשרוולה בחוסר סבלנות, בין שיניו עיפרון מכורסם למחצה, ובידו השנייה פתוחה חוברת חשבון עם שאלות על שברים עשרוניים (למה דווקא זה?! היא שונאת שברים), מרים ונתנאל מתקוטטים על חצי חבילת ביסקוויטים, וקערה עם קוואקר ושתי ביצים מחכה לה על השיש כבר מהצוהריים. בזמן האחרון אין לה מספיק חלב, ושולמית מהקומה השנייה אמרה שהעוגיות האלו מחוללות פלאים.
"אילת?" אימא לא מרוצה מהשתיקה. "מה את אומרת? מה לקנות?"
אילת נושמת נשימה עמוקה. ועוד אחת. "תקני את היפות יותר" היא מסכמת לבסוף, מקווה שהיא עונה לשאלה הנכונה. "שיהיה מרשים. זה אירוסין, לא סתם".
מלמולי הסכמה עונים לה, וכשהקו מתמלא שוב בקולות של כלי פלסטיק היא מנתקת.
מוסים ופטיפורים. באמת.
"איממא" המשיכות בשרוול מתחזקות, והיא נפנית להתעמק באפסים ובנקודות שבספר. מנסה לתת לילד את כל כולה, אבל המחשבות בורחות לה. יש עוד חמישה ימים עד יום שלישי. ושבת באמצע. ביום ראשון יש להם תור לרופא שיניים לכל חמשת הילדים. וביום שני בבוקר יש את האבחון של רבקה, זה שהם מחכים לו כבר חמישה חודשים, ואלעזר מוציא שיניים כבר כמה לילות.
אוף.
היא באמת שמחה במטלות שהבית מזמן לה. היא באמת מודה לה' על המשפחה המקסימה שדורשת את שלה. אבל למה היא צריכה להוסיף לכל זה גם את המוסים? ומתי? על חשבון שעות השינה הדלות גם ככה? על חשבון הררי הכביסה שרק תופחים ותופחים?
"אז תגידי לה שאת לא יכולה." שמואל, כרגיל, מסרב להתרגש.
"נו באמת" היא נושפת בתסכול. "אני מכירה את התשובה שלה בעל פה"
אבל בעוד המילים על שפתיה היא מחייגת את המספר המוכר.
"כן אילת" מלמולים נשמעים ברקע, וחריקות עטים על דפים. "את תוכלי לקפוץ מחר בבוקר לגמ"ח הזה של המפות החגיגיות? הוא לא רחוק מכם".
רק עשרים דקות נסיעה באוטובוס עם שני הקטנים. ובחזור תוספת של שמונה מפות כבדות.
"לא נראה לי" קולה לאה פתאום. "וגם את המוסים..."
"מה?" היא שומעת איך אימה נדרכת, ומתכווצת.
"אני לא בטוחה..."
"אז מי יכין אותם?" תוקפת אימה "את גם ככה בבית. מה כבר יש לך לעשות? כולן עובדות. את היחידה שיכולה".
'אני לא' היא רוצה להגיד, אבל לפני שייפלטו לה המילים, בתוספת כמה צעקות לא ראויות, היא מנתקת.
"אני יודעת שאני צריכה לכבד אותה" המרירות צובעת את קולה באפור מיואש. "אבל למה היא לא יכולה, קצת, רק טיפה, לכבד גם אותי?"
***
"כבר שמונה וחצי" לוחשת אילת, לחוצה.
"הכול בסדר" שמואל רגוע, והשמחה מאירה את עיניו. "עשינו את ההשתדלות שלנו, ניסינו להגיע בזמן".
"כן" אילת סוקרת במבט מהיר את חמשת ילדיה. חגיגיים, מסורקים, מחייכים (למעט אחד שמתקשה להתעורר מהשינה הקצרה בנסיעה). שום זכר להתארגנות הלחוצה והמבולגנת לא ניכר על פניהם. היא משחררת אנחת רווחה קטנטנה.
הדי שירה עליזה פורצים מחלונות בית הוריה, והיא מותחת על שפתיה חיוך רחב, מאושר, ולוחצת על הידית.
אימה עומדת עם הגב אליה, קצות אצבעותיה נוגעות בזרועה של הכלה החדשה.
"זו שרי" אימא טופחת על גבה של שרי "השנייה שלנו. מסיימת עכשיו התמחות ברפואה" גאווה נוטפת מקולה, ואילת לא מפספסת גם את קריאת ההתפעלות החרישית שנפלטת משפתיה של חן, הכלה.
"ושם, במטבח, זו אסתר, הרביעית, מרפאה בעיסוק..."
חן מהנהנת בראשה ואילת מוצאת שזה הזמן המתאים לגשת אליהן.
"וזו אילת" גם אליה אימה מחייכת, בוודאי, אבל לאחר ההיכרות המפורטת שנערכה עם אחיותיה, ההשמטה מצלצלת באוזניה בקול גדול, ומן הסתם גם באוזני הכלה. היא זוקפת את כתפיה. גם אם אימה סבורה אחרת - אין לה במה להתבייש.
"מזל טוב" היא מחייכת לעבר הכלה הנבוכה. "שמחים מאוד שאת מצטרפת אלינו. אימא, איפה להניח את הכוסות?"
***
שבט, ה'תש"פ
"מה את עושה היום, אילת?" קולה של אימא חם "חשבתי לקפוץ היום. כבר הרבה זמן לא ראיתי את הילדים."
"הומ" מהמהמת אילת ממעמקי המקפיא. שולפת חבילה של נקניקיות סויה, מסדרת כמה בתבנית, מסובבת את כפתורי התנור. עכשיו צריך איזו תוספת מהירה. פתיתים?
"אני אשמור עליהם קצת, תוכלי לנוח. את בטח מותשת"
"תודה, אימא" ביפים של שיחה ממתינה מפריעים לה באוזן. "זה יהיה מעולה"
"אז בערך בארבע וחצי... הו, אפרת, חיפשתי אותך... יש פה את המסמך שביקשת... טוב, אילת, נדבר"
חולשה פושטת בידיה. מה רצתה לעשות עכשיו?
"אימא, אני רוצה איגלו" אריאל, בפנים אדומות ולחות מזיעה.
"אממ... אמממ..." לנתנאל יש דרכים משלו להביע את רצונו באוכל.
"תכף יהיה אוכל" היא נחפזת להרגיע, ביד אחת שולפת שלושה איגלואים דביקים, ביד השנייה מציתה את האש מתחת לסיר, וביד השלישית עונה לטלפון מהעבודה.
"אילת" הבוס חביב אליה בדרך כלל, אבל עכשיו קולו רועם. "את השארת פה את הקובץ פתוח. חסרות בו חמש שורות. לאן הלכת?"
"אני אסיים אותן עוד כמה דקות" היא מוחה את מצחה המיוזע "יש לי העתק במחשב האישי".
"עוד מעט ארבע ועשרה" מילותיו של הבוס ממהרות, נושפות באוזניה, "אני חייב את זה עד ארבע וחצי"
חנוק לה. לחוץ לה. היא רוצה להיות עם הילדים שלה.
"אריאל, יש אוכל, אתה בא? לא! תעזוב מיד את המספריים! מה קרה לך?! בוא, אני אחתוך לך את הנקניקיות".
המקלדת מתמלאת בטביעות ידיים שומניות ובפתיתים שנזרקים אליה מכיוון כיסא האוכל של הקטן.
ארבע עשרים ושמונה. הקובץ מוכן. שליחה. פיווו.
"אימא, דופקים בדלת, אני הולך לפתוח"
כמה עיגולי נקניקייה נופלים על הרצפה כשהילל מסיט את הכיסא בקול רעש, נתנאל צוהל בכיסאו ומנסה להשתחרר מקישורי החגורה, ואילת תופסת את ראשה בשתי ידיים.
"סבתאאאא" צוהל אריאל, מתנפל על סבתא בחיבוק אוהב.
נתנאל מדדה אחריו, משאיר שובל של פתיתים על הרצפה, וזוכה גם הוא לנשיקה חמה ואוהבת.
המטאטא רועד בידיה של אילת. היא הייתה צריכה לסדר קודם.
"אוי ווי" כצפוי, אימא כמעט נחנקת למראה המטבח. "תני לי את המטאטא, אילולי. את בטח גמורה אם הגעת למצב כזה." אילת נוחתת על הכיסא, חיוך נבוך רועד על שפתיה.
"היה יום קשה בעבודה?" אימא מתכופפת אל היעה.
"תמיד קשה בעבודה" המילים ניתזות מפיה מרירות, כבדות. "תמיד".
אימא מרימה אליה מבט מופתע. "אמרת שאת נהנית שם, הבנתי ממך שזו עבודה קלילה יחסית"
"יחסית" ממלמלת אילת, ופתאום מתעשתת "היא באמת בסדר, אימא, אני סתם עייפה"
"בשביל זה באתי" במילותיה של אימא נמסכת חגיגיות שמשעשעת את אילת. "לכי לישון, הכול יהיה בסדר".
אילת מעיפה מבט באריאל ובהילל שקורעים יחד עטיפה צבעונית, אחת ממתנותיה של סבתא, מתעלמת מנתנאל שמושיט לה זוג ידיים שמנמנות, וגוררת את רגליה לחדר.
נועלת את הדלת, מכבה את האור ומתעטפת בשמיכת הפוך הכבדה.
עכשיו רבע לחמש. היא לא תצליח לקום לפני שש, ובשש וחצי צריך להתחיל מקלחות. אבל למה היא דואגת, בעצם, כשאימא פה?
אימא המושלמת, שמאז ומעולם עובדת במשרה מלאה, ומצליחה לדאוג גם לבית מבריק ומסודר תמיד, שמגישה בכל יום ארוחת צוהריים מבושלת ומזינה, שיודעת הכול, שמצליחה גם לחייך בין שלל המטלות.
דמעות קטנות חונקות את גרונה של אילת, והיא מצמידה את אצבעותיה לעפעפיה ונושמת עמוק.
אין לה זמן לבכות עכשיו, היא חייבת לישון.
כשתקום הבית יהיה מבריק, הכלים יהיו רחוצים, הילדים יהיו מקולחים ומפוג'מים, ואימא שוב לא תבין. לא תבין מה הבעיה שלה, לא תבין למה היא לא מסתדרת, לא תבין למה היא מרגישה חנוקה, למה היא רוצה עוד זמן עם הילדים.
"את איתם כל יום מארבע עד שש וחצי" היא תגיד, והפליאה שלה תכווץ את אילת, תמזער אותה.
כי זה לא הזמן. זו האיכות. היא רוצה להיות עם הילדים באמת, ליהנות איתם, לשחק, ליצור, לספר, לרקוד, לצחוק, לדגדג...
היא לא רוצה להיות קצרת נשימה, לבסס ארוחת צוהריים על מוצרי סויה באופן תמידי, להקליד נתונים ביד אחת ולהאכיל פיות קטנים ביד השנייה, לחכות לשנייה שבה יירדמו ואז לנחות על הספה כמו גוש מותש וחסר אונים, שרק רוצה שיעזבו אותו בשקט.
***
שבט ה'תשפ"ג
על הכורסא הרכה, הטובענית כמעט, ניסתה אילת לסדר את רגשותיה.
"קשה לי איתה" אצבעותיה קימטו נייר טישו ורוד. תמר הביטה בה בעיניים רכות, מכילות. "וקשה לה איתי. אנחנו שונות מאוד, והיא לא מצליחה להבין את זה. היא אוהבת לעבוד, היא מאמינה בעבודה קשה, היא גם מסתדרת תמיד. אני איטית יותר, ביתית יותר, אני רוצה להיות בבית עם הילדים." היא עוצרת לרגע, "אני פשוט רוצה שהיא תקבל את זה. שלא תהיה כל כך ביקורתית כלפיי. שתבין שגם אני טובה, בדרכי".
"ממתי התחלת להרגיש את זה?" שאלות של פסיכולוגית. חיוך קטן מתגנב לשפתיה של אילת, ונמוג מיד.
"מזמן" אילת מושכת באפה, "אבל עכשיו הבנתי שאני חייבת לפתור את זה."
"כי מה קרה עכשיו?" בזוויות עיניה של תמר נחרצים קמטים קטנים, והיא רוכנת קדימה, קשובה.
אילת מושכת בכתפיה. על הקיר, מאחורי הכורסא של תמר, יש תמונה של מעגן סירות. שני מלחים מטפלים בסירה מקולפת, מכינים אותה להפלגה. סירה אחרת, מבריקה, גאה, חוזרת לבסיס האם שלה.
"לא משהו מיוחד" היא אומרת לאיטה. "אבל לאחרונה הבנתי שהיא לא סתם מתנהגת ככה. היא הרי אוהבת אותי" דמעה קטנה משתחררת מקצה העין ונספגת בצווארון הכהה. "לפחות פעם היא אהבה אותי". עוד דמעה משתחררת, קטנה, מלוחה, חוששת.
"היא לא סתם מתנהגת ככה" תמר מהמהמת אחריה, ועטה משרבט משהו מהיר על הדף המשובץ.
על המזח, רחוק מכולם, עומד מלח נמוך, מצחו מיוזע וכובעו שמוט על עורפו. 'למה אתה מתבטל כשיש כל כך הרבה עבודה?' היא רוצה לצעוק עליו. שפתיה מתעקלות, כולאות בתוכן את המילים, את הזלזול.
"פעם, כשעוד עבדתי, האהבה זרמה" אילת משפילה את עיניה אל הטישו חסר הצורה שבידיה. "למה כל כך קשה לה שאני בבית עם הילדים? בגלל שהיא לא עשתה את זה?" ברק מכה בה פתאום, והיא מרימה את עיניה אל תמר. פליאה עמוקה שוכנת בהן. "יכול להיות שהיא חושבת שזו ביקורת כלפיה, כלפי הדרך שבה היא גידלה אותנו?"
שביבי משפטים שנזרקים לכיוונה, מבטים שהיא פירשה כמזלזלים. הייתה בהן פגיעה? יכול להיות שאימא הרגישה מותקפת?
"הילדים הם המראה שלנו" קולה של תמר רך, "אנחנו מגדלים אותם, נותנים להם את כל כולנו, ומצפים שיגדלו כמו שאנחנו חולמים. כשילד הולך בדרך אחרת, אנחנו הרבה פעמים מפרשים את זה כמרד, והאמירה העצמאית הזו יכולה להתפרש כזלזול בערכים שהנחלנו להם.
אני בטוחה שגם אימא שלך נתנה לך את כל כולה, ובהחלט יכול להיות שהיא הבינה ממך שאת חושבת שאימא שיוצאת לעבוד היא אימא פחות טובה"
"אבל זה לא נכון", אילת נסערת, והפעם הדמעות שעולות בעיניה הן אחרות. יש בהן חרטה, וכן, גם אהבה והכלה כלפי הכאב של אימא שלה. "אימא שלי מדהימה, היא באמת גידלה אותנו מדהים. לי הדרך הזו פחות מתאימה, אבל כל אחת בסדר בדרכה שלה".
תמר מהנהנת בהבנה. "כולנו רוצים הערכה, כולנו זקוקים לאישור מהסביבה שאנחנו בסדר, שהדרך שלנו מקובלת ונכונה"
"אני רוצה שהיא תקבל אותי כמו שאני, והיא רוצה שאני אקבל אותה כמו שהיא" עיניה של אילת לחות. היא מנגבת דמעה אחרונה, וקמה. השעה שלה נגמרה.
ושנייה לפני שהיא סוגרת אחריה את דלת העץ הכבדה היא שולחת מבט אחרון לתמונה, ומשהו מתבהר בה פתאום, ממלא את ליבה בקלילות נעימה, חדשה. המלח ההוא לא מתבטל, היא מבינה פתאום, ותווי פניה מתרככים. הוא מחכה. מחכה לסירה שלו. שתחזור.
רנו כל הזמן במוסך. כך גם פורד.
מאזדה- קטנה מאחורה מאוד. גם מיצובישי אאוטלנדר,
אם תמצאו את הדגם של הקיה- זכיתם
אני לא חושבת שהוא יותר גדול מהרכבים האחרים שכתבת, למשל הקיה סורנטו אני די בטוחה שיותר גדול, אנחנו התעניינו בו בהתחלה דוקא בגלל שהוא אמור להיות יותר מרווח, מניחה שזה אומר שהוא יותר גדול. אני לא מרגישה שהרכב הזה קשה יותר לנהיגה ולחניה מהרכב שהיה לי לפני , רכב משפחתי רגיל.
אנחנו קנינו עכשיו ורסו כי זה היה הרכב הכי מומלץ מבחינת אמינות בתקציב שלנו.
כל מי ששאלנו על הורסו המליצו מאד...
בררנו על המאזדה 5 והמוסכניק שלנו אמר שצריך לבדוק אותו טוב טוב לפני שקונים... אני יודעת על הרבה שאוכלים ממנו קש.
לגבי הקארנס היה לנו אופציה באותו מחיר של ורסו 2011 וקארנס 2016 והמוסכניק אמר שעדיף את הורסו...
לגבי השברולנט אמרו לנו להתרחק...
בהצלחה רבה!!!
הריון צעיר שהוא הגשמה של חלום של שנים.
ברוך ה'. הכי לא מובן מאליו שיש.
כמה תפילות וכמה דמעות וכמה מאמץ והשתדלות קדמו לזה.
היו זמנים שלא חשבתי שזה יקרה לנו עוד.
אבל במקום לשמוח, אני מרגישה בים של קושי.
הקושי להיות עייפה, הקושי של הבחילות.
תחושה שאני סוחבת את הגוף המבוחל הזה לאורך כל היום או כמעט כל היום (תלוי מתי).
חוסר האונים מול חוסר התפקוד שלי.
חוסר השמחה, חוסר הסבלנות מול הילדים.
הבית הלא מתוחזק.
הרעב המתמיד.
או ליתר דיוק הפחד להיות רעבה כי התקפי הרעב האלה ממש קשים לי.
אז ההתעסקות המתמדת סביב זה: האם יש לי מספיק אוכל זמין? מה לאכול עוד מעט וכו'
כל מיני נושאים לא קשורים להריון, סתם של החיים, ושמציפים אותי.
וגם (ונראה לי בעיקר האמת) החשש שההיריון, הלידה והאח''כ ימוטטו חלילה את האיזון העדין שהצלחנו לבנות במאמץ רב במשפחה בשנים האחרונות. עד שפחות או יותר כל ילד מקבל סוף סוף מקום, שוב לערער את כל זה.
וההרגשה שזה כבר מתחיל, כי אני הוצאתי מכלל תפקוד, לפחות חלקית.
האמת זה רק כמה ימים שאני מרגישה ככה.
ואני יודעת על עצמי שלפעמים אני קצת נופלת לייאוש, ואז עולה שוב על הגל.
שאני אדם שמח בכללי.
אבל כרגע אני מפוחדת. ומתקשה לאהוב את האדם המושבת הזה שהפכתי להיות.
והגוף שמה זה כבר לא צעיר. הורידים. האנרגיות שלא מה שהיו בהריונות הראשונים.
ולפעמים אני מרגישה ''מה עשינו?''. למה לערער את הכל ככה? למה זה טוב?
האם זה בטוח יהיה טוב לילדים? אולי היה עדיף להסתפק במה שהיינו?
לפני כמה ימים ראינו תמונות של שני הילדים הגדולים כשהם היו קטנים.
תמונות שרואים אותם משחקים ביחד בנחת כאלה (ברור שבתמונות לא רואים מריבות...)
ואז הבן שלי פנה לשלישי שלנו ואמר לו משפט נורא:
''ואז הגעת והרסת לנו את הכל''
ואני יודעת שהוא אוהב אותו מאד. הוא אמר את זה לא כדי לפגוע. פשוט נפלט לו מאיזשהו מקום שעדיין כואב או פוחד שיש לו עדיין בנפש כנראה.
לקח המון זמן עד שחזרתי לעצמי אחרי הלידה שלו.
ולמשפחה שלנו כמה שנים עד שמצאנו איזון טוב חדש בין כולנו.
(בינתיים הילד הגדול הנ''ל גם היה בטיפול וכו. וגם יצא לו לבקש שיהיו לו עוד אחים.)
אף אחד לא יודע, הריון צעיר כאמור.
אני יודעת שיש שמספרות בשלב מוקדם לאמא או לאחות, אבל לי אישית אין ממש כתובת שיהיה לי טוב לספר.
ולגבי הילדים הגדולים יותר (7, 9), חשבתי לספר להם כדי קצת לנרמל את מה שקורה אבל בעלי חושב שהם לא יצליחו לשמור את זה לעצמם ושאם נלך על זה, סיכוי גבוה שזה יידלף החוצה.
כל זה כדי להגיד שבמקום לשמוח ולהודות אני מרגישה בעיקר אבודה, פוחדת וגם סובלת. ממש זקוקה לכל עידוד ומילה טובה שלכן. לאנרגיות חיוביות. לכוחות. יש מצב שתעזרו לי לחזור למי שאני באמת? עם תקווה וכוחות ואופטימיות, לפחות ברוב הזמן. תודה בנות יקרות.
מבחינה הורמונלית ופיזית אין מה להוסיף אחרי שנהנתי לקרא מה שכתבה@אוהבת את השבת כ"כ יפה.
חשבתי על שתי נקודות -
א. היום היה יום פטירת ה"פני מנחם" ובדיוק קראתי עליו סיפור שהתחבר לי למה שכתבת.
מסופר על בחורה שגילו לה גידול בראש ואבא שלה הלך לרב ה"פני מנחם" לבקש ברכה,
אחרי שברך אותו ויצא, הרב קרא לו לחזור שוב ואמר לו שהבת הזו בגיל שידוכים, ובוודאי הוא דואג מה יהיה איתה וכשהאבא השיב בחיוב אמר לו הרב , ברשותך אני מצטטת מהסיפור כי זה מילים חזקות ומחזקות.
"עליך לדעת כי כאשר עומד בפני יהודי נסיון, אין מבקשים ממנו מהשמיים אלא שיעמוד בנסיון באותו רגע בלבד. כל מה שעליך לעשות זה להתפלל על המצב הנוכחי, וברגע זה הדאגה שלך צריכה להיות על בתך שתבריא.
אתה בוודאי מאמין שהקב"ה בורא ומנהיג לכל הברואים והוא לבדו עשה עושה ויעשה לכל המעשים, לכן תהיה סמוך ובטוח שהכל יסתדר על הצד הטוב ביותר".
ב. לגבי מה שכתבת על הילד, מרגיש לי שיש כאן התנהלות קצת לא בריאה שהילד כאילו ( לא בהכרח במודע) מנהל אותכם דרך נסיון לרכב על קושי שהיה בעבר.
זה לא נובע מרוע חלילה,דווקא ממה שכתבת את נשמעת אמא משקיעה והבן הבכור נשמע ממש ילד טוב. אלא מהתנהלות לא בריאה שקורית לנו בנקודות של קושי עבורנו שאז אנחנו מאבדות את ההתנהלות הטבעית הנכונה.
קראתי פעם שו"ת של הרב אליקים לבנון והוא הסביר שם איך להתנהל נכון. מאד התחברתי למה שהרב כתב שם.
זה במענה לשאלת הורים שלילד שלהם יש חרדות להישאר לבד כי הם השאירו את הילדים פעם לבד בבית והילדים בדיוק התעוררו. הם כמובן אומרים שלא יעשו זאת שוב, אבל הילד נכנס לחרדות מזה, וחושש שמא ישאירו אותו שוב לבד.
מעתיקה את התהליך שהרב הציע להם לעשות -
אם כן, מה עושים? הנני מציע לכם לעבוד בשלושה שלבים:
השלב הראשון הוא, לעבוד עם עצמכם, כהורים המסייעים איש לרעהו, ולהשתחרר מאשמה. אכן, חטאתם, עוויתם, פשעתם, אבל עשיתם תשובה ואין עוד המשך לעניין. בעניין זה אל תשאירו אפילו חריץ פתוח, אלא דאגו ל"פיניש ביזנס", עסקים פתורים. אם תשאירו סדק, הבן היקר ידאג להרחיבו.
השלב השני , התנתקות מהתלות בחרדות ובתגובות שלו. הרגישו עצמכם כהורים עצמאיים, המקבלים החלטות לפי האמת שלכם ולא לפי הרגשות בנכם. אם אתם צריכים לצאת מהבית, והבן שואל, אבא אמא, אתם משאירים אותי לבד? אל תרגישו לחץ מהחרדה שלו. השיבו לו בשיא האמת והפשטות: ילד חמוד שלנו אם נצטרך, נלך, ונדאג שלא תישארו לבד! אל תפרטו, עם מי ישארו הילדים וכד'. אינכם חייבים דו"ח לילדיכם. ואם הינכם צריכים לצאת שניכם, זו זכותכם, מתוך אחריות להשגחה על ילדיכם.
השלב השלישי הוא, השתחררות מהחשש שמא הטראומה שעבר הבן תשאיר רישומה לעתיד. אם תחששו, זוהי ערובה לכך שאכן תשאר אצלו, "שריטה" בעתיד. אם תהיו בטוחים שהארוע החד פעמי מהעבר לא יפגע בו בעתיד, הבטחון שלכם זורם אליו, ובודאי שהוא יצא ללא כל פגע בעתיד.
(רק מוסיפה - כמובן שאני לא משליכה אליך - שאת מתארת קושי שנוצר אחרי לידה, ולא קושי שההורים "גרמו" אבל נראה לי שהתהליך לא תלוי בסוג הקושי)
משום מה נשמע לי שהפחד מהעתיד וכאילו את לא מאמינה שקבלת מה שרצית סוף סוף גורם לך להיות בכאב
כי את כביכול לא מאמינה שיכול להיות טוב כל כך, שמשהו שציפית לו המון זמן כבר הגיע
כאילו את מצפה / חוששת /מפחדת שמשהו ישתבש - ולכן אין לך כח להיות אופטימית כדי לא להתאכזב כשישתבש, כי את רגילה כבר לאכזבות של לא להכנס להריון וכו'
אז אני באה לחזק אותך ולומר - את ראויה! את שווה! מגיע לך , במיוחד אחרי כל הסבל שלך (אם הבנתי נכון, שכתבת בתחילה שזה הריון שציפית לו הרבה..) - מגיע לך הריון בריא וילד/ה בריא ושלם בעז"ה! והמון אושר ושמחה עם כל שאר הילדים!
אכן כשיש ילדים זה פתאום יכול להסתעף לעוד כיוונים, את נזכרת כשהם היו קטנים.. ואיך פעם ואיך עכשיו.... ומה יהיה כשיגדלו וכו'
אבל נראה לי את צריכה להעיף הצידה את כל המחשבות האלו ולא להתיחס אליהן , (או לחילופין לפרוק אותן ע"י בכי/כתיבה / איך שמרגיש לך נכון, .... אך לאחר תקופת הפריקה לעבור לשלב הבא: ) בעיקר להתיחס אל השמחה שבלב , לחזק את ההרגשה שאת ראויה ושווה ויהיה טוב והילדים יאהבו אותו, וגם אם יהיו קשיים במשפחה בהתחלה והילדים אולי יקנאו בו, זה סתם שטויות , כי מצד אחד הוא "לוקח" להם תשומת לב מעט, אבל בסוף - הם כל כך יאהבו אותו, כמו כל אח גדול שאוהב את אחיו הקטנים, גם אם הם "גונבים" לו תשומת לב מהוריו....
להבדיל, זו דוגמא מעט מוזרה, אבל גם אחותי הקטנה - לפעמים אני מרגישה , בתת מודע כזה - לא ממש ,אבל בדקי דקות של הרגשה - שהיא כביכול קצת לוקחת מתשומת לב של הוריי ואין להם זמן מספיק בשבילי בגלללה, אבל מצד שני ברור שאני אוהבת אותה ולא הייתי מוותרת עליה וכו',
אין מה לעשות - כשיש כמה ילדים במשפחה אוטומטית ברור שתשומת לב ההורים סוג של "מחולקת" ולא מופנית רק לילד אחד, מצד שני זה טוב שההורים לא תלותיים וחונקים ילד אחד וכך יש איוורור שההורים לא הופכים למסכנים שתלויים בילד היחיד שלהם אלא להפך הם שמחים שיש להם הרבה ילדים ועסוקים ולא משועממים כביכול,
ולכן להשלים עם המציאות שכשיש כמה ילדים במשפחה, לא רק אצלך - בכל משפחה כביכול זה יחסיר מעט זמן מהילדים האחרים -
אבל לזכור שהכלל "העיקר האיכות ולא הכמות" תקף במקרה זה, שהאיכות של הקשר בזמן המועט שאת איתם ,וההרגשה שאת אוהבת כל אחד ואחד מילדיך מאוד אהבת נפש ולב - היא הקובעת והחשובה , שאת נותנת הרגשה לכל ילד שהוא הכי חשוב לך בעולם, אהוב ורצוי ומוערך
אז מלא הצלחה, הרגשות שלך לגיטימיים, תפרקי, והמון כח, את נשמעת אישה טובה וחזקה, עברת הרבה ציפיה בגבורה ועברת סבל, זה מראה שיש בך המון כח וגבורה ואת אישה גדולה מהחיים , אז קטן עליך תעברי את זה בקליל ובכיף ורק בריאות!
ואני ממש מודה לכן שעצרתן, הגבתן והקדשתן לי כל-כך הרבה זמן ולב. באמת מעריכה כי זה לא מובן מאליו. @מחי, @אוהבת את השבת, @אם מאושרת, @פרצוף כרית.
️️מהנסיון שלי בגידול ילדים,
מה שהיתי עושה במקומך (במקביל לבדיקה אצל רופא ילדים והפניה במקרה הצורך למכון שצריך וכו' לאן שהוא יפנה)
בעיקר בבית -
לתת לו הרבה סבלנות ובטחון בדברים שלו, אולי לנסות לדובב אותו וכך ללמד אותו לדבר ולהגביר בו את הבטחון עם המון אהבה וסבלנות -
לדוג' - הוא אומר משהו לא ברור - אז ממש לתשאל אותו - "אתה מתכוון ל-א' או ל-ב'? כי אתה מצביע על זה , אז חשבתי שאולי התכוונת שאתה רוצה א' " .... ככה לעצור מהמירוץ של החיים של קיפול כביסה וכלים וכו' - כי בסוף זה הכי חשוב, היחס לילדים - בעיניי לפחות........... יש כאלו שיגידו שהתקתוק של הבית יותר חשוב..
בהצלחה יקרה ,לא פשוט ובטוחה שבעז"ה זה יעבור עם הגיל וישתפר והכל יהיה בסדר, אל דאגה
בעקבות לשרשור הקודם שפתחתי על תחילת הריון והתקופה הקצת מורכבת שאני עוברת אשמח להתייעת לגבי נקודה ספציפית. חלק גדול שבי רוצה כבר לשתף את הגדולים שלי (גילאי 7 ו-9). הם רואים אותי בלי כוחות, פורשת הרבה כדי ללכת לנוח, לא מרגישה טוב וגם עצבנית קצת... אני מרגישה שההסתרה מהם שואבת ממני הרבה כוחות שגם ככה אין לי כרגע ושעדיף אולי לשים את הדברים על השולחן. אבל יש עדיין הרבה שבועות עד שאגיע לסוף השליש הראשון. עד אז אני ממש לא רואה את עצמי משתפת את ההורים שלנו או את האחים ויש חשש שאיכשהו זה יידלף אליהם אם אספר לילדים הגדולים, או אל האח הקטן שלהם. הם מבינים את החשיבות של סוד ואני בטוחה שירצו לכבד אבל הם עדיין קצת חסרי מיומנות לגבי איך שומרים סוד בפועל ;). וכמובן שתמיד מרחף הסיכון שח''ו ח''ו ולפי זה עדיף לכאורה לשמור לעצמינו... אלה שהיו במצבי, מה עשיתן?
ילד יכול מאוד מאוד לפחד כשאמא מספרת לו שהרופא אמר לה שהיא צריכה לנוח ולישון.
למה? מה קרה לאמא? היא חולה? אם היא בריאה למה היא עייפה כלכך?
שלא ידאגו סתם... מסכנונים....
) איך לטפל בזה.משהו חשוב - אל תקני בסופר פארם!
בסופר פארם עלה לי 10 ש"ח ל30 גר'
בניצת הדובדבן - 36 ש"ח לקילו!
פער מטורף
תחפשי בנית הדובדבן
את מכינה כלי עם מים חמימים ומלח, כפית מלח אנגלי על כל כוס מים
ומשרה את השד בפנים בערך 10-15 דק'
לי היה נוח לעשות את זה בתוך ספל של נטילת ידיים, או קערת פלסטיק. לשים את הקערה ל השולחן ולרכון לבפנים.
זה באמת קצת מסובך טכנית החלק של ההשריה
אבל שווההה
פשוט הצלה
פעם-פעמיים והחסימה נפתחת
הדבר היחיד שעוזר לי זה אמבטיה חמה מאד ולשאוב תוך כדי....
אבל אמרת שאין לך משאבה, תנסי אולי עיסויים יעזרו, סוג של לדחוף החוצה....
וואי, אמן שתצליחי! זה נוראאאא
של צירים מוקדמים כמעט בכל ההריונות
כולל אישפוזים וכולל קיצורי צוואר
צריך לעקוב אחר צוואר הרחם , בטח הרופאה גם תגיד לך את זה
אני לא זוכרת כל כמה זמן, יכול להיות כל שבועיים
יש צירים שלא מורגשים וגורמים לקיצור צוואר
ממליצה לשתות המווווווווון ולנוח ולא להתאמץ מדי הרבה
לפחות עד שהרופאה תגיד לך מה לעשות?
לדעתי פחות להיות בהיסטריה אם את לא מרגישה פיזית אבל כן לעקוב
בשורות טובות
כל הכבוד לך!
שאנחנו ב"ה מקבלים מלא משלוחי מנות מושקעים, אבל מכיון שרובם אין לנו קשר קרוב אליהם ביומיום ושולחים רק בשביל הנימוס ולצאת ידי חובה,
זה בהחלט מרגש ונחמד - אבל זה לא מי יודע מה משמעותי, כי לא מרגישה שזה יוצר קשר ממש בין אנשים -אלא רק מנהג קבוע משנה לשנה,
אע"פ שבאמת נחמד ומשמח לקבל משלוחי מנות משמחים ושווים,טעימים וכו'
אולי זה תלוי באזור שאתם גרים במקובלות שם, באחוז האוכלוסיה הדתית/חרדית..
אז - עצתי לך - תכיני להם בעצמך משלוחים שווים מראש, (אם זה ממש מפריע לך ואת רואה שזה חוזר כך משנה לשנה ומאכזב..) ותגבירי אצלם את השמחה בדברים אחרים
ולגבי החרדה חברתית - תמיד חשבתי שזה משהו נדיר, אבל יכול להיות שאני גם סובלת מזה, יותר קל לי בשיחות אחד על אחד, בשיחות חברתיות רבות משתתפות, לפעמים אני לא מרגישה בנוח, קצת מביך לי או משעמם, אז כנראה שאולי את לא היחידה בעולם
וכל הכבוד לך על ההשקעה במשלוחים, אני בניגוד אליך לא השקעתי השנה במשלוחי המנות אבל כן קבלתי חלק מושקעים בחזרה, וזה לא אומר עליי או עליהם כלום ולא מי יודע מה משפיע
כלומר, אני מבינה את הכאב שלך, הוא לגיטימי ומובן, זה מבאס , רק רוצה לומר - שגם אני שמקבלת משלוחי מנות מושקעים מאנשים מסוימים - מרגישה חסר חברתי, והפעם בשנה הזו (דהיינו פורים שמקבלים משלוחי מנות) לא מי יודע מה מחפה - העיקר זה היומיום שלכם, השמחה הפנימית במשפחה
מזמן גם הגעתי למסקנה עם עצמי (שלא בהכרח נכונה, אבל הרגשה אישית שלי ) שהשמחה בלב היא בעיקר החשובה, לפעמים אתה מתאמץ להתחבר לאנשים וזה לא הולך, ולא נורא... כל עוד טוב לך עם עצמך /המשפחה שלך, לפעמים זה מספיק
בהצלחה אהובה, את נשמעת אישה טובה ממש
נפש חיה.סוגרת, מחכה קצת וזה איכשהו מסתדר..
ואין לי בכלל אפשרות לתייג, לא יודעת למה...
צילום מסך של f12 > console
אני רוצה לראות מה קורה שם.
